צהריים טובים וחי ורעי אנחנו נפגשים פה כל שבוע לנפש הפרשה
עבודת הנפש לגבות הפרשה ויש לנו השבת פרשת שמיני גם פרה גם שמיני הרבה עניינים
וברוך תהיה יצחק יאללה איזה מלך אתה וואי וואי תודה רבה
ו...
תודה.
בפרשת שמיני,
במרכזה יש איזו רשימה כזאת של דברים שמוטלים לנו לאכול ודברים שאסור לנו לאכול,
נכון?
וידבר אדוני אל משה ואל אהרן לאמור עליהם.
דברו אל בני ישראל לאמור, זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ.
ויש פה את הסימנים הידועים.
קרוב מפריס את פרסה ושוסה את שסע פרסות, מעלת גירה בבהמה אותה תאכלו, ולא לאכול
את הגמל, כי הוא מעלה גירה, פרסה איננו מפריס, טמאו לכם, את השפן, כי בעלה גירה ופרסה לא יפריס, טמאו לכם
יש גם את הארנבת
שכתוב עליה ברכה הפסוק, פרסה לא הפריסה
יש כאן עבר, הווה ועתיד
כל פנים, אנחנו כבר רגילים לזה,
אבל אתם מבינים שבזמנם זה היה חידוש עצום, מה פתאום לא לאכול משהו?
ברגע שהותר, הותר הכל, נכון? בסדר, בימי בראשית,
בפרסת בראשית היה בהתחלה רק עשב,
אבל אחר כך הקדוש ברוך הוא התיר לאדם, לנוח, לאכול בשר, אז הוא אומר לו, לאכול בשר, איזה שאתה רוצה,
נכון?
ולא היינו מצפים שבדבר הזה יהיה שינוי כלשהו בין ישראל לבין אומות העולם. לא היינו מצפים, כי זה מה שמותר לאכול, מותר לאכול.
אז למה?
מה הסיבה?
יש כל מיני סיבות.
נגיד אפשר להגיד סיבה אחת כי באמת הקדוש ברוך הוא רוצה
לנוע מעם ישראל, נגיד ככה, סיבה אחת כי צריך לעשות מצוות ויש כאן מצווה שנעשית באיברים הפנימיים.
יש לנו מצוות שנעשית באיברים חיצוניים,
בידיים, הראש, מה עם מצוות שנעשית באיברים הפנימיים? אז זה קשור לאכילה, אז אולי זה הכוונה.
המדרש הולך בכיוון הזה,
זאת החיה אשר תאכלו, זה שאמר הכתוב לעשות רצונך אלוהי חפצתי,
ותורתך בתוך מעי.
תורתך בתוך מעי? התורה צריכה להיות בתוך הלב, בתוך הראש. מה זה בתוך מעי? מעיים זה אכילה, איברים של אכילה.
זה אומר המדרש אשריכם ישראל,
שבכל איבר ואיבר שבכם נטל מצווה.
שמאתיים וארבעים ושמונה איברים באדם,
ולכך אנו אומרים בכל יום ברוך אתה ה' ברכת אשר יצר,
בראה בו נקבים נקבים, חדומים חדומים,
חדומים לגמטריה רמ״ך כנראה איברים שבאדם.
אז זו כוונה מאוד מעניינת בברכת אשר יצר.
ברכת אשר יצר היא לא רק ברכה על זה שאדם הולך לשירותים והכול עובד,
אלא היא ברכה על כלל איברי האדם, רמח איברי האדם, כולל הלב, כולל המעיים, כולל הכול,
ועל כך שאנחנו עובדים את הקדוש ברוך הוא עם כל האיברים.
ממילא כשאדם אוכל דברים שהתורה התירה
כל יום, יומיומית, לא רק אכילת מצווה כמו מצה בפסח או כמו קורבן, אלא שאדם בכל יום אוכל מה שהתורה התירה וכשרות, ולא אוכל מה שהתורה לא התירה, אז הוא מקיים את המצווה הזאת, הוא צריך ללכת את זה אשר יצר.
והמדרש מונה כאן, לא תקיפו פאת ראשכם בראש,
בבשר וסרט לנפש לא תיתנו מבשרכם, מצוות מילה,
וכן, עושה כאן דרשה למצוות מילה.
טוב, אז זה אפשרות אחת.
אפשרות שנייה הייתה לומר,
שבאמת אולי התורה רוצה, הקב' רוצה קצת למעט מההנאות שלנו,
למעט מהתאוות,
כל דבר אתה תאכל, כל בשר, תמעט טיפה,
לא יהיה לך דברים.
אני רוצה גם להגיד לפני כן שיש כאן משהו בפסוק,
שזו גם הייתה הפתעה למשה ולאהרון.
הוא ידבר אדוני אל משה ולאהרון לאמור עליהם. מה זה לאמור עליהם?
בדרך כלל אמרו, ודבר אשם אל משה לאמור. הקב' אומר למשה ואתה תגיד לעם ישראל.
ולדבר אדוני למשה ולאהרן לאמור עליהם זה משהו שמישהו היה צריך להגיד להם
שהם עצמם היו מופתעים מהדבר הזה שפתאום
זה לא קשור לציר הזמנים זה לא היסטוריה זה לא שבת זה לא זה מה פתאום שיש פה איזה אולי יכולנו להבין אולי שיש כאן איזה ניסיון למעט את ההנאה המדרש שולל את זה מאוד מאוד מעניין
המדרש שולל את זה
המדרש אומר הקדוש ברוך הוא לא בא למעט שוב הנאה
מן האדם וכאן אני רוצה לפתוח רגע איזה סוגריים קטנות מתאים לכם אפשרי?
שנפתח סוגריים.
אנחנו נקרא גם בשבת את פרשת פרה.
ופרשת פרה היא בעצם נועדה,
קוראים אותה כדי להיטהר מטומאת מת לקראת
פסח, כן?
אז זה מאוד מעניין שכדי להיטהר מטומאת מת צריך לקחת, לשרוף פרה אדומה תמימה אשר
לא עליה עליה העול.
כלומר הטומאה מהמוות, מהחידלון,
הצבע שמאפיין את המוות זה צבע לבן,
ההיטהרות מזה זה לחזור חזרה לאן?
לחיות, לגוון, לחופש, לחירות, לאדמוניות, זה ההיטהרות.
בתורה יש ציר אחד,
שכאילו היטהרות משמעה לבן, פרישה, התקדשות, אבל יש גם ציר אחר, שמספר סיפור אחר,
שההיטהרות מהטומאה של המוות בעיקר,
היא לחזור חזרה בכל העוצמות אל החיים, ולכן הפרה היא אדומה,
שזה צבע שמבטא עוצמה וחיים,
והיא תמימה, אין בה שום חיסרון,
והיא, לא עליה עליה העול, היא חירותית. היא עוד לא שמו עליה עול, היא חופשית לגמרי.
והמילה פרה שער פרש, שהזכרנו בעבר,
הוא שער שתמיד נדבר על התרחבות,
שער פרש. אז בשער פרש היו לנו את המילים
פריצה, פרימה, פריה, פריחה,
מה פרה, פרם, פרק, פרש, פרד, פרבת, פרח, כל הדבר שקשור לאיזו התפתחות ולאיזו התרחבות,
הוא יהיה שער פרש.
אז להגיד על הקדוש ברוך הוא, חלילה, כן,
שהוא רוצה לצמצם את החיים וזה, מה פתאום, להפך.
אם היינו שואלים,
הקדוש ברוך הוא, לפי איך שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם,
אם היינו מסתכלים על הציור ושואלים מי הצייר,
מי הצייר שצייר את הציור הזה?
הקדוש ברוך הוא נקרא במסכת ברכות צייר, אין צייר כאלוהינו.
מי הצייר? התשובה,
הצייר הזה אוהב חיים,
הצייר הזה אוהב צבעים,
הצייר הזה אוהב צורות, הוא ברא את הכל, זה מצייר, צבעים וצורות ואין סוף. הוא לא איזה צייר שאומר, יאללה מספיק ככה, שחור לבן נעשה להם. לא, הוא משתולל, מתפרח, אוהב חיים, הוא עיבוי חיים, הצייר הזה אוהב.
אז פתאום כשזה מגיע למאכל הוא יתחיל לצמצם אותנו?
אז זה ברור שישנה סיבה אחרת שבגללה התורה מונעת מאיתנו לאכול מספר מאכלות.
ומה עם הפיצוי?
עכשיו ככה לא יכולים לאכול את המאכלות הללו,
אף פעם לא אכלתי גמל, אבל אולי גמל זה טעים.
מה אתם אומרים? אולי גמל זה טעים.
לא יודע, אומרים שצ'יסבורגר זה טעים. אני לא יודע, לא אכלתי, כן, כמובן.
אומרים שזה טעים, ככה יש מנה כזאת, היא לא בעולם.
אז כנראה זה טעים,
נכון?
זהו, הייתי פעם בצבא, הקליטתי בצבא, היה לידי חבר.
ובדיוק היה פרשת שמיני.
הוא היה עולה מרוסיה, רומן, כאילו.
אז למדתי פרשת שבוע, אז הוא אומר לי מה אתה לומד? אמרתי לו, תורה.
אה, חשוב מאוד, תורה. מה כתוב?
אז אמרתי לו, כתוב שאסור לאכול חלק מהדברים, אנחנו יהודים.
אז הוא אומר לי, מה אסור? אמרתי לו, אסור לאכול חזיר.
אז הוא אומר לי, חזיר זה טעים.
אבל אחרי שאוכלים,
בטטה, לא מבין מתמטיקה, לא פיזיקה, ממש כמו שחז״ל אומרים,
ונטמטם בעם, שזה מטמטם את ה...
אז מה יהיה עם הפיצוי? אז המדרש אומר,
זאת החיה אשר תאכלו וזה אשר לא תאכלו.
שאמר לו, אז ארץ ישראל לא לאכול דברים טמאים,
שלא יתעך יצרך לומר שכל דברים טובים עשר הקדוש ברוך הוא לישראל.
הקדוש ברוך הוא עושה לנו דברים טובים,
רק שאיר אותנו עם מצות ולא יודע מה, וחמוצים.
לא,
אמר הקדוש ברוך הוא, כל מה שאסרתי לך, התרתי לך כנגדו.
אין איסור שאין וריאציה שלו בהיתר.
כיצד? אסרתי לך דם נידה, התרתי לך דם בתולים.
אסרתי לך את הדם, אסור לאכול דם, התרתי לך את הכבד. גם אחרי שצוללים את הכבד, כמו שצריך לפי ההלכה,
וחוצים אותו על האש כמו שצריך, וגם מולחים אותו וכאלה,
עדיין כשאתה אוכל כבד
אתה מרגיש,
נכון?
כבד זה כלי שיש בו הכי הרבה כמות דם, אפילו יותר מהלב,
אז מותר.
אסרתי לך את החזיר,
התרתי לך את הדג ששמו שיבוטה, דג שהטעם שלו כמו שיבוטה
שהוא דומה לחזיר. אסרתי לך אשת איש,
התרתי לך גרושה תיש,
גרושה זה כמו...
אסרתי לך נוכרית, התרתי לך אשת תואר.
אסרתי לך אשת אח, התרתי לך יבמה.
יבמה לאחר מיטתו ללא בנים, זה אשתו של אחיו, אם אחיו נפטר בלי ילדים.
שנאמר יבמה יבוא עליה,
אסרתי לך כלאיים, התרתי לך סדין בציצית.
אסרתי לך חלב בהמה, התרתי לך חלב חיה. ויש עוד במסכת חולין, אסרתי לך בשר בחלב, התרתי לך כחל, שזה בשר עטינים, שהוא... מה הלחץ?
מה הלחץ? אפשר לחשוב, אז לא נאכל את כל הדברים האלה. לא, אומר הקב'-הוא, אני לא רוצה שתגידו שאני מונע מכם כל הנאה שבעולם.
ברדתי את העולם באהבת חיים, בחפש של בני אדם, יהיה להם נעים וטוב,
ואם אסרתי לכם איזה משהו מסיבה שתכף נדבר עליה,
לא השארתי אתכם עם איזה הופסדנו, יש לך את הכל, אל תדאג.
מהאיסור, אתה יכול לתת להגיד, שמע, בסדר, אסור לך אשת איש. אסור אשת איש, מה לעשות?
אז תהיה לכם עם אשתך. לא.
אם יש לך איזה וריאציה של איסור אשת איש, תהיה לך בושה.
כן.
יש הבדל בין לבטל איסור לבין רק טיפה להקטין את הדברה של האדם. גם פה לא רואים מה תאכל בשר בכלל.
זאת אומרת, גם אם זה כן בא להקטין את הדבר של האדם, זה רק ממצן אותו, לא?
כן, בסדר, אפילו על זה הקדוש ברוך הוא כאילו לא מוותר,
כאילו הוא אומר, אני אתן לך כדוגמתו.
אז זה ברור שזה לא זה הטעם.
כאילו זה מייד,
אבל אתה רוצה משהו שהוא מאה אחוז,
קח אותו שבעים אחוז.
זה אפשרות, כן.
תראו את הכלי יקר, הכלי יקר כאן הרי,
אומרים כאן דבר מאוד יפה, על המטנך ערימת חיטים שמשבחים את כנסת ישראל את הבטן שלה,
כי כל הערימה בפני עצמה, דבר חשוב,
באה לעשות ומונע אותה, לומר כך וכך ערימות יש לי,
קח בטנך של כל אחד ואחד, דבר חשוב. מי שיש לו עכשיו ככה בטן, קרס, אז שיידע שיש לו מקור לדבר הזה.
ונקת הבטן,
שלא תאמר דווקא מצד הראש,
יש יותר בין ישראל לעמים, כי שם השם נקרא על ראש ישראל דווקא,
אבל מצד הבטן כולם שווים,
כי כולם משתמשים בצורכי הגוף ושווה.
אלא אפילו בבטנם יש צד קדושה שאינם אוכלים כי אם על פי התורה,
כמו שכתוב נעים כי תשמרם בבטנך,
וכתיב את תורתך בתוך מאי.
וזה כדי שנגיד שישראל גם מצד ההשתמשות בענייני הגוף ההולכים דרך הבטן הרעים קשר כל העמים, חלילה, אלא הם סוגה בשושנים רצה לומר הוא אוכל על פי סייג וגדר אשר גבו ושונים שנמשלו לו שנים שנים הלכות הלכות עולם. טוב, אז אם כך זה הקדמה כלשהי.
עכשיו צריך לנסות להיכנס לעניינים, אז למה זה ככה?
אז באמת,
יש לזה עוד מקורות גם בחז״ל,
אנחנו כולנו מושפעים מדברים שאנחנו רואים,
מדברים שאנחנו שומעים,
מדברים שאנחנו מריחים,
ובוודאי מדברים שאנחנו אוכלים.
אפשר להגיד שאכילה זה ההשפעה הכי גדולה על האדם. לא רק שאנחנו מבינים, אוכל, אוכל, אבל כשאדם אוכל משהו זה ממש נהיה חלק ממנו.
רוחנית זה נהיה חלק ממנו, לכל כיוון,
גם לכיוון של קדושה. כשאדם לוקח פרי ואוכל אותו, אז הפרי הזה נהיה
מדרגת מדבר ומדרגת ישראל,
ואם האדם בירך על הפרי הזה,
זה ממש עשה לו עילוי גדול מאוד, אבל גם הפוך.
אם אתה מכניס לתוכך דברים שמבטאים או שיש בהם תכונות לא טובות, התכונות האלה יהיו חלק ממך.
ולכן מכיוון שהתורה רוצה לעדן את ישראל, גן עדן,
אז היא מונעת מאיתנו, הקב' מונעת מאיתנו אכילתם של דברים שהתכונה שלהם והאופי שלהם
הם בעייתיים.
בעייתיים, מורכבים.
יש בהם אוצר של אכזריות או צדדים אחרים שמיד נראה.
אז מה כן מותר לנו לאכול?
בהמות. מה הבהמה? אין בה יותר מדי. היא לא יותר נחכמה, היא לא יותר מדי, היא לא אלימה, היא לא טורפת. מה שאתה רואה זה מה שיש, פחות או יותר.
זה מה שהותר לאדם לאכול, בהמה.
אבל שאר הדברים יש בהם תכונות. וכאן יש תורה נפלאה מאוד של מאה שילוח,
שעובר על החיות האלה אחת-אחת
ומסביר את התכונות הבעייתיות שמהן התורה רוצה למנוע מאיתנו. כלומר, זה שאנחנו לא אוכלים את החיות האלה זה יפה מאוד, אבל צריך גם להבין מה הסיבה,
מה תכונה בכל חיה, בכל סימן,
שכשעושים אותו זה טומאה וכשנמנעים ממנו
זו הייתה הרעה. אז בואו ניכנס פנימה.
סימני בהמה טהורה מעלה גרה ומפרסת פרסה.
מעלת גרה,
היינו שאינו חוטף הטוב מהשם יתברך
ותמיד הוא מוכן להחזירו אף שקיבל כבר.
מעלה גרה הוא אכל, אז הוא מעלה גרה והוא מוכן להוציא את זה עוד פעם.
קיבל את הטוב מהקדוש ברוך הוא,
כן?
חוטף את זה מיד כמו אדם שמקבל את זה, מיד בולע את זה.
הקדוש ברוך הוא, אני יודע, הטוב הזה הוא לא שלי.
אני חי כל הזמן בתודעת פיקדון, זה לא שלי.
ואם אני אצטרך להחזיר, אני אחזיר.
אני אחזיר, זה לא שלי, זה של הקדוש ברוך הוא נתן לי את זה ליום, ליומיים, לשנה, לשנתיים, לעשר, לעשרים,
זה שלו.
תמיד מוכן להחזירו, אף שקיבל כבר,
הוא מוכן להחזירו ורק מקבלו בעינייך.
אז זה,
לעלות גרירה, כן, כאילו, זה דברים מדהימים, כן, אבל אדם חי, כל חיים, אם אדם חי, הייתי אומר ככה,
המילים שצריך להחליף בתבניות,
במקום שלי צריך להגיד אצלי,
בסדר?
ובמקום,
כן, במקום להגיד זה שלי, זה אצלי.
ובמקום להגיד בבעלותי צריך להגיד פיקדון.
ובמקום להגיד קריירה צריך להגיד שליחות.
ואז פשוט החלפת המילים הזאת מסדרת לך את החיים.
זה לא שלך, גם הילדים לא שלי.
של מי הם? הילדים אצלי, אני מגדל אותם, אני אחראי עליהם,
אני זה אבל הם ילדים של הקדוש ברוך הוא והם פיקדון אצלי אצל ההורים הם פיקדון
והאדם עושה משהו כשאדם הוא הולך לצבא אז הוא לא יש לו אין לו קריירה צבאית
יש לו שליחות צבאית ואין לו קריירת הוראה יש לו שליחות בהוראה ואין לו גם את המילים האלה כבר שמעתי קריירה רבנית כן זה בכלל גם זה אין יש לך שליחות ברבנית כל אחד עם השליחות שלו
אז כשאדם הוא לא בולע מיד אלא הוא מעלה גירה הוא בולע הוא מוכן גם להוציא את זה
אם זה לא שלי אז אני מחזיר
כמו הגמרא מספרת על גדולי ישראל, על שמינו אותם לאיזשהו תפקיד
וזה היה שם הרב לוי, רבי אפס, מינו אותם לאיזשהו תפקיד והם ראו שזה זה, הדוגמה הכי טובה זה רבי יוחנן בן זכאי
רבן יוחנן בן זכאי שהיה רבן של כל ישראל
והחזיר את הנשיאות לשושלת רבן גמליאל, זה מה שהוא מבקש הרי מהקיסר, הוא אומר, תן לי את שושלת רבן גמואל וחכמיה,
למה? כי הוא רוצה להחזיר להם את השלטון, הוא אומר, אני כאן הייתי זמני, אני פה עבדתי רק לזה, עכשיו שנגמר המשבר,
מחזיר את זה חזרה לרבן גמליאל.
זה נקרא להיות מעלה גירה.
חשבתם פעם רק כזה פירוש?
זה נפלא, יונתן.
יהודי מעלה גירה, הוא כל הזמן חושב על מה שהוא עושה,
הוא חוסר, אז עכשיו עזר עוד פעם, עכשיו עזר עוד פעם. כן, כן.
מפריס פרסה, ראינו שאינו קופץ ידיו לאחוז במה שנחלק לו מה' יתברך.
וזהו מגודל ביטחונו בה' כי על זה רומז מפריס פרסה.
כמו שכתוב, תרחיב צעדיי שעומד במרחב. כן, פרסה זה כאילו, זה פתוח.
הוא לא תופס מיד, החלק שלי אל תיגע.
הוא חייב, פותח את ידיך,
משביע לכל חיי רצון. לפעמים, מה זה פותח את ידיך? הקדוש ברוך הוא צריך לפתוח לך את הידיים.
אדם עצמו עושה ככה.
פותח את ידיך.
אל תתקמצן. יש לקדוש ברוך הוא לתת לך עוד. תהיה מפריס פרסה.
אל תסגור. אל תתפוס. תגידו את זה שלי. רגע, מה אתה ישר...
יכול להיות שיש לך אפילו חלק יותר גדול.
תפתח.
תרחיב. הרחב פיך ועמלאו.
אז זה סימני הטהרה. יאללה.
כן.
סימני עופות טהורים,
אז הגמרא אומרת הוא לא דורס, הוא לא אוכל, לא טורף אחרים
ויש לו זפק פה וכורקרבנו נקלף ויש לו אצבע יתרה לתרנגולת, יש לה כמו איזה אצבע מאחורה כזאת
והארבעה סימנים האלו מרמזים בנפש האדם
הדורס מתפרש בגמרא שאוכל מיד כשטורף, איך שאיזה תנשמת תופסת איזה עכבר, אוכלת אותו במקום, היא לא מחביאה אותו
ואינו ממתין עד שתמות וזה מורה על כעס,
סימן טומאה מובהק זה כעס,
אז לא רוצים לאכול בעלי חיים כועסים כאלה, נכון? לא רוצים.
למה? כי חלילה להיכנס בתוכנו הכעס.
ומה האפיון של כעס? כעס,
הוא יושב על תגובה מיידית. מישהו אמר לך משהו, יא אתה נדלג, תחכה יא בויה, שנייה שוויה שוויה, תחכה תנשום קצת.
הכעס יושב על הפתיל המיידי הזה, שמיד קופץ.
והפירוש השני של דורס הוא שאוחז ברגלו המאכל שאוכל.
נכון, איך הם אוכלים, אז הם מחזיקים ואז הם אוכלים,
הם לא שמים את זה על הרצפה, הם מחולים את זה בין הרגליים.
מורה על חסרון ביטחונו בהשם,
וירא פן יקח ממנו הטוב שחלק לו.
שמעתם?
אם אתם זוכרים, למדנו בעבר על עבודת המולך.
אתם זוכרים? למדנו את זה באחד משיעורי נפש הפרשה על עבודת המולך,
ושאלנו מה מביא בני אדם להקריב את אחד הילדים שלהם לאותו עבודה זרה.
נגיד שזה לא ששורפים אותו ממש, נגיד, יש דעות שרק מעבירים אותו באש,
מקבל איזה קביעה,
אבל למה? על מה זה יושב?
ואז אמרנו שאנשים אומרים,
לא יכול להיות שכל כך טוב לי. לא יכול להיות.
שכזה שהוא נתן לי כל כך הרבה ילדים, זה לא יכול להיות.
אני צריך כאילו להקריב איזה קורבן, קצת לסבול, כדי להצדיק את זה שטוב לי.
בסדר?
יצטוגו אותו וויתרו.
אז זה מה שהוא אומר, אדם,
אתה כל הזמן מפחד, אם אני לא אתן לו איזה ילד אחד,
אז הוא ייקח לי את הכול.
ייתן לי איזה כאפה וייקח לי את הכול. כמו איוב,
שאיוב כל פעם אחרי חגים הוא מקריא בקרבנות כי הוא מפחד מהכאפה שתגיע.
הקב'ה אומר אני רוצה את טובתך,
אני אוהב אותך, למה אתה חושב עלי דברים כאלה? הנביא ילמיהו,
כל פעם שהוא מדבר על עבודת המון, איך הוא אומר, אשר לא ציוויתי ולא דיברתי ולא עלתה על ליבי.
שלושה דברים, הוא לא רק מדבר על המעשה, הוא מדבר עליהם אין לך חשיבה שחושדים את הקב'ה באיזה מין דהיקנאות כזאתי ורצון ככה לנקום.
למה? זה מסוג שלך טוב.
טוב
מה כאילו אדם מקבל זה משהו שהוא נהיה מחזיק ירא פן ייקח ממנו הטוב שחלק לו
וגם האדם צריך להיות נקי באלו השניים לא יכעוס ויהיה לו ביטחון באשר
טוב מה זה אצבע יתרה אצבע אחורית אותי של התרנגולת
מורה על יישוב הדעת
כי באצבע הוא מחזיר פניו מן הרגל בכיוון הפוך מהרגל
ורומז כי בכל מרוצתו יש לו מעצור ויישוב הדעת
פן נכון לפניו לשוב ואחוריו. שמעתם? לאחוריו.
איזה פירוש יפה.
אדם עולה ורץ, מדי פעם הוא עוצר ואומר, רגע.
אולי אני טועה.
אולי אני צריך לחשב את דרכיים מחדש.
אני לא חושב שאני בטוח בעצמי, אבל שנייה, אולי.
אולי רגע נתבונן בכיוון השני. אולי נגיד רגע איפכא מסתברא.
אולי אני תהיה עצמי עם מישהו שחושב הפוך וטיפה יאתגר אותי.
אדם כל כך בטוח בעצמו, אני ודאי, מאה אחוז, אני יודע מה אני רוצה. שנייה, תמתין רגע.
יש גם איזה רגל אחורית. זה סימן טהרה.
סימן תאומו זה שאדם הוא בטוח בעצמו והוא לא מקשיב לזולת. לא, הוא יודע מה האמת, הכל אצלו, הכל ברור לו, הוא ודאי, הוא ממשיך קדימה, והוא גם...
ויש גם אנשים ככה משבחים את עצמם. תשמע, אצלי אני לא רואה בעיניים, אני שם מטרה, אני עליה, אני נעול.
נאוי אני מטרתי מאוד, מאוד מטרתי, הישגי, ככה קוראים לו דורסנות, היום יש לכל דבר, יש לזה מילים יפות
לדורסנות ולאוף דורלס, כן, ולדורך על אחרים, קוראים לזה מטרתי,
הישגי, שואף ולא מוותר, כל מיני,
תעצור רגע, מי אמר זה טוב לך? קח רגע מבט אחורה, תתייעץ,
תנשום,
תשאל, במיוחד בדברים שאנחנו בטוחים בהם, שמה עוד יותר שווה מה?
לקחת עצה מאיזה מישהו, תשמע,
אתה בטוח, אבל תתייעץ, מה יכול להיות? מה העולם הזה?
אצבע יתרה מורה על יישוב הדעת, כי באצבע הוא מחזיר פניו מן הרגל ורומז,
כי בכל מרוצתו יש לו מעצור, ביישוב הדעת,
פן נכון לפניו, לשוב לאחריו.
מה הכוונה מחזיר פניו מן הרגל? אתה יודע שהוא מסתכל כל פעם? לא, הרגל של התרנגולת הולכת ככה, יש לה ארבע אצבעות פה,
ויש לה אחת כזאת מאחורה, בסדר? זה כאילו הרגל של התרנגולת, ככה היא נראית.
ובנפש, אדם שלך כיוון ברור לכאן,
אתה אומר, שנייה,
בואו נאתגר את עצמנו לגמרי, בואו נגיד אולי אני לגמרי טועה וננסה, בואו נבדוק,
מה יכול להיות,
מה יכול להיות, קרה לך פעם דבר כזה?
אולי אני טועה, אז בואו ננסה רגע, בואו נבדוק שנייה את הכיוון הפוך,
כיוון הפוך, איזה מין איפכא מסתברא כזה.
וזפק מורה שיהיה ממולא בדברי תורה, שאחר שאכל בכדי סובעו מניח המותר בתוך הזפק לזיכרון
שייהנה מזה גם אחר כך. ספק זה, כן, זה מין מאגר מזון כזה של התרנגולת כאן,
אז הוא כאילו אומר,
סימן לטהרה זה אדם, הוא לומד דברים והם נשארים אצלו.
הוא מדי פעם נזכר בהם, הוא כתב, הוא סיכם,
מה שאני מאוד אוהב, יש איזה פסוק,
פסוק שאני אומר, זה פסוק טוב, זה מאוד טוב בעל פה, שיהיה לך תמיד זמין כזה פסוק, או איזה משנה, או איזה מימד חזל,
שתהיה אצלך זמינה, שלא יתפסו אותך בלי,
שיהיה לך... שאדם יהיה מלא בתורה, לא מלא בשטויות.
לא מלא באיזה... מלא, שלאט לאט אדם ממלא את עצמו בדברים שהוא יודע שהם תמיד זמינים לו. איזה מימרת חז״ל, איזה פסוק זה. תמיד טענו לברוש איזה מישהו,
תמיד אתה פוגש אותו, יש לו איזה משהו להגיד לך, איזה וורד קטן, איזה...
כן.
מה הייתה?
זו רק שאלה העיניים.
לא יודע.
לא יודע.
יכול להיות שיש לך מה שאנחנו לא רואים.
לא יודע, לא...
טוב,
אז עד כאן זה העופות.
עכשיו הוא עובר לגמל, לשפן ולארנבת,
שזה ממש הכי מעניין בעיניי.
בגמל כתיב פרסה איננו מפריס לשון הווה.
בשפן כתיב לא יפריס לשון עתיד,
ובארנבת כתיב לא יפריסה לשון עבר.
למה זה ככה?
לכתוב אותו דבר.
כאילו שינו את זה. זה ברור, אתה רואה מהפסוקים עצמם שהתורה כנראה מדברת על איזה שהן תכונות, איזה מידות, כי ההוא בעבר, ההוא בהווה, ההוא בעתיד.
בואו נראה.
ואני יודע כי גמל מורה על מהירות.
באמת זה חיה מאוד מהירה
וזה מדהים במסכת שבת, מה היא טעמה מהדר אפי דג לגבי דלת, למה הגימל, גימל דלת, במסכת שבת דורשים את האותיות
את הצורה שלהם, א' ב', א' בינה, ג' ד' גמול דלים
אז הג' נראית כמו איזה מישהו שרודף אחרי מישהו, נכון? הרגל כזה, זה,
רודפת, אחרי מי? אחרי מי היא רודפת?
אחרי דלת, אחרי הדל,
כלומר אומרים למי שגומר חסד,
אל תחכה שהעני יבוא אליך הביתה וידפוק לך בדלת, תרדוף אחריו,
הוא מתבייש שאני אגמול דלים
אז זה מלמד על זריזות
שכן מי תעמדו מאדר הפדק ג' לגבי דלת
שכן דרך גומלי חסדים לרדוף אחר דלים
זה דרכם של גומלי חסדים
כן
שנייה, להסביר
ושלא במקום הראוי אז הוא מהירות שאינו נושא חן בעיני הבריות גם כן
ולכן
על כן נראה לי, צריך להיות פה, נאמר בלשון הווה,
איננו מפריס, לשון הווה,
היינו שבשעת מעשה ניכר שהמעשה אינה נכונה.
וזה עניין עוד ג' כשהוא בי' מורה על גמילות חסדים, וכשהוא לא בי' ג' גמל, כתיב חסר,
מורה על מהירות הנקרא גמל, אני אסביר מה הוא מתכוון.
כשאדם עושה מעשה טוב, מעשה מצווה, צריך להיות זריז.
צריך להיות זריז.
זה אשת רצון, תהיה זריז, במיוחד בגמילות חסדים.
זה ג' עם י',
ג' בכתיב מלא.
אבל יש ג' בלי י',
שזה גמל,
וזה כשאתה נתקל באיזשהו עניינים, מה?
עניינים של יום-יום.
שם דווקא המהירות היא לא טובה.
שם המהירות הרבה פעמים היא נועדה לעשות רושם על הזולב, אני מקבל החלטות, אצלי אין בעיה, אני שולף, שולף, אחי, אני שולף, אין אצלי התמהמהות, אני אתן...
כאילו אתה בא, המהירות יש בצד של עשיית רושם.
באמת הגמל היא חיה שיש בצד של גאווה.
ערבים מאוד מאוד אוהבים גמל, יש לו גמל, גמל זה,
בפרסלת בראשית יש שם,
אליעזר מגיע עם עשרה גמלים,
נכון?
ואז בזמנו אמרת, הזכרתי כמה פעמים שהמילה גימל,
האות גימל מופיעה פעם ראשונה בתורה במילה גדול, שני המאורות הגדולים, והיא מבטאת גדלות,
גדלות וגבורה, ולכן הרבה מאוד מילים באנגלית אפילו מתחילות באות ג'י,
גולד וגורג'יס, גוד, גרייט, גלובוס, גוגל,
גורג'ס, מלא מלא מילים שמבטאות גולד, זעם, שמבטאות איזה גודל, הן מתחילות באות גימל,
כי זה מבטא איזה גודל.
אז אדם רוצה להראות כמה הוא גדול, אז הוא עושה דברים מהר.
מהר.
חכה, ביתר אדם פרטי.
אם זה מצווה,
זריזין מקדימים למצוות, אבל אם זה לא מצווה,
אז למה אתה ממהר כל כך? מה הסיבה?
אתה רוצה להיות גמל, שימו לך לב,
לזה שלך, אתה הכי מהיר פה, אתה הכי זה, נכון, אתה הכי מהיר,
אתה רץ הכי מהר מכולם, אתה יודע, נכון, היה את השיאן לעולם במאה ה-200, יוסנבולט, כן?
אחרי שהיה גומר לרוץ, הוא היה עושה כזה מין תנועת גאווה כזאת,
ממש, הוא לא היה מסתיר את זה אפילו,
אני הכי גאוותן של אל, אני כאן, יש כאלה עושים ככה, הוא היה,
כן.
חלק ראשון ברוך הוא קרא לו את הרצועה.
כן, נכון, נכון.
אבל הרגע הזמן עובר.
מה? אז בואו נראה את זה.
על כן נאמר בו,
לשון הווה, אם הוא בשעת מעשה,
ניכר שהמעשה יהיה נכונה.
כן,
הוא עושה דברים מהר והוא מבין שזה טעות אולי, אבל הוא לא רוצה לוותר על המהירות בגלל הווסח שזה עושה.
אז זה לשון הווה.
כלומר, זהירות בהווה ממהירות לא במקום.
עניין שפן
הוא הנראה לבני אדם ליישוב הדעת והענווה,
אך לא בזאת בחר השם יתברך.
שפן זה ענווה מזויפת,
ככה הוא רוצה להגיד,
כן?
לא יפריס, לא, אני לא עכשיו,
ולא בעתיד, זה לא מעניין אותי, אני לא עוסק בזה. זה כאילו כבר מין ענווה מזויפת כזאת,
אז זה כאילו שתי קצוות.
אדמל הוא גאוותן. טוב אז אני לא אענה לגמל, אני אלך להיות שפן. אני מעלה ענווה. רגע, רגע! גם בענווה יכול להיות זיוף.
כשאדם מזייף את עצמו והוא..
כמו שאמרנו, המילים הנכונות זה שליחות,
זה אצלי ולא שלי.
אבל יש לך תפקיד, יש לך שליחות.
אז זה ממש כאילו הביטוי אל תהיה שפן,
אל תהיה ענוותן מזויף.
ותראו איזה דוגמה הוא נותן, ממש יפה.
ועניין שפרנו הנראה לבני אדם וישוב הדעת והענווה,
אך לא בזאת מחר השם יתברך, והוא כיהן שנתבאר בפסוק ויתירו ממנו אנשים.
כי הם החזיקו את עצמם לענבים במה שהותירו,
פן לא יהיו כדאים בעיני השם יתברך שיזמין להם מנה מיום אחר. פירוש ממש מעניין.
אני תמיד הבנתי שמי שהותיר מן המן, היו אנשים חסרי ביטחון.
קיבלו אוכל שיעור. הוא אומר, לא, להפך, הם היו, שיחקו טען וטענים.
מי אנחנו, המן יורד רק לצדיקים,
אנחנו לא כאלה צדיקים, בטח לא נקבל מחר.
זה פסול.
שופוני. כן, שופוני, שפן, כן.
הם כאילו מתהדרים בענווה שלהם.
בסדר,
במן היו אנשים ש...
משה רבן אמר להם, תאכלו לי את הכל היום,
אל תשאירו למחר, הוא אמר, מחר יהיה עוד פעם, אל תדאגו.
אבל הם אמרו, לא, מחר יהיה עוד פעם, רק לצדיקים,
אנחנו לא צדיקים, לא, אז הם השאירו.
אז הם,
אתה צודק שזה ממש כאילו ענווה שמדגישה את עצמה ואומרת שופוני שפני על הענווה,
ענווה פסולה.
הם החזיקו את עצמו לענבים ממה שהותירו ולא יהיו כדאים בעיני השידור, איך יזמין להם מנה יום מחר וזוהי ענווה פסולה שלא בחר בה השם יתברך.
כי אין צריך שיחזיק האדם את עצמו שהוא קטן מהכל.
לא.
אתה לא כזה קטן, אתה גדול ברוך השם, יש לך שליחות, יש לך תפקיד
כי הם הוציאו את עצמם מכלל ישראל אשר כל ישראל הם כדאים ורק הם אינם כדאים, כן?
לא, אנחנו לא ראויים, אתם פחות מכולם, אז בזה הוצאתם את עצמכם מכלל ישראל. בדרך כלל אדם מוצא את עצמו מכלל ישראל בגלל חומרות שהוא אומר אני יותר מכולם, נכון?
פעם באו העסקנים לרבי שלמה זרנוירבך
אמרו לו שהם מצאו את ההדס המשולש המקורי
כי הדס המשולש שלנו היום הוא גדל משולש רק כי משורפים אותו או שהוא מקבל מכת קור.
ככה הוא גדל רגיל, שותה.
הם מצאו איזה זן שגדל משולש ורצו שהוא יחתום להם שזה הזן ההדס המקורי וצריך לקחת אותו.
אז הוא אמר להם, אני מעדיף לשבת בגיהנום עם כל עם ישראל מאשר להיות בגן עדן לבד.
מה אתם רוצים ממני עכשיו? נמצאתם פה. לכו מכאן, גירש אותי.
אז זה בדרך כלל אנשים רוצים להחמיר, לא מספיק לו ה...
אבל פה זה הפוך הם הוציאו את הפעם מכלל ישראל בגלל ענווה אנחנו לא ראויים כמו כולם אבל זה גם כן בהפוך על הפוך זה גאווה מלובשת בענווה גם אם הם התכוונו לזה כי הם באמת כן אל תהיה יותר חכם מהכלל הציבור עושה את זה אתה לא פחות מהם אבל לדוכות כמו שבאמת התכוונו לזה שהם היו תוכחה והם כאילו כן התכוונו בעיני השם לא נכון מתברך ואף שנראה לעין אנושי ליישוב הדת והענווה ונושא חן
בשעת מעשה בעיני הבריות, אוי איזה יופי, זה צדיקים, בעיני השם יתברך, לא נכון
ועל זה נאמר, וירום תולעים ויבאש
כי תולעת רומז למידת הענווה,
כמו שאמר דוד המלך, ואנוכי תולעת
אבל התולעת שלהם,
הסריחה
דוד המלך
אני לא יודע שדוד המלך היה נושא חן בעיני השם יתברך
כי גם דוד היה מנגן והיה גיבור ולא הוציא את עצמו אף פעם מן הכלל, היה עם כולם
ברגע שהענווה מביאה אותך לידוע שאתה לא מספיק ראוי, ומי אני, ומה אני, ולא אני, לא טוב, לא טוב. הדבר הכי טוב זה להיות עם כלל ישראל.
ועליהם נאמר ויבאש,
ועל זה נאמר בשפן לשון עתיד,
מחמת שאף שנושא חן בעת המעשה,
רק אחר כך מתברר שלא היה במידות הטוב.
כן?
לוקח זמן, פרסה לא יפריס, בהמשך אתה תראה שהענווה אותי הייתה לא ענווה מדויקת.
אתם רואים, כל המאכלות האלה,
זה הכל להכניס לתוך הלב מידות לא טובות, לתוך המעיים.
ואנחנו רוצים לעשות רצונך אלוהי, חפצתי בתורתך בתוך מעיים.
אז כשאדם אוכל את סימני העופות הטהוריים וסימני המעלה גירה, מפריס פרסה, אז הוא לאט לאט מתרגל, כל תכונה, באמת צריך לשאול למה במה מפריסה פרסה?
לא בשבילה היא מפריסה פרסה, בשבילנו,
כדי שנראית התכונה הזאת שהיא אפשרית
לכן על זה הדרך
ארנבת מורה לעז פנים שאף שאין בשורשו שום חיים כלל
מכל מקום ירצה שיפעול כרצונו וזהו חוצפה כלפי שמיא כמו שנתבאר בבילעם הרשע שאף שאמר לו הקדוש ברוך הוא לא תלך מכל מקום יתאמץ
וזהו ראייה שיש חיסרון בשורשו ועל זה נאמר לשון עבר
כן?
אז זה מאוד מאוד מעניין, הארנבת.
יש לזה אריכות לגבי הארנבת, אבל הארנבת היא,
היא כאילו הכי חוצפנית, הכי עזת פנים. אגב, הארנבת כאן,
אה, אני לא אוהב את הפסוק.
הארנבת היא היחידה שנאמר עליה,
מה?
איך כתוב בפסוק?
הנה התנ״ך פה.
רגע, אוי.
טוב ממה שיש לי כאן תנ״ך.
בארנבת יש שם איזה שינוי בפסוק, אתם יודעים?
מה השינוי?
זה חמור.
כן.
בארנבת? כן.
ומה יותר חמור, הלשון עובר המשורתית, הגמל או השפן?
אני חושב שהשפן.
איפה זה?
כאן.
את השפן,
את הארנבת, כי מעלה גירה היא ופרסה לו הפריסה,
תמאה הילחם.
כל ה... אז ה...
כולם מעירים פה שכל החיות כאן זה לשון זכר.
גמל, שפן,
חזיר, מה צריך להיות כתוב?
ארנב. ארנב.
למה כתוב ארנבת?
איזה עניינים, פעם נלמד את זה, בתשעה באב צריך ללמוד את זה,
אבל פה מה שהוא אומר,
מה שהוא אומר כאן זה שהארנבת יש לה איזה מין עזות כזאת מיוחדת,
חוצפה כזאת שהיא רואה שאין לה כלום בשורש ובכל אופן היא רוצה,
כמו בלעם, בקיצור, הדוגמה היא בלעם, הוא רואה, אתה רואה שהקדוש ברוך הוא לא רוצה לקלל את ישראל, אתה רואה שישראל מבורכים,
אתה בכל אופן רוצה ללכת,
זה מין עזות פנים, צריך להיזהר, אדם רואה שיש איזה משהו שהוא לא הסיפור,
לא הסיפור, בכל אופן זה כמו נגיד להתעקש מהקדוש ברוך הוא יותר מדי, לבקש ממנו, לבקש, עוד מעט אמרות שאתה אומר שזה לא הכיוון שלך, מה אתה מתעקש?
חוצפה כלפי, ולפעמים חוצפה גם מועילה, אדם מבקש ומבקש ומבקש בחוצפה, בסוף יתנו לו, אז חבל.
אז כל הדברים האלה, הגמל, כמו שאמרנו, זה מהירות לא לצורך.
מהירות, הוא כאילו בהווה, הוא מצטער אבל בכלל אין לו מתינות, אין לו יישוב, זה הכל גם אחד כלפי השני, כן, ראינו מקודם את הרגל הזאת אחורה שהיא מתינות, הגמל, אין לו מהירות, הוא כולו גאווה,
השפן זה מין איזה ענווה כזאת פסולה,
בהווה זה נראה מדהים,
אבל לעתיד לא מתגלה, זה סתם היה כדי שכולם יראו, מה הוא לא עושה כדי לבנות, זה כמו הרמחל במציאת ישרים,
שיש כאלה גאוותנים שמרוב הענווה שלהם אז הם כאילו לא ראויים והם תמיד יושבים מאחורה
מה אדם לא יעשה כדי למשוך תשומת לב, גם מבזה את עצמו.
והארנבת זה החוצפה והעזות.
שאדם יש לו את החוצפה וגם את זה היום, אני אין לי בושה,
אני אומר את הדברים בפנים, לא מתבייש, כן אתה כן, אני יש לי חוצפה ישראלית, אתם מכירים את הדבר הזה?
מתגאים בזאת, מתגאים בזאת, יפה.
מה במבנה גוף של השפן והארנבת ומסמל את זה? פה את הענבה המזויפת? פה את העזות?
אני לא יודע אם הוא מכוון דווקא למבנה הגופני או למילה.
כמו במילה. כן, כאילו, אני אומר, ארנבת זה משהו כמו עורב ושפן,
כן, הוא נראה כזה חיה חמודה, והענבה כאילו, יש לו איזה,
הוא כזה חמוד וכל זה, אבל הוא בורח כל הזמן.
כן, השפן בורח, פחדן, נכון, זה בורח.
הארנבת דווקא היא לא בורחת, היא לא פחדנית.
יש לה תעוזה כזאת, היא באה ונכנסת ואוכלת.
יכול להיות שהכוונה באנדם שאומר אין בשורשו שום חגויים בהתרבות המאוד מאוד מהירה שלהם.
כן.
כאילו, החיים שלי לא באמת שווים ואורבג, כי כל אחד עושה את זה, לא יודע, 12 גורים,
והם נלוקים על החיים שלהם כמו,
כאילו, הם ממש משמירים וטובים מאוד ולהתחמק מתוכנית.
כן, כן. בשורשו חיים זה עדיין מת.
כן.
טוב,
טוב, של עץ העוף, של עץ העוף זה חגבים וכאלה, אתם מכירים עכשיו מתפרסמים סיפורים על רבי חיים קנייבסקי,
רבי חיים קנייבסקי כתב ספר קרני חגבים,
ספר הלכות על חגבים,
אבל הוא בחיים לא ראה חגב,
הוא ביקש מאשתו שתארגן לו איזה חגב מהסמינר,
מאיזה ספר, הוא לא מצא,
ואז סופרים שבא חגב ואחת בא על השולחן,
על החלון, על השולחן, אז הוא מסתכל,
חקר אותו,
אז הוא עף.
אז מי זה שרץ העוף?
שרץ העוף זה החגבים וכל אלה, יש להם קרעה אם ננטר בהם על הארץ.
אז מה זה?
והוא, זה גם כן בירור מאוד מעניין,
הוא קייאן המבואר במסכת ברכות גדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות.
גדולה מקדש שניתנה בין שתי אותיות, כן? זה מקדש, השם כוננו אליה דרך, כן?
גדולה דעה, יש פסוק, נכון?
כי אל דעות השם,
חנה אומרת, אז אל,
זה שם השם, דעות, זה זה והשם.
אז הדעה היא כל כך חשובה שיש לה מלפני השם השם ומאחורי השם השם.
אז וגם המקדש כתוב,
רק לפסוק של המקדש, מקדש השם,
בשירת הים.
מקדש השם, כוננו ידיך, השם ימלוך עולם ועד. כן, אז גם המקדש בין שתי אותיות.
אז הגמרא אומרת, אם ככה, אלא מעטה גם גדולה נקמה,
שניתן בין שתי אותיות, אל נקמות השם, עוד פעם, נקמה באמצע, אל לפני והשם אחרי.
אומרת הגמרא, אין, במיל תמיה גדולה, כשאדם נותן נקמה במקום, זה דבר גדול.
היינו,
השמיים נגד הדעה והמקדש, הם מקיפים רצון השם תמיד,
וזהו שניתנו בין שתי אותיות.
כן? כלומר, יש דברים שהם תמיד טובים.
דעה ומקדש, ותמיד שרצון השם יניח אותך, זה תמיד טוב.
אבל נקמה, לא.
כי עינה טובה בתמידות.
כי צריך האדם לכוון העט והנפש והמקום שיהיה מכוון לרצון השם יתברך.
נקמה,
עשיית מעשה רדיקלי או משהו כזה זה לא תמיד זה לא מידה מתמדת ולכן
כי בתמידות אינו מוכשר בעיני השם יתברך וזה קרה במעשה פנחס וזמרי שהיה פנחס צריך לכוון כי תורת קנאים פוגעים בו הוא רק בעת מעשה אם פנחס היה מגיע לשאול את משה רבנו תגיד משה מה לעשות אז משה רבנו אמר לו עזוב עבר הלך קנאות קורית בזמן אם אתה מתחיל לשאול אתה כבר לא קנאי וכבר התקררת וזה לא שייך
כי זה היה אחד מעשרה ניסים שאלמלא פירש זמרי והרגלו לפנחס לא היה נהנש עליו כמבואר
וזהו אשר לא קרעיים לנטר
דהיינו שצריך להיות לאדם הכוח במידות הנקמה לפעמים
רק שיכוון העץ שהוא רצון השם יתברך לנטר ניטור מדויק
ויהיה ביכולתו מיד לנטר ולקפוץ מזה המידה ולא יישאר בליבו שום כעס ושנאה אחר כך זאת אינדיקציה מאוד מאוד חשובה
אדם עשה איזה פעולת נקמה, פעולת נקמה, לא צריך להיות דווקא זה, פעולת נקמה, לא יודע מה, דפק, דיבורים בבית הכנסת, דופק על השולחן ונותן איזה מוסר לקהל.
אם אחר כך כל התפילה הוא,
איך אנשים פה, זה לא טוב.
אם אדם ניצן לזה את רצון, דפק, היה לו איזה חם ליבו בקרבו.
אני זוכר את זה כשהייתי ילד.
אני ממש זוכר את זה, הייתי ילד קטן,
והלכתי ללבים שלי להתפעל בבית הכנסת,
ופתאום באמצע התפילה,
כנראה היינו, בגלל שבאתם, באנו עם אבא שלי והיינו שם חדשים
והיינו הילדים הקטנים היחידים
אז פתאום באמצע התפילה איזה מישהו נעמד, אני זוכר את השם שלו, עד היום קראו לו
יהודה אלון, זה היה השם שלו, זכרו לברכה, נפטר מזמן כבר
ומרוקאי כזה, ונתן
אבותיי אני מבקש שתהיה פוסקת ומה יהיה עם הבית הכנסת שלנו אין פה בכלל ילדים אין ילדים ואין רק שני ילדים ואין אין ילדים מה לעשות אין פה נתן כזה נאום ככה וזה
חם כזה
ושם רגע חזר תפילה כל זה נטער אבל אני זוכר את זה המון המון שנים
כן האמת שאחרי זה גם אבא שלי עשה את זה
הוא גם כן אמר איזה נאום כזה ואז אמרו לו
הוא דיבר איתם על זה של למה המתכסת את זה בצריף
הוא קרא, למה זה בצריף? ממש כמה, כנראה את התפילה, אז דפק וזה
למה אתם מצריף?
בוא נעשה, ואז בוא נעשה, בוא נבנה, ואז כולם אמרו, מצוין, אתה ועד, תעשה,
באמת עשה, ברוך השם.
אז אם יש לך, אם אדם יש לו זה עת רצון לנטר, תנטר!
אומרים בערבית תפטר ותנטר,
תפטר ותנטר זה תאכל ארוחת בוקר ותנטר, כי פטור בערבית זה ארוחת בוקר,
אבל אם אדם חושב, רק אחרי זה הוא מוותר, אז זה לא בזמן,
זה לא שווה שום דבר.
אז זה סימני הטהרה של שרץ העוף.
אז נגענו גם בסימני הטהרה וגם בסימני הטומאה,
וגם בהבדלים ביניהם. אנחנו כעת מבינים שהתורה,
כשאוסרת עלינו לאכול דברים מסוימים, בעצם אוסרת עלינו להכניס לתוכנו השפעות רעות
שעלולות להשפיע עלינו במידות מאוד מאוד מקולקלות. במידות מאוד מאוד מקולקלות, כן.
גם אכילת בשר בפני עצמה היא אירוע שצריך לדבר עליו, אבל אחרי שהותר אכילת בשר
אז באמת זה מפתיע, אם כבר התרת להרוג חיות, אז מה?
אז אדרבה בוא נאכל את כולם, לא, אומרת התורה, תשים לב,
צריך מתינות וצריך ענווה אמיתית וצריך להתבונן בדברים וצריך שאדם יהיה לו איזה רושם בזפק שיישארו הדברים אצלו
צריך את כל הדברים האלה וצריך להימנע מענווה מזויפת ומהירות יתרה שלו במקום ומגאווה ואם אתה יש לך את הניטור הזה,
אז הניתור צריך להיות מבויק ולא אחר כך. כל הדברים האלו הם מידות נפלאות מאוד שמופיעות כאן בפרשה הזאת ודואגות שבאמת נוכל לגמרי לקיים את הפסוק, לעשות רצונך אלוהי חפצתי בהכרה ותורתך בתוך מעי כי יש דברים שמשפיעים עלינו בלי הכרה.
אז כשאדם אוכל דברים, תכונות, מאכלים שמגיעים מתכונות לא טובות זה עלול להשפיע גם עליו ואנחנו רוצים לעשות את רצון השם להתברך גם באופן גלוי ומודע וגם באופן גלוי ולא מודע.
שנזכה, ברוכים תהיו!
