“לא תמיד היו לי כיפה גדולה וזקן ארוך”, אומר בחיוך מוטי קרפל, 69, נשוי ואב לשמונה המתגורר בבת עין, סופר ופובליציסט, בשעה שאנו מתחילים לצלול לזכרונות ילדותו. “נולדתי בחיפה, בשכונה אמידה יחסית ומאוד חילונית. למדתי בבית ספר ‘הריאלי’, ומעט לפני גיל התיכון החלטתי ללכת לפנימייה צבאית. התחלתי ללמוד שם חודש לפני מלחמת ששת הימים. בשנים ההן הייתי שחקן כדורסל טוב, ואני מאמין שאם הייתי נשאר במסלול הזה הייתי מגיע לליגות הגבוהות. יחד עם זאת, עד שהתגייסתי כמעט לא התעסקתי בסוגיות רוחניות. הנושא הזה, שהיום הוא כל עולמי, לא כל כך עניין אותי.
“התגייסתי לאגוז, אחר כך שירתתי כקצין בשריון וגם הייתי בקבע. בתוך כך, שירותי בצבא היה ההזדמנות האמיתית הראשונה שלי להכיר אנשים דתיים. פגשתי בצבא אנשים כמו הרב משה הגר, והופתעתי מהחבר’ה הדתיים מאוד לטובה. בד בבד, תוך כדי הצבא התחלתי לחפש את עצמי, לחפש משמעות לחיים, לנסות להבין לאן אנחנו הולכים. גם בממד האישי וגם בממד הלאומי. אתה נלחם, עובר דברים קשים, נלחם למשל במלחמת יום כיפור, ושאלתי את עצמי למה. האמת הפשוטה היא שלא היו לי אז תשובות. התשובות של הציונות החילונית שהכרתי כבר לא הספיקו. בסופו של דבר לא הייתה לי תשובה בשביל מה אני צריך למות. בדפוסי המחשבה שהכרתי, הבנתי שכפרט יכול להיות לי יותר טוב אם אגור באמריקה”.
לאן השאלות הללו הובילו אותך?
“בסופו של דבר, השאלות הללו שינו את חיי. בהמשך התהליך הזה חזרתי בתשובה, ומאז אני משתדל להמשיך להתקדם עוד ועוד כל הזמן. מעבר לכך, בשלב מסוים של החיפוש הבנתי שזה למעשה היה חיפוש אחרי משהו אידיאליסטי, ודבר נוסף שהבנתי הוא שהשאלות ששאלתי את עצמי הן שאלות שעם ישראל בכללותו שאל את עצמו. האידיאליזם הציוני שהתחנכנו עליו באותן שנים התחיל להתפרק. מלחמת ששת הימים – שהייתה במובן מסוים שיאה של הציונות מכיוון שבעקבותיה הוסר האיום הקיומי על המדינה – דווקא דיללה את רוחה. פתאום הייתה תחושה שהמטרה הושגה, ומעכשיו כל אחד לעצמו. בין היתר, כתוצאה מהשאלות האלה שהטרידו אותי, החלטתי ללמוד פילוסופיה ומחשבת ישראל.
“ככל שלמדתי עוד ועוד מחשבת ישראל, כך הכרתי יותר ויותר את המורשת האדירה שלנו. גמרא, חסידות, קבלה ועוד. אמנם זה היה לימוד של אוניברסיטה ולא של בית מדרש, אבל בשבילי זה עדיין היה מאוד חזק ובבחינת חידוש גדול. בשנה השלישית עשינו סמינריון על כתבי הרב קוק, וברגע שלמדתי אותו הבנתי שזהו. שאני צריך לחזור בתשובה, ושכל עם ישראל צריך לחזור בתשובה. לא ידעתי מה לעשות, אז הלכתי לחבדניק שהכרתי מחיפה וביקשתי ממנו שילמד אותי להניח תפילין”.
קרפל בפנימיה הצבאית
העליות לירושלים
“צריך להבין”, ממשיך קרפל, “שבתקופה ההיא האופציה של תשובה כמעט לא הייתה קיימת. לא היו אז המון בעלי תשובה. הרב אורי זוהר, הרב ביגון ועוד כמה מעטים. היית ממש צריך להתאמץ כדי להיכנס לעניינים, ולי זה לקח שנים. מבחינה אישית, עברתי כמה שנים טובות של חיפושים לא פשוטים ומשברים אישיים. תודה לאל, תורתו של הרב קוק מאוד עזרה לי בכל המסע. בנוסף לכך, אחרי התואר הראשון המשכתי לתואר שני באותו תחום, וגם הייתי מתרגל בחוג לפילוסופיה. הקריירה המחקרית שם הייתה פתוחה בפני. רציתי לחזור בתשובה לפני שסיימתי את הלימודים, אבל הכרחתי את עצמי לסיים את התואר ורק אז להתחיל ללמוד תורה כמו שצריך.
“ביום האחרון של התואר השני, אני עדיין זוכר את התאריך – 20 ביוני, שמתי את כל הציוד שלי על הרכב ועליתי לירושלים. בסופו של דבר, אגב, לא הגשתי את העבודה האחרונה של התואר. הייתי כבר בעולמות אחרים. שכרתי דירה בנחלאות, ולמדתי בישיבה חרדית לבעלי תשובה. הייתי שם חודש, ואז עברתי לכפר חב”ד. שם לראשונה חבשתי כיפה ושמתי ציצית. למדתי שם תקופה קצרה יחסית, עברתי לתקופה קצרה בישיבה בצפת, ומשם הגעתי למכון מאיר. במכון למדתי שנתיים, באופן מאוד רציני. שם למעשה נטעתי שורשים בתורה באמת.
“כמו שאמרתי, עברתי כמה גלגולים לפני כן, אבל המקום שבו התיישבתי והתחלתי ללמוד בו תורה ברצינות הוא מכון מאיר. המקום הזה שילב אצלי את התורה והציונות, וזה לא דבר של מה בכך. בזמני רוב בעלי התשובה עברו מיד לעולם החרדי. אני לא חיפשתי משהו שיחליף את הציונות שלי, אלא משהו שיעמיק את השורשים שלה. לא באתי בשביל לזרוק את הציונות, אלא באתי בשביל להתחבר אליה. לכן מכון מאיר מאוד התאים לי. מעבר לכך, גם הגישה הידועה של המכון, גישה של בריאות, שמחה והכלה, מאוד התאימה לי. לכן כל כך ברור לי שהשנים הללו בנו אותי מאוד. בתקופה שבה למדתי במכון גם התחתנתי, וזכינו שהרב ביגון קידש אותנו”.
דרך האור
“הרבה אנשים יוצאים מהמכון עם תחושת שליחות” אומר קרפל, “וכך גם אנו יצאנו. הצפנו לחיפה, והקמנו שם ארגון דומה למה שנקרא כיום ‘ראש יהודי’ בתל אביב. אגב ‘ראש יהודי’, ה’ גלגל כך שאת שמו אני זכיתי לתת. ישראל זעירא מייסד הארגון בא להתייעץ איתי לפני הקמת הארגון, וכך יעצתי לו. אחרי תקופה מסוימת חזרנו לירושלים, ולמדתי במשך כמה שנים בשיעור של הרב צוקרמן ב’מרכז הרב’.
“בשנים ההן זכיתי להמשיך את מה שהתחלתי במכון, וזה להעמיק בתורת הרב קוק. תורת הרב קוק היא הבסיס. אי אפשר לחשוב שאפשר להישאר עם התורה שהייתה לנו לפני מאתיים שנה גם כיום, בדור שלנו, בארץ ישראל. בלי הרב קוק אתה לא יכול למצוא את הידיים והרגליים בדורנו. על הבסיס הזה אפשר להוסיף הרבה דברים, וזה בסדר גמור. אני למשל מאוד מחובר לתורת אדמו”רי חב”ד, ואחת מהסיבות שאהבתי ללמוד במכון זה שהם לא מונעים מאנשים ללמוד דברים אחרים. יכולתי ללמוד במכון מאיר ולבסס את העולם הרוחני שלי על הרב קוק, וגם למצוא תוספת והשלמה בתורת החסידות. ובכלל, כשאני מסתכל לאחור, אני מבין שבזכות מכון מאיר זכיתי לדברים הכי חשובים בחיים. לדרך שבה אני הולך ולאורה אני מחנך את ילדי, לדרך שאת אורה הטוב אני מנסה להשפיע כמה שיותר בכל פועלי”.
