“נולדתי בבית קמה, קיבוץ של השומר הצעיר”, אומר עופר הד, 68, נשוי ואב לשבעה המתגורר בבית אל, פנסיונר העובד כיום בתפילין בית אל. “אמנם גדלתי בבית ילדים, ועבור הרבה אנשים מדובר בטראומה קשה שהולכת איתם לכל החיים, אבל לי בסך הכל הייתה ילדות מאוד נחמדה וחברתית. ברור שלפעמים מאוד התגעגעתי להורים, אבל זה לא היה עניין קשה במיוחד. בדור שלפני החינוך בקיבוצים היה מאוד ספרטני וקשוח, אבל בשלב מסוים הבינו בתנועה הקיבוצית את טעותם ובעקבות כך ריככו את העניין. עם ההורים היינו רק כשלוש שעות ביום, אחר הצהריים, אבל גם בשעות האלה רוב הזמן הייתי עם החברים. לפני השינה ההורים היו מגיעים לבית הילדים, לספר איזה סיפור או פשוט לומר לילה טוב. היום זה כמובן נראה לי מאוד משונה בלשון המעטה, אבל בזמנו זה מה שהכרתי”.
איך לדעתך עניין זה השפיע על הקשר שלך עם הוריך?
“זה השפיע במגוון צורות, אבל לצערי עם אבא לא זכיתי להיות הרבה שנים. אבי נפטר ממחלה כשהייתי בן 13, והחליטו שאני צעיר מדי בשביל להגיע ללוויה שלו. אני יכול להבין מאיפה זה בא למי שהחליט על כך, אבל עלי זה השפיע לרעה. היינו בקשר מאוד קרוב, ולקח לי שנים להיפרד ממנו ולעכל שהוא מת. זו הייתה טראומה מאוד קשה בשבילי. שנים אחר כך הבנתי שפשוט לא חוויתי את הניתוק. כשאתה הולך ללוויה יש סוג של סגירה ופרידה מהנפטר, אבל הייתה לי הרבה פעמים מחשבה שאולי הוא יחזור. הרגשתי עצבות רבה וגעגועים גדולים, והם מעולם לא פסקו”.
חזון הצמחונות והשלום
בשנים ההן, כיצד ובאיזה אופן התבטא הקשר שלך לעולם היהדות?
“זה מצער לומר, אבל זה היה מאוד קרוב לכלום. כמעט אפס. לא היה בית כנסת בקיבוץ, לא הנחתי תפילין ולא חגגו לי בר מצווה, לא ידענו מה זה שבת. אפילו יום כיפור מבחינתי היה עוד יום רגיל בקיבוץ. בליל הסדר היינו קוראים הגדה של השומר הצעיר עם כל מיני קטעים של אלתרמן וסופרים נוספים, ועל השולחן היו גם מצות וגם לחם.
“אחרי התיכון התגייסתי, ולקראת השחרור הרב יואב מלכה, שאז היה רק יואב בלי ‘הרב’, הגיע לפלוגה שלנו ונהיינו חברים. אחרי השחרור חזרתי לשנה בקיבוץ כדי לקבל את התואר ‘חבר קיבוץ’, ואחר כך טסתי לשנה בקנדה, ארה”ב ואירופה. היו לי בטיול המון הרפתקאות מיוחדות, אבל מה שאני זוכר במיוחד זה שהטיול הזה הוציא ממני דברים טובים ויכולות שלא ידעתי שיש לי. בקיבוץ היה די נח מבחינה כלכלית, ופתאום הייתי צריך להסתדר לבד. ליזום. נחשפתי לצורות חיים אחרות, הרבה יותר מערביות, וזה פתח לי את הראש לדברים אחרים.
“היום במבט לאחור אני יודע לומר כמה הקב”ה ליווה אותי ודאג לי בכל צעד, גם בטיול הזה ובכלל, אבל אז לא היה לי מושג. למשל, פעם אחת במהלך מילואים שעשיתי בסיני תפסתי טרמפ לבסיס והלכתי לאיבוד, כנראה שירדתי במקום לא נכון. התחלתי ללכת ברגל, בלילה, לבד, ידעתי שבסיני מסתובבים המון חיילים מצריים, וזה היה מאוד מפחיד. תודה לאל, אין לי מושג איך, לפתע מצאתי את עצמי מול שער הבסיס וידעתי שהגעתי למקום בטוח. בכל מקרה, כשחזרתי לארץ עברתי לחיפה, היו לי שם דודים שעזרו לי להתאקלם, ובנקודה הזו התחיל אצלי המהפך. התחלתי מאוד להתעניין ברוחניות, בעיקר של תורות המזרח. בנוסף לכך התחברתי לחבר’ה שהיו צמחונים וגם פעלו בנושא, והקמתי איתם עמותה לצעירים שמעודדת צמחונות.
“לא מעט חבר’ה מתוך החבורה הזו הלכו להרצאות של הרב ענבל, שהיה רב ומדען רציני שפעל במסגרת ארגון ‘ערכים’, ולמעלה מתשעים אחוז מהם חזרו בתשובה, כמובן לעולם החרדי. אני לא יודע למה, אבל אף פעם לא הלכתי איתם. אם הייתי הולך איתם כנראה שלא היינו מדברים עכשיו, כי הייתי גם נשאב לעולם החרדי”.
אם כן, מה בסופו של דבר משך אותך לעולם הציונות הדתית?
“במילואים פגשתי שוב ושוב את הרב יואב, והיינו מדברים הרבה בשמירות כי שמו אותנו יחד בגלל שהיינו חברים טובים. בשלב מסוים הוא חזר בתשובה, וניסה לשכנע גם אותי בצדקת הדרך. בתקופה ההיא החשבתי את עצמי לאדם מאוד פתוח, אחד שיכול לנסות כל מיני דברים, אז קיבלתי את הצעתו. באחת השיחות שלנו הוא אמר לי: ‘את כל מה שהיה לי להגיד לך אמרתי. עכשיו יש לך שתי אפשרויות – או להמשיך את חייך כרגיל או לבוא למכון מאיר ולתת לזה הזדמנות אמיתית”.
עברתי רק כדי לראות
“לפעמים אנשים לא זוכרים זאת אבל למרות שהמכון הוא באמת מקום מאיר, יש מחסום וקושי אדיר להגיע למקום כמו מכון מאיר – כשאתה מגיע ממקום כמו שאני באתי ממנו. אתה לא מכיר כמעט שום דבר ביהדות, זה חדש לך, זר ומוזר, ולא הרגשתי כמעט שום קשר לזה. יחד עם זאת, מה שהביא אותי למכון זה שבאמת הייתי אדם פתוח שמוכן לבדוק דברים, וגם השיחות עם הרב יואב, שהיה במסירות נפש על העניין, מאוד עזרו לזה לקרות. הרב ביגון קיבל אותי כהרגלו עם חיוך מאוזן לאוזן, וכשנפגשנו אמרתי לו שאני לא מתכוון לחזור בתשובה, שרק באתי לראות את המקום לכמה שעות ואני הולך. הרב שוב חייך ואמר שאם ארצה אוכל להישאר לישון, להיכנס לשיעורים, ושעוד מעט יש ארוחת צהרים. בסופו של דבר נשארתי שם שנתיים.
“ברוך ה’ חזרתי בתשובה, והתחלתי להתחזק יותר ויותר, ולא ידעתי איך אוכל להיכנס ככה לקיבוץ. אנשים הכירו אותי בתור עופר אחר, ומאוד מאוד התביישתי. בהתחלה הייתי מוריד את הכיפה ומכניס את הציציות, ורק ככה נכנס לקיבוץ. רק בחלוף זמן מסוים אזרתי אומץ ונכנסתי כמו שאני, ובאמת באחד הביקורים הראשונים שם אחת הנשים שהכרתי צעקה עלי ואמרה שלא נכנסים ככה לקיבוץ.
“הגעתי למכון בגיל 28, וחצי שנה לאחר מכן אמרתי לרב ביגון שאני רוצה ומרגיש מוכן להתחתן. הרב המליץ לחכות עם זה, הקשבתי לעצתו, ושנה וחצי לאחר מכן התחתנתי. במכון מאיר הפכתי להיות אדם שונה לגמרי ממי שהייתי לפני כן. מאדם תלוש שלא יודע שום דבר על יהדות ועל החשיבות הגדולה של עם וארץ ישראל, נהייתי אחד שכל ערכיו השתנו. גם מבחינת המידות, מבחינה מוסרית, עשיתי שינוי גדול. עצם זה שהתחתנתי עם אישה כמו שיש לי, רוחנית, מיוחדת ובעלת מידות, זה גם בזכות השינוי שעברתי במכון. תהליך התשובה שעברתי שינה את חיי כל כך לטובה, ואני מקווה שבזכות כך אני מצליח להשפיע עוד ועוד אור וברכה לישראל ולעולם”.
