טוב, רבותיי, אנחנו נפגשים פה לנפש הפרשה.
אנחנו בפרשת מסעי, מסיימים חומש במדבר.
ואני רוצה ללמוד איתכם היום סוגיה שאני עוסק בה הרבה,
בכמה וכמה תחנות. היום זה יהיה איזה מין סגירת מעגל של כל האירוע הזה.
וכל השיעורים הם מתוקים, אבל לי השיעור הזה מתוק במיוחד, אני מקווה שגם לכם.
במובן מסוים,
סיום חומש במדבר זה סיום התורה.
כי חומש דברים זה כמובן הכל,
הקדוש ברוך הוא וכל החמישה חומשי תורה, אבל חומש דברים
זה משה רבנו. שכינה מדברת מגרונו, וזה סיכום,
סיכום של מה שהיה, ועוד תוספות לקראת הכניסה לארץ ישראל.
בעצם התורה,
מה שנקרא, וידבר השם אל משה לאמור, זה סוף חומש שיש שם גם,
לא יודע, לקראת הסוף,
אבל ניתן להתייחס לסוף
חומש
במדבר בעצם כסיום התורה.
ויש לנו כאן בחסידות נעוץ,
סופן בתחילתן ותחילתן בסופן,
הסוף קשור להתחלה.
אז אנחנו נצטרך לראות איך סוף חומש במדבר קשור לתחילת התורה בפרשת בראשית.
והנושא שנעסוק בו היום
זה הסיפור של בנות צלופחד.
בסדר?
עכשיו אני אומר כאן איזה משהו,
חלק מהדברים שנלמד כאן ביחד
התעוררתי אליהם מספר שאני ממש ממליץ עליו, של חבר שלי,
חרב ניר מנוסי,
כתב ספר מי זאת עולה,
ספר שמרוב שאני אוהב אותו אפילו היה לי את הזכות להיות מעורב בהוצאה השנייה שלו, להשיג איזה תרומה
כדי שהוא יצא עוד פעם,
ואני ממליץ על הספר הזה, וכשולחים בדרך ישרה אז פוגשים הרבה חברים, אז חלק מהדברים למדתי שם, וחלק נוספו לפני ואחרי,
הכל.
אז תראו,
דלות צלופחד,
בסך הכול אם אנחנו מסתכלים על זה,
כאילו בעיניים הלכתיות יש פה איזה אירוע הלכתי מסוים לא מאוד דרמטי יש כאן קבוצת בנות
שאבא שלהם מת ויש להם שאלות למשה רבינו
אפשר היה לסגור את זה בשניים וחצי פסוקים
אפשר היה לסגור את זה גם בכלל בלי להזכיר את השם שלהם
אפשר היה להגיד מי ידבר על שם משה לאמור איש כי ימות ובן אין לו ונתתם את נחתו לביתו זהו, פסוק אחד בתורה ונגמר הסיפור
במקום זה אנחנו מקבלים
חמש פעמים
את ההתייחסות לבנות צלופחד מפורטת בשמות שלהן.
בעצם מפרשת פנחס אנחנו כאילו לא עוזבים אותנו, מפרשת פנחס פעמיים,
ואצלנו בפרשת מסא.
והנה לפניכם,
וצלופחד בן חפר לא היו לו בנים כי אם בנות, ושם בנות צלופחד,
מחלה ונואה, חוגלה, מילכה ותרצה.
אחר כך, בפרשת פנחס, קראנו את ה... לפני שבועיים,
ותקרבנה בנות צלופחד בן חפר בן גלעד בן
ויש עוד פעם השמות שלהם, חוזרים אל השמות
מחלה ונועה וחוגלה ומלכה ותרצה
ותעמודנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים וכל העדה פתח אוהל מועד
וקראנו את זה בפרסת פנחה, זה ידוע, אבינו עבד במדבר וכו', למה היא גרה מתוך אבינו, אין לו בן, תנה לנו אחוזה בתוך אחרי אבינו, אבינו בהיקר משה את משפטן לפני אדוני וכן מוץ לבך דוברות וכו'.
ואחר כך, אצלנו בפרשה, בפרסת מסעי
ויקרבו ראשי האבות למשפחת... אחרי שבעצם הקב' ברוך הוא אמר למשה רבנו שבאמת אדם שאין לו בנים אז הבנות שלו יורשות אותו.
אז עכשיו באים בני יוסף בטענה, אוקיי, בנות צלופחד התחתנו,
הרשו את הנחלות והתחתנו עם מישהו משבט אחר,
אז הנחלה תיגרע.
ויקרבו ראשי האבות למשפחת בני גלעד בן מחיר בן מנשה ובמשפחות בני יוסף
וידברו לפני משה ולפני הנשיאים וכו',
וכולי, מה זה, את אדוני ציווה אדוני את הארץ ונחלה בגורל לבני ישראל וכולי, מה יהיה כשהתחתנו ושוב פעם, ויצב משה את בני ישראל על פי אדוני לאמור כן מטה בני יוסף דוברים זה הדבר אשר ציווה אדוני לבנות צלופחד לאמור מה זה לבנות צלופחד ממש כאן ציווי מפורש לבנות צלופחד רק אליהם לטוב בעיניהם תהיינה לנשים אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים ושוב פעם כתוב חוזר כאשר ציווה אדוני את משה כן עשו בנות צלופחד לפני כן היה כן בנ
תרצח חוגלה מלכה בנוער בנות צלפחת לבני דודיהם לנשים.
ארבע פעמים מוזכר השם שלהם,
ארבע פעמים בסדרים שונים,
פעמיים בפרשת פנחס ועוד פעמיים פה,
והקב' הוא מדבר איתם, פונה אליהם, נותנים להם כל מיני עצות, הטוב ביניהם תהיה נשים. יש פה איזה, זה ברור שיש פה איזה דרמה שחורגת הרבה הרבה מעבר לסוגיה ההלכתית.
אתם מסכימים? זה מוזר לכם גם כן, האירוע הזה, נכון?
כלומר, מה זה?
ברור, יפה.
עכשיו, לפני שניכנס ביחד לסוגיה, אני רוצה להגיד כאן איזו אמירה כללית שהיא מאוד מאוד חשובה,
ואנחנו נענה עליה גם כן בעזרת השם בשיעור הזה.
והאמירה היא כזאת,
באופן כללי, בתורה ובתנ״ך,
יש המון המון מקום,
לא מקום, המילה מקום לא נכונה,
יש נוכחות מאוד מאוד דומיננטית לנשים לכל אורך התנ״ך.
ולא בצדדי העלילה, אלא במרכז העלילה.
בסדר?
אתה הולך, בואו נתחיל מההתחלה, האימהות הקדושות,
בסדר?
סבבה וכבלילה.
אחר כך, בפרשת שמות, המיילדות העבריות,
בתיה, שפרה, פועה, מרים,
חמש נשים שם בפרשה אחת.
אחר כך אצלנו בנות צלופחת.
זה מדרש, אבל יכול להיות שזה יהיו נשים אחרות.
אחר כך בספר יהושע יש לנו את רחב.
אחר כך בספר שופטים יש לנו את יעל ודבורה ואחר כך יש לנו את חנה ואחר כך יש לנו את
בת שבע ואביגיל ומיכל ומירב ואסתר אחר כך
וגם לרעה איזבל ועטליה.
כלומר זה משהו, אתה לא יכול להתעלם מזה, מאוד מאוד דומיננטי
בעמדות מנהיגות והשפעה.
ולעומת זאת
כשעוברים לתורה שבעל פה
תגידו לי שם של אישה אחת מתורה שבעל פה
אחת. מי? כולם ידעתי.
זהו. חוץ מזה אין לכם.
מי?
אשת רבי עקיבא. רחל.
בדרך כלל דוויתו, אשתו של.
אז תגידו, לברורי רחל, ילטה, אשתו של רבי נחמן, זהו. בזה זה נגמר.
איפה הם נעלמו?
נעלמו. עכשיו יכולת להגיד שאפשר היה להגיד אולי שהתורה מחמת הצניעות, אבל רואים שלא. רואים שבתורה ובתנ״ך נשים תופסות מקום מאוד מאוד מרכזי.
ופתאום בתורה שבעל פה הן פשוט נעלמות.
נכון? אז
אנחנו, הדור שלנו, למה לשאוף? להיות כמו התנ״ך או להיות כמו... איפה המקום? כל כבודה בתנ״ך פנימה? איפה המקומה של האישה?
שילוב, תנ״ך, לא יודע. אז קודם כל צריך לנסות לענות על השאלה,
למה הם נעלמו.
סגי,
יושב את אחים גם יחד. למה הם נעלמו?
איפה הם נעלמו? מי העלים אותם?
אנחנו נענה... מה?
רק במודעות אבל. אתה יודע איך קראו לה. רק כשהיא מתה, אז יודעים איך היה. כן, זה לא היה טוב.
אז צריך להבין... אנחנו ננסה להבין למה, בסדר?
בסדר? ננסה להבין למה. ננסה להבין למה.
אבל התלמוד על בבלי מספר גם דברים שקרו לא בבית המדרש.
הראיה...
טוב, בקיצור, אתה בכיוון, אבל אנחנו... טוב.
אני רק אומר את זה בטח.
אם אני חוזר חזרה לתורה ולתנ״ך,
אז ללא ספק קבוצת הנשים המאוד מאוד דומיננטית,
אחת מקבוצות הנשים המאוד דומיננטית, הקבוצה האחת זה הנשים שציינו שמופיעות בפרשת שמות,
נכון?
גם שם יש נשים שכולן מקיפות את משה רבנו.
יוכבד,
המיילדות העבריות,
שיפרה ופועה, מרים,
בתיה וציפורה.
חמש נשים מקיפות את משה רבנו,
זו קבוצה אחת, וקבוצה שנייה מאוד דומינטית אלוהן בנות צלופחד, גם חמש.
מה הסיפור של בנות צלופחד?
אז כדי להבין את זה אנחנו נצטרך אחרי זה לחזור לפסוקים ולראות את מה שקורה כאן,
לחזור לפסוקים טיפה יותר בעיון,
גם אצלנו בפרשת מסאי וגם בפרשת פנחס,
ובעיקר ננסה להבין, זה נראה לי החידוש הגדול של השיעור,
על פי חסידות, על פי הכלל הזה בחסידות של הבעל שם טוב, נעות סופם בתחייתם ותחייתם בסופם, אנחנו נצטרך להבין איך ממש הסיפור עם לא צלופחת שחותם, תראו,
תקראו את הפרשה,
זה נראה שאחרי הפרשה, בפרשת במדבר,
אחרי הסיפור של הגבולות,
תביא רגע את התנ״ך,
או כאילו תוך חומש, כן, כן, סליחה,
אז זה נראה שכאילו נגמר, נגמרה הפרשה, ככה זה נראה, נכון?
כלומר, יש לנו כאן את הציווי,
יש לנו כאן את כל הציוויים של ה...
את כל הגבולות, אחר כך יש כאן את ערי המקלט,
נכון? ואז איך זה מסתיים?
כן, כתוב,
ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה, אשר אני שוכן בתוכה, כי אני אדוני שוכן בתוך בני ישראל. זה פסוקי סיכום, נכון?
נספח להסכם, ויקרבו ראשי אבות המשפחד, מתחיל פה איזה בלגן, וכאילו, ובזה מסתיים חומש.
אלה המצוות, המשפטים אשר ציווה אדוני ביד משה אל בני ישראל בערבות מואב על ידי ירחו, מיד אחרי בנות נפחד. זה ממש נראה שהסיפור של בנות נפחד הוא כאילו נבחר בכוונה כדי לחתום את התורה.
כדי לחתום את ספר... אז בואו ננסה להבין מה הסיפור הזה.
כדי להבין את זה, אני רוצה שנלמד,
בעזרת השם,
ביום שישי הקרוב, ראש חודש אב, הילולת מי?
אהרון הכהן. ובה' באב הילולת מי?
רבנו הארי הקדוש. אני רוצה שנלמד משהו מרבנו הארי,
נלמד אותו היטב,
ננסה להבין אותו, ואז נחזור חזרה לבנות סוף חד ונבין מה מדובר כאן.
הגמרא במסכת חולין
אומרת ככה
רבי שמעון בן פזי רמי, ימקשה, כתיב ויעש אלוהים את שני המאורות הגדולים.
הוא כתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן.
כן, אז יש פה סתירה.
אמרה ירח לפני הקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם,
אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?
אה,
אורון אלדורמסי, אי אפשר לשניהם ביחד, נכון?
סליחה על הדוגמה.
אמרתי, קח דוגמה, שרון יבין את הדוגמה.
נכון?
אז זה לא הולך ככה.
אמר לה, ככה את מדברת?
לכי ומעטיד את עצמך.
טוב, אין בעיה, נפתרה הבעיה, לך איתי... מעטיד את עצמך, הכוונה, ללבנה אין לה אור עצמי, היא מקבלת.
אמרה לפניו, ריבונו של עולם, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמית את עצמי.
מה קשה לכם בגמרא?
לא, מה קשה על הגמרא?
לא מה גמרא מקשה, אלא מה קשה לך על הגמרא.
לא, לא, לא, לא. קודם כל, יפה אתה אומר. אתה מעיר יפה.
זו הערה יפה,
אבל מה קשה לך?
עוד פעם.
הלבנה אמרה, ריבונו של עולם,
אפשר לשני מלכים משמשים בכתר אחד? זה דיבור יפה או לא יפה?
דיבור לא יפה.
אז הכל זאת אומרת, לא מדברים ככה.
כאילו, את מדברת ככה, אז תמיד אי-אצלך. אז מה היא אומרת לו?
הואיל ואמרתי לפניך דבר עגון, אמיתי את עצמי.
מה קשה?
זה שאני אשאר איתך דבר עגון. מה? זה לא דבר עגון. זה לא דבר עגון, אומר לך. זה דבר עגון? זה לא דבר עגון.
היא אמרה דבר לא עגון.
היא אמרה, אני רוצה לבד, אני לא רוצה גם את השמש, אני רוצה את המלכה לבד, אז זה לא דבר הגון.
למה הגמרא קוראת שזה דבר הגון? אתה מבין?
מה?
מה?
כשאתה בא, אפשר שתי מלכים בכתר אחד, רק אחד. אז הקדוש אומר לו, טוב, אם זה ככה, אז זה לא תהיה את.
נכון?
כמו שהרב אלישע היה אומר,
שכשאנחנו מתפללים ביום כיפור,
הרי אנחנו מתירים להתפלל את העבריינים באופן פשוט ברור לך שאתה בסדר, ואתה מתיר לאחרים להתפלל.
הוא אומר, כדאי לחשוב שאולי אני העבריין שצריך להתיר לו, כן? אולי אני.
מספרים שפעם ישבו תלמידים אצל מלך מיניג'אנסקו, הייתה אווירה
עצומה של קדושה בביאת המשיח,
והרגישו שכאילו רבי אלימלך יכול להביא את המשיח והוא לא...
אז אחד התלמידים אמר לו, רבן, נו, כאילו, למה? אני רואה שאם אני אביא את המשיח עכשיו,
לא כולם יהיו בזה, חלק לא יהיו בפנים.
אז הוא אמר לו, נו, אבל בכל אופן זה...
אמר לו,
לקחת בחשבון שאולי זה אתה שלא תהיה בפנים?
ברור שאני יושב ליד השולחן, וברור שהכל זה.
נכון, אז זה לבנת שאומרת, אין שתי מלכים שבשים בכתר אחד, אז ברור למי היא מתכוונת?
שהיא תהיה הבוסית, ואז אומר לה הקדוש ברוך הוא, אז תדעי את עצמך.
אז למה היא קוראת איזה דבר הגון? קושייה.
טוב, אולי, כמו שמישהו כאן אמר, אולי היא סובלת מחוסר מודעות עצמית לגמרי, אבל תראו, גם הקדוש ברוך הוא
מצדיק אותה.
אמר לה, טוב טוב, לכי תמשלי ביום או בלילה.
אמר לה, מאירי בוטי, שרגא בתיא הרמאי מה אני, מה עוזר לי שרואים אותי ביום גם? הרי האור הזה לא מאיר.
אמר לה, זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים, ימין בך יספרו.
אמרה לה, יומנמי אי אפשר,
דלומניה בתקופת דכתיב היו לאותות ומועדים ימים ושנים, גם בימים צריך אותם.
יעקב הקטן, שבואל הקטן, דוד הקטן, כן, יקראו אותה
על שמך, כי הלבנה מקטינה את עצמה.
חז יד אלו כמיית ודעתה, הלבנה לא התיישבה דעתה.
אמר הקדוש ברוך הוא, הביאו כפרה עליי שמיעטתי את הירח. הקדוש ברוך הוא מבקש סליחה.
והיינו דאמר רבי שמעון בן לקיש,
מה נשתנה שעיר של ראש חודש,
שנאמר בו להשם, כן, כתוב
שעיר להשם, ולא כתוב שעיר לבני ישראל.
אמר הקדוש ברוך הוא, שעיר זה יהיה כפרל שמאטי את הירח.
אז מה השמעה שבאמת הלבנה צדקה?
איך, מה?
אז תקשיבו איך מפרש את זה רבנו הארי,
את הגמרא הזאת.
מיד נקרא את זה בפנים, הוא אומר את זה כך.
באה הלבנה ואמרה לה, ריבונו של עולם,
אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד לא בצורה של טרוניה ושאלה, אלא בצורה של בקשה.
כלומר,
תקשיבו,
מה?
איך?
חזרתי לגמרא,
כשהיא אומרת אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, הכוונה באמת,
בוא נעשה ביחד. כלומר, למה אתה עושה שני מאורות גדולים?
שזה מבטא מה?
מבטא כאילו סוג של תחרות,
מי יותר גדול ממי,
מי יותר חזק ממי, מי יותר עוצמתי. למה שלא נעבוד ביחד, בשיתוף פעולה?
נהיה עם כתר אחד. זה מיותר שיהיו שניים שיש להם שני מאורות גדולים.
זה דבר נכון או לא נכון?
במקום שיהיו שני אנשים שיתחרו זה בזה, שתפו פעולה.
זה נקרא בשפה הפנימית נוקבה.
יש דוכרה, בעולם הזה יש דוכרה ויש נוקבה.
דוכרה, מה שמניע את הדוכרה זה המוטיבציות של הישגיות,
קנאה, תחרות, אם יש לי אז אין לך, זה הדוכרה, בסדר?
ונוקבה אומר, חבל, אפשר לעבוד ביחד. אני אתן, אתה תיתן, כולנו ניתן, כל אחד ייתן משהו ואנחנו נעבוד,
נהיה בכתר אחד, במקום שנהיה או כתר כזה או כתר כזה,
נהיה כולנו ביחד,
בסדר?
אז היא מבקשת
שיהיה כתר אחד. מה אומר לה הקדוש ברוך הוא?
אמרת דבר נכון,
אבל הוא לא יכול להתקיים כעת.
העולם צריך להתנהל המון המון שנים באופן מסוים, באופן של תחרות,
עד שיבינו את הכרת הערך של שיתוף הפעולה,
של הקוטן ולא של הגודל, של הענווה. בואו נלך לאורך הדורות וההיסטוריה.
איזה מנהיגים תמיד העריכו?
חוץ מעם ישראל. שימו רגע את עם ישראל בצד, עם ישראל זה לא דוגמה לכלום בהקשר אומות העולם. איזה מנהיגים אומות העולם מעריכים? את מי?
את העוצמתיים, את התקיפים, את הרוצחים הרבה מאוד פעמים.
האם העולם היה בשל לאורך אלפי שנים להעריך שיתופי פעולה? להעריך צניעות? להעריך ענווה? איך זה נתפס?
זה נתפס כחולשה.
נתפס כאילו זה דבר בכלל לא רלוונטי הדבר הזה.
אז אומר הקדוש ברוך הוא ללבנה, הטענה שלך היא נכונה.
לעתיד לבוא, בעזרת השם, לעתיד לבוא, תהיה תקופה שילמדו להעריך נאמנות ולויאליות ושיתופיות וצניעות וצדקות וגם וגם, ולא רק או לי או לך.
אבל זה ייקח המון זמן, העולם יצטרך המון המון להתבשל בתוך הדברים האלו,
הוא בהמון המון להבין, לעבור תהליכים עצומים כדי שיוכלו להכיר בערך הדבר הזה.
אז לכן, כרגע,
לכי ומעטי את עצמך.
כלומר, תביני שתצטרכי להיות בצד, על יד.
עד ש... אז היא מצטערת, הוא אומר לה נכון.
כביכול הקב'-הוא אומר, אני צריך לבקש סליחה שבראתי עולם
שבו
לפחות באלפי שנים הראשונות זה הקול הדומיננטי,
קול תחרותי,
על סף האלימות,
שדברים מוכרעים במלחמה ולא בדו-שיח ולא בשיתוף פעולה. אני אתן לכם דוגמה, בסדר?
רק שתבינו, יש לזה אין סוף דוגמאות, אבל אני אתן דוגמה אחת.
אני אתן אולי כמה, כדי שיובן, בסדר?
דוכרא זה משפט, דין.
אני תובע אותך, אתה תובע אותי, הולכים לבית משפט, מי צודק?
אי, כמה דין היתה? זה דוכרא.
מה היום תופס? אתם יודעים מה היום? היום אפילו בתי משפט מפנים, למה?
איך זה נקרא?
גישור.
גישור זה נוקבה לגמרי.
מה אתה צריך?
מה אני צריך?
מה הרצונות האלה? מה הרצון המרכזי שלך? מה הרצון המרכזי? בוא ננסה לחבר. בוא ננסה שכל אחד יקבל.
לא עוסקים מי צודק.
לא עוסקים מי... עוסקים מי... כל אחד יקבל משהו זה.
וזה תופס.
אבל בשביל גישור מה צריך לעשות? להקשיב.
הרבה פעמים כשעושים גישור אז מגנים שבאמת אין מחלוקת בכלל.
ושאנשים רוצים אותו דבר. צריך להקשיב,
צריך לזהות איזשהם אינטרסים, צריך שיתופי פעולה. זה נוקבה לגמרי.
אני בכוונה לא משתמש במושגים גבר ואישה, אלא דוחא ונוקבה, כי זה שייך הכל להכל, בסדר?
זה נכון באין-סוף דוגמאות.
אין-סוף דוגמאות. בעבר, על כל מוצר היית גובה כסף, היום אתה אומר, אני לא רוצה לגבות כסף. אתה תיתן משהו, אני אתן משהו,
וביחד יהיה לנו איזו חוכמת המונים שכולם נהנים ממנה,
נכון?
שיתופיות. נכון, שיתופיות הזאת.
וכולם מרוויחים מזה.
אבל היה צריך לעבור המון המון המון המון בגרות אנושית ונפשית כדי בכלל להכיר בדבר הזה.
אז זה נכון בגישור,
זה נכון, זה אפילו נכון, תראו, מה שקורה עכשיו,
זה יהיה מיד הנושא שלנו,
מה שקורה עכשיו,
נגיד, אני מלמד, אני יושב על הכיסא, אני מלמד את המקשיבים.
לא, אתם קצת מגינים וזה,
אבל זה ודאי דוחרא, בסדר? אני עכשיו תכנתי את השיעור, יש לי מחשבה,
אני מהלך, יש לי גם את השעון מולי, אני צריך...
אבל בבוקר, במכון מעיל, מה קורה
בבית מדרש?
חבורה. נו, הוא קבע לגמרי.
עכשיו, מה זה חבורה?
יושבים ולומדים, ההוא אומר משהו, ההוא אומר, יש רב, אבל זה הרבה יותר,
בסוף, מה יקרה? זה תלוי לגמרי באנשים עצמם.
ממתי ירד העולם הזה של החבורות לעולם? ממתי הוא פתאום ירד? זה לא היה פעם, זה לא היה לפני עשר שנים, זה לא היה.
זה כאילו, פתאום העולם מתקדם לזה.
מבינים שיש איזשהו,
זה הרבה יותר, במקום קו זה הרבה יותר מעגלי.
זה מה שאומר רבנו הארי. רבנו הארי אומר שהלבנה לא באה בטרוניה אלא באה בהצעה, באה בבקשה.
והקב' אמר לה, הבקשה שלך היא מעולה, היא עצומה. זו בקשה שאומרת, אני רוצה שיכירו בערך של הקטן כמו שמכירים בערך של הגדול.
אני רוצה שיכירו בערך של שיתוף הפעולה כמו שלאורך הרבה מאוד שנים הכירו בערך של הניצחון.
אני רוצה שיכירו בערך של ההקשבה כמו שמכירים בערך של הדיבור.
אתם יודעים, יצא לי השנה להיות בכמה פורומים שבדקו מועמדים לתפקידים מסוימים, נקרא לזה ככה, בסדר?
יצא לי להיות בשלושה או שניים או שלושה.
אז היה ממש מעניין לראות מה מחפשים,
מה אתה מחפש.
כי היו כאלה שהגיעו עם קורות חיים, חבל על הזמן, מדהים,
אבל היה איזשהו ספק על רמת הלויאליות שלהם, רמת השיתוף פעולה,
רמת האינטראקטיביות שלהם, ואז אמרו, אז אנחנו לא רוצים.
והיו כאלה שהגיעו עם קורות חיים פחות מרשימים,
אבל ראית שהם נורא מאוד נעים לעבוד איתם, והם יודעים להקטין את עצמם, והם יהיו שיתופים, והם יודו על האמת, ויודו בטעות, ויהיו זה, וילמדו,
והם לקחו.
כלומר, ממש מה שהם מחפשים היום זה לאו דווקא את המקצועיות הכי גדולה, אלא אדם שהוא מחפשים הרבה מאוד נוקבה היום.
כן, הרבה מאוד נוקבה.
אפילו,
אפילו, טוב, לא ניכנס כרגע לעניינים פוליטיים, רק בתור משל, כאילו,
אבל הפוליטיקה באמת מתנהלת בצורה מאוד מאוד אחרת.
היא מאוד מאוד תחרותית, מאוד מאוד... כל הסיפור שלו הוא 61. זה כאילו ניסיון להכריע את הכף לכל צד, אני חושב שזה לא יצליח, אבל טוב, זה האירוע. בסדר, תראו, רק נראה את זה ברבנו הארי,
עץ חיים, כן, זה הרבי חיים ויטל.
כאשר נבנה בית ראשון, על זה שלמה נתווסף עוד בחינה אחרת, כי בין שבת בן בחול לעולם
הייתה עמו פנים בפנים מבחינת ו' אמנם הבחינת ז', זה העתיד.
שהוא להיות שתי מלכים משתמשים בכתר אחד,
לא הייתה כך לעולם ועד עד לעתיד לבוא.
ואילו היה כאן בבית ראשון, לא הייתה אומה ולשון שולטת בנו כלל.
כלומר, הבחינה הזאת היא בחינה של לעתיד לבוא, אבל אתם יודעים שכל דבר של לעתיד לבוא,
יש לו תמיד איזה רמז, יש איזו הופעה שהוא...
מראים לך איך זה יכול להיראות. וזה כנראה בנות צלופחד.
הן מראות לנו את לעתיד לבוא. עוד קצת ברבנו ארי
הוא אומר ככה, נבהר עתה עניינם בקיצור.
בכל זיווג שבעולם צריך שיקבלו זכר ונקבה מן הכנראה טעמה, סטימאה, של ערך אנפין. אני בכוונה לא נכנס כרגע לבאר את המושגים הפנימיים הללו
ומכוחם יזדווגו יחד.
כל זיווג יש בו איזושהי הדדיות.
אך אין כל הזמנים שווים.
כי בימי החול, אז הזכר מקבל מסוד נצח של אבא ואימא, של ערך אנפין,
והנקבה מצד ההוד.
והנה,
בסדר? אז מי מנצח? נצח או הוד? מי יותר חזק?
נצח.
אז זה אומר שהזכר הוא דומיננטי, בימות החול.
והנה כל בחינת הזכר נכללת בסוד קו מבין בנצח,
וכל בחינת המלכות נכללת בסוד קו שמאל ועוד.
ואז אין שניהם שווים. בימות החול, לצורך העניין, בהיסטוריה האנושית,
ברוב ההיסטוריה האנושית שמקבילה לימות החול,
הדוכא שולט על הנוקבה.
הדוכא שולט על הנוקבה. ולכן, עוד פעם, מה זה הדוכא?
הדוכא זה תחרותיות,
זה הכרעה, זה או אני או אתה,
זה זוכה להערכה, והנוקבה היא...
נאמר ככה, כדי שהנוקבה תפעל, היא צריכה סביבת עבודה מגינה.
היא צריכה מרחב מוגן. אני אתן פה עוד דוגמא, בסדר?
שיעור זה דוחה. אני יכול ללמד, גם אם הוא נרדם שם, וגם אם ההוא צוחק עם חבר שלו, אני יכול ללמד.
אבל אם אני אעשה עכשיו פה סדנה,
ובסדנה מה עושים?
יש מנחה, הוא לא מורה. הוא שם באמצע שאלה.
הוא אומר, תראו, אני הייתי רוצה שכל אחד מכם ישתף ברגע אחד של כישלון שהיה לו בחיים.
זה יכול לקחת אותנו למקומות עצומים, נכון?
אבל מה יקרה אם בתוך הסדנה מישהו אחד יתחיל להריץ בדיחות?
מישהו אחד ישתף בכישלון,
ואז מישהו אחר בסדנה יתחיל לצחוק עליו. מה יקרה באותו רגע?
לא רק נועל אותו, אלא נועל את מה?
את כל הסדנה.
זהו, אף אחד לא ישתף הלאה.
כלומר,
סדנה זה לגמרי נוקבה, נכון? אתה מניח משהו, והוא אומר משהו, זה אומר משהו, זה אומר משהו,
בסוף יוצא איזה משהו שלם מביניהם.
אבל היא זקוקה למרחב מגן.
אם יש כאן איזה זה, אז זה לא עובד, זה מיד מתכווץ פנימה. הנוקבה הרבה יותר עדינה.
זה מסביר למה הנוקבה צריכה המון המון זמן והתפתחות כדי לצאת אל הפועל.
ואולי אני כבר, אני גם עונה כאן על השאלה, להיכן נעלמו הנשים מהתנ״ך לתורה שבעל פה? התשובה היא מאוד פשוטה.
מאוד פשוטה, אני חושב.
עמוקה, אבל מאוד פשוטה.
התנ״ך באופן בסיסי מספק סביבה צנועה,
מוגנת לנשים, ולכן היא יכולה לצאת אל הפועל.
כי נגמר התנ״ך, מתחילות האימפריות, בבל, פרס,
רומא בעיקר,
שזו תורה שבה אתה מסתכל החוצה, דרך החלון, מה אתה רואה?
אתה רואה שהרומאים,
המשחק שלהם זה להרוג בני אדם, זה השעשוע,
שהם פרוצים, שהכל זנות ואריות.
בכזאת פרסיה,
כולם נכנסים פנימה, כמו שאמר קודם כבודו, הוא צודק, גם הגברים נכנסים לבית המדרש,
אבל הנשים נכנסות עוד יותר פנימה, עוד יותר, כי אם אין סביבה מוגנת ועדינה, אתה לא יכול,
אין שום אפשרות, צריך מיד להגן.
אנחנו חוזרים היום לארץ ישראל,
אנחנו כנראה יכולים לחזור למצב התנכי שבו יש סביבה מוגנת ומכבדת שמאפשרת לכוחות הלוקבה לצאת אל הפועל גם אצל גברים וגם אצל נשים.
בסדר? אז רק עניתי על השאלה, הייתה פתחתי כדי לא לשכוח,
אבל אני חוזר חזרה לרבנו הארי,
וכל,
הוא בחינת המלכות, ואז הם משווים. אמנם בראש חודש, מה קורה בראש חודש?
איזה חג זה? חג של מה זה ראש חודש?
חג של הלבנה.
שניהם שווין ומשתמשים בכתר אחד,
כי שניהם נכללים בנצח וכולם מקבלים בשווה,
ואז אין יתרון לזכר ולנקבה. ראש חודש זה חג של נשים, אתם יודעים?
ראש חודש זה חג של נשים.
ככה כתוב, שהם קיבלו את זה מתנה בגלל שהם לא היו בחטא העגל.
אז הם לא היו לעשות מלאכה וכל זה.
זה כאילו האמירה העתידית של העתיד לבוא,
הנוקבה תהיה שווה לדוכרה, והם שניהם ישתמשו בכתר אחד.
עכשיו, עד כאן דיברנו עקרונות. בואו ננסה להבין איך הדבר הזה בא לידי ביטוי אצל בנות צלופחד. זה כל כך יפה, ממש.
תראו,
בנות צלופחד
יש להם טענה,
נכון?
מה הטענה שלהם?
אבא שלהם מת, והם בנות ורוצות נחלה.
אבל,
הן לא מסתפקות
בדבר הזה.
הן יכלו הרי לבוא למשה רבנו ולהגיד לו,
משה,
תראה, יש כאן איזה בעיה,
תתן לנו בעיה, תפתור לנו את הזה.
הן לא עושות את זה.
מה הן עושות לפני כן?
הן לפני כן מבררות את הסוגיה בינן לבין עצמן.
הן יוצרות איזה תנועה,
הן יוצרות איזה לימוד משותף,
הצורה היא כזאת, היא צורה עגולה,
הן מבררות, ואז הן באות למשה רבנו עם טענות. אתם יודעים, לפעמים אני
מתקשר לשאול את מורי ורבי הרב שילר, שאלות בהלכה.
אני מתבייש להתקשר לשאול אותו,
הרב, תגיד לי כך וכך. אם אני שואל את השאלה בהלכה זה קודם כל,
אני ביררתי את זה לעצמי.
ביררתי את הסוגיה, ביררתי את הדעות, הפוסקים, ואז אני מתקשר אליו, הרב, כך וכך, אבל ההוא אומר כך, מה נכון להכריע? ואני לא לוחץ על כפתור ומקבל תשובה אוטומטית.
אז גם בנות צלופחד עשו מלאכה קודם כל בפני עצמם.
אומרים ככה,
התנועה של בנות צלופחד רמוזה בשמות שלהם.
השמות של בנות צלופחד
כוללות בתוכם
גם תנועה וגם למידה משותפת.
זה הדבר הכי קרוב לחבורה.
כי מהם השמות שלהם? חוגלה,
היא חגה
ותנועה והיא חוקרת ומגלה. זה נוצריקון חוגלה, חוקרת ומגלה.
אחר כך מילכה,
ערך
תנועה ולמידה משותפת.
צורה של תנועה ולמידה.
אז כתבתי את זה כאן בדף, עשיתי ככה...
חוגלה, היא חגה והיא חוקרת ומגלה.
מילכה,
נמלכת,
מתייעצת, מה אתם אומרים? וגם לשון הליכה, נכון?
מחלה היא לשון מחול וגם לשון חלום, יש לה איזה חלום, היא רוצה, כאילו היא חושבת ככה, זה מחלה.
נועה היא גם נעה וגם עונה,
ותרצה היא גם רצה וגם מתרצת, או רוצה, מתרצת.
כלומר,
קחו את כל המילים שכרגע אמרתי, אלה האיכויות שמרכיבות חבורה, כלומר בחבורה ישנה תנועה, כי,
חשבתי משהו אחד, אבל עכשיו אני חושב משהו אחר,
ועונים, ומתרצים, ומקשים,
והולכים וחוזרים ובאים, זה כאילו, ככה נראה בית נדרש.
אז אם קודם כל עשו איזה בית מדרש ככה בקטן שלהם.
מדרשה, המדרשה הראשונה.
ואז עם זה הם באות למשה רבנו,
אומר כאן המדרש, תנא דברה בישמעאל, בנות צלופחד, כולם שקולות היו, הן היו שוות.
עוד פעם, שקול, זה כל כך יפה, זה אומר, איך שקול? הרי יש שם אחת מבוגרת, אחת צעירה,
אבל כשאתה לומד בתוך חבורה, אז התלמיד מחכים את הרע, והרב מחכים את התלמיד. יש כאן איזו תנועה מאוד מאוד, מקבלים דין מין דין.
כולם שקולות היו לכתיבה, תהיינה הוויה אחת לכולן.
תענא בנות צלוף חד, חכמניות היו,
דרשניות היו,
צדקניות היו.
למה?
חכמניות שלפי שעה דיברו.
לפי שעה זה היכולת,
זה נקרא טיימינג.
כן, נקרא טקט.
זה נוקבה הרבה יותר מדוחר. דוחר, עכשיו הוא רוצה להגיד משהו, אז הוא אומר, מתאים, לא מתאים.
נוקבה שם לב, מתאים להגיד, לא מתאים להגיד, זה נופל עליהם. לא סתם, לא סתם. רוב המקצועות שעסוקים בבני אדם,
אז נשים נמשכות אליהם. בין אם זו הוראה,
או אם זו בעבודה סוציאלית,
או בין אם זה כל הדברים הללו,
או... דברים שקשורים לנפש האדם.
ודברים שקשורים לדברים, אז יש יותר משיכה לגברים.
כן?
לפי שעה דיברו.
ואמר רבי שמואל ברבי יצחק, אותו היום משה רבנו היה יושב ודורש פרשת יבמין.
אמרו לו, אם כבן אנחנו, אם אנחנו בנים, נירש כבן,
אבא שלנו בן, אנחנו רוצים לרשת,
ואם אנחנו לא בנים, תתייבא ממנו.
אז אמא שלנו צריכה ייבום, כי אין לאבא שלנו בנים.
מיד, ויקרב משה, דרשניות אמרו,
שהיו אומרות, אילו היה לו בן, לא דיברנו.
צדקניות היו שלא נישאו אלא להגון להם, ואני שם פה כוכבית,
בנות צלופחד היו עדיין רווקות, כשהן באות לדבר עם משה רבנו.
למה הן רווקות?
למה הן רווקות?
המדרש אומר, הנה,
טליה רבי אלעזר בן יעקב אומר,
קטנה שבהם, זאת כנראה נועה, היא הייתה הכי קטנה,
לא נישאת פחותה מארבעים שנה.
הכי צעירה הייתה בת ארבעים. למה הם לא התחתנו לפי דעתכם?
מה?
לא.
לא, כי לא התבררר הסוגיה של הנפלה.
אז מה זה מפריע להתחתן איתה?
בסדר, גבר לוקח אותה. אני חושב שהם פשוט הפחידו את הגברים.
כלומר, מה?
בדיוק, זה קדושה.
אז כאילו, בנות באות. תראו, אתם יודעים, יש בעולם,
יש כל מיני שאלות כאלה. איזה חיה הורגת הכי הרבה אנשים בעולם?
אריה? כריש? תנין? או יתוש?
יתוש. יפה. אז מה הפחד הכי גדול בעולם?
מה הפחד? סתם, סתם לעורר אתכם. מה הפחד הכי גדול בעולם? יש פחדים.
פחד ממה?
אומר רבי שלום פחד ממוות.
רונג.
לא, יש פחד יותר גדול ממוות. שניים אפילו יותר.
אחד זה פחד מג'וקים.
כן, אנשים מעדיפים למרות 200 פעם שלא יהיה להם ג'וק.
והשני זה פחד לדבר לפני קהל.
פחד, מי שמפחד לדבר לפני קהל,
אומרים בדרך ההלצה שהאדם יעדיף להיות המנוח ולא המספיד.
כן.
עכשיו תראו, בבנות של אופחת באות, תראו, אני קורא את הפסוקים.
ותקרבנה לפני ותעמודנה,
לפני משה, ולפני אלעזר הכהן, ולפני הנשיאים, וכל העדה פתח אוהל מועד.
גם אני, שאני מדבר כל היום, אם הייתי בסיטואציה כזאת הייתי מת מפחד. דבר לפני משה, ואלעזר, והנשיאים, וכל עם ישראל צריך לדבר בלי לטעות בדיבור.
הדבר הזה מפחיד.
זה כאילו נשים עם עוצמה,
עם עוצמה אדירה, והן גם לא באות ואומרות רק איזה, יש להן סברה,
אז כאילו הם עשו ככה,
נכון? איזה ברור, ואז הן באות וטוענות טענה.
אז זה ברור למה, מה?
אומץ, אז זה ברור למה קצת הן מפחידות, הן עדיין רווקות.
אני חוזר חזרה למדרש.
הנה היא אמרה רב חיסדא, אומרת הגמרא, מתוך שצדקניות היו, נעשה להם נס
כיוכבת שילדה בת 130 שנה.
אז עכשיו אני רוצה רק לסגור את הפינה של הנחלה ולעבור חזרה לפרשה שלנו.
אז הן באות למשה רבנו,
נכון?
עכשיו תראו מה קורה, הן עושות ככה,
נכון? ברור, אבל בדרך כלל
הוזכרה כאן המילה פמיניזם.
בדרך כלל מהפכנות הולכת עם שבירת מסגרות,
עם זלזול לעיתים במסגרת הקודמת.
אנחנו רואים כאן מהפכה מתוקנת.
כי בקלה קלות יכלו לעשות,
הכלי יקר אומר שבעצם לא צלופחד היה תביעה ייצוגית, כי היו הרבה נשים במצב שלהן,
מכיוון שהגברים לא היו בחטא העגל, אה סליחה, מכיוון שהנשים לא היו בחטא המרגלים,
אז היו הרבה נשים שהבנים שלהן מתו.
אז הן בכלל לא יכלו לארגן איזה פרופגנדה ולעשות איזה מרד וכל זה. לא, הן באות למי?
הן באות למערכת, הן באות למשה רבנו, מבקשות.
אז זה מאוד מאוד מכבד את המסגרת. הן גם מכבדות את מי?
את אבא שלהן.
יש להן כיבוד אב.
בדרך כלל כשעושים איזה מהפכה הזו, הן, אה, זקנים לא הבינו כלום, עולם ישן זה, אנחנו נתחיל את הכל מההתחלה.
אבינו מת במדבר, והוא לא היה.
ולכן מה כתוב?
ויקרב משה את מה?
את משפטן לפני ה' זה ככה, ואז זה עולה ככה.
משפטן.
משה רבנו מקריב את המשפט שלהם.
כלומר, ככה רשי אומר, אשרי הילוד,
אישה שהמקום מודה על דבריו, היו צדקנות ולכן זכו שנתגלתה הפרשה הזאת על ידם.
אבל זו הפרשה שלהם, יש לזה הערכה, משה רבנו לא אומר להם, טוב, טוב, טוב, הבנתי,
אני אדבר על זה עם הארץ ונודיע לכם תשובה. הוא אומר, זה יפה, הייתי רוצה שעוד אנשים ילכו בדרך הזאת, הבירורית הזאת.
ואז מה עושה הקדוש ברוך הוא?
כן בנו צלופחד עוברות.
כלומר, הקדוש ברוך הוא... יכול היה להיות כתוב בתורה,
וידבר ה' למשה לאמור, איש כי אהה לא יהיה לו בן, ונתתם את תחלתו לביתו. לא! הוא מחזיר את זה אליהם. אז התנועה היא כזאת,
ואז זה עולה לקדוש ברוך הוא, ואז
הוא מחזיר את זה.
זה ממש ככה.
זו התנועה העגולה שאנחנו מדברים עליה של בנו צלופחד, היא קוראת לאורך הלימוד שלהם.
מדהים.
מה?
היו מחכים שזה יתגלה על ידי מישהו אחר.
כן, בנות צלופחה דוברות וכן על זה הדרך.
טוב, יפה.
עכשיו
אנחנו מגיעים לפרשה שלנו.
רבותיי,
אשאל אתכם שאלה דוגרי, בסדר? תענו לי דוגרי,
הנשואים וגם הרווקים.
עד לפני 50 שנה בערך,
אולי יותר, אולי פחות, אל תתפסו אותי על המילה.
איך היו מתחתנים בעם ישראל?
אני מדבר בחלק המסורתי, בחלק הדתי.
ההורים היו סוגרים את הכל,
קוראים לבחורה, אומרים לה בשבת, היו לי לעזרת נשים,
ברביעי יעלו איזה מישהו, תסתכלי עליו טוב, למה? אימא? זה בעלך.
נגמר הסיפור, מה שנקרא,
אכלתי לחייל בהצלחה, זהו, צריך שהיא נהנה וכל זה.
ככה סבתא שלי התחתנה משני הצדדים, שתי ההסקה, ככה התחתנו.
ואללה, אתה עוזר, זה בעלך.
נגמר. והתחתנו וחיו.
נכון.
מישהו מוכן לחיות ככה היום?
גם באזורים היותר שמרניים, בחסידים, לא מתחתנים ככה. זהו, זה... זה טוב או לא טוב?
כלומר, החד-צדדיות הזאת היא חלק מן הקללה של אלישך שוקתך וימשול בחר.
בדיוק. מה?
זה חלק מה... זה ברור שהדדיות והסכמה ונשיאת חן וקרבה וכולי, עם כל המחירים שיש לזה על רבקות מאוחרת וכולי, זה ברור שזו דרך הרבה יותר שלילה ומתוקנת.
זה ברור.
עכשיו, בתנ״ך אנחנו יודעים איך מתחתנים בתורה,
מתחתנים כמו שלפני 50 שנה, כן? חוץ ממי?
חוץ מבנות צלופחן.
תראו מה כתוב.
אני חוזר לפסוקים.
ויקרבו, אצלנו בפרשה,
ויקרבו ראשי האבות למשפחת בני גלעד, בן מכיר, בן מנשה ומשפחות בני יוסף, וידברו לפני משה ולפני הנשיאים וכו'. ויאמרו,
יש להם תלונה, מה?
אם עכשיו בניות צלפחד התחתנו עם מישהו משבט אחר, אז ייגרע מנחלתנו.
אז מה צריכה להיות התשובה עכשיו של הקדוש ברוך הוא?
כן בני יוסף דוברים. מה צריך להיות?
כה תאמר לבניות צלפחד, עליכם להתחתן רק עם מישהו משבט יוסף.
מה כתוב בתורה?
ויצב משה את בני ישראל על פי אדוני לאמור כן מטה יוסף בני דוברים. נו, אז תחסום.
זה הדבר אשר ציווה בניות צלפחד לאמור, לטוב בעיניהם תהיינה לנשים.
אתם שמעתם בתורה מצב שאישה בוחרת את בעלה?
זה מה שכתוב.
אך למשפחת מטה אביהם תהיינה נשים. תראו מה אומרת הגמרא במסכת באה בתרה.
אמר רב אשי,
סליחה, תרנא ורבי ישמעאל, בנות צלפחד שקולות היו,
שנאמר, ותהיינה הוויה אחת לכולן.
אמר רב יהודה, אמר שמואל, בנות צלפחד הותרו להינשא לכל השבטים.
לטוב בעיניהם תהיינה נשים.
כלומר, הם קיבלו את ההסכמה,
זה ממש נוקבה, לטוב בעיניהם זה אומר בחירה,
זה אומר התלבטות,
זה אומר, נכון? זה לא כפייה. דוֹחְא זה כפייה. זה בעלך, זהו. גברת, עשי לשלום.
זה שידוך, זה דוֹחְא.
נוקבה זה לטוב בעיניהם.
אז על גבי מה שהתורה אומרת, אותרו להינשא לכל השבטים,
שנאמר לטוב בעיניהם תהיה לנשים, אלא מה אני מקיים לך למשפחת מטה אביהם תהיה לנשים?
עצה טובה היא שיאנה כתוב, שלא יינשאו להגון להם.
הקבוצה אומר, אני רוצה לתת לכם עצה, לתת לכם עצה טובה. תגידי לו, עצה זה נוקבה או דורכה?
עצה זה נוקבה. מה זה דורכה?
דורכה זה הוראה.
עצה זה נוקבה.
אז אנחנו ממש רואים איך בנות צלופחד,
הן פשוט מספרות איזה סיפור שהוא יהיה לעתיד לבוא,
שאנחנו העתיד לבוא הזה,
שהחמה והלבנה
משמשות בכתר אחד. אנחנו מעריכים לא פחות את יכולת, אנחנו מבינים שהיא אפילו יכולת אולי שלמה יותר,
יכולת הקליטה, יכולת ההפנמה,
יכולת ההקשבה, יכולת הבחירה,
את העדינות, ולא רק את התחרותיות ואת הניצחון,
וכן על זה הדרך.
זה זוכה להמון המון הערכה,
ובנות צלופחת בעצם מבטאות את הדבר הזה וסוגרות וחותמות את חומש במדבר.
למה הן חותמות את חומש במדבר? זה כל כך בולט. כאילו כשעליתי על זה אמרתי, וואו, זה פשוט זה.
זה פשוט מתקן את כל החתמים של פרשת בראשית.
כאילו, אחת לאחת.
אתם עוברים על הכלל הזה בפרשת בראשית, אתה רואה איך בלוצלופחן?
אז אם פתחנו את החומה, את החמישה חומשי תורה בפרשת בראשית,
בנפילה של האנושות,
חייב לסגור את זה במה?
נפילה של האנושות, נפילה בעצם של חטא אדם הראשון וחמה,
צריך לסגור את זה במה?
בתיקון.
בואו נראה.
בבראשית כתוב, ותראה האישה כי תאווהו לה עיניים.
בחירה מקולקלת.
מה עשו?
מה הייתה התגובה?
לקחו את הבחירה.
אין, יותר את לא תבחרי.
מה כתוב כאן אצלנו לא צופחת?
לטוב בעיניהם.
בפרשת בראשית, ויגרש את האדם וחווה, שניהם מגן עדן, כלומר הם גורשו מן הארץ הטובה.
גן עדן זה ארץ ישראל. אתה מסתכל בפרשת בראשית על גן עדן ואתה רואה את החיתוכים,
נכון? גן עדן זה גן שנמצא בין ארבעה נערות. מה עם הנערות?
פרת, חיזקל,
פרשון וגיחון. איך איך?
גיחון ופישון.
פישון זה פרת,
שמימר פרים ורבים, גיחון זה גיחון, פרת חידר, יודעים, אז אתה עושה את החיתוכים, זה יוצא נילוס,
ירדן, זה יוצא ארץ ישראל.
אז בעקבות הדבר הזה הם גורשו מארץ ישראל,
מה עושות ברצלופחן, מה הן אומרות?
תנה לנו אחוזה כדי,
רוצות לארשת בארץ ישראל.
חלק מהקללות, והוא ימשול בך, כלומר חד צדדיות בקשר,
לא הדדיות, לא קרבה, לא עין טובה, מה כאן?
עוד פעם, לטוב בעיניהם, תבחרו, וכמו שראינו,
לטוב בעיניהם, וזו ההוראה, למרות שמן הראוי שתתחתנו עם זה, אבל לטוב בעיניהם, כאילו תבחרו.
עץ הדעת,
עצה רעה.
ללכת אחרי דעת מקולקלת ולקחת עצה רעה מן הנחש,
וכאן מה הם עשו?
הם קיבלו עצה טובה והלכו, עצה היא דבר לא מחייב, זה נוקבה לגמרי. אני אומר, אתם יודעים שהרבי,
הרבי היה המון המון פעמים באגרות,
הרבי אומר, אם לעצתי ישמע.
כמעט.
יש לו הוראות בשיחות כלליות,
וההוראה יוצאת מזה בפועל, זה בשיחות, אבל כשהוא היה מדבר עם אנשים באחד על אחד,
כמעט תמיד לשון עצה.
עצה, עצה זה אומר,
תיק איטור ליבת, אני לא מכריח אותך, נתן לך עצה טובה.
עצה טובה.
אומרים שהמשיח נקרא יועץ, פלא יועץ, נותן לך עצות טובות, אבל עצה זה לגמרי נוקבה, עצה משאיר לי את המרחב אם אני לוקח את העצה, לא לוקח את העצה,
בסדר?
אז עת הדעת עצה רעה,
ואילו כאן עצה טובה ישיאנה כתוב
בפרשת בראשית
חווה גרמה מיתה, הביאה מיתה לה ולבעלה
ואילו כאן נוצלופחד מביאות
חיים לאבא שלהם כי בזכותם אבא שלהם בעצם יש לו ירושה ויש לו נחלה והוא ממשיך.
אז זה ממש סוגר את המעגל,
פשוט סוגר את המעגל, התורה ראשיתה הייתה איזו ראשית מאוד מאוד גדולה שאתה אמורה לצאת לפועל ונפלנו ממנה ורגע לפני שהתורה נכתבת ומשה רבנו מתחיל לסגור לנו את החומשים
עם כל הנאום הגדול והסיכומים ההיסטוריים וההוראות לקראת הכניסה לארץ ישראל חייבים לסגור את הדבר הזה
וזה אדיר הדבר הזה, זה נוקבה מושלם ובעצם זה פשוט מסביר את כל המופע של בלוס תופחת. אגב, גם בחירת יהושע למנהיג גם היא מאוד נוקבה כי מה תכונתו של יהושע?
איש אשר רוח בו שיודע ללכת כנגד, דיברנו על זה נדמה לי באמת, ללכת כנגד רוחו של כל אחד ואחד
ומה?
איך איך?
כן בדיוק, פני משה כפני חמה, יפה,
פני יהושע כפני לבנה זה ממש לבנה מה זה לבנה זה אומר שיהושע ידע ליצור הסכמות ידע ליצור שיתופי פעולה ידע ללכת כנגד רוחו של כל אחד ואחד זה לא חלילה להתחנף אלא זה לדעת כל אחד מה הוא צריך ולחבר את זה לזה אמרנו שיהושע מסדר את הספסלים מה הכוונה מסדר את הספסלים? בשביל זה הוא נבחר להיות מנהיג?
הוא ידע כל תלמיד מה הוא צריך,
הוא ידע להיכנס לראש של כל אחד ולכן הוא ידע לסדר אותם, אז בגלל זה הוא נבחר להיות מנהיג.
אז זה ממש גם כן עוד לבנה מאוד מאוד משמעותית.
יגיעו ימים, בימים ההם הם הימים שלנו,
שבהם התכונות של הנוקבה יהיו מוערכות ואהובות לא פחות מהדוכרה.
אנחנו נעריך שיתופי פעולה לא פחות ממה שאנחנו מעריכים, ואולי יותר, לדעתי יותר,
מאשר ניצחון ותחרות.
אנחנו נעריך ונאהב קטנות,
כמו שיש ננו, לא פחות מאשר גדלות,
נכון? אנחנו נעריך בנועב שיתופיות ולימוד משותף לא פחות מאשר איזה שיעור.
פעם, אני יודע מה היה, אני חושב שזה נעלם לגמרי.
אני לא יודע אם זה אולי, זה עוד קיים בישיבות חרדיות.
היה הציר המרכזי של הישיבה, זה היה השיעור הכללי של ראש הישיבה.
השיעור הכללי שעומד על הבימה ומנסים להפיל אותו בקושיות, וזה מין התגוששות כזאת.
אומרים בדרך בדיחותא, מה זה שיעור כללי טוב?
טוב, אמרתי לכם את הבדיחה הזאתי פה.
מה זה שיעור כללי טוב? זה שרק מי שהעביר אותו מבין מה הוא אמר.
אבל היום זה היה אחרת לגמרי.
הכל דורש הרבה יותר משהו משותף.
מקבלים תורה ביחד, מקבלים דין מדין.
זה הסיפור של בנות צלופחד,
כן?
ההופעה הזאתי, ולכן הן מופיעות הרבה מאוד פעמים לקראת סוף החומש כדי לסגור את הפינה הזאת ושנדע לאיזה ימים אנחנו הולכים.
מפה אני נוסע לסמונת הודיה,
לכבוד הוללת נכדתנו, אלינועם הצדקת.
אז השיעור הזה, בעזרת השם, גם לכבודה
שתגדל להיות צדיקה,
יראת שמיים כבנות צלופחד.
אמן ואמן אלינועם, יש שם גם נועה וגם זה, בעזרת השם. חזקו ואמצו.
היה לכם מעניין?
לי זה היה מעניין, חבל על הזמן.
