טוב שלום וברכה לכולם צהריים טובים אנחנו לומדים נפש הפרשה שזה עבודת הנפש בעקבות הפרשה בעקבות הציווי של אדמור הזקן שבעקבותיו הלכו כל גדולי החסידות לחיות עם הזמן והזמן הוא
אתה יודע פרשת השבוע ואנחנו היום בזמן בריבוע
מה הכוונה זמן בריבוע?
מה הכוונה זמן בריבוע? גם, יש לי, הכל טוב.
גם פרשת השבוע וגם ספירת העומר, כי בפרשת השבוע, פרשת אמור, מדובר בעל
ספירת העומר. אז אנחנו ממש חייבים לעסוק בספירת העומר גם מצד ספירת העומר וגם מצד הפרשה.
אני רוצה דבר ראשון ללמוד רגע את הפשט של ספירת העומר.
מה התורה התכוונה
כשהיא ממש קודם כל ברמת פשטי המקראות, הפסוקים, הבאתי כאן את הפסוקים כמו שאתם רואים.
מה התורה התכוונה כשהיא ציוותה אותנו לספירת העומר?
להבין את זה, כי לדעתי יש בזה,
זה דברים פשוטים, זה פשט, זה לא חידוש בכלל, אבל תכף אני אסביר למה
הרבה טועים בזה, אני חושב,
או לא שמים לב.
ואחרי זה ניכנס לרמת העבודה הנפשית
בעניין הזה. בואו נתחיל רגע מהדבר השני.
בפרשת אמור התורה מציינת את המועדים.
בעצם המועד השני שמצוין בתורה,
שני כרונולוגית, וכנראה גם שני בסדר החשיבות שלו,
זה מועד ספירת העומר.
כלומר, בהתחלה מדברים על פסח, בפרקת אמור, בהתחלה פסח. מייד אחר כך,
וידבר ה' למשה לאמור, דבר אל ישראל ואמרת אליהם, כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה ואהבתם אתו, והניף את העומר,
ואז יש שם בשנתו לעולם וכולי, פסוקים וזה.
מיד פסוק ט״ו, וספרתם לכם ממחרת השבת מיום מברכם ותאמר התנופה שבה שבתי תמימות תהיינה. זה חג.
חג ספירת העומר.
מה התכלית של החג הזה? תתפסו היום אדם ברחוב,
תגידו לו, תגיד, למה יש ספירת העומר? מה הוא יגיד? מה תהיה התשובה? למה סופרים?
למה סופרים?
למה סופרים? לא מה. למה?
מתן תורה, אומר לכם רבי יוסף חיים, תודה רבה.
נכון?
אין לך תשובה
יותר לא נכונה מזאת.
זה העולם ככה. זה העולם, לא, אתה צודק, אתה צודק, אתה הצגת, הצגת היטב את העולם. אין לך תשובה יותר לא נכונה מהתשובה הזאת.
ואני אסביר למה. מה זה?
כן, ואני אסביר למה. אני אסביר למה.
הסיבה היא,
הסיבה היא כי מתן תורה הוא קודם כל בכלל במחלוקת.
מתי הוא היה? אם הוא היה בו' בסיוון או בז' בסיוון, נכון?
אין תיאור.
התורה לא מתארת, היא לא אומרת מתי היה התאריך של מתן תורה,
וזה שנוי במחלוקת בגמרא בין רבי יוסי לבין רבנן, דפים פה, מי שרוצה,
בין רבי יוסי לרבנן, מתי היה מתן תורה,
ואנחנו נוקטים וסיוון,
זה לא כדעת רבנן, כדעת רבי יוסי,
נכון?
כלומר, אז תכף ננסה להבין למה, כלומר,
כנראה המשמעות הבסיסית של
חג השבועות נשמטה מאיתנו,
אז אנחנו צריכים להטעין את החג במשמעות חדשה.
זו בעצם האמירה.
אז ברור שזה לא קשור למתן תורה.
אז מה זה חג שבועות?
מה העניין של החג הזה? מה העניין של הספירה?
אז פשוט בואו נחזור למה שהתורה אומרת.
כל החגים,
כולם קשורים לגלות וגאולה.
זה הציר שלהם.
זה הציר.
חג הפסח מבטא את היציאה ממצרים.
חג סוכות מבטא את השמירה בגלות.
הקב' ברוך הוא שמר עלינו בגלות,
ובסוכות הושבתי את בני ישראל, בין אם זה ענני כבוד, בסוכות ממש, הוא שמר עלינו לאורך הגלות.
חג השבועות מבטא את הכניסה לארץ, את שבח הארץ.
זה התכלית של החג הזה.
זה התכלית.
ולכן חג השבועות עומד במרכזו הבעת הביקורים.
זה מה שעומד במרכזו.
זה החג,
שהזכרנו את זה, נדמה לי, לא יודע לך, למדנו את זה כאן נראה לי, אבל זה החג, זה יזמין הקדמה, הלב של השיעור הזה בהמשך, אבל
זה החג שממנו מתחילים פירות הקיץ.
המתוקים, הביכורים, הפירות המבכירים לבוא,
אלה פירות הקיץ.
כי פירות הקיץ הם הפירות המתוקים של ארץ ישראל, מהם אתה למד את שבח ארץ ישראל, מהמתיקות שלהם,
מהנעימות שלהם, זה שבח הארץ, נכון?
אז בשבועות כבר מתחילים הענבים הראשונים,
ואחר כך הם יגיעו האפרסקים,
ואחר כך יגיעו הרימונים,
והתאנים,
והתמרים,
כל ה... חוץ מהזיתים בעצם שמבשילים בחנוכה, כל פירות הקיץ,
כל הפירות של שבעת המינים מבשילים בעצם לאורך הקיץ. אני מזכיר לכם שכשמשה רבנו שלח את המרגלים לארץ ישראל,
המשימה שמשה רבנו הטיל עליהם הייתה להביא פירות. והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ,
ואמר לי חבר אבנר בשכונה,
שבעצם הם מביאים תאנים, רימונים וענבים.
למה הם מביאים דווקא את הפירות הללו?
כן, אבל למה הם מביאים דווקא את המרגלים? למה דווקא?
אבל למה דווקא אותם? למה לא, מה עם חיטה?
מה עם תמרים?
את זה מה הם הביאו? לא הבנתי.
המרגלים מה הביאו מהארץ? את הרימון, את הגזל ואת זה? כן, אז אני שואל למה המרגלים הביאו את זה. אה, למה המרגלים? הם, לא מה...
אז התשובה היא בגלל שאת שאר הטעמים היה להם במן.
המן נקרא לחם, אז הם טעמו בטעם לחם. הוא נקרא לשד השמן, אז היה להם טעם של שמן.
הוא נקרא, וטעמו כצפיחית בדבש, אז זה היה להם.
אז הם הביאו את מה שלא היה להם. מה היה? לא היה להם לא רימונים, לא תאנים ולא ענבים. את זה הם הביאו.
זו המטרה.
אז מכאן אתה מתחיל. יפה.
אז זה דבר ראשון, זה מובן, כלומר, אנחנו סופרים את הזמן,
זמן הכניסה לארץ ישראל,
ואנחנו בעצם,
בזמן הזה,
מכנסים לתוך הזמן הזה את כל שבעת המינים. מתחילים בשעורה,
שזה הדבר הכי הכי בסיסי שמבשיל ראשון.
זה קורה מיד אחרי פסח ומחרת השבת. זה הכל חג של ארץ ישראל. תראו, יש מחלוקת בגמרא,
כתוב,
כתוב במפורש כי תבואו אל הארץ.
אחר כך כתוב בפסוק יז, ממושבותיכם תביאו לחם תנופה. מה אתם למדים? איזה מצווה זה? תלויה בארץ או לא תלויה בארץ?
תלויה בארץ. אי אפשר לדבר על זה בכלל, נכון? זה פשוט.
אתם מכירים את החשבון של חדש?
חדש אסור מן התורה, תבואה חדשה. עכשיו, בארץ ישראל זה לא מהווה בעיה. גם ככה אתה קוצר את התבואה, את החיטה, אתה קוצר אותה בשבועות. אז אין בעיה.
נכון?
שבועות זה החטא זין בניסן.
בחוץ לארץ זה בעיה, יש מקומות בחוץ לארץ שהעונות הן הפוכות, אתה קוצר,
ואתה באוסטרליה, בכל מיני מקומות בארה״ב, אתה קוצר את החיטה,
ואז יוצר בעיה והכל מספר, אבל זה ברור, זה פשוט שהתורה דיברה על מצוות חדש, שמצוות תלויה בארץ.
אבל זו מחלוקת בין רבי ישמעאל לרבי אליעזר.
רבי אליעזר אומר לו, ממושבותיכם, כל מקום שאתם יושבים.
אבל זה כל כך קשה להגיד את זה. כתוב, כי תבואו אל הארץ.
רבי ישמעאל אומר, ממושבותיכם הכוונה שחדש נוהג רק אחרי כיבוש וחלוקה, רק אחרי שישבתם.
מצווה כאילו של התיישבות בארץ ישראל.
נחזור רגע למצווה.
אתה בעצם רוצה לבטא את הכניסה לארץ. הכניסה לארץ מתבטאת, איך היא מתבטאת? היא מתבטאת
בשבח של הפירות שלה.
בהודיה של עכשיו יתברך שנותן לנו כאלה פירות משובחים,
בעין טובה, דיברנו על זה בעבר, שארץ ישראל היא ארץ מיוחדת בזה שבתא שטח קטן ביותר,
יחסית,
יש בו את כל סוגי מזג האוויר שמגדלים את כל סוגי הפירות.
גם כאלה שצריכים קור, גם כאלה שצריכים חור, גם כאלה שצריכים מזג אוויר ממוזג, גם כאלה שצריכים השקיה,
גם כאלה שצריכים בעל, הכל הכל גדל כאן.
אז אתה מתחיל מהשעורה,
עובר לחיטה בשבועות, משבועות אתה מתחיל עם הביקורים,
מקרא ביקורים, עד סוכות אתה מביא וקורא, ועד חנוכה אתה מביא ולא קורא, וכך אתה כונס לך בתוך בעצם מפסח עד שבועות את חג הכניסה לארץ.
שבועות הוא חג הכניסה לארץ, זה ברור?
עכשיו נוצרה כאן איזו אנומליה מסוימת.
מהי האנומליה?
האנומליה היא ש...
אנומליה כוונה דבר שהוא לא מותאם.
ומהי האנומליה?
אמר לי שבעצם יש כאילו איזו הפרדה, נכון?
יש לנו כניסה לארץ מצד אחד,
ומה עם התורה?
מה עם התורה?
אז אני חושב שזו הסיבה שהתורה מצווה על בני ישראל, הקדוש ברוך הוא מצווה על בני ישראל להתחיל את התנועה שלהם לארץ ישראל בכף באייר.
נכון, כתוב,
ויהי בחודש השני,
בשנה השנית, ב-20 לחודש,
נעלה הענן
מעל משכן ה',
ואז הם מתחילים את התנועה, בפרשת בעלותך.
איזה מין תאריך זה כ' באייר? תאריך מאוד מאוד מוזר.
בדרך כלל התורה הבאת תאריכים או א' או ט' ו'.
או 40 יום ממשהו.
מ-א' באלול, 40 יום זה יום כיפור.
אבל כ' באייר זה כלום.
אלא אם כן אתה אומר שמה?
שהמטרה של תחילת תנועה בכ' באייר,
המרחק בין המקום שבו הם,
המרחק בין המקום שבו הם נמצאים, הם נמצאים בהר סיני,
לקדש ברנע, שזה הכניסה לארץ ישראל, הוא 11 יום, נכון? 11 יום מחורב, דרך הר-שעיר, עד קדש ברנע.
11 יום שאתה צריך ללכת, אם אתה הולך בכף, מתחיל תנועה בכף באייר, יש לך באמצע שתי שבתות,
אתה מגיע בעצם,
11, אז אתה מגיע, יש לך בעצם, אתה מגיע בערך בבית ג' סיוון, אתה מגיע למבואות קדש ברנע,
שלושה ימי התארגנות, כמו שהיה בספר יהושע,
נכנס לארץ מתי?
וסיוון.
כלומר, המטרה של התורה היא שיום הכניסה לארץ יהיה בדיוק
שנה אחרי מתן תורה
כדי לחבר את התורה והארץ.
זה הולך ביחד.
התורה היא המכתב וארץ ישראל היא הכתובת. זה לא נוח לנו הפיצול הזה שנכנסים לארץ ישראל ביום אחד וקיבלו תורה ביום אחר. אז המטרה של התורה,
תחילת התנועה בכף באייר, שזה תאריך מוזר, אתה רואה את התאריך הזה? צריך לקפוץ לנו בעיניים. מה פתאום כף באייר?
תחילת התנועה בקו ביאר נועדה להביא לידי כך שזה יהיה אותו יום.
מהו יום שקיבלנו בו תורה?
היום שנכנסנו בו לארץ. למה? כי התורה היא בארץ.
תורה גואלת, היא בארץ.
התורה מתיישמת בארץ. התורה היא איזה מין קרן אור, אבל המסך שהיא מוקרנת עליו זה ארץ ישראל.
בטח.
אתה אומר שהיא לא מבואה להשיב גם לבת מארץ. לא, זה הייתה הווה אמינא.
זה לא קרה בסוף.
זה השתבש. למה?
כי בהתחלה מרים דיברה באהרון ובמשה,
ואז היא הייתה צריכה להתעכב שבעה ימים.
ואחר כך עם ישראל רצו מרגלים, אז היה צריך להתעכב בשביל המרגלים,
עד שהם חזרו,
ואז המרגלים חטרו, אז זה 40 שנה.
אבל מה היה קורה, תנסה לדמיין, מה היה קורה אם לא הייתה שום תקלה.
מתחילים בכף באייר, מתחילים תנועה.
בלי, אין מתאוננים, אין קברות תאווה, אין כלום. אין את כל המשברים של פרשת בעלותך, לא קיימים. פשוט הולכים ומגיעים.
מתי נכנסים לארץ?
בבב סיוון.
ביום מתן תורה.
זו הסיבה ש...
מתן תורה את המצרים. לא מתכוון, גם מתכוון לזה.
אני אעשה לך סדר, בסדר?
יצאנו ממצרים,
קיבלנו תורה כעבור 49 יום או 50 יום, בבב וסיוון,
בהר סיני.
ואז היינו שנה למרגלות הר סיני.
שם היה חטא העגל, בנו את המשכן,
עשו פסח בשנה השנייה,
ואז באלף באייר עשו מפקד,
ובכ״ף באייר התחילו תנועה מהר סיני. לאן?
לאן?
לארץ ישראל. לארץ ישראל. למה אתה מתחיל תנועה בכ״ף באייר? למה לא להתחיל תנועה באלף באייר או באלף בסיוון?
אתה מתחיל תנועה בכ״ף באייר כדי להיכנס לארץ ישראל. מתי?
בדיוק שנה אחרי מתן תורה, באותו יום.
כדי שכשישאלו אותך, תגיד, מתי קיבלת תורה? תגיד, זה מאוד פשוט. קיבלתי תורה כשנכנסתי לארץ. התורה והארץ.
איך אתה אומר כל יום בברכת המזון?
נודה לך, השם אלוהינו. על שננחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה ברית ותורה חיים ובריתך. ועל בריתך שחתמת ועל תורתך
זה ברכה שמודה על הארץ ועל התורה.
נכון? למה זה הולך ביחד?
כי זה הולך ביחד.
כי בעצם אין תורה בחוץ לארץ. בחוץ לארץ יש לימוד תורה.
לומדים תורה. אבל לחיות תורה אין בחוץ לארץ.
עד כאן זה ברור.
עוד...
כן, סליחה.
בתוכנית המקורית היו צריכים להיכנס הרבה הרבה פחות משערר.
אתה מדבר איתי על התוכנית המקורית המקורית.
שמרוב שאני מתרגש אני משתעל.
שלא נחם אלוהים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא.
שצריכים להיכנס בכלל אשר לארץ ישראל לקבל תורה בהר המוריה.
וואו, הר המוריה, צודק.
טוב,
עכשיו בואו נגיד עוד משהו, בסדר? עוד משהו רבותיי.
עוד משהו.
ואז ניכנס כאן לסוגיה שלנו.
בינתיים זה רק פשטי המקראות.
בתקופה הזאת של ספירת העומר אנחנו בעצם נעים בין
שני קורבנות.
עומר של מה? מה זה ספירת העומר?
איזה עומר?
עומר שעורים.
עומר שעורים, נכון?
כמות עומר ראשית קצריכם אל הכהן. זה העומר הראשון, ואחר כך בשבועות מביאים מה?
שתי הלחם.
קורבן חיטים.
מנחה חדשה
במושבותיכם.
שהעם הזה כבר שני עשרונים, וזה חמץ.
ביכורים לאדוני. אנחנו אוכלים מצה בפסח, ו... טוב.
מה היחס בין שעורים לבין חיטים?
מהו היחס?
חלבהם האכל של האדם, נכון.
שעורה זה הקיום.
זה הקיום הבסיסי.
עם שעורים אפשר לשרוד.
חיטה,
הגמרא אומרת שחיטה,
חיטה, אתם יודעים שחיטה זה חיטה בגימטריה כ״ב.
כ״ב אותיות. אין התינוק, אומר אבא ואימא, שלא טועים טעם דגן.
מה זה?
תבונה. זה תבונה.
חיטה היא תבונה.
יותר נכון להגיד דעת.
הרי הגמרא אומרת,
המדרש מביא ארבע דעות מה יעץ הדעת.
דעה אחת, ענבים.
זה מובן, למה? אכלו ענבים, השתכרו, חטאו. מובן.
דעה שנייה,
תאנים.
גם זה מובן, למה?
כי עלה תאנה בדבר שקלקלו בו תקנו, מובן.
דבר שלישי, הגמרא אומרת אתרוג.
כי כתוב, נחמד למראה, אז מתורגם ממרגג האתרוג הוא פרי מאוד גדול, מאוד בולט, אז אתרוג.
זה אני, הכול מבין. הרימית חיטה.
מה חיטה?
חיטה זה לא עץ בכלל.
למה להגיד חיטה?
מאיפה הגענו לחיטה?
אולי זה מזכיר חטא, חיטה מזכירה חטא,
לכאורה.
התשובה היא פשוטה.
אמרנו שהעץ נקרא עצה דעת.
בשביל לאכול ענבים לא צריך דעת, אתה רואה את זה,
תכניס לפה.
בשביל לאכול תאנים לא צריך לדעת, אתה רואה, אוכל בפה.
בשביל לאכול גם אתרוג, אתה רואה, זה ברור לך, העץ אומר לך, הנה, יש לי כאן פרי, תיקח, תאכל.
בשביל לאכול חיטה, תנסו רגע לחשוב על האדם הראשון שפגש חיטה.
הוא ראה את הדבר הזה,
לא מבין מה זה הדבר הזה, נתן מכה, יצא לו גרגירים.
הכניס את הגרגירים לפה, נשבר לו השם.
ירק את זה, אבל מה זה, זה מגעיל.
ואז הוא אמר, רגע, אולי אפשר לעשות עם זה משהו? לקח איזה אבן, נתן מכה. יצרנו איזה משהו כזה לבן.
אז הוא עשה ככה עם הפה, טעם,
אפשר לאכול את זה, אבל עדיין זה לא...
ואז הוא אמר, רגע, אולי
נשים בזה הרבה, נשים בזה הרבה אבקה, שם בתוך מים,
ופתאום התחיל זה משחק אחר, וזה התחיל להיות לו...
התנפח. התחיל להתנפח לו, ונהיה לו כזה מצחיק, אבל אדם בא לאכול, זה כזה מסי, לא טעים.
ואז אמר, רגע, רגע, אולי, שנייה, אני, רגע, אם אני אקח את הדבר הזה, אני אשים את זה בתוך איזה תנור,
בתוך איזה משהו על אש, בואו נראה מה יקרה לזה.
בום,
לחם.
המון המון דעת.
הושקעה כדי להפוך חיטה למשהו אכיל. זה עץ הדעת.
זה עץ הדעת.
כל שאר הדברים הם לא עץ הדעת. לאכול ענבים לא צריך דעת כדי לאכול ענבים, זה מובן מאליו.
כדי לקחת חיטה ולהוציא ממנה לחם, צריך המון המון מחשבה שתביא אותך לדבר הזה. ואגב,
הזן היחיד שהמקור המובהק שלו הוא ארץ ישראל, זה החיטה.
אם החיטה נתגלתה על ידי אהרון הרנסון כאן בארץ ישראל.
שאר הדברים, אני חושב שהמקורות שלהם,
הזיתים, הם אמרו שהגיעו מטורקיה, אתמרים מעיראק וכו' וכו'. החיטה הגיעה מכאן.
אז
קורבן החיטים זה בעצם, תראו כמה זה קשור.
אנחנו מקריבים בשבועות קורבן חיטה
שמבטא את הדעת האנושית,
שעכשיו בשבועות גם מתרוממת לדעת האלוקית, כי ככה אנחנו גם רוצים ללמוד תורה.
לא רק ללמוד תורה ואוקיי, לצטט,
או רק ללמוד בזה, אלא אנחנו רוצים ללמוד תורה עם דעת, עם עיון, להבין דבר מתוך דבר,
לפרק, לזה, להקשות.
זה בעצם תורה שבעל פה, זה יסוד תורה שבעל פה,
שבה לוקחים את הפסוקים ודנים בהם ומקשים ומפרקים
ועולים ויורדים אז זה מסתדר גם ברמת מתן תורה כלומר כל האירוע הוא בעצם אירוע חקלאי של חירות
ואירוע חקלאי של
של מה?
אירוע חקלאי של כניסה לארץ שבח הכניסה לארץ אבל בתוך האירוע החקלאי כמו שאמרנו שהתורה היא בארץ אתה מקבל המון המון משמעויות שקשורות בכלל ללימוד תורה גם הניסיון לחבר את התאריכים שזה יהיה אותו תאריך הכניסה לארץ ומתן תורה וגם העובדה שאתה מקריב קורבן חיטה אם חיטה היא עץ הדעת זה בעצם מבטא את הלימוד תורה
נכון, התורה נלמדת עם הדעת, אדם לומד תורה עם הדעת, זה גם ספירה שמחברת.
אז מה זה?
כן.
אומרים אין קמח אין תורה, ואין תורה אין קמח. זה מתחיל בקמח ונגמר בקמח.
אז הגמרא אומרת,
הרי על התורה עצמה נאמר שאם אדם לומד תורה שלו לשמה,
נהפכת לו, התורה בעצמה לסם המוות.
התורה בעצמה. טוב.
הרמב״ן אומר את זה קצת, תראו.
אומר הרמב״ן, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבוא אל הארץ
בעבור שיחדש בכאן, בכל אחד מן המועדים, מצווה חדשה,
מלבד השבתון והמקרא קודש,
תתייחד בכל מועד פרשה בפני עצמה,
שיזהיר בה,
כן, דבר אל בני ישראל. מפני שחג השבועות זה מנות תלוי בעומר,
החיטה תלויה בשעורה, אנחנו מתקדמים מהקיום אל הדעת,
אמר הכל בפרשה אחת.
ובעבור שיום הזיכרון עם הכיפורים בחודש אחד, אז אמר שתי פרשות.
אני מדלג טיפה. וטעם וקצרתם את קצירה,
שלא תקצרו בארץ קציר עד שתקצרו את העומר ותביאו אותו ראשית קצירכם אל הכהן וכן מאחל חרמש בהקמה תחל לספור מאחל לך חרמש בשום קמה כי אסור להניב חרמש על הקמה עד היום שתחל לספור זה הכל חג של ארץ ישראל לגמרי חג הכניסה לארץ בסדר?
עכשיו
גם אצל יהושע זה כתוב הרי בסוף נכנסו לארץ מתי?
באיזה תאריך?
בי' בניסן מה כתוב מיד אחרי שנכנסו לארץ?
מיד אחרי ויאכלו מעבור הארץ מיד הם אוכלים חיטה
או שעורה, מה שהיה להם.
כלומר, אתה רואה שזו הייתה התכלית.
התכלית הייתה להיכנס בשבועות,
שאז החליטה בשלה, שם הם אכלו כזה. טוב.
עד כאן, רק כדי להבין שאנחנו לא סופרים למתן תורה,
כי מתן תורה, התאריך שלו בכלל לא ברור, אנחנו סופרים לכניסה לארץ.
הכניסה לארץ
היא-היא התורה הכי גדולה.
יותר מלימוד תורה וכן על זה הדרך.
מכיוון, רק יגיד, יסביר איך הגענו לשבועות בתור מתן תורה, מכיוון שגלינו מארצנו,
ונתרחקנו מעל אדמתנו,
ואנחנו לא רואים חיטה גם לא מרחוק,
כלומר של ארץ ישראל, וזה הכול בחוץ לארץ,
להיות חקלאי,
פויר קוראים לזה, זה היה כאילו גס רוח, יהודים לא היו חקלאים,
זו הייתה גסות, יהודים היו מלאכות נקיות, הגויים.
אז בעצם אין פה חג לא חקלאי ולא ביקורים, וגם אין פירות קיץ,
אז מה נעשה עם החג הזה?
אז אמרו, רגע, רגע, הרי יש דעה בגמרא,
ש-49 יום, היום ה-50 מפסח הוא גם יום מתן תורה. בואו נחבר, זה לא הדעה שנמצא כללך, בואו נחבר את הדעות ולהפוך את שבועות לחג מתן תורה.
ואז חג מתן תורה, השתלט על הכל.
ומה זה נחשבות? לומדים תורה, לומדים תורה בלילה, ביום וכל זה. בעוד שלאמיתו של דבר, החג הזה הוא חגה של ארץ ישראל,
הוא חג הכניסה לארץ, הוא חג החיטה והביכורים, וחגה של מגילת רות, של מלכות בית דוד, שגם היא, כל מגילת רות קוראת, מתי? בימי קציר חיטי.
נכון? בימה באו בית לחם, בימי קציר חיטי.
כל המגילה. טוב.
עכשיו,
עד כאן
שיעור, כמעט אפשר להגיד, שיעור בתורה.
עכשיו אנחנו נכנסים רגע לנטל הפרשה, ללבביות רגע.
התורה וצבא הוא ספרתם לכם.
מה זה הוא ספרתם לכם?
מה זה המילה לכם?
הוא ספרטן,
הוא ספרטן, נכון?
דבר עם ישראל, עשיתם, ואז הוא ספרטן ממחרת השבת, מיום אבייכם את עומר התנופה.
זהו.
מה זה המילה לכם?
אתה בורח לי רגע להלכה.
אני רוצה לשאול מבחינה...
טוב, אז תראו,
קודם כל,
העניין של הספירה
קשור מאוד מאוד לספירת הדעת.
יש לנו עכשיו נכד מתוק בן שנתיים עוד מעט, הוא כל היום סופר.
יש לו גולות, סופר.
אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, אין להם שש, שיהיה בה.
כן, כי אין, שיהיה בה.
יש לו גולות, סופר, לא חסר לו, יש לו גולות.
כל היום סופר, סופר, סופר.
יש איזה משהו בספירה,
במספר,
ששם אותך מיד בהקשר של משמעות.
כשאתה סופר משהו, זו הדרך המהירה ביותר
להעניק ולהטעין משהו במשמעות, כי כשאתה סופר על כורחך, יש לך נקודת מוצא,
יש לך נקודת סיום, יש לך איזה סיפור שמסתתר מאחורי הספירה, וכשאתה סופר אתה מאיר את הסיפור כספיר.
אתם מבינים?
אדם
ללא משמעות לא סופר.
הוא לא סופר, אין לו למה לספור.
מישהו עבד עולם, יש לו מה לספור?
הוא עבד, לא משנה, הוא נגמר, הוא לא סופר.
מי שמחכה לאיזה יציאה לחופש, אני סופר, היום עוד,
היום הזה, היום הבא.
אסירים.
מה? אסירים.
עם ישראל במצרים כביכול לא ספרו.
לא היה להם מה לספור, הם איבדו את המשמעות. כשהתורה אומרת להם, תקשיבו, דבר ראשון שאתם יוצאים ממצרים, תאכלו מצות,
דבר שני, תתחילו לספור.
לספור למה? לספור לזה, לספור לזה.
הספירה שמה אותך על איזה קו של משמעות,
ולכן הוספרתם לכם.
זה הופך אתכם ל...
אני אתן עוד דוגמא, בסדר?
המילה לספור בלשון הקודש זה גם לפקוד.
אלה פיקודי המשכן, משכן העדות.
המילה לפקוד היא גם לספור וגם לגאול.
בקוד יפקוד אלוהים אתכם.
כשאתה סופר משהו, אתה גואל אותו מהאנונימיות.
כל אחד ספור,
כמו מספרי ברזל התפקד.
אז כשאתה סופר ימים,
אנחנו אומרים 5,783 ל...
למה?
מליאת העולם.
הייתי בליל יום הזיכרון בסיור בהר הזיתים,
כשהגענו לקבר של בן יהודה,
אליעזר בן יהודה, הוא היה סופר להצהרת בלפור.
טוב, הצהרת בלפור, ההיסטוריה התחילה,
והוא, כתוב, נפטר בשנת כך וכך, 17 להצהרת,
5 להצהרת בלפור.
הוא היה סופר להצהרת בלפור.
כשאתה סופר, אתה אומר לך סופר למה,
או להבדיל, כן, 2023, סופרים ללידת אותו האיש,
כמובן שהרב מדן זעק את הזעקה הגדולה הזאתי כבר לפני הרבה שנים שאנחנו צריכים לספור ליציאת מצרים.
אנחנו היום 3,335 שנים ליציאת מצרים, צריך לרשום.
נכון? היום התשיעי לחמישי,
התשיעי לשני,
35. ט' באייר, תשיעי ט' לאייר,
סליחה, י', י' באייר, נכון, י', כן, כן, אתמול ספרנו 25. העשירי, נכון, כמובן 25 לעומר.
בואנה 25. היום כאילו 25. נצח שבנצח.
אז היום זה העשירי לשני 35. העשירי
לשני זה היה 35. ככה צריך לספור.
זה לא את התאריך הלועזי, מה היום הראשון, לא יודע מה היום.
אז אתה סופר, אתה נהיה חלק מסיפור.
ולכן זה הציווי, זה חלק מיציאה. וכתוב, לא רציתי את זה, אני אביא, לא בשבוע הבא.
נביא את היום-יום,
ביום-יום הלוח הזה של האבי,
אז הוא אומר שהאדמו״רים היו אוהבים לספור.
הם גם אוהבים להיות מסודרים וגם אוהבים לספור. זה תחביב לספור, אוהבים לספור את זה וסופרים את זה.
מצד אחד אסור לספור את בני ישראל, אבל לספור.
לספור ימים,
לספור דקות,
לספור שעות. כשאתה סופר משהו אתה מיד נמצא על משמעות.
בכלל, למספרים יש יכולת להבהיר תוך שנייה גם את המשמעות וגם את ההקשר, נכון?
היה מלא אנשים.
כמה מלא.
היו מלא אנשים בהפגנה
בשבוע שעבר.
כמה היו?
תלוי את מי אתה שואל.
300 אלף, 400 אלף. טוב, עכשיו השאלה כמה זה,
300 אלף מתוך כמה שצריכים להגיע, בסדר? החוויה היא, ודאי שהיו הרבה אנשים.
אבל השאלה אם זה הרבה או מעט, זה כבר...
ברגע שאתה נותן מספר,
או 24,200 שנהרגו
במערכות ישראל וכן על זה הדרך, זה הרבה או קצת?
זה מספר.
שנייה, רגע, בוא נבין מה המספר הזה, בוא נבין מתי סופרים אותו. בוא, בוא תשווה אותו רגע ל...
כמה נהרגו באושוויץ באותם חודשים כשהשמידו את ילדות הונגריה, וכן על זה הדרך. בוא תבין שגם לא כל ההרוגים, אולי אפילו כמעט חצי מהם, הם לא ההרוגים שנהרגו בשדה הקרב,
אלא חלקם נפטרו ממחלות, חלקם מתאונות, חלקם שזה לא דווקא קשור למחיר שאנחנו משלמים כאן. תאונות יש בכל מקרה, וכן על זה הדרך, בסדר?
אז המספר עוזר לך להבהיר דברים.
כשהתורה מצווה אותנו לספור,
היא בעצם עוזרת לנו להפך לאנשים בעלי משמעות.
מעבדים שלא רואים כלום.
וכאן אני רוצה לספר סיפור נפלא ביותר.
הסיפור הזה כתוב בספר עלי מרורות.
מהו הספר עלי מרורות? דני, אתה מכיר את הספר הזה?
אהרון היה. או!
רבי יצחק, איך אתה יודע את זה?
אני באחרים. אתה שולט, מה?
יפה.
הרב אהרונסון, שהיה רב בפתח תקווה,
הוא כתב ספר עלי מרורות,
שזה יומן,
יש לי את הספר הזה בבית,
הכוונה קראתי אותו כמובן,
יומן של,
מספיק את כל המקורות, בעזרת השם, מספיק.
יומן של הקורות שלו בשואה, הוא גורש יחד עם הקהילה שלו. זה החידוש הגדול.
אז הוא היה באיזה מחנה... מה?
סנוק. סנוק. הוא היה באיזה מחנה עבודה, ואחר כך...
בשלב מסוים הוא הגיע לאושוויץ.
הוא הסתיר יומן, הוא כתב יומן והסתיר אותו,
ואפילו אחרי זה הוא העתיק אותו, ונתן את זה...
ואז הוא כתב בעל פה, וזה ואז... בקיצור.
אין לנו שניים. סיפור אגדה.
אז הוא כותב שם ביומן את הדבר הבא.
הוא החליט שהוא יושב בסוכה, בסוכות,
באושוויץ.
אני קודם אני אספר לכם את זה בשביל להסביר כמה הספירה נותנת משמעות. אז מה הוא עשה?
הוא, היה שם ערימת עצים כזאתי,
אז הוא הוריד כמה עצים מלמעלה, עצר דפנות, כתב כמה,
הוריד כמה ענפים בלי שיראו אותו ועשה סכך,
זה היה מין מחבוק כזה,
שמר,
לפני סוכות הוא כל פעם שמר קצת איזה כמה גרגירי לחם, כמה פירורי לחם, שיהיה לו כזית,
ובליל סוכות, שם נפשו בכפו,
אחרי הספירה בצריף שם, בלאגר,
הוא יצא, בשעקפו הוא יראה אותו, הלך למקום הזה,
נכנס והוא בא לברך את הברכות, לשב בסוכה,
שהחיינו והוא מוציא לכם מן הארץ.
אבל הוא רב, הוא תלמיד חכם.
אז פתאום הוא אומר, רגע,
רגע,
מה גדר מצוות סוכה?
מה?
תשבו, כן?
תדורו.
ואם אדם נמצא בסוכה שהיא לא ראויה למגורי אדם,
יש בה ריח רע,
או יש בה, כתוב על ריח נמצאת במקום מסוכן,
אז אף אחד לא גר בכזה מקום, אז זה לא גדר המצווה.
אז הוא אומר, רגע,
ודאי זה לא גדר המצווה ככה, סוכה בסכנת נפשות,
אז אולי אני סתם מסכן את עצמי.
כי עכשיו יתפסו אותי ויהרגו אותי, ואני לא אצליח ללכת לחובת המצווה, וגם ברכה לבטלה, אז מה אוהלתי?
הסתפק הרב אהרונסון.
ואז הוא ענה לעצמו תשובה.
ואחרי התשובה שהוא ענה לעצמו,
הוא בירך על הלחם,
ובירך שהחיינו,
ובירך לישב בסוכה.
הוא אמר, זה שאני סופר חשבון אחר מהרשעים,
זה מה שישאיר אותי בחיים.
זה שאני מחזיק את החשבון של הלוח השנה היהודי,
ושאני יודע שהיום סוכות,
ואני יושב בסוכה ויש לי ספירה אחרת מהספירה של הגרמנים, יימח שמם,
זה ייתן לי את הכוח להישאר בחיים.
כי זה שם אותי בעולם
של משמעות אחרת.
וסיפר לי איזה יהודי,
אצלנו בשכונה, יהודי מתוק מאוד, סיפר לי סיפור על מישהו שאני לא זוכר את השם שלו,
אבל זה סיפור יפה מאוד, אופייני גם.
הוא אומר, היה חסיד גור באושוויץ.
החסיד גור הזה אחר כך ניצול,
הגיע לארץ ישראל, והוא היה,
בימים שלפני הכל הזה, הוא היה השגריר של הרבי מלובביץ' כאן בארץ ישראל, הוא היה שלח כל מיני מכתבים וכל זה.
מספרים שפעם אחת הוא היה במירון,
היה במרון, בשנות ה-60 כזה היה במרון,
הייתה שמחה וכל זה, אז הוא כתב לרבי מכתב במרון,
יש פה שמחה עצומה והדלקה, ואז הוא הלך לאיזה הדלקה,
לקח את האצבע, לכלך אותה קצת בשמן מההדלקה, ועשה על המכתב ככה, והוא אמר, הנה, וזה שמן מההדלקה.
ואחרי זה המזכיר של הרבי כתב שהמכתב הזה היה אצל השולחן של הרבי כמה חודשים.
היה ככה מתרפק על השמן.
אז הוא, מספרים עליו שכשהוא היה באושוויץ,
והוא היה רואה חבר'ה שלו, גור,
אז הוא היה אומר להם, בוא, בוא, בוא, מה קרה?
אמרו לו, בוא נתרגל, אתם יודעים איך גור הולכים?
יש להם מניחה כזאת עם ידיים כזה מאחורי הגב,
עם הזרטות, והם הולכים כזה מהר.
הוא אומר, תכף ייגמר פה כל השטויות ונבוא אל הרבש, לא נשכח איך הולכים.
זה כזה, תרגל את התהליכה של ה...
כלומר, העובדה שאתה מצליח בתוך איזו סיטואציה מסוימת להיות באזור תודעתי אחר,
היא שיאה חירות, ואין דבר יותר טוב מאשר ספירה.
גם הרב נויבירט,
זכר צדיק לברכה, שהיה בהולנד והתחבא ב...
התחבא שם, אבא שלו,
האבא החביא אותם בדירה מול מטה הגסטאפו.
כאילו, ממש בפה של האריה.
אבל בגלל שזה היה כזה צד... לא זה. והוא היה לו, המשנה ברורה חלק ג',
אז הוא למד דיחות שבת שלוש שנים ברציפות, והוא עשה לוח.
הוא עשה לוח, מהזיכרון הוא עשה לוח לכמה שנים כדי שיידעו מתי שבת, מתי כיפור, מתי פה, מתי שם, הוא צדק.
זה כאילו, אתה עושה לוח, אתה סופר ספירה אחרת, זהו ספרתם לכם.
זה המעבר מעבד לבן חורין. עבד, אין לו לוח זמנים, אין לו schedule, אין לו, אין לו, הוא לא זה, ובן חורין סופר, ולכן הוא ספרתם לכם.
אנחנו סופרים.
אנחנו זכינו להכניס ספר תורה לקהילה שלנו,
לפני עוד מעט, נראה לי, עשר שנים,
תשס,
תשע ד' זה היה, כן, תכף עשר שנים,
נדמה לי.
ספר תורה שכתבה הקהילה. היה חסר לנו ספר תורה, הנה קהילה חדשה. אמרנו, במקום לבקש, בואו נכתוב ספר תורה.
מי שאירגן את זה, עשה מדהים. הילדים קנו פסוקים, וההורים, ועמודות, ולעילוי נשמת.
וספר תורה מהודר ביותר.
הכנסנו אותו, ואז אמרו נכתוב על המייל.
אז מקדימה כתבו פסוק שהם יחדיו,
ומאחורה הובל הקודש,
על ידי משפחות גילת יחידה וכולי,
ואז שנת כך וכך לברירת העולם.
אה, נזכרתי למה אמרתי סמוך דלת. זה היה סמוך דלת
למדינת ישראל,
ולפחות 19, אז זה גם בזה, לחירות ירושלים.
זה מה שאתה סופר.
אתה סופר לתקומת מדינת ישראל. אתה סופר לשחרור ירושלים.
זו התודעה שלך.
זה המספר שאתה רוצה לזכור.
בסדר? אנחנו היום שבעים וחמש שנים מדינת ישראל,
בעזרת השם. כמה עכשיו יהיה לירושלים?
כמה?
כמה אנחנו עכשיו לירושלים?
חמישים ו...
חמישים ושש.
אלה, אז הנה, זה לא בסדר שאני לא זוכר את המספר ביותר.
כן? חמישים ושש.
אתה צ... זה הספירה. תראו מה אומר,
אומר ה... מי זה?
זה המאור עיניים.
וספרתם לכם.
חביבים ישראל שניתן להם כלי חמדה,
חיבה יתרה נודעת להם, כלל הדבר שתענוג תמידי אינו תענוג.
דבר שאין לו ספירה, אין לו לוח זמנים, הוא לא שווה כלום.
גם בתענוג.
אז כשאתה סופר משהו, אז אתה אומר, אוקיי, יצאתי, אני מגיע, יש בו איזה ערך.
האחריות רצות ושוב, החינון נפסק, רק כשמשאיר האשימו על זה שמסתלק, עושה כלי שיוכל לקבל את התענוג.
ולא הסתלקות, לא היה כלי, לא היו יכולים לקבל את התענוג. וזהו חביבים ישראל,
שניתן להם כלי חמדה,
כלי לקבל את החמדה.
מהו הכלי לקבל את החמדה?
וזו חיבה יתרה,
שיכולים לקבל את התענוג. אז מה הכלי לקבל את החמדה? הכלי לקבל את החמדה זה הספירה.
כשאתה סופר לקראת משהו, אתה מתכונן, אז אתה יכול לקבל את החמדה.
ולכך אמרה תורה,
אם צריך איזה אלוקה, לכך אמרה התורה,
נידה תטמע שבעה ימים כדי שתתחבב על בעלה. הרי כל מי שהוא נשוי,
יש לו את הספירה הזאת,
כל חודש האישה סופרת לטהרתה. בני הבית ביחד,
הבעל ואשתו סופרים לטהרתה אז הם נמצאים על איזה רצף יש את זמניה הזמנים שמותרים ויש את הזמנים שהאישה נאסרת ויש את הזמנים של הדימום עצמו ואז יש את הזמנים של ההפסק טהרה ואז יש את השבעה נקיים
אז תחשבו שכל הזוגיות והקרבה והריחוק הם כל הזמן במודעות
אז זה כל הזמן מעניק מטעין מחדש כל פעם את הזוגיות ואת הקרבה במשמעות
והספירה היא גם צריכה להסתדר עם ספירות אחרות רגע הליל טבילה יוצא בליל פסח בליל הסדר
אמרה, נעשה, כל מיני דברים.
מכניס איזה מתח חיובי לדבר במשמעות.
ולכך ציווה השם יתברך, שבעה שבועות יספור לך כנגד שבעה נקיים,
כדי שיוכלו לקבל התענוג הגדול, דהיינו קבלת תורה.
כי בכל חג שבועות אנחנו מקבלים את התורה, כמאמר חזל, כאילו היום נתנה לך.
ואין לך תענוג לקבלת התורה, שיוכלו פנים בפנים.
אז זה אומר המאור עיניים. המקור הבא זה קדושת הלוי,
שמדבר יותר על הוספרתם לכם.
אוי יבואהו ספרתם לכם והוא קרוב לאופן הלל כי הנה בפסח נתגלה אלוהותו על ידי ניסים ונפלאות וראוי לעובדו.
טוב מאוד.
אבל זה היה מופע של מי?
של השם יתברך.
מה איתנו?
אמנם השם יתברך רוצה הגם שהוא מעורר אותנו מלמעלה לעובדו,
שנהיה אנחנו חפצים להתעוררות הזאת.
וזה סוד הספירה שבשבוע הראשון אנחנו חפצים באהבתו, חסד.
בשבוע השני חפצים ביראתו, קבורה.
בשבוע השלישי אנחנו חפצים שיתפאר בנו, כי אבא מתפאר בבנו. ראיתם את הבן שלי, ואז הגיע על איזה דרגה, וכן, מתפאר.
וכל זה.
בשבוע הרביעי והחמישי נאמין, כן, החסד, קבורה, תפארת, נצח ועוד,
נאמין באמונת הבורא ברוך הוא. בשבוע השישי נהיה אנחנו דבוקים ומקושרים בעבודתו יסוד.
ובשבוע השביעי, מלכות,
ממליכים אותה על כל העולם כולו, עלינו. לכן,
אחר שאלו המידות נמשכים מהבורא ברוך הוא באלו ימי הספירה,
יש לאדם בימי הספירה להתבודד ולעבוד את השם אלוהינו. כתוב על הראשונים שתקראו סופרים. למה? הם היו סופרים את האותיות של התורה.
סופרים.
סופרים את ה...
כיוון שבאלו ימים נמשכים אלו המידות הישרים לערוב את ישראל, ובפרט בעת הספירה יש לאדם לשמוח ולדבק את עצמו באלו המידות כי זכינו לספור. לא רק בגלל שאנחנו סופרים למשהו,
עצם העובדה שאתה בכלל יכול לספור זה אומר שאתה
נמצא באיזשהו רצף של משמעות,
כן?
כיוון שאדם חפץ שמידות ישרים ימשוק בו אהבה ויראה את הבורא וכולי,
ובדרך כלל הם רוצים ללכת בו, מוליכים אותו. בפסח היה התגלות והתעוררות של מידות ישרים,
והשכליות זהה מהבורא ברוך הוא.
ובספירה, בספירה,
הוא ההתעוררות שלנו,
שאנחנו חפצים בזה ההתעוררות העליון.
מה שנתגלה בפסח ממילא,
נתווסף מלמעלה יותר הערה והזדקחות,
וזה החפץ והרצון שאנו חפצים. זה מברר את הרצון, הספירה.
אני סופר למשהו שאני רוצה.
ספרתם לכם,
ספיר.
לכן יש לספור ספירת העומר באהבה וביראה. אתם יודעים שהמקובלים,
שכל הזמן מכוונים בתפילות, בספירת העומר הם לא מכוונים בתפילות, כי כל הכוונות זה בספירת העומר.
זה כל כך הרבה, אז
זה מייתר את כל שאר הכוונות.
אתה נמצא באירוע כזה שכולו אור, אני סופר,
יש לי נקודת מוצא,
יש לי לאן להגיע, אני בתוך ציר של משמעות.
ולכן יש לספור ספירת העומר באהבה וביראה, וכן בימי הספירה,
להיות מוכנים ורוצים בזה השפע,
וזהו ספרתם לכם,
לכם דייקה.
כלומר,
הפעולה שאתם מעוררים עצמכם לאלו המידות בספירה,
זהו בכם. ספרתם לכם, זהו לכם. פעולת הספירה מעוררת בנו את המשמעות.
כי בפסח היה התעוררות העליון,
בספירה אנחנו רוצים התעוררות לכם.
ונמשכנו מלמעלה בימי הספירה, מה שנמשך בפסח ביותר הזדקחות וביותר הערה.
כן, כן, כן, אבל אחד למעשה פשט, זה לא שיעור הלכה פה, זה שיעור...
אז זאת מעלת הספירה.
זאת מעלת היכולת לספור, זאת מעלת הספירה.
יהי רצון שנזכה לקבל את קדושת ארץ ישראל בימים האלו ולספור את הסיפור שלנו, שהעיר בתוכנו כספיר, אמן ואמן.
תודה רבה ברוך.
שיעורו של הגאון המופלא בדורו עבור אישי
תגובה אחת
בה”י
רציתי להעיר כי המרגלים יכלו להביא רק ענבים תאנים ורימונים בגלל תקופה השנה בה היו בפעילות . הזיתים והתמרים מבשילים יותר מאוחר .
המרגלים חזרו בי’ז תמוז .
יגאל גרנביץ
0507285810