טוב, רבותיי, צהריים טובים, אנחנו בשיעור נפש הפרשה, גם לפרשת תצווה וגם לפרשת זכור
תשפ״ג, זה יום קשה לכלל ישראל,
אנחנו מלווים עוד מעט מפה,
אצל שני בחורי חמד
במקום לחופתם מסרו את נפשם וגם הלימוד הזה יהי רצון שיהיה לחיזוק
ההיאחזות שלנו בארץ ישראל ולחיזוק המלחמה שלנו בכל מה שעמלק מבטא.
עכשיו זה אחד הביטויים של עמלק, אנשים ששנאת החיים זה האומנות שלהם,
שונאים כל דבר שקשור לחיים, כל דבר שקשור לבנייה ורק עסוקים בלהרוס כאן 150 שנה,
בעיקר את החיים של עצמם,
וגם על הדרך פוגעים בנו.
ואנחנו גם מכוח הלימוד הזה,
שיעסוק חלקו במכירת עמלק,
להתחזק מאוד מאוד בזיכרון.
בזיכרון.
טוב,
נתחיל.
תראו,
בפרשה אצלנו מתעסקים הרבה בעניינים של בגדים.
בגדים.
בגדים יש להם כל מיני תפקידים.
תפקיד אחד של בגד זה לכסות בגלל בושה.
תפקיד שני של בגד זה חום קור, שלא יהיה לך קר.
אבל התפקיד המרכזי של בגדים זה לכבוד ולתפארת, להדגיש.
להדגיש כמו חיילים שיש להם בגדים, מדים, וכן זה הדרך.
והבגדים זה הבגדים של הכהן הגדול, ולכהן הגדול
יש לו שתי מערכות
של אבנים שנמצאות לו על הבגדים.
מערכת אחת של 12 אבנים שנמצאות כאן,
כנגד הלב.
יש כאן ארבעה טורי אבנים, נכון?
אודם פידאו ברק את הטור האחד, נופר ספיר ויהלום, תרשי שוהם וישפה, לשם שוהו והחלמה.
זה ארבעה טורים, כל אבן בנפרד.
חוץ מזה, היה לו עוד שני אבני שוהם,
שתי אבני שוהם,
אחת פה ואחת פה,
בכתפיים,
גם על האבנים פה וגם על האבנים פה היו חקוקים שמות בני ישראל.
בסדר?
גם פה וגם פה.
וגם על האבנים שפה וגם על האבנים שפה נאמר שהאבנים הללו הם לזיכרון.
אז זה כבר שם אותנו בציר מאוד מאוד מעניין שאנחנו בעצם עסוקים בו.
זאת אומרת שפרשת תצווה
עוסקת באופן מובהק בסוגיית הזיכרון שהיא בדיוק הסוגיה של פרשת זכור.
אם אתה צריך לצוות על מישהו תזכור,
זה אומר שמה?
שיש נטייה לשכוח.
אם צריך להגיד למישהו, תקשיב, תזכור, תזכור, זה אומר שאם לא תגיד לו לזכור, הוא ירצה לשכוח את זה, זה יישכח ממנו.
אנחנו ננסה להבין מה, מה יש כאן,
מהו הציווי
המיוחד על אהרון הכהן שצריך לזכור,
מה אפשר בקלות לשכוח ואיך הזכירה הזאת היא עצמה מוכה את עמלק, כלומר איך עמלק מנסה לגרום לנו להיות באיזשהו ציר של שכחה.
אז הנה הפסוק.
הנה בוא נראה את הפסוקים.
ולקחת את שתי אבני שוהם ופיתחת עליהם שמות בני ישראל שישה משמותם על האבן האחת
ואת שמות השישה הנותרים על האבן השליטית כתולדותם מעשה חרש אבן פיתוחי חותם תפתח את שתי האבנים על שמות בני ישראל מוסבות משבצות זהב תעשה אותם ושמתה את שתי האבנים על כתפות האפוד אבני זיכרון לבני ישראל ונשא אהרון את שמותם לפני האדונה שתי כתפיו וזיכרון אז אני רוצה שעל
האבנים האלו היו כתובים
שמות השבטים
על שישה פה ושישה פה,
וגם על חושן המשפט יש פה 12 אבנים, אז על כל אבן היה כתוב
שם של שבט.
נכון? הנה, זה הפסוקים אחר כך. ונשא אהרון את שמות בני ישראל בחושן המשפט על ליבו בבואו אל הקודש לזיכרון לפני אדוני תמיד. אז האבנים שעל הכתפיים זה אבני זיכרון לבני ישראל,
והאבנים על הלב זה אבני זיכרון לפני השם תמיד.
מה ההבדל?
למה צריך את שניהם?
למה צריך גם אבנים פה על הלב וגם אבנים על הכתפיים?
אנחנו בעיקר נתמקד באבנים של הכתפיים היום, בסדר?
על שתי כתפיו לזיכרון. זה לדעתי מכירת עמלק המרכזית,
בעזרת השם.
רבותיי,
היו בעם ישראל לאורך הדורות דקדקנים.
שמעתם עליהם?
דקדקנים ומסרנים שהיו דקדקים באותיות התורה.
והרבה פעמים יש שם פנינים
בתוך הדקדוקים הללו.
ואחד הפנינה,
אחד הפנינים נמצא אצלנו בפרשה.
אומר המנחת שי שהוא אחד מן הדקדקנים
ונשא אהרון את שמותם
אומר ככה כל לישנא באורייתא חסר ובר מן בית מלאים ונמסר עליה במסורת די כשמותם טרן מלאים
וסימן ונשא אהרון את שמותם פעם אחת ואלה שמותם במרגלים ושאר שמותם באורייתא חסר ו.
כלומר בכל פעם שכתוב בתורה את המילה שמותם זה כתוב בלי ו חוץ מפעמיים
פה אצלנו, ונשא ארון את שמותם זה בכתיב מלא עם ו,
וגם במרגלים זה בכתיב מלא עם ו. זה אומר,
מה זה אומר?
מה?
שסוגיית הזיכרון קשורה לאות ו.
עכשיו אל תשאלו אותי עדיין איך, זה יתברר בהמשך.
אבל זה הולך להיות ללוות אותנו. סוגיית הזיכרון שכחה של האבנים על הכתפיים
קשורה למהות של האות ו.
ממילא אני גם צריך לחפש איך היא מופיעה גם בעמלק, האות ו,
ואיך זה מופיע בעוד הרבה מאוד דברים.
בסדר?
תזכרו את זה.
אז בינתיים בואו ננסה רגע להבין אל נכון
מהו ההבדל בין האבנים שעל הלב,
12 אבנים פה לבין האבנים שפה. קודם כל אני רק רוצה להזכיר לכם שהאבן שעל הכתף היא אבן שוהם,
נכון?
אבן שוהם.
אבן שוהם היא האבן של איזה שבט?
מה הצבע שלה?
צריך לשלוט בדברים האלה, בעל אור.
האבן שוהם, מה הצבע שלה הוא שחור?
כהה,
והיא האבן של שבט מיוסף.
אז עכשיו המשוואה היא ככה.
יש לנו אבן שוהם שקשורה לשבט יוסף,
שקשורה לאות ו' והכל קשור לזיכרון.
זו משוואה שאנחנו עדיין לא מבינים מה היא אומרת,
אבל אנחנו,
לדעת השם הדבר הזה ילך ויתבער.
כזכור לכם אנחנו כאן בנפש הפרשה,
כלומר התכלית היא שכל אחד מאיתנו כאן יצא עם עבודה.
יצא עם עבודה, ואני מתכוון לדבר הזה, יצא עם עבודה של מכירת עמלק ברמת הזיכרון.
אתם יודעים, עמלק זה כל מיני דברים בנפש.
חסידות, עמלק זה ספק,
עמלק זה חולשה,
עמלק זה נכון, ספק, כי עמלק בגימטריה ספק.
וגם
עמלק מגיע כשישראל,
שואלים, היש ה' בקרבנו עם מים, בפרשת חוקת. שואלים שאלה, מגיע עמלק, זה ספק.
עמלק זה חולשה,
ויזנב בך גם את כל מיני חשלים אחריך. גם זה עמלק.
עמלק יש כל מיני גימטריות, עמלק בגימטריה הדולר, עמלק בגימטריה מס הכנסה, כל מיני גימטריות של עמלק.
מה?
כן.
אבל אחד הפירושים של עמלק זה ניתוק,
מליקה.
מליקה זה איזה ניתוק בין שני חלקים.
כן? על זה אנחנו ננסה לדבר. כשאתם מבינים שאם משהו מאבד את הזיכרון,
הוא שווה אפס.
שווה, הוא לא יודע אם אפס, אבל הוא, כן, הוא אדם ללא זיכרון, הוא לא... הוא בעצם, זה אובדן צלם אלוהים.
אז בואו ננסה רגע להתקדם בדברים האלה.
כן.
מה?
זה היה קשור מאוד, אדוני רגילים.
הם שכחו את השליחות שלהם.
כן? שכחו.
שכחו את ההבטחה,
שכחו את השליחות.
טוב,
אומר הרשע רירש
אבני שוהם
אף על פי שאבני השוהם נזכרות גם בין אבני המילואים של החושן,
הן באות בנפרד כבר בשעת הציווי על התרומה. כלומר, יש כאן אירוע אחר. זה לא אותו זיכרון של פה ופה.
יש אבני שוהם שהם חלק מהאבנים פה, נכון?
עוד אם פלידי הנופל ספיר על אבני השוהם אמרה תרשי שוהם וישפה הם חלק מהשלישייה הזאת ויש חוץ מזה אבני שוהם שהם על הכתפיים. מה ההבדל?
אומר הרשע רירש, נראה שהשם שוהם אינו שם עצם פרטי,
כמו אודם, פיתדה וכולי, אלא שם עצם כללי,
כמו מילואים,
והוא מורה על שימושה של האבן ולא על מהותה.
אתם מבינים את ה...
אתה יכול לקרוא לו משהו על השם המהות, אתה יכול לקרוא לו על שם מה?
שימוש.
לדוגמה.
מה זה ג'יפ?
איך?
תודה.
לא נכון.
ג'יפ זה שם של חברה ספציפית שייצרה רכב שנקרא ג'יפ, שהוא רכב איזה.
זה שם של חברה, ג'יפ.
זה המהות.
אבל מאז כל רכב שהוא מטפס על ההרים, קוראים לו ג'יפ. ג'יפ לנדקרוזר, טויוטה, ג'יפ... כן, אבל
כאילו זה כל כך הצליח שאתה...
אז אבני שוהם,
אתה יכול להגיד כמו יהלום, כמו ספיר,
זה כאילו השם של האבן, אתה יכול להגיד לא, זה על שם התפקיד שלה.
מה זה שוהם?
אומר הרשע רירש,
שוהם מראה על שום
שמנו נגזר שם, כדרך שכהן נגזר מקון,
בוהן מבון, רהב מרוב.
מכאן נראה ששוהם מורה על אבן שעיקר שימושה לשם תביעת חותמות.
אבן שוהם, העניין שלה זה לא האבן,
העניין שאתה
חוקק על האבן משהו.
זה המהות שלה.
לפיכך נראה כי אבני השוהם של האפוד נבדלות מאבני החושן בכך
שהראשונות אין להן חשיבות משלהן,
אבני השוהם,
וחשיבותן באה רק מכוח השמות הטבועים בהן,
ואילו כל אחת מאבני החושן חשובה לעצמה בתחומתה
מיוחדת המתייחסת אל אותו השבט שהיא מייצגת אותו.
כלומר, היהלום הוא יהלום!
עכשיו, אתה כותב על היהלום,
היהלום זה נראה לי אבן של זבולון.
אתה כותב על היהלום-זבולון? טוב, יפה מאוד. זאת אומרת, זבולון כמו יהלום.
ספירי, ספיר בפני עצמה, אבן כחולה יפה.
אתה כותב על הספירי-יששכר? יפה מאוד.
אבן שוהם בפני עצמה? אין לה שום ערך.
כאילו היא לא...
הערך שלה נובע מזה שקל לחקוק עליה,
ושחקוק עליה כל מיני...
למשל, למה הדבר דומה?
מוצאים עכשיו כל מיני מטבעות בעיר דוד, חופרים, אתה מוצא מטבע מהמרד השני.
כמה הוא שווה המטבע הזה? ממה הוא עשוי?
הוא עשוי מברונזה.
מה? הוא שווה כלום.
אתה לא מצאת את המטבע מברונזה, השווי הכלכלי שלו הוא כלום.
אבל אתם יודעים מה זה למצוא מטבע מהשנה השנית למרד?
למרד בר כוכבא? איפה? למרד הגדול? איפה? זה מטבעות מאוד מאוד נדירים.
יש לה ערך מצד מה ש...
כתוב עליה,
ולא מצד מה שהשווי שלה.
אז זה אבן שוהם.
כלומר, הזיכרון כאן
הוא מצד, כשאתה כותב משהו, אתה בעצם אמור כמו לזכור אותו, להתייחס אליו, זה לא רק איזה זיכרון עצמי כזה.
אני גם עכשיו זוכר שיש כל מיני דברים בעולם.
אני גם זוכר שעכשיו יש, לא יודע מה,
שיש הר תבור והר חרמון, ושיש לו שלג בחרמון, יש כל מיני דברים שאתה זוכר.
הרבה זוכר אותנו מלא מזיכרונות, זוכר כל מיני כתובות וזה.
כמה מהזיכרון הזה הוא זיכרון רלוונטי שמניע אותי לפעולה ולמעשה? כמה?
מעט.
יש לנו זיכרון כללי ויש לנו זיכרון רלוונטי שכשאני זוכר אותו הוא מניע אותי לתנועה, מניע אותי למעשה.
כשאתה רושם על אבן משהו זה כאילו אומר זה זיכרון שהוא זיכרון זמין, הוא לא זיכרון כללי, הוא זיכרון רלוונטי.
זה זיכרון שאמור להוביל למה?
למעשה.
אני עושה כאן ספוילר קטן,
גם קצת טיפה לקוצר הזמן.
אחד הדברים,
אחד המופעים של עמלק,
זה הניתוק בין מחשבה למעשה.
זה עמלק.
לא רק חולשה ולא רק ספק,
אלא גם העובדה שאתה יודע משהו,
ואתה יודע, אתה מרגיש, אתה מכיר את זה, נו, מה אתה עושה עם זה?
אני אעשה את זה, מה אני יכול לעשות עם זה? מה אני...
הניתוק
בין ידיעה ומחשבה לבין מעשה הוא אחד המופעים של עמלק.
ולכן, יצחק, מה קורה?
איזה זכות.
ולכן, אבל אתה יודע שהיום לא יום חמישי,
זה שני וחמישי.
גם אם שני.
בסדר? ולכן,
הלאה, אתה, יש לך רוח הקודש, תאמין לי, אני לא יודע מאיפה הוא.
אתה מכיר אותי ישר, תודה.
ברוך אתה, אדוני, אדוני היינו מלך העולם של אקונן ברוך הוא.
כן?
אז כאילו, כשאתה כותב משהו, זה זיכרון רלוונטי, הוא אמור להזיז אותך לפעולה, להניע אותך, בעמלק, מנתק.
אתה אומר, תדע, תדע, תדע, תדע, תדע, אבל לעשות לא, זה... כאילו עמלק נמצא על הפער בין האלימות לבין המעשה, הוא מנסה לחתוך שם.
הוא לא מנסה להתנגד לידיעה, אתה יכול לדעת מלא מלא דברים, אבל האם הידיעה מחלחלת לך לחיים וגורמת לך להיות מישהו אחר, או גורמת לך לזוז לתנועה?
לא.
כנגד הדבר הזה באות אבני הזיכרון שנמצאות על הכתף.
אפילו ברמת הפשט, מה ההבדל בין דבר שנמצא על הלב לדבר שנמצא על הכתף?
בלב, אני מרגיש כאב, אני מרגיש אמפתיה, אני מרגיש הזדהות.
כאילו, יש ערלות לב, אכפת לי. לא אכפת לי, מה זה העסק שלי?
מפריע לי, לא מפריע לי כלום.
זה ודאי דבר מגונה.
אנחנו צריכים להרגיש בלב, כמו עכשיו, אנחנו
כולנו מרגישים, נכון? הרוגי המלכות הכל קרוביהם.
אז כולנו, בין מי שהכיר
או מכיר את משפחת יניב ובין מי שלא מכיר, כולנו מרגישים את ה... אני חושב, בכל עם ישראל מרגישים את הצער, מרגישים את הכאב.
אתה לא תגיד, נו, איך אכפת לי אם זה כאן נוגע אליו?
הלב, הלב צריך להרגיש.
אבל מה זה כתף?
איך?
מה אתה עושה?
מה שמת על הכתף שלך, חביבי? אוקיי, אתה מרגיש, אבל...
האם הזיכרון הזה הניע אותך לפעולה?
כי אם הוא לא הניע אותך לפעולה,
והפעולה יכולה להיות כל מיני דברים, תוספת בלימוד תורה,
תוספת בחסד, תוספת במצוות, יציאה למבצע צבאי, כל אחד לפי האחריות שלו.
אבל אם הדבר הזה מניע אותך, כי אם זה לא מניע אותך לפעולה,
אומר את זה הרשער הירש,
ואז נייד נעבור כאן למקורות בחסידות.
לפיכך נראה כי אבני השוהם של האפוד נבדלות מאבני החושן בכך
שהראשונות אין להן חשיבות משלהן,
וחשיבותן בה רק מכוח השמות הטבועים בהן, ואילו כל אחת מאבני החושן חשובה לעצמה בתכונתה המיוחדת המתייחסת אל אותה השבט שהיא מייצגת.
בכך מתבהר יפה הפסוק,
ואבנים תהיינה על שמות בני ישראל שתים עשרה על שמותם פיתוחי חותם איש על שמו תהיינה לשני עשר שבת.
כלומר, האבנים האלה כאן, כל אחת בפני עצמה.
אבני השוהם, לא הייתה להם חשיבות אחרת
מלשמש, חוץ מלשמש בסיס לתביעת שמות השבטים.
האבן עצמה אין לה חשיבות.
החשיבות שלה בזה שאתה יכול לחקוק עליה את השם.
לכן זה בכתף.
החשיבות היא שאני כותב משהו, אני זוכר אותו, הוא נוגע אליי.
אני אגיד פה עוד איזה, כאילו, כמו ספוילר.
אני ממש לוקח את זה לשם.
וזה ממש עצה, ממש מעשית.
רבותיי, לא מספיק.
אתה אומר אוקיי אני אכתוב אחד הדברים אחד ההבדלים בין אדם
אדם שזוכר ועושה
לאדם שרק זוכר ולא עושה ולא מביא את הדברים לידי גמר לידי
ספירת היסוד של יוסף הצדיק שמביא את הדברים לידי גמר תכף נדבר על יוסף כי הרי האבן השועה מה היא?
האבן של יוסף ויוסף התכונה המרכזית שלו שהוא מתחיל ומסיים יש לו איזה תכונה כזאת הוא יודע להביא דברים לידי ביצוע
ספירת היסוד
אז מה רציתי להגיד?
מה אמרתם לי קודם? מה המשפט שאמרתי?
אה, כן, כן, כן, תודה, תודה, שוכרן.
אז אתה אומר, אוקיי, איך אני אהיה אדם רציני? אני אתחיל לרשום דברים. אני ארשום דברים על פתק.
או, זה אדם רציני, הוא לא סתם חושב.
אתה חושב שאתה צריך לעשות 20 דברים,
בסוף פעם אתה מגלה ששכחת את זה, ושכחת את זה, ולא זכרת כלום, והכל ברח לך. אה, יש לך פתקים, אתה רושם, יש גם פתק על הטלפון.
לא מספיק.
לא מספיק. למה?
מה שלא הכנסת ליומן לא יקרה.
לא יקרה.
זה כתוב על פתק עשרה דברים, להתקשר לאימא, להגיד שלום לסבתא,
לקנות פרחים, לעשות זה, זה יכול להיות רשום שם גם עוד חודשיים.
אבל אם לא תיקח אירועים ותחבר אותם לציר הזמן,
זה לא יקרה. אתה צריך לנעוץ ביומן, להגיד, פה אני נוסע, פה אני אבקר את סבתא,
פה אני הולך לזה.
ואז זה יורד לעולם המעשה.
זה הרישום שהוא מדבר עליו.
זאת אומרת, אין שום ערך אם זה לא רשום.
רשום איפה?
אתה יכול לרשום את זה גם על הקרח.
רשום בכלים הייעודיים שדרכם דברים יורדים לעולם וקורים.
פעם אולי הספיק פנקס,
היום אם זה לא רשום על ציר הזמן, זה פשוט לא קורה.
גם כשזה רשום על ציר הזמן, לא תמיד זה קורה.
גם כשאתה רושם את זה, לפעמים יש ביטולים, איחורים, עיכובים, אבל לפחות אתה אומר, וואי, זה כבר היה,
יצרת כלי, בראת לדבר הזה כלי.
אומר הרשע הרשע הרשש,
אבני השוהם לא הייתה להם חשיבות אחרת מלשמש בסיס לתביעת שמות האנשים, השבטים.
חשיבותן באה עליהן רק מכוח התביעה,
ומשום כך נשרטו השמות כי החומר טפל להם. ואילו אבני החושן חשיבותן רבה גם בלא תביעת השמות,
שכן הן מייצגות את השבטים,
שאליהן הן עומדות ביחס רב משמעות, לפיכך יהיו במילואותם החומר נשאר בשלמותו, והן נפגעות מאליהן על ידי חריצים שציינו את שמות השבטים.
הוא מדבר כאן על ההבדל ברמת איך אני חורט
את השמות. כאן על האבנים האלו אסור היה לשרוט אותם. אסור היה לחרוט אותם בזה
כי אתה צריך לשמור אותם מלאות.
אז החריטה הייתה על ידי התולעת הזאת המיוחדת שהייתה כאילו, והייתה להם וזה היה כאילו נחקק.
נחקק, בסדר?
כלומר, זה משול למין ידיעות כלליות כאלה. לדוגמה, אני יודע שכלל ישראל זה דבר חשוב ואני יודע שמשפחה זה דבר חשוב, נכון?
משפחה זה דבר חשוב ואני יודע שאדם צריך לכבד את אשתו.
כל הדברים האלה זה ידיעות כלליות פה, אל תשרוד, זה ידיעות כלליות חשובות.
אבל פה, מה צריך לעשות?
לכתוב.
משפחה זה דבר חשוב, נכון?
הרמת טלפון לבן שלך או לבת שלך להגיד להם מזל טוב ליום הולדת,
או חגגתם את זה, או הרמת טלפון לסבתא להגיד להם מזל טוב ליום הולדת, או ליום נישואים, או משהו כזה?
זכרת בכלל מתי זה קורה?
אתם יודעים, לפני כמה שנים
פשוט
סבא וסבתא שלי קבורים בפרדס חנה, וליד סבא שלי קבור סבא שלו,
סבא רבא.
אנחנו כל פעם עוברים גם דרכו,
ואז אמרתי לעצמי, כל פעם אני לא זוכר,
מה זה,
הסתכלתי את התאריך ביומן, נכנסתי לי ליומן,
חטא כסלו, שזה קופץ לי כל שנה, תאריך,
היור צעד של סבא רבא שלי.
ואז כתוב ביומן, אז זה מה אני עושה ביום הזה?
אני מדליק נר, נותן צדקה, עושה איזה לימוד קטן, עילוי נשמט.
זהו, זה לא צריך הרבה, אבל
בלי זה,
אתה תמיד נשגר, אה, היו די אחים.
תוריד את זה לעולם המעשה, תרשום את זה,
תשרוט את זה, אין ערך לאבן. כלומר, לזיכרון הכללי, אם בסוף אתה לא לוקח דברים שהם רלוונטיים,
לא את הכל אנחנו הולכים לקחת,
אני לא יכול לרשום את כל התאריכים בכל העולם, האדם יכול להשתגע. אז יש דברים שהזיכרון הוא זיכרון כללי. בסדר גמור, אני יודע דברים בכללי,
אבל דברים שחשובים לך, תשרוט אותם,
תכתוב אותם, תשרוט אותם, תמחה את עמלק,
כי עמלק רוצה להשאיר אותנו כל הזמן באיזה מין ככה, קוראים לזה פלואידי כזה,
פלואודד כזה, צף, יודע דברים בצורה כללית, כן, באופן כללי,
תוריד את זה למטה,
תרשום, דברים שהם חשובים,
תמחה את עמלק.
תראו מה אומר כאן
רבנו הבאר מים חיים.
ושמתה, ממש, אלה הדברים שאמרנו עד עכשיו.
ושמתה את שתי האבנים, אבני זיכרון לפני ה' על שתי כתפיו לזיכרון.
הנה מעשה האפוד, פירשנו קצת בחיבורנו, סידורו של שבת.
רב חיים צ'רנוביץ',
עיין עליו ולא נכפיל לו. מה שזכר כאן, שתי זיכרונות,
אבני זיכרון ועל שתי כתפיו לזיכרון,
נראה כי שתי זיכרונות היה בדבר. היו שני סוגי זיכרון. זה ממש מה שאמרנו, מכאן לקחתי את זה. האחד, זיכרון לפני השם, היא כזיכרון כללי.
וכמאמר חזל,
שיהר הוא היה הקדוש ברוך הוא השבטים הכתובים לפניו,
ויזכור צדקתם לבניהם,
לכפר על עוונות בית ישראל,
לכל פשעיהם ולכרחת אותם,
איפה עוד מכפר על עוון עבודה זרה?
זה מה שקראנו מקודם, האבנים פה זה אבני זיכרון, למי?
זיכרון לפני השם.
אתה כמו, זה כמו שאתה,
לכל אחד, אני מקווה שיש לכל אחד, לכל יהודי כאן, יש לכם איזה רשימה שאתם מתפללים על חולים?
יש לכם? זה עוד דבר שצריך לרשום.
יש הרבה אנשים, אתה לא זוכר, אתה עושה רשימה, מוסיף, מדי פעם גם,
או חולים,
או מי שצריך ללדת, או מי שצריך זה, מדי פעם אתה גם, ברוך השם, הוא עברי, אפשר להוריד אותו מהרשימה,
לעדכן את הרשימה, בסדר גמור.
אז אתה אומר, מה אני עושה? אני מתפלל עליו.
יש כאלה שזה לא מספיק להתפלל עליהם.
אתה לא יכול את כל אלה, יש לי רשימה ארוכה.
אני לא יכול, על כולם.
על כולם אני מתפלל, אבל יש כאלה שמה צריך גם לעשות?
לבוא לבקר.
להרים טלפון.
להתעניין.
לשאול, מה קורה?
לשלוח מדי פעם איזה הקלטה.
דפוק על הדלת.
אתה תראה קוראים דברים. אני לא יכול את כולם, ישיבה ארוכה, אבל חלק מהם,
אל תשים אותם רק לפני השם, אלא שים אותם, אה?
על הכתפיים שלך.
השנית,
ומה שהיה הכהן הגדול בעצמו מגן עליהם.
על ידי זה נשא אותם עליו, כאב הנושא את בנו על כתפיו,
להצילו מכל מכשול רע ביראתו,
שלא תיגוף באבן על רגלו, כמו שאתה, כן, אתה מעמיס על הכתפיים שלך.
כמה אפשר להעמיס?
כל אחד לפי היכולות שלו.
הרבי היה אומר לפום גמלה שכנע, לפי הגמל המסק. ככל שאדם הוא יותר חזק,
פנימית ורוחנית, אפשר להעמיס עליו יותר.
כמו שרי עשרות, שרי מאות, שרי חמישים.
אבל אתה יכול להעמיס על הכתפיים שלך, אתה לא רק אומר, תשמע, אני מתפלל עליו.
אתה יכול להעמיס אותו על הכתפיים שלך.
אתה יכול להעמיס הכוונה ליצור יחס, ליצור אינטראקציה, להיות שם,
להוריד את הזיכרון למעשה.
אתם מבינים למה זה וו, נכון?
כי הוו לוקחת משהו מלמעלה
ומורידה אותו עד למטה. איך נקראת ו'? תמיד ו' זה מה זה? ו' ה?
וו החיבור.
אתה מחובר או לא מחובר?
וו החיבור.
כל המשכן הוא בנוי על ווי העמודים. וו החיבור. תכף נדבר על הוו הזאת.
אז האות וו, היא האות המבטאת את החיבור.
אנחנו נצטרך לבדוק איפה היא מופיעה אצל עמלק.
היא לכאורה אמורה לא להופיע אצל עמלק.
ממשיך הבאר מים חיים ואומר לנו,
והוא להגן עליהם מכל הייסורים
ומכל דבר, הכהן הגדול.
בזה שנושאים פנים לדורם, כגון רבי חנינה מנדוסה. ולזה היה הזיכרון השני,
שהוא על שתי כתפיו לזיכרון,
דווקא על כתפיו ולא במקום אחר.
לאורות הדמיון שצריך לשא את ישראל על כתפיו. היה לי פעם איזו מחשבה,
מה שאני ראיתי, אולי אני טועה, אבל שברוב הצבאות הזרים הדרגות
נמצאות על החזה.
על החזה, פה הדרגות.
כמו ארצות הווטרנים וכל זה, פה זה כל הדרגות,
או כאן, בצווארון.
ובצה״ל, אה?
צל״שים, וזה, כן.
ואתה רואה, בקיצור, בצה״ל זה בעיקר על הכתף. יש מעט, הרוב על הכתף.
כאילו זה, אתה לוקח אחריות.
על כל פנים, זה שקצין, יש עליו
דרגות על הכתף, זה כאילו בא להגיד לו, שמע,
שמע, עכשיו יש לך יותר אחריות,
אתה צריך יותר לקחת ראש גדול.
כי האדם שמרכיב את דמו על כתפיו, להגין עליו
ולהצילו מכל רע, מחיה רע, ומי ייכשל באבן ובבור תחתיות,
וכן לדורי דורות.
הנה הכהן הגדול היה מוכרח להגן עליהם מכל וכל בזכותו
באופן שראוי להיות השם יתברך נושא פנים לדורו בעבורו.
וכל אחד מאיתנו
יכול להיות כהן גדול קטן.
להגיד, יש לי כתפיים קטנות, אין לי את הכתפיים של הכהן הגדול,
שיש לו כתפיים לשאת את כל עם ישראל.
יש לי כתפיים קטנות,
ועל הכתפיים שלי אני יכול לקחת קצת,
קצת אבני שואה, טיפה.
כל אחד לפי הזה שלו.
אז אם כך, מערכות היחסים בין האבנים פה לאבנים פה, זה שכאן יש לי זיכרון כללי, שגם הוא חשוב.
גם הוא חשוב.
לזכור את אחינו בגלות,
ולהתפלל עליהם,
לזכור את החולים של בתי חולים, להתפלל עליהם, לזכור, לא להיות מנותק. הלב צריך להיות פתוח, הלב צריך להיות רך,
לצער, למצוקה, לאמפתיה.
ולכן פה 12 אבנים זה הרבה יותר גדול.
פה יש את אותו חלק מהזיכרון, שאתה גם יכול לקחת עליו אחריות ולהוריד אותו למעשה.
וזה מוחה את עמלק.
זה מוחה את עמלק.
אבני שוהם אלו,
כמו שאמרנו, אבני שוהם זה האבנים של יוסף.
רבותיי, הפעם הראשונה שכתוב
אצל בן אדם שהוא זכר משהו,
זה אצל יוסף.
עד אז תמיד כתוב על אלוהים.
ויזכור אלוהים את נוח.
ויזכור את שרה.
עכשיו שלוש פעמים שאלוהים זוכר,
אף בן אדם לא זוכר.
כי בתור בני אדם אנחנו יצורים עלולי שכחה. קרה לכם פעם ששכחתם דברים, אבל בני אדם יכולים לשכוח גם את הילדים שלהם באוטו, גם זה יכול להיות, נכון?
גם זה קורה, לצערנו הרב.
אנחנו כל הזמן שוכחים.
שכחתי את זה, שכחתי את זה, שכחתי את זה, כל הזמן שוכח.
הראשון שמופיע עליו הביטוי שהוא זוכר,
זה יוסף.
יוסף מוכר את המליאה. תראו, קודם כל יוסף, שכחו אותו.
בבור,
יוסף אומר לשר המשקיעים, ואומר לו יוסף, זה פתרונו.
שלושת הסרגים שלושת ימים מהם, בעוד שלושת ימים יישא פרעה את ראשך מעליך ולשיבך על קניך ונתת כוס פרעה בידו כמשפט הראשון אשר ראית משקהו כי אם זכרתני איתך כאשר התאב לך ועשית נעמדי חסד והזכרתני אל פרעה והוצאתני מלבית הזה אומר יוסף לשר המשקין תזכור אותי אבל מה הכוונה תזכור אותי תגיד שמע בוא נהיה שם איזה אחד עבד מה זה ספר עליו מורקים לא מה משמעות הזיכרון תעשה עם זה משהו תזכיר אותי תוציא אותי תעשה איתי תראו המילה כאן זיכרון מ�
מגיע יחד עם המילה עשייה,
נכון? זכרתני ועשית.
למה אתה זוכר?
בשביל לעשות. אם אתה לא עושה, אז זה עמלק.
אתה רק מסתפק בזיכרון. עכשיו, שר המשקים זכר אותו.
כתוב כאן, ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו.
כלומר, זה שני דברים.
דבר ראשון, הוא לא זכר, אחרי זה הוא גם שכח.
מה זה לא לזכור?
לא לזכור הכוונה,
ברור שאני זוכר מה הוא לא זכר את יוסף.
אבל הוא אומר, אוקיי,
אני זוכר, אבל למה שאני אעשה עם זה משהו?
אחר כך הוא גם שכח,
לגמרי.
אז יש כאילו לא לזכור ויש לשכוח.
זה מה שיוסף אומר לו, תזכור אותי.
והוא לא זכר.
יוסף בעצמו, זוכר.
ויקר יוסף את אחיו והם לא יכירו.
ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם,
ומיד מה הוא מתחיל?
לתקן.
אותם.
גם אותו.
מיד הוא מתחיל, הוא זוכר.
טוב, זה יכול היה להסתער, להישאר מאחורי הזיכרון.
הזיכרון מביא את יוסף למעלה עשייה
ולכן אבן השוהם
היא האבן של יוסף אבן השוהם זה גם אותיות שהם כאילו מה שהוא כאילו משהו מאוד מאוד פשוט
אבן של זיכרון שמובילה למעשה אבן השוהם זה גם אותיות משה יש קשר בין משה ליוסף נכון
כתוב ויקח משה את עצמות יוסף עימו
אז אומרים בחסידות שמשה לקח את עצמות יוסף
העצמיות של יוסף היא משה רבנו
משה רבנו הוא הזיכרון של כלל ישראל
אז אנחנו מבינים איך מוכרים את עמלק?
מוכרים את עמלק כשמביאים דברים לידי גמר.
בואו תראו שזה חלק ממצוות זכור.
למה מצווים לזכור את עמלק?
אז אמרנו כי יש נטייה לשכוח.
אפשר להגיד שיש נטייה לשכוח, כי באמת המחשבה של עמלק היא מחשבה מאוד מאוד מאיימת.
מישהו רוצה להרוג אותי בלי סיבה, איך אני אתגונן?
אז אני עלול להדחיק את זה. תזכור, אל תשכר.
אבל הסיבה האחרת היא שהעמלק הוא מאוד מאוד מתוחקר.
הוא אומר לך, בטח תזכור, ודאי תזכור, מצוין תזכור.
נו, בוא נעשה... אה, תעשה עם זה כלל, לא צריך, זה הכל ככה.
אז כנגד הדבר הזה יש מצוות זיכרון,
לדברינו זה מופנה במיוחד לזיכרון שעל הכתפיים,
כי שם כתוב את המילה, מה, זוכרים?
המילה שמותם היא מה?
היא מה?
עם וו.
מה זה וו?
וו, אה?
חיבור.
הוו מתחברת, הוו מציירת חיבור למעשה.
מה זה וו בספירות של יו״ וו״?
קוצו של י' מה זה?
כתר.
י' חוכמה,
ה' בינה ו'
דת עד היסוד.
כלומר, זה להוריד את כל מה שאתה קיבלת וחשבת וזה, עכשיו איך אני מוריד את זה למטה ומחבר את זה למציאות.
בואו תראו שהעמלק שונא את האות ו'.
כתוב ככה
ויאמר אדוני אל משה
כתוב זאת זיכרון בספר ושים באוזני יהושע
כי מכו ימחה את זכר עמלק
מתחת השמיים.
ויבן משה מזבח ויקרא שמו אדוני ניסי.
ויאמר
כי יד על כס יא מלחמה על אדוני בעמלק מדור דור.
איזה אותיות חסרות?
יד על כס יא.
איזה אות חסרה במילה כס?
א'.
מה חסר במילה יא?
ו' ו' ה'.
אז זה אומרים כי בחר אדוני בציון
איבה למושב לו.
א', ו' ה' זה מה שהקדוש ברוך הוא רוצה. מה הוא רוצה הקדוש ברוך הוא?
היווה למה?
למושב לא.
שזה ירד למטה, שזה יתיישב במציאות.
שתוריד כיסא עם ארבע רגליים ותשנה את המציאות.
בסדר?
קודם הבאים.
התחלנו היום קצת מוקדם בגלל ה... מה?
כן.
אז עמלה כאילו חותך את הווא.
עכשיו בואו נראה יותר מזה. תראו, יו-ה זה שם קדוש.
נכון? הללויה. זה שם קדוש.
בפני עצמו.
וו ו-ה זה לא שם קדוש בפני עצמו.
אז מה קורה לוו ו-ה שהוא מתחבר ליוו והא?
היוד והאי זה שם קדוש, זה הקודש שהוא למעלה, הווה והאי זה המימוש.
המימוש בפני עצמו הוא כלום,
אבל המימוש שמחובר אל הקודש הוא משלים את שם הוויה.
זה החפץ של השם יתברך,
שרצונו יתברך יתממש כאן במציאות.
מה עושה העמלק?
חותך.
חותך.
הוא אומר אין לי בעיה שיהיה,
תדברו,
תתפללו,
תעשו,
כל מה שאתם עושים, רק אל תביאו את זה לידי גמר.
הוא חותך את זה.
אז אין לעמלק את האות ו'
ואין לו את האות ה. ואז אנחנו רואים, כי בחר השם בציון, עיווה למושב לו.
כן, זה מה שהמדרש אומר.
רבי לוי בשם רבי יחא בר חיננה אמר, כל זמן שזהרו של עמלק בעולם,
לא השם שלם ולא הכיסא שלם.
אבד זהרו של עמלק, השם שלם והכיסא שלם.
משלימים את השם, יש י'
לווה ולאלף, ואז יש לנו עיווה למושב לו.
ועיווה זה בלשון תאווה.
כביכול הקדוש ברוך הוא, מה שאומר אדמו״ר הזקן,
התאווה שתהיה לו דירה בתחתונים.
דירה בתחתונים הכוונה שניקח את הדברים ונצליח להוריד אותם עם ו' החיבור.
נחבר אותם.
אז אם כך, מחיית זהרו של עמלק
תלויה בעוטוור,
תלויה באבן השוהם שעליה חקוקים השמות,
תלויה בלקיחת אחריות לקחת לתוך כל הזיכרון הכולל שאני יודע,
חלקי זיכרון שאותם אני יכול להביא לידי ביצוע ומימוש של הטוב בעולם.
ולא לתת לעמלק למלוק לי את הרצונות ולהשאיר אותם בגדר פטפוטים באוויר. מדברים, מדברים ולא עושים שום דבר בסוף.
תוריד את זה לידי מעשה,
תיקח את הדבר בצורה שלמה, מירש ועד גמיר עד למטה, כמו יוסף הצדיק.
יוסף זוכר, יוסף לוקח את האחים שלו למסע,
מהקלקול עד התיקון, כל פרשת וישם, מקץ וייגש, עד שהאחים מתוודים אליו ומתחברים וכל זה,
סוחב איתם את כל המהלך.
זה וו, זה וו החיבור, זה אבני שוהם.
מה זה, מה זה?
נכון, נכון, נכון.
ואגב, אתם יודעים שיש שתי מגילות
בתורה,
אחת, כל פסוק בה מתחיל באות ו בתנ״ך,
חוץ משבעה פסוקים,
ואחת אין אף פסוק שמתחיל בה באות ו חוץ מפסוק אחד. מה עם המגילות?
לא.
רות,
כל הפסוקים מתחילים באות ו חוץ משישה, נדמה לי.
זה תנ״ך שם, תביא לי את התנ״ך.
ואיזה מגילה אין בה אף פסוק באות ו חוץ מאחד?
לא.
לא.
נו, מה?
כן.
איזה מגילה? נו, כבר לא נשאר הרבה.
שיר השירים.
יש בה רק פסוק אחד שמתחיל בעוד ו, והוא הפסוק, וחיכך
כי אינה טוב. למה זה ככה?
כי מגילת רות,
הדברים נסגרים.
הכל התפרק, אבל בסוף הכל נסגר. נעמי, רות, מתייבמת, בועז לוקח אחריות. כאילו, בסוף הכל נסגר, הכל מתחבר.
איך אומרת נעמי לרות?
לרות.
בת אומר שבי ביתי עד אשר תדין לכיפול דבר, כי לא אשקוט האיש, כי אם קילה הדבר היום.
בועז יגמור את הסיפור היום, הוא לא ימרח אותנו, נגיד, טוב, תבואו מחר, הוא יכול היה למרוח את רות, להגיד, טוב, עד שאני, עד שנכנס את הבית דין, עד שפה, עד ששם, הוא יגמור את זה היום.
הכל ייגמר, ובועז לוקח אחריות, מתחתן עם רות, נולד לה עם ילד, נורמי מגדלת אותו, זה התחיל בפירוק, והכל נסגר.
הכל זבב החיבור.
שיר השירים לעומת זאת, איך מסתיים?
איך מסתיים?
ברך דודי, ודמי לך הצפי על עופר האלים על... כל השיר השירים, הדוד והראיין צריכים, מנסים להיפגש, ובסוף מה קורה?
לא נפגשים.
אז אין שם ו׳, חוץ מאחד וחיכך קיימת.
ו׳ החיבור מייצגת את היכולת להביא משהו לידי גמר.
ועכשיו תשמעו דבר נפלא.
דבר נפלא.
הרי עמלק,
נכון?
אנחנו צריכים למחות אותו
בכל צורה שהיא.
יש דבר פלא, אולי כאן הסופרי סתם שבזה יסבירו לי את זה.
יש מנהג של הסופרים, המנהג הזה נוהג עד היום.
למרות שבהלכה יש ממנו הסתייגות.
יש ככה, יש
בספר תורה, כשאתה כותב בספר תורה, יש כל מיני כמה עמודות הספר, נדמה לי שהן 220 עמודות וכך וכך יריות, אני לא זוכר כרגע, יש לי את זה באיזה מקום רשום.
יש נדמה לי 220 עמודות וכך וכך יריות, שאני לא זוכר, 80 ומשהו יריות, אולי אני טועה.
תכתוב את הספר איך שאתה רוצה, העיקר שזה יצא פתוחות וסתומות, ושזה יצא בצורה, גודל אחידה. לא, חוץ מ... יש שש עמודות שחייבות להתחיל באות מסוימת.
נקראות בישמו.
בראשית,
זה בזה, נכון,
יש שם ו׳, זה וזאת ליהודה, נדמה לי, צריך להתחיל ב...
סליחה, יהודה אתה יהודוך אחריך, זה תחילה, אז זה לעיכובה.
אם ספר תורה יש עמודות שצריכות להתחיל ביהודה אתה יהודוך אחריך וזה לא מתחיל, הספר פסול.
חוץ מהעמודות האלה נהגו הסופרים,
כמו שיש במגילת אסתר, מגילת המלך,
נהגו הסופרים לעשות את הספרי תורה ווי העמודים. ככה קראנו את זה בשבת שעברה,
ווי העמודים וחשוקי עם כסף,
שכל עמודה מתחילה בעוד וו. תסתכלו בספרי תורה בשבת, תתארו את הספר, תראו,
זה לא מאוד מסובך, כי יש הרבה מאוד ווים,
אבל זה המנהג,
לעשות כל ספר תורה להתחיל את העמודה בעוד וו.
מביא את זה לשולחן ערוך.
יש סופרים מדקדקים לכתוב בישמו בראש העמודים,
וכן קצת מדקדקים לכתוב בראש כל עמוד ו',
וקוראים אותו ווי העמודים.
אין לדקדק בכל זה,
ואפילו המדקדק ייזהר שלו עם היתר, ירחיב הכתב לפעמים משום זה,
כי כל הדברים האלו, סליחה, זה הגעת הרימה, זה לא שולחן ערוך,
כי כל הדברים האלו אין להם שורש על מה שיסמוכו.
אבל בכל אופן נוהגים את זה, ווי העמודים נוהגים, וגם בישמו.
למה נוהגים את זה?
הרבי תמיד היה אומר, תורה לשון הוראה.
אתה קורא את הספר, אתה קורא את התורה,
בתחילת כל עמוד תזכור, מה התכלית?
מה התכלית?
מה זזת בעקבות הדבר הזה?
מה עשית? אל תקרא לי את התורה כמו עמלק.
תקרא ותגיד, טוב, עכשיו קראתי איזה יופי, איזה פרשה, איזה אווירה, הייתה אווירה טובה והכל זה.
זזת מהדבר הזה? חיברת את זה? אומרים באנגלית to engage.
התחברת עם איזה משהו ומשהו כתוצאה מהדבר הזה זז?
הורדת את זה להלכה, למעשה, בחסד, בעשייה,
אם לא, אז עמלק חתך אותך.
נשארת ראש מלא מלא מלא בידיעות, אבל זה לא ירד ללב.
ספירת הדעת שהיא כנגד האות ו',
נכון, הרי אמרנו קבוצה של י' זה כתר,
וי' זה החוכמה,
וה' זה הבינה, וה' היא מתחילה מהדעת ועד היסוד.
אז ספירת הדעת, אתה תכליס ללקחת את כל מה שאני יודע ומרגיש, זה,
ולהפוך את זה להיות חלק ממני, להוריד את זה לעולם המעשה.
אז זה הסיפור.
אנחנו קוראים את פרשת תצווה
יחד עם פרשת זכור,
כדי להגיד שהמילה זכור זה לא רק זיכרון אבסטרקטי מופשט. אני זוכר הרבה מאוד דברים.
זיכרון בתורה, כמו ראש השנה שהוא יום הזיכרון,
זיכרון זה זיכרון, לפחות חלק מהזיכרון. חלק מהזיכרון הוא זיכרון כללי, כמו האבנים פה.
אבל חלק, יותר קטן ממנו, אבל משמעותי לא פחות,
זה זיכרון שמביא אותך לידי מעשה.
ויש לזה כל מיני כלים.
לא מספיק מה שאמרנו, לרשום על פתק, צריך לרשום את זה ביומן,
ובעיקר צריך לבוא באוריינטיאציה כזאתי,
שאני לא רוצה להיות אדם מלוק,
וקטוע, וכתום,
ורק זה, אבל אני רוצה לקחת את הדברים שאני יודע, וכמו שאומר הרמב״ן, האמת, הרמב״ן אומר את זה באגרת הרמב״ן, נכון?
תלמד בספר, וכשתרים עיניך מהספר, מה?
תחפש איך אני יכול לקיים מה שקראתי.
תחפש איך אני יכול לממש את זה.
ואיך אני, אגב, זו אחת הדרכים הכי טובות ללמוד הלכה.
הדרך הכי טובה ללמוד הלכה זה אם קרה לך משהו.
ואתה לא יודע מה לעשות. עכשיו תלמד את הסוגיה.
עכשיו תלמד את הסוגיה. אתה תזכור, זה יהיה רלוונטי,
אתה תעוף על זה.
לחבר, לחבר את עולם המעשה
עם עולם הזיכרון זה למחות את עמלק שרוצה שנישאר לגמרי למעלה,
שנישאר עם כוונות טובות, עם דברים טובים, אבל ששום דבר לא ישתנה במציאות,
ולכן הוא חותך את הווה והי.
יודקה, אין בעיה, תשאיר כמה שאתה רוצה, הללויה לעולם. הללויה לעולם, הללויה ישאירו כולם.
אלף הללויות.
רק אל תעשה מעשה אחד.
ותשימו לב, ובזה אנחנו נסיים,
כי אנחנו הולכים מכאן למעשה חשוב מאוד,
הרבי בכל השיחות שלו,
ובכל ההתוודעות מאוד מאוד ארוכות, בסוף היה אומר,
וההוראה מזה בפועל היא.
ומה שיוצא בזה בפועל היא.
ולעניין, יעשו כך וכך. וגם בהמון המון אגרות, שהוא כותב במכתב,
ולפלא שלא הזכיר לי שעושה את הדבר הזה הזה, ואם לא עשה, אז יתחיל לעשות. הוא כל הזמן דוחף למה זה. אומרים שמנחם אדלשניאורסון זה ראשי תיבות ממש,
בפועל ממש.
מה עשית מכל הדברים האלה? הרבי אומר,
טובה פעולה אחת מאלף הנחות. תזיז את עצמך, עשה פעולה כלשהי, חיובית, תוסיף.
ככה העולם מתקדם, ככה אתה תתקדם.
קח את הזיכרון,
תכתוב אותו על הכתפיים,
תשרוט אותו על הכתפיים,
ושים על הכתפיים האלה איזה מטען,
ותתחיל איתו לזוז.
שנזכה למחות את העמלק, אמן ואמן.
שכחים תהיו.
תגובה אחת
יישר כח גדול הרב! נפלא מאוד.
מעניין שגם על פורים עצמו כתוב במגילה “והימים האלה נזכרים ונעשים”. ויש מהלך נפלא של מורי ורבי הרב ויצמן על מילים אלו במגילה שמתחבר לשיעור שלך הרב. הקישור https://www.yeshiva.org.il/midrash/3302
חילך לאורייתא!