צהריים טובים. אנחנו לומדים כאן, נפגשים כל שבוע לנפש הפרשה, עבודת הנפש לגבות הפרשה, בעקבות הדברים של אדמו״ר הזקן,
שצריך לחיות עם הזמן.
והזמן הוא הפרשת שבוע שלנו, ויש לנו השבת,
מסיימים את חומש שמות,
חזק חזק ונתחזק.
ולקראת סוף החומש, הפסוקים,
פסוקים של שמחה, של רוממות,
בעל קורא שיכול להיות אותם, צריך לקרוא אותם
ברוממות הראויה,
כי באמת מגיעים לתכלית אחרי כל יציאת מצרים והמשברים,
מעמד הר סיני ואחרי זה חטא העגל וזה.
מגיעים לתכלית השראת שכינה בישראל.
והפסוקים שם מתארים את משה רבנו, זה ממש פסוקים שמקבילים לבריאת העולם.
שמשה רבנו לוקח את המנורה ושם אותה במקום,
לוקח את הנרות, שם אותה על המנורה,
שם את המזבח,
מקריא,
זה כמו ויעש ויעש ויעש ויעש כמו וזה, ואז כתוב,
כתוב,
ויקם את החצר סביב המשכן ולמזבח, וייתן את מסך
שער החצר, ויכל משה את המלאכה.
שזה ממש פסוק שמזכיר לנו מה שנאמר על הקדוש ברוך הוא, בדיוק. ויכל משה את המלאכה, זה ממש זה.
ואז יש פה איזה דרמה.
הרי אני מזכיר לכם,
המקום הזה נקרא, המשכן,
הכינוי של המשכן זה אוהל מועד.
אוהל מועד למה? כי בו משה
משה יתוועד עם הקדוש ברוך הוא, הקדוש ברוך הוא יתוועד עם משה רבנו.
אז כל התכלית של אוהל מועד,
שמשה יכול להיכנס לאוהל מועד
ולשמוע את דבר השם.
ויכנס יענן את אוהל מועד וכבוד אדוני מלא את המשכן ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו יענן כבוד אדוני מלא את המשכן ויקרא אל משה וידבר אדוני אליו מאוהל מועד למועד. בכוונה הכנסתי כאן את הפסוק מספר אחר בכלל, בסדר?
הבא, בדיוק.
אבל חייבים לקרוא את הפסוקים האלה ברצף, כי אז לא מבינים למה ספר ויקרא מתחיל במילים ויקרא. מה זה ויקרא? בדרך כלל בית דבר.
ויקרא אל משה, מכיוון שמשה לא יכול להיכנס,
וננסה להבין למה הוא לא יכול, אז הקדוש ברוך הוא צריך לקרוא לו, להגיד לו, טוב,
עכשיו כשאני קורא לך אתה יכול להיכנס. נעשה לו איזה מי שביל.
כן.
נגעת בנקודה.
נגעת בנקודה. לכאורה לא ברור למה משה לא יכול להיכנס.
הרי משה כבר נכנס לתוך הענן, נכון?
וירא על משה לתוך הענן, נכון? בהר סיני. אז אין לו בעיה להיות בתוך הענן, הוא היה כבר 40 שנה, 40 יום בהר סיני.
אז זו שאלה טובה מאוד.
אנחנו ננסה לדבר. עכשיו אני רק רוצה להגיד,
תראי, אם אתה רואה איזה פסוק,
רק הפסוק עצמו מכווץ אותך, ולא יכול משה.
מה, משה לא יכול משהו?
משה רבנו,
שעלה להר סיני, שהוריד את הלוחות,
שמתווכח עם המלאכים, ששבר את הלוחות ותחן את העגל, ועלה וירד, ולא אכל 40 יום, 40 לילה.
הוא לא יכול.
לא יכול משה.
יש משהו שהוא לא יכול.
צריך להבין למה הוא לא יכול, מה הסיבה.
אז קודם כל הרשב״ם,
אני רק מעיר כאן את ההערה שאמרתי לגבי למה חשוב לקרוא את סוף הפרשה שלנו, ביחד עם
תחילת הפרשה הבאה,
ויקרא אל משה לפי שכתב למעלה בסוף הספר, בסוף ספר שמות,
בפרשה שלנו,
ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד,
לכך כי ראהו הקדוש ברוך הוא מתוך אוהל מועד,
וכן פירוש המקרא, ויקרא אל משה מאוהל מועד וידבר אליו. טוב,
אז
אני צריך לנסות להבין למה משה רבנו לא יכול.
אז אנחנו נתחיל ככה לאט לאט,
בעדינות,
אבל בשלב מסוים אני נותן פה אזהרה מראש,
הולכת ייפול פה פצצה.
בסדר, ידידיה?
אתה ערוך לעניין, אתה מצוין.
אז המדרש אומר בתנחומא כי עצום עושה דברו זה צדיק
שעושה רצון יוצרו.
וזהו משה, שאמר לו הקדוש ברוך הוא עשה לי משכן
ועמד ונזדרז ועשה משכן והיה עומד מבחוץ
שהעם יתיירא לבוא אל אוהל מועד שנאמר
ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד. מתיירא.
למה הוא מתיירא? לא כתוב למה הוא מתיירא.
המדרש כאן לא מפרט אבל הקדוש ברוך הוא אינו דין שמשה
שעשה את המשכן,
אני עומד מבחוץ ואני מבפנים,
אלא הריני קורא אותו שייכנס, תפיקח כתיבה יקרא אל משה.
טוב, אז משה היה לו איזו יראה, יראה את הרוממות,
יראה את הזה, אולי אחרי שהמשכן עמד, בכל אופן,
זה השראת שכינה קבועה, זה לא הר סיני,
בכל אופן, זה גם עם ישראל עשה את זה בעצמו,
אז יש כאן איזו יראה מסוימת.
טוב,
מדרש רבה מלמד אותנו עוד משהו, עוד קומה,
מין דרך ארץ כזאת, שהיא אגב,
מאוד מאוד חשובה, עומדת בפני עצמה.
יכול היה הקב' הוא מדבר עמו ולא היה קרעו תחילה?
תלמוד לומר ויקרא אל משה, וידבר.
הקדים קריאה לדיבור.
דרך ארץ, שלא ידבר אדם עם חברו,
אלא אם כן קרעו תחילה. הלו דין הוא.
נאמר באוהל מועד דיבור, ונאמר בסנה דיבור.
מה דיבור האמור בסנה הקדים בו קריאה לדיבור, דכתיב היקרא אליו אלוהים מתוך הסנה.
אף דיבור האמור באוהל מועד יקרים קריאה לדיבור.
אז בעצם לפי המדרש הזה יש כאן איזה מין סוג של דרך ארץ. אתה רוצה להגיד למישהו משהו חשוב?
תן לו איזו התראה, הוא יקרא אל משה.
אל תיפול עליו ישר עם כל הטונות שלך הזה. תגיד, שלום, בוקר טוב,
הייתי רוצה לדבר איתך על איזה אפשר להתקשר עכשיו?
לא, בסדר, אז אתה כבר לא יודע, באיזשהו נושא מסוים, אפשר... לא, כן, שלום, תגיד, איפה היית אתמול? תגיד, מי מדבר? מה מדבר? מה?
תגיד, נכון, אז לימדך תורה דרך ארץ.
לא יכול משה, למה הוא לא יכול? כי הקדוש ברוך הוא עוד לא קרא לי, אני מחכה שיקרא לי.
כן, זה מין דרך ארץ כזאת שהיא
נכונה לכל דבר.
אבל,
בוא נגיד ככה, את כל הקבוצה הזאת סוגר לנו מי השילוח,
הרבי מישוויצה,
שקצת מסביר למה משה רבנו לא יכול היה, מה מסובך פה, מה ייכנס.
אז אתם יודעים שאחת מהתכונות של משה רבנו, התכונה המשמעותית ביותר והבולטת, זו תכונת הענווה שבו.
ואחת התכונות של הענוותן,
יש ענווה ויש שפלות, כן?
אחת התכונות של הענוותן, שהוא כל הזמן מרגיש
שהוא לא ראוי.
הוא אף פעם לא מתרגל.
הוא אף פעם לא אומר, ברור, מה זאת אומרת, כמו אמן, כן? כשהמלך, כשאחשוורוש אומר לאמן,
תגיד, מה לעשות לאיש שהמלך חפץ ביקרו?
מה אומר אמן בליבו? על מי מדובר?
למי יחפוץ המלך לעשות עיקר יותר ממני? אז בשבוע שעבר דיברנו, צריך להפוך את האמירה הזאת לקדושה.
אבל בפשט, שהמן אומר, אני הכי, אין יותר חכם ממני ואין יותר מפצוץ ממני וכל זה.
הענבתן האמיתי הוא תמיד מופתע, הוא אף פעם לא לוקח דברים בתור מובן מאליו.
כן, זה שמשה רבנו בלט את המשכן, זה אומר שהוא ייכנס? מי אמר? יש לו תמיד איזו ענבה כזאת, שהוא...
אז הוא אומר, מהשילוח
ויקרא אל משה כתיב, והיה טרם יקרא וואני אענה,
עוד המדברים ואני אשמע.
כן, ומאחר שהשם יתברך עונה,
מה העניין עוד לדבר או לבקש?
אך כקריאה היינו תשוקה וציפוי.
קריאה אינה כוונה שאדם קורא, אלא ככוונה שאדם מצפה,
מבקש.
אתה יכול להגיד לי כוס מים?
כוס מים. תודה.
מצפה.
והוא אמרו, טרם יקראו ובני העינייה, היינו טרם שיבוא בלב המייחל להשם
שום חשק לדבר, אז עונה אותו השם יתברך.
והוא שמבאר מליבו כל חמדות וכל מיני חשקות לשום דבר בעולם.
ועל ידי זה יעשה מקום בלב האדם שיוכל לצפות ולקוות לרצון השם יתברך.
מה אתה רוצה?
בסדר? אז אם אדם ינקה את עצמו, אז מתגלים אצלו רצונות.
כן, עכשיו יש משבר, אוקראינה, רוסיה וכל זה. אז אפשר להתעסק עם פוליטיקה. אפשר להגיד, הקב' ברוך הוא, אני רוצה
שמתוך המשבר הזה,
שאתה ודאי מצמיח ישועות, אז יעלו עוד איזה מיליון יהודים לארץ ישראל,
מכל מיני מקומות. לא רק מאוקראינה, גם מאמריקה יעלו, יבינו שזה מסוכן להיות בחוץ לארץ.
רצונות של החול, אז מתגלים בו הרצונות הפנימיים.
ואחר כך יוכל לקבל בליבו תשוקה וכיווי
בלתי להשם לבדו,
ואז עוד הם מדברים ואני אשמע. ואז הוא מסביר, זה היה העניין כאן.
כשנגמר המשכן,
הוא כתיב, ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד.
למה לא יכול?
אז חשב משה בדעתו
שעד עתה היה העסק של הקדוש ברוך הוא עם ישראל בדברי תורה,
ואז היה הוא הנבחר לקבל התורה, ללמד לישראל.
כלומר, כל עוד שהיום דובר על ללמד תורה.
ברוך אתה, אדוני, בן מרחב שהקונה אין זור.
כל עוד היה מדובר על ללמד תורה, אז משה אמר, בסדר, זה התפקיד שלי. אבל עכשיו,
נפתח פה צינור חדש.
מהו הצינור?
עכשיו זה עבודה.
קורבנות, תפילה.
אומר משה, מי אמר שזה אני?
מי אמר?
כן?
ולא יכול משה לבוא אלוהל מועד. אז חשב משה בדעתו,
שעד עתה היה העסק של הקדוש ברוך הוא עם ישראל בדברי תורה.
ואז היה הוא הנבחר לקבל התורה ולמדה לישראל.
ועתה פתח השם יתברך בדבר חדש לעסוק עם ישראל ולזה אהרון הוא הנבחר, משה רבינו כבר יודע שאהרון הוא הכהן הגדול אז משה רבינו אומר אוקיי, בניתי את המשכן,
בניתי ועכשיו מה צריך לקרות?
שהקדוש ברוך הוא יקרא למי?
לאהרון, הוא הכהן, אז משה רבינו אומר בניתי ואני הולך הצידה כלומר לא עלה בדעתו בכלל האפשרות שמכיוון שהוא בנה ומשה רבינו, אז מה זאת אומרת ברור שאני אכנס ראשון לא, לא עלה בדעתו, זאת תכלית הענבה
הענוותן האמיתי לעולם לא לוקח דברים כמובן מאליהם. מה זאת אומרת? ברור שאני כזה, ברור שאני...
הוא תמיד אומר, רגע, מי אמר, מי אמר שבכלל אני ראוי, אולי אני בכלל לא ראוי לזה? אולי הוא מופתע, מופתע אפילו באמת. עוד שנייה, שמואל.
ועתה פתח השם יתברך בדבר חדש, לעסוק עם ישראל,
ולזה אהרון הוא הנבחר.
ובאמת,
היה למשה רבנו, עליו השלום, טובת עין לאהרון,
אך מאוד שקק לדבר השם.
הוא פרגן, הוא אמר, לא יודע, אהרון, אבל הוא גם מאוד מאוד רצה בעצמו
להיכנס למשכן, ושהקדוש ברוך הוא ידבר איתו.
והיה יושב ומצפה שישמע דבר אשם.
מחכה מחוץ למשכן,
לשמוע מה יגיד הקדוש ברוך הוא.
וזהו, ויקרא אל משה מאוהל מועד. היינו,
אחר שלא היה לו שום חשק לשום דבר, אשר גם שמו מורה על זה,
כי מן המים משיתיהו, ומים היינו חשק. היה לו רק חשק לקדוש ברוך הוא,
לכן בחר בו השם יתברך תחילה לדברי תורה שיינתנו על ידי זה,
וזה תאר אם יקרא ואני אענה, ואחר כך כאשר ציווה וקיפה להשם שגם תורת הקורבנות ילכו על ידו, זהו עוד המדברים ואני אשמע. כלומר, מכיוון שמשה רבנו כל כך רצה,
כאילו אם הוא לא היה רוצה, אז הוא לא היה מקבל את חומש ויקרא.
באמת אולי היה כתוב בחומש ויקרא, ויקרא השם, אהרון, והוא היה אומר אליו. זה יותר הגיוני, לא?
אהרון הוא הכהן הגדול. יותר הגיוני שייאמר לו חומש ויקרא.
הוא הרגיש לא ראוי.
זה לא היה ברור לו שכאילו, מה זאת אומרת, מה, יש פה איזה ספק? ברור שזה אני לא.
אבל מצד שני, הוא מאוד מאוד רצה.
אז הוא זכה שהקדוש ברוך הוא יקרא לו.
טוב, בסדר.
על גבי הדברים האלו,
אני רוצה ללמוד איתכם עוד מדרש, ואז
ללמוד משהו שהוא,
יש לו מילה בלועזית, היא מילה יחסית שטחית למה שאנחנו מנסים ללמוד כאן,
אבל אנחנו נשתמש בה כדי שיהיה לנו איזשהו מושג
מה אני רוצה שנדבר. המילה נקראת טקט,
אבל טקט
זה המילה הכי הכי שטחית, אנחנו צריכים להבין את זה ברמה יותר פנימית.
אומר המדרש,
מה רצית לשאול מקודם?
אה?
תזכור את השאלה, שאלה טובה, תכף השפת האמת תדבר עליה.
דבר אחר בה יקרא אל משה וידבר השם, מכאן אמרו
כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה אמנו. וואו, וואו, וואו, איזה פצצה.
כאילו כתוב ולא יכול משה,
זה משהו כמו שאתה אומר, מה זה לא יכול?
הוא יכול היה, אבל הוא הבין שצריך לחכות,
ואז הקדוש ברוך הוא קרא לו, אז הוא נכנס.
ואז אומרים, אם הוא לא היה מחכה ונכנס,
ככה אומר, אני זה...
אז כל תלמיד חכם שאין בו דעת,
נביא לטובה ימינו. מה זה המדרש שמדבר דברים בוטים ביותר?
שווה ל... צריך להבין את זה.
תדע לך שכן הוא.
צא ולמד ממשה אבי החוכמה, אבי הנביאים,
שהוציא את ישראל ממצרים ועל ידו נעשו כמה ניסים במצרים ונוראות על ים סוף
ועלה לשמי מרום
והוריד תורה מן השמיים ונתעסק במלאכת המשכן
ונכנס לפני ולפנים עד שקרה לו שנאמר ויקרא אל משה וידבר.
כן.
אז המדרש כאן מניח לנו כאן איזה פתח רציני,
מפתח רציני מאוד להבנת איך מתנהלים בעולם.
אני רוצה שננסה להבין, אני רוצה להגיד את זה קודם כל בעל פה, ואז נקרא עוד קצת דברים בפנים.
בסוף אנחנו אמורים למחות את עמלק, כי אנחנו בעזרת השם ערב ראש חודש, אדר שני, וגם צריך למחות את עמלק בשיעור הזה.
מה זה ספירת הדעת?
מה יוצרת ספירת הדעת?
כתוב כל תלמיד חכם שאין בו דעת, מה הכוונה דעת? ידע? knowledge?
כאילו, ברור שלא.
דעת
זה היכולת
להבין את הסיטואציה שקורית כאן ועכשיו.
להתחבר אליה,
כאן ועכשיו,
להבין את מכלול ההקשרים שלה,
להבין מה מתאים ולפעול לפי הדבר הזה.
בסדר?
עכשיו, אם אדם נמצא,
אם אדם נמצא על מסלול חיים פחות או יותר קבוע,
אז בסדר, הדברים חוזרים על עצמם, שגרתיים.
אבל אם אדם נמצא בסיטואציות שהן לעיתים הפוכות זו מזו,
הפוכות זו מזו,
אם הוא לא ידע להבחין מה נכון מתי,
הוא עלול לגרום נזק מטורף.
במיוחד אם הוא תלמיד חכם.
ואני אתן דוגמה, בסדר?
נגיד תלמיד חכם, אז הרבה פעמים תלמיד חכם הוא רגיל לדבר, נכון?
בזה הוא עובד. בדרך כלל כמה ידוע לי הם עובדים בלמוד תורה ולדבר, להעביר שיעורים.
נכון.
אז הרבה פעמים כשמבקשים מאדם להעביר שיעור, אז מבקשים לדבר אלינו. תעביר שיעור, כמה זמן? 45 דקות, בסדר גמור, אני אבוא,
בוא, אני אעביר שעה, בסדר גמור.
אתה מגיע לאיזה מקום,
יש פה כמה דוברים, אומרים לך, תקשיב, בוא תדבר.
ואז,
הוא רגיל לדבר, הוא עולה ומדבר, חצי שעה.
זה מסריח,
אתם מבינים?
זה לא מחובר, אתה לא רואה שיש פה עוד אנשים?
כן, אבל אני רגיל, אתה רגיל פה, אבל פה אתה צריך לעשות הפוך.
כלומר, מבקשים ממך להיות מסוגל לעשות דבר והיפוכו.
תלוי בזמן, תלוי במקום, תלוי בסיטואציה.
תלוי איפה אתה נמצא, תלוי.
זה נקרא דעת. דעת זה להתחבר,
תכף נראה גם בספירות.
דעת זה להצליח לזהות בצורה אינטואיטיבית
מה נכון בעת הזאת.
מה נכון עכשיו? מה צריך לעשות?
האם נכון לדבר או האם נכון לשתוק?
זה שני הפכים.
אתם יודעים, לפני כמה זמן
הלכתי עם אשתי שתחיה לניחום מגלים.
וניחסנו לניחום מגלים,
ומה שעשינו שם זה בעיקר הקשבנו.
בעיקר.
ולא הקשבה, כאילו, אלא הקשבה פעילה. כלומר,
קצת שאלנו שאלות, ו...
אבל בעיקר, בעיקר הקשבנו, אפילו רק הקשבנו.
כשיצאנו, אז אשתי אמרה לי,
תגיד, למה לא אמרת איזה משהו?
תגיד משהו, אתה...
אז אמרתי לה, תראי, היה לי תחושה שאני צריך להקשיב פה, לא לדבר. נראה לי שהיינו די לבד, אבל אמרתי, נראה לי שהיו כאן מספיק דיבורים.
תחושה כזאת, אני לא יודע להסביר אותה. זה לא שאני כל מקום שאני מגיע, כל שבעה אני רק שותק.
לפעמים אני גם מדבר, מקשיב ממני, אז אני אומר.
לפעמים אני גם מרגיש שאני צריך להגיד.
ואנחנו קיבלנו אחר כך מסר מהאבל הזה, שזה היה ניחום אבלי מאוד משמעותי.
מאוד משמעותי, ממש הוא התקשר, להגיד תודה, וזה היה מאוד חשוב לו.
עכשיו, באמת, אני אומר לכם שלא עשיתי כלום, זה לא שכאן אמרתי איזה משהו, פשוט באתי להקשיב.
אז יש איזה,
יש איזה, אני מספר את ההצלחות שלי, כן, אבל על כל הצלחה יש עשרים כישלונות,
אבל את הכישלונות אני לא רוצה לספר, כדי שלא ידעו.
אבל לבחון את ההקשר ולדעת מה לעשות, שלפעמים אתה תעשה בשני מקומות דבר והיפוכו.
עכשיו תראו איך זה בא לידי ביטוי אצל משה רבנו.
אנחנו נמצאים כאן,
בפרשה שלנו, בסיומם של שלושה חודשים,
שלושה חודשים,
שבהם משה רבנו,
סליחה למה, טוב, נגיד שלושה חודשים בסדר, נגיד מיום כיפור, כי ארבעים יום,
40 אמרים הוא לא היה עם עם ישראל, הוא היה בהר סיני. וברגע שהוא יורד
מהר סיני במוצא יום כיפור
והוא מבשר לעם ישראל
שהקדושה ברוך הוא
ציווה אותו שהם יבנו את המשכן,
משה רבנו הוא המנהל הגדול.
נכון?
הוא אומר לכולם להביא את התרומה ואוסף את כל הכסף, ואת הזהב, ואת הנחושת, ואחרי זה הוא מקיל את כולם ואומר להם את המלאכות וממנה את בצלאל וממנה את האול יב
ואחרי זה כולם עושים, ומביאים אליו את המלאכה ואת התרומות, בבוקר בבוקר, כאילו, תנסו לדמיין את משה רבנו בשלושה חודשים הללו.
פריהו, אין לו רגע, אין לו יום, אין לו לילה, הוא עובר.
ובסוף, בסוף, בסוף, מה קורה? אחרי שמביאים, המדרש מתאר, תסתכלו, מדרש תנחומה, פרשת פקודי,
המדרש מתאר שמסייעים את כל המלאכה ומנסים להקים את המשכן ולא מצליחים.
לא מצליחים.
קוראים לבצלאל והעוליה, וגם הם לא מצליחים להקים את המשכן. מביאים את כל המשכן אל משה, והניחים אומרים לו, בבקשה, רבנו, ציווית אותנו?
תבדוק, האם עשינו משהו לא בסדר? משה רבנו עובר, דבר-דבר, הכול מצוין,
הכול לפי מה שאמרתי לכם, הכול לפי המידות, הכול לפי התוכנית.
הוא אומר לו, זה לא, הם לא מצליחים להקים.
אז משה רבנו הרים את העיניים, אומר לו הקב'- תראה, משה,
כולם תרמו, אתה לא תרמת כלום.
לא רציתי שיהיה לך איזה...
צער אתה תקים את המשכן רק אתה רק אתה יכול להקים אותו ואז משה רבנו מקים את המשכן בעצמו
והגמרא אומרת שהוא היה מקים ומפרק אותו במשך שבעה ימים
עד שהקים אותו ביום השמיני ולא פירק כלומר הוא נמצא ב...
שליטה מוחלטת האירוע נשלט מנוהל
מודרך מוגדר על ידי משה רבנו אתם מבינים?
מה נשאר לעשות?
מה?
רואים בערבית אדעס
מי יודע כאן מה זה אדעס?
אדעס זה תלחת, כי רוצים להגיד למישהו תן גז, אדעס.
כאילו תן את הרגל על הגז, כנס!
פתאום בשנייה אחת
הוא מתהפך.
הוא אומר, לא, אני לא ראוי. איך אתה לא ראוי?
עכשיו,
כשכבוד השם מלא את המשכן,
התחושה שלי העמוקה, אומר משה רבנו, שאני לא ראוי.
כלומר, הוא מצליח, למרות שאם היינו,
אם זה על אוטומט,
אם היינו משאירים את זה על אוטומט כביכול,
אז זה ברור שהדבר הבא זה להיכנס.
אבל משה רבנו הוא לא על הטומט.
אתם יודעים שמשה רבנו בעצמו הוא ספירת הדעת.
הוא מוגדר ספירת הדעת של כלל ישראל ומשה בגיל...
לא.
אתה צודק שברגל... נצח ואור. משה ואהרון אבל הוא נקרא דעת של כלל ישראל ומשה בגימטרי הרצון גם.
דעת קשורה לרצון.
והוא מלמד אותנו ולכן זה כל כך חשוב לתלמיד חכם כי תלמיד חכם הוא כאילו לומדים ממנו שתלמיד חכם שיודע המון
אם הוא לא יודע לחבר את הידיעות שלו
למה שקורה כאן ועכשיו, וליצור את החיבור הזה, את ההקשר,
זה אפילו נבלה טובה ממנו.
מה ההבדל בין נבלה לבין בהמה חיה?
רוח.
נבלה זה אותו הכל אותו דבר, אבל אין בה את הרוח, אין בה את יכולת התנועה.
ותלמיד חכם, אין לו את יכולת התנועה להגיד כאן צריך לעמוד, כאן צריך להתקדם, כאן צריך זה.
זה לא טוב.
זה דבר מדהים בעיניי. כלומר, במיוחד לאור הפסוקים,
לא הבאתי כאן את כל הפסוקים, כי לא היה מקום, אבל תקראו את כל הפסוקים של סוף פרשת פקודי.
זה נראה, כמו שאמרנו, שמשה רבנו דומה לבורא יתברך.
התורה מדמה אותו לבורא יתברך. ויעש, ויעש, ויחל משה את המלאכה. נו, אז מה חסר?
פתאום, מי המדרגה הכי גבוהה?
הוא עובר לאדם שמרגיש שהוא פשוט לא יכול להיכנס מהפתח.
הכי לא ראוי.
למה? כי ככה נכון בסיטואציה הזאת.
ועבורנו,
זה אומר שהאדם צריך להתבונן ולדעת מה נכון בזמן שאני נמצא בו.
מה נכון להגיד, האם נכון להעריך, האם נכון לקצר,
האם נכון לדבר, האם נכון לשתוק,
האם נכון להיכנס, האם נכון להישאר מבחוץ.
מה נכון?
צריך להתפלל על זה.
זו ספירת הדעת. תראו מה אומר השפת אמת.
בא המדרש, תלמיד חכם, שאין בו דעת, נבלה טובה ממנו.
שערי משה רבנו עליו השלום לא נכנס עד שקראו הקדוש ברוך הוא. וקשה.
דה אקטיב,
ולא יכול משה לבוא.
אז מה זה לא יכול,
אז מה זה משה לא נכנס עד שקרעו הקדוש ברוך הוא? הוא לא יכול היה להיכנס, כתוב לא יכול.
אכן נראה שהוא קניין הכתוב בדרך שהאדם רוצה ללך.
ועל ידי שמשה רבנו עליו השלום היה ענב מאוד,
לכן לא היה באמת יכול לבוא.
מכיוון שהייתה בו ענבה אמיתית שלא היטשטשה, אז הוא כל הזמן בדק את עצמו לאור הסיטואציה.
וזה עצמו עניין הדעת שיהיה נמשך אחר החוכמה
שכשהבין שצריך להיות ענו נשתנה עצמו ומהותות שלא יכול לבוא.
איך אתה לא יכול לבוא?
לפני רגע אתה ניהלת את כל האירוע איך זה יכול להיות?
אז כאילו מסתדר משה רבנו אתה רגע לפני כן אמרת לכולם תביא את זה לפה תיקח את הלפה לא זה לא טוב זה זה לך תיקח לבצלאל ותביא לעולייה וזה וייחל משה את המלאכה פתאום אתה לא יכול לבוא? כן פתאום הוא לא יכול לבוא כי הוא הולך עם הענווה שלו ועם הרצון ועכשיו
לפני רגע הרגשתי שאני יכול לנהל את כל העולם,
ועכשיו אני מרגיש שמה?
שאני לא ראוי. זה ספירת הדעת,
זה תלמיד חכם. אתם יודעים, אומר את זה,
בהקשר אחר, אומר את זה, היה אחד מגדולי חכמי המוסר שגר באשכנז,
הרב נפתלי הרץ ויזל קראו לו.
יש לו ספר,
הוא הלך לספר, משהו כזה, תיקנו לו מידות,
אז הוא אומר, נדמה לי שזה בשמו,
כתוב על האדם, אנחנו אומרים את זה כל בוקר בתפילה,
הווי עז כנמר, קל קא נשר, רץ קא צבי, גיבור קארי.
נכון?
אז הוא אומר,
תראו,
אריה הוא תמיד גיבור.
אין אריה פחדן.
אין דבר כזה.
תגיד לי, אריה תהיה פחדן? הוא לא יודע.
נמר הוא תמיד עז.
צבי הוא תמיד זריז.
אין צבי תעבן כזה, אין לו קול. אין דבר כזה, נכון?
מהאדם מבקשים להיות גם וגם וגם וגם, שהרבה פעמים זה דבר בהיפוכו.
עז כנמר,
זה אחד שלא מפחד.
רץ כצבי זה אחד שיודע לשנות, זה כאילו דבר בהיפוכו.
גיבור כארי, קל כנשר, אריה הוא גיבור אז הוא לא עזר, אז נשר הוא קל, אז הוא יכול כל רגע לשנות את העמדות שלו.
מהאדם מבקשים לאחוז את המידות בצורה שונה בכל סיטואציה. זאת ספירת הדעת.
אם אדם אין לו דעת, אומרים שה...
זה אולי הראיה הכי חזקה.
איפה אנחנו אומרים את ברכת ההבדלה?
בכונן הדעת. בכונן הדעת. אז על זה אומרים, אם אין דעת, הבדלה מיניים.
אדם שיש לו ספירת הדעת יודע להבדיל בין סיטואציה לסיטואציה.
יכול להיות שמה שעשיתי אתמול כבר לא רלוונטי להיום.
לא, אבל אתמול עשיתי את זה, תמיד עשיתי את זה, ככה אתה... אין לך דעת, חביבי.
כן, מה אתה אומר?
הייתי אתמול, דיברתי שם שעה וחצי, כולו מקקו את השפתיים, פה אחרי חמש דקות חמזוק על התפוחים.
אדוני, אתה לא יודע לשים לב איפה דיברת אתמול, מה דיברת היום, מה מתאים, מה לא מתאים. תשים לב, אין לך יכולת הבדלה.
דעת מניין, תבדיל,
תתקשר לאירוע.
וככה גם אומר אספת אמת, שכשהבין שצריך להיות עניו,
נשתנה עצמו ומהותו עד שלא יכול היה לבוא. ותלמיד חכם שלומד
ואינו נמשך במעשה אחר החוכמה,
נבלה טובה. הוא לומד, לומד, לומד, לומד, לומד, אבל הוא לא מצליח לחבר את החוכמה למעשה.
הוא לא מצליח לחבר את החוכמה לסיטואציה.
וכן, הייתי בכמה וכמה סיטואציות כאלו,
אתה יודע, אומרים דברים נכונים,
אבל לא נכונים פה,
בעת הזאת.
בעיקר בניחומי אבלים זה קורה.
כשמגיע איזה מישהו, יש לו דרשה טובה,
אבל אתה לא שם לב מה הסיטואציה כאן, מי נמצא כאן, מה זה, מה אפשר לדבר, אי אפשר לדבר,
זה מתאים, זה לא מתאים.
עכשיו, יכול מאוד להיות, לדוגמה, אתם יודעים שאני עכשיו, בגלל שאנחנו עדיין בשלושים על חמי, אז אני בענייני הלכות אבלות, וזה תמיד שיש שמחות אצל עם ישראל.
יש, בהלכות אבלות, יש מדרג.
ביום הראשון של הקבורה,
זה אבלות דאורייתא, ואז שלושה לבכי, שבעה למספד.
נהוג שבאים לנחם מהיום השלישי ואילך.
ביום הראשון ודאי לא באים לנחם, כמה שפחות, ביומיים האחרים.
כי האבל צריך גם את הזמן עם עצמו וכל זה. אז יכול להיות שיש לך דרשה מעולה ליום השביעי.
ביום השביעי כבר האבל יותר פתוח לשמוע.
אבל הגעת ביום הראשון.
עכשיו אין לו כוח עכשיו לאבל,
לשמוע את הדרשות שלך, זה לפעמים עניין של עיתוי.
מה שיהיה מצוין ביום השביעי
לא מתאים ביום הראשון.
יש לך דעת לשים לב לאן הגעת?
שמת לב איפה אתה נמצא? איפה הם נמצאים? האבל? איזה יום הוא נמצא?
ויש כאלה גם הפוך.
כבר האבל ביום השביעי.
הוא כבר עבר איזה תהליך, הוא כבר עבר איזה זהו, הוא כבר... ביום השביעי פתאום מגיע מישהו ששמע את זה לפני דקה.
אז נכנס מישהו מהדלת כאילו שעכשיו הוא הגיע מהלוויה.
מה קרה? לא, רק עכשיו שמעתי, מתנפל על האבל, עכשיו עם כל הזה שלו מתנפל.
רגע, תסתכל עכשיו, האבל כבר נמצא ביום השביעי, הוא לא ביום הראשון.
תתחבר לאירוע.
זה נקרא ספירת הדעת. תראו, אומר, האם ראמת אומר,
זו הייתה דרכו של משה רבנו,
משה בגימטרי הרצון,
ועל ידי שהיה לו רצון אמיתי,
רצון אמיתי למה?
לעבוד את הקדוש ברוך הוא באותו רגע איך שנכון.
אז מה אם לפני דקה עשיתי משהו מסוים? עכשיו אני יכול להתהפך.
הסכים הקדוש ברוך הוא על-ידו.
ובאבוד רבי נתן חושב את אחד מן הדברים שהסכימה דעתו לדעת המקום,
מה שפירש מאוהל מועד, נכון? אתם מכירים שג' דברים עשה משה רבנו והסכים לדעת המקום.
שבר את הלוחות, פירש מן האישה והוסיף יום אחד מדעתו.
באבוד רבי נתן מוסיף גם את זה, פירש מאוהל מועד, אומר, אני לא ראוי. הקדוש ברוך הוא אומר לו, כל הכבוד, אני מסכים איתך.
ויקרא אל משה, אתה צודק, אם לא הייתי קורא לך, לא היית יכול להיכנס.
משה רבנו אומר, אני מרגיש שלא מתאים עכשיו שאני אכנס, אני לא מספיק ראוי
הוא אומר, הקדוש ברוך הוא כל הכבוד
הפעלת שיקול דעת
גם כל אחד מאיתנו צריך להפעיל שיקול דעת
ולהיות בספירת הדעת, לקחת את החוכמה שאנחנו יודעים, כל אחד מה שהוא למד, ולהגיד, בסדר, אני יודע הרבה מאוד דברים
זה מתאים עכשיו?
אתם יודעים, לפעמים
אני מכין איזה שיעור, איזו דרשה
אתה מכין דרשה, אתה מגיע כבר מוכן ואז אני מגיע ואני רואה
אם הקדוש ברוך הוא מרחם עלי, החיים הכי גדולים בעולם, ופוקח לי את העיניים,
אז אם אתה רואה שהציבור לא נמצא שם באיזה... אתה מדבר, אבל זה לא... משהו אחר מפריע.
אבל כבר הכנת דרשה, כבר הכל מוכן,
כבר הכל כבר... רק ללחוץ על הפלייבה, נכון?
אבל אתה אומר, רגע, יש כאן איזה משהו, ולפעמים הוא אומר, רגע,
יש משהו שמפריע, יש פה איזה שאלה,
ואז שואלים שאלה, ופתאום אתה מצליח להיות קשור לכאן ולעכשיו,
למשהו שקורה, ואז יוצאים דברי אמת.
תמיד אפשר להגיד איזה משהו, אבל השאלה היא אם המשהו הזה קשור ללבאות שנמצאים עכשיו.
טוב,
ואיתו במדרש בנשוא דעת
זה המכיר את בוראו,
ומוישה רבנו החדור כולו בדעת,
ודעת נקרא מה שלא יכולים לעשות אחרת
מרצון הקדוש ברוך הוא.
מה זאת אומרת?
מה, משה רבנו היה עושה הפך רצון השם יתברך?
זה בדיוק ההבדל אם אדם עושה את הרצון שלו,
את הרצון של הקדוש ברוך הוא.
אם אדם עושה את הרצון שלו,
אני כבר רגיל, מה שאני כבר יודע לעשות,
אבל אם אדם מחפש את הרצון של הקדוש ברוך הוא,
מחפש להיקשר לקדוש ברוך הוא, תאיר לי מה אני צריך לעשות עכשיו!
אז לפעמים הרצון שלו,
הרצון של הקדוש ברוך הוא ילמד אותו שהוא צריך עכשיו בכלל לשתוק,
הוא צריך לפרוש,
הוא צריך ללכת לאחור,
כי הוא יעיר לו משהו אחר.
זאת ספירת הדעת, אתם מבינים?
עכשיו, אתם זוכרים בהתחלה אמרתי טקט.
טקט זו מילה ממש ממש שטחית כדי לתאר, אבל היא גם נכונה. מה זה טקט?
זה לדעת מה להגיד,
איפה להגיד, למי להגיד, מתי להגיד. כאילו, טקט.
ויש כאלה, מה?
כן, יש כאלה שאין להם טקט.
אז הוא, ילדים, אין להם טקט, נכון? בסדר, זה מתוק, אצל ילדים זה הכל מתוק. אבל גם בוגרים לפעמים.
אז צריך ללמד את האדם.
יש דברים שאומרים, יש דברים שלא אומרים, מתי אומרים כל דבר, איך אומרים כל דבר. בסדר, זה.
אבל זה הרבה יותר עמוק מטקט,
זה ספירת הדעת. ספירת הדעת דורשת מאיתנו,
וכאן אני רוצה רגע להגדיר מהי ספירת הדעת, בסדר? קצת אותיות של פנימיות. תראו, יש לנו חוכמה, בינה ודעת,
בסדר? אז חוכמה ובינה זה,
ספירת החוכמה זה הברקה שכלית,
ספירת הבינה אני מתבונן במה שהוא מתבונן בו,
ולאט לאט הוא נהיה אצלי מבנה שכלי שלם.
אז מה עושה ספירת הדעת?
ספירת הדעת יוצרת התקשרות
בין מידות הלב
לבין הדבר בעצמו, בסדר?
ספירת הדעת זה מין מעלית
שלוקחת דברים מהמוחין ומעבירה אותם למידות,
בסדר?
ספירת הדעת שואלת שאלות. בסדר, אתה יודע המון המון דברים. מה מתוך מה שאתה יודע רלוונטי עכשיו למה שקורה פה?
אם אדם לא מפעיל את ספירת הדעת, הוא יכול להיכנס במאה ה-20 קמ״ש,
במאה ה-20 קמ״ש,
במקומות לא נכונים, באין כניסה, בסדר? כי הוא יודע המון דברים, אבל
זה לא נכון כאן.
אתה יודע, לפעמים מורה,
לא יודע מה, הוא קורא לזה תלמיד, והוא נכנס בו, והוא בטוח שעושה את הדבר הטוב, והוא פשוט לא שם לב שהתלמיד הזה עכשיו, הדבר,
מה שהוא צריך זה איזה ליטוף ועידוד,
ולא שייכנסו בו.
כלומר,
ספירת הדעת לוקחת את כל הידע שיש לנו,
ויוצרת איזו ודאות שמתוך כל הידע,
זה מה שאני צריך לעשות
כאן ועכשיו.
זה מחבר אותי ללב.
כן, לא רק יודע את זה וידעתה היום,
והשבות האלה לבבך. אני גם, זו אינטואיציה מאוד מאוד חזקה בלב שזה מה שצריך לעשות עכשיו.
ספירת הדעת לבד, רגש לבד, כבר דיברנו, אין לזה שום זה.
הדעת נשענת על החוכמה והבינה, היא חלק מהחב״ד, חוכמה והבינה דעת, כן?
אבל היא לוקחת מתוך מכלול הדברים את הנקודה שאתה אומר לעצמך, אני מזהה שכרגע זה מה שצריך.
וזה מדהים לראות, כמו אצל משה רבנו, שלפעמים זה ממש דבר הפוך
ממה שעשיתי מקודם. יכול מאוד להיות שמקודם דיברתי, וניהלתי, והייתי, ועשיתי,
ואני אגיד לכולם, אני אגיד, אוקיי,
זהו,
זהו, פה אני צריך לעצור,
זהו, כאן אני צריך לשתוק, עד כאן.
מה קרה? ככה אני מרגיש, עד פה.
תראו,
זה קצת מתוך כל מיני הגדרות שיש בחסידות לספירת הדעת.
ספירת הדעת היא הספירה השלישית בעשר הספירות והאחרונה,
מבין שלוש הספירות השייכות לתחום השכל.
תפקידה של ספירת הדעת
הוא לקבל את התוצר השכלי השלם מספירת הבינה. כלומר, אחרי שהיה לנו איזו הברקה והתבונננו בדבר,
ולגשר על הפער בין העולם השכלי והעולם הרגשי,
כדי שיתעורר הרגש המתבקש מתוך המסקנה השכלית.
ספירת הדעת תפקידה לגשר ולקשר בין הפער של עולם השכל לבין עולם הרגש. יש תמיד פער.
אני מרגיש,
אני חווה את זה.
לפעמים אדם יודע, יש לו knowledge, יש לו כאן הרבה הרבה שכל,
אבל הוא בכלל לא מרגיש שהוא שייך לדבר הזה.
ואז הוא מגיע עם השכל שיש לו,
בלי בכלל להסתכל, בלי ליצור שייכות.
אתם יודעים,
השם יאריך ימיו הטוב של הרב ישראל מאיר לאו שליטה.
הייתי כמה פעמים נוכח בסיטואציות שהרב
לאו, האבא, כן,
הגיע לאיזושהי סיטואציה. פעם זה היה ניחום אבלים, עוד פעם דוגמא, אבל פעם זה גם היה באיזשהו
טקס חנוכת בית נדרש כלשהו במרכז הארץ.
אז הנבלאו הגיע.
הנבלאו, מעבר לזה שהוא כמובן תמיד חכם עצום,
והסיפור החיים שלו המרתק וכל זה,
הוא גאון במשפיכולוגיה.
אז הוא שואל את השעמת הזה,
מי את?
הייתה שם איזו אישה, והיא אומרת לו, אני זה.
אה, את הבת של אבא, והוא הנכד של ההוא.
והוא הזה.
חמש דקות,
חמש דקות הוא שם,
כולם עומדים סביבו במעגל ומרגישים שמדבר איתם מישהו שמכיר.
ואחרי זה שהוא עלה לדבר,
הדברים שלו היו, כאילו היה פה, כאילו היה איתנו שנתיים בתהליך של הבנייה והבחירה, כאילו הוא מכיר.
אתה אומר איך הוא יודע?
אבל זה מחמש דקות של התעניינות.
הוא מגיע, אתה מגיע למקום שאתה לא מכיר. שנייה, רגע, אתה בודק מי האנשים, איך קוראים להם, מה הם עשו, מה זה.
ואז אתה לוקח את כל, אבל לא, הוא יודע את כל התורה, אבל מה להגיד, איפה להגיד?
זה התעניינות באירוע כרגע, ואז זה כבר נופל, זה כבר יורד.
זה ספירת הדת. ממש אני זוכר שראיתי את זה בתור,
שמתי לב, אני למדתי כזה טיפה מרחוק, שמתי לב לכוריאוגרפיה מה שנקרא בהתחלה, אתה יודע, מגיע הרב לאו אז כולם כזה עומדים כזה בשורה ופתאום כשהוא התחיל להתעניין, לאט לאט זה נהיה כזה חצי עיגול שמקיפים אותו.
אתה פשוט רואה איך זה נהיה משורה כזה, נהיה כזה בלעט,
ואז הוא כבר עלה לדבר,
זה כבר היה מחובר, זה היה כבר לעניין, כאילו הכל היה אחרת לגמרי. טוב, כמובן זה,
היו אומרים בדרך בדיחותא שכשהיו רוצים לעצבן מישהו בעולם הישראלי, אמרו לו,
אז זה הגישור הזה.
אין ספירת הדעת מוסיפה נופך שכלי,
אלא רק מעמיקה את ההתחברות האישית לרעיון
וקישור לעולם הרגש שיפעל בהתאם לשכל.
מצד השכל וההיגיון,
אין לך אדם יותר ראוי מלהיכנס דוך למשכן מאשר משה רבנו.
אבל משה עוצר ואומר, רגע, רגע, מה אני מרגיש?
אני מרגיש
שפלות הכי גדולה, אני מרגיש שאני לא ראוי בכלל להיכנס, אז הוא עוצר.
זו ספירת הדעת.
למרות שמצד השכל הוא אמור להיכנס.
הדבר משול לידיעת האדם את מציאותו העתידית של נפשו, למרות שאף פעם לא ראה אותה.
כך גם ספירת הדעת תפקידה לאמת בחוויה אישית את המסכנות השכליות.
משמעות המילה דעת היא כמו בפסוק, באדם ידע את חווה אשתו.
כלומר, הוא יתקשר ויתחבר איתה.
כך גם מטרת ספירת הדעת לחבר בין השכל והרגש עד להולדת המידות.
יפה.
עכשיו, מה ההפך
מספירת הדעת?
מה אנחנו מרוויחים בספירת הדעת?
תראו, ראיתי את הסיפור על הרבי,
שספירת הדעת הרי משכנה בקו אמצע, נכון?
חוכמה, בינה, דעת.
חסד, גבורה, תפארת.
נצח, הוד, יסוד ומלכות.
בסדר? אז הדעת היא שייכת לקו אמצע,
והיא כנגד הלב.
כנגד הלב, והיא... פנימיות ספירת הדעת זה גם ייחוד.
ובכלל, צפירת הדת קשורה הרבה מאוד לקשר בין איש לאישה, נכון? כי האדם ידע את חווה אשתו.
אז ראיתי שהמזכיר של הרבי, הרב גרונר, זכר צדיק לברכה,
כשהוא הגיע לגיל שידוכים, אז הוא שאל את הרבי, איך אני אדע?
שאלת השאלות.
והרבי ענה לו תשובה, וואי, איזה תשובה.
הוא אמר לו, בענייני שידוכים,
לא אני יכול לעזור לך,
ולא אבא שלך יכול לעזור לך,
ולא אימא שלך יכולה לעזור לך,
וגם לא השכל שלך יכול לעזור לך,
רק הלב שלך יכול לעזור לך.
זה כתוב בעשרות מקומות באגרות שהרבי אומר, נבדוק את משיכת הלב.
לב זה דעת.
עכשיו, כשאנחנו עושים משהו עם ספירת הדעת,
מה אנחנו מרוויחים?
אנחנו מרוויחים ודאות.
ודאות.
בסדר, אני יודע מלא מלא מלא דברים,
אבל נגיד, הדוגמה הכי טובה זה חתונה.
אדם נפגש עם בחורה טובה.
רוב הבחורות שאני חושב שאדם בוגד. זה לא, זה בחורות טובות. נכון. אני יודע מה בחורים.
הוא עושה רשימה.
יש כאלה שבאים עם טבלת אקסל כזאת, עם הרשימות,
מלא מילות מידות טובות.
בכל אופן, אף אחד לא מתחתן עם טבלת אקסל, נכון?
בסוף מה צריך שיקרה?
צריך שמשהו ירד מהמוכן.
איך?
קליק!
קליק, כן, קליק. מה זה קליק?
מה?
כן.
כן.
אתה יודע, קליק וגימטריה זה 240, נכון?
זה גימטריה של ספק ועמלק.
מה? אני מטריאל.
לא, אתה צודק.
לא, זה התיקון של העמלק.
כשזה מגיע לדוגמה,
מה?
לא, אבל מה צריך לחכות? מה שאתה אומר,
שמשהו יורד לספירת הדעת, שנוצר איזשהו קישור.
במורכין הרבה מאוד דברים. אז תאורטית, תאורטית, אדם יכול להתחתן עם כל אחת באמת. כאילו, עם כל בחורה טובה, יאללה, זה... אנחנו רואים בגמרא שזה לא עובד, נכון? הייתה איזו מטרונית אחת,
שניסתה לעשות ככה שידוכים, אבל מה הבעיה?
ובבוקר באו ה...
גברים מעניין, העבדים באו, ההוא עם עין שבורה, ההוא עם רגל שבורה וכל זה.
כשלא משתמשים בספירת הדעת ונשארים רק בשכל,
יש כל הזמן ספקנות.
כי השכל,
התפקיד שלו זה להטיל ספק כל הזמן. אז אולי טעיתי,
אולי לא בחרתי נכון,
אולי לא הייתי בסדר.
כל הזמן יש ספקנות.
ולכן,
השימוש בספירת הדעת, כל תלמיד חכם שאין בו דעת, אפילו נבלה טובה ממנו, כאילו נבלה זה הכוונה לעמלק,
כשאדם יש לו ספירת הדעת, אז יש לו גם ודאות. הוא אומר, תשמע,
נכון שאני יודע, אבל אני גם הרגשתי.
הייתה לי גם תחושה פנימית.
עצרתי רגע, התבוננתי פנימה, התפללתי לקדוש ברוך הוא.
אני רוצה לעשות את רצונך, לא את רצוני ולא את ההרגל של להתכוון אותי.
ונפלה לי איזו תובנה והרגשתי שככה נכון לעשות. שהיה נכון, לשתוק.
שהיה נכון, לדבר. או שהיה נכון, להיכנס. שהיה נכון, לצאת. לא משנה.
אבל אתה עשית את העצירה הזאת כדי לתת מקום לספירת הדעת.
וכשלא עושים את העצירה ורצים קדימה רק עם השכל,
אז זה קליפת עמלק. תראו מה אמר, יש כאן מאמר, הנפש כמבוא לאלוקות.
קליפת הדעת היא קליפת עמלק כהספקנות.
ברמז נאה,
מסור לנו כך, בשם הבעל שם טוב עמלק בגימטרי הספק.
הספקנות עומדת בין המוח ללב ומנתקת בין הדברים שמתבהרים ומתבהרים בשכל לבין התפעלות על הדברים. אומרים, מה זה עמלק?
מה זה למלוק משהו?
לא, איך?
לנתק את הראש, הרי...
מלק ולא הבדיל. מולקים את הציפור,
את הראש של המאזן. אז עמלק מולק בין המוח לבין הלב.
אתה רק תחשוב בלי להרגיש.
בלי דעת, בלי ספירת דעת.
ואז אתה קורא לך ספקנות.
הספקנות עומדת בין המוח ללב ומנתקת בין הדברים שמתבהרים ומתבהרים בשכל,
לבין התפעלות הלב מהם ותיכון עמידות על פיהם.
שכן מיד לאחר ההתבהרות עומדת הספקנות ושואלת ואולי זה לא נכון
איך נבטיח שאין כאן טעות
ובכך כל העולם הפנימי מתקרר הנפש הופכת להיות חצויה בין שני מרעין בישין שכל המתבונן על הכל מבחוץ
ומתרגל לפקפק ולערער בציניות על כל תמינות ועל כל תיבה טוב מצד אחד ומידות שאין שום כוח המסוגל לבקר אותנו לברר אותם כי סתם רגש לבד הוא עיוור
והן נשארות תמיד לטבען הראשוני הבהמי
הספקנות היא המאפשרת לכל גסות וכיור להישאר ללא תיקון,
ובעצם ללא תקווה של תיקון, ובכך להצדיק את הישארותם וקלקולם.
אז
קליפת הדעת זה עמלק. אז כשאנחנו משתמשים,
ולכן כתוב שמשה רבנו הוא זה שנלחם בעמלק,
שמשתמשים בספירת הדעת. הרי אומרים שעמלק רוצה לקרר, נכון? אשר קרחה בדרך.
אז בדרך כלל מפרשים לקרר שאדם כאילו נשאר כזה ציני,
ונשאר כזה לועג, אבל לא חייב להיות.
הביטוי,
איזה ביטוי הולך? שכל קר.
שכל קר. שכל קר זה לא טוב.
שכל קר זה אומר שאתה לא מחובר.
ואז אם אתה לא מחובר,
גם כשתבוא להגיד דברים טובים,
אבל הם דברים טובים שלא מחוברים, אתה מנסה לתת
קרח להסכימוסים, לתת בשר לצמחונים.
זה לא מתאים לו עכשיו.
צריך להיות מחובר.
גם דברים טובים, אולי לא להחליף חושך באור, לא לתת רע,
אבל גם דבר טוב שניתן, לא מתוך חיבור
ולא מתוך התאמה, אז הוא פספוס.
משה רבנו לימד אותנו את הסוד.
מה זה ולא יכול משה? משה יכול הכל.
משה הוא גיבור, משה הוא ענב, יש לו את כל המידות.
לא יכול משה, כי משה רבנו כל הזמן בדק את עצמו, כל הזמן.
זה מתאים, זה לא מתאים, ופתאום כשהמשכן היה בנוי והקב' אישרה את שכינתו,
אז משה רבנו הרגיש מתוכו שזה לא מתאים שהוא ייכנס.
למרות שלפני כן הוא ניהל את כל העניינים,
ניהל את הכל, וזה, עכשיו, לפני דקה,
אבל בדקה הזאת עכשיו זה הפוך.
עכשיו מתאים לי להישאר בחוץ,
כי ספירת הדעת כל הזמן מראה לו מה נכון ומה נכון.
ועוד הקדוש ברוך הוא קורא לו, אומר לו, צודק.
צדקת בהתנהלות הזאת, ממך כולם יראו, כל התלמידי חכמים, או כל מי שהולך בדרך של תלמידי חכמים,
כל הזמן צריך לשאול את עצמו, לא מה אני יודע ולא מה נכון ולא מה כתוב בספרים,
אלא מה אני יודע ונכון וכתוב בספרים, אבל הוא גם רלוונטי לאירוע,
לזמן, למקום, ללב, מה אני מרגיש.
ואז נוצרת איזה מין תחושה פנימית עמוקה של אינטואיציה שזה מה שנכון,
שכך צריך להתנהג,
ואז אדם יש לו ודאות,
והוא הולך עם זה.
זה, אני חושב, הסיום המופלם של ספר שמות,
וזה גם מחילת עמלק.
כי ארץ אדם לא חי בספקות,
ומי אמר, אולי טעיתי, אולי שגיתי, אולי זה.
הוא בירר, הוא עשה עבודה שכלית, אבל הוא גם היה מחובר,
והקנדלה עכשיו הקשיב גם לכל מה שקורה מסביב, ובסוף יש לו איזו התבהרות כזאת,
והוא הולך עליה.
שנזכה.
ברוכים תהיו.
