אם אדם היה באיזה ברית בצהריים או בר-ביצווה בצהריים והתפללו במנחה
ומחר כך, כשהוא בא להתפלל,
הוא שכח שהתפלל בצהריים במנחה
הוא היה בא להתפלל תרגיל, כמו כל יום,
התפלל במנחה, התחיל להתפלל עמידה,
נזכר, אני התפללתי כבר.
אז אם התחיל את הברכה
אז יאמר: טוב, בסדר גמור, אני אעשה את זה נדבה,
אני עושה את זה משהו,
לא יכולתי.
מפסיק.
אם מפני שהתחיל להתפלל,
אמר אני רוצה להתפלל את זה כצפירת נדבה, אני כבר התפללתי, אני יודע שהתפלתי,
אני רוצה להתפלל צפירת נדבה,
אז יכול.
אבל אם לא, הוא לא יכול.
וגם היום, בדורנו אנחנו לא כל כך מהר
מתפללים בצפירת הנדבה,
אבל אם אדם בא לאיזה מקום ואומרים לו בחבות, תהיה חזן.
הוא יודע שכולם עמי ארצות לא יודעים להיות חזנים.
הוא כבר בנין מנחה.
אז הוא יעמוד על בידי הידע ולא יודעים כלום, הוא לא יתפלל.
אבל את החזרה הוא יגיד.
למה? מה בכדי להוציא אותם מידי חובה?
אותו דבר,
חזנים שנוסעים מהארץ לחוץ לארץ,
ושם עושים יומיים יום טוב.
אז ביום שני של יום טוב, אצלו זה חל המועד, התפילה שלו אתה חונה,
לא אותה בחרת.
אבל מקבע שהם שמו אותו, הם לא נתנים להתפלל, משימה לא נתנים להתפלל,
אז הוא אומר את אותה בחרתנו.
ואנחנו היום, הרב אומר היום, התבננו כמה שאפשר,
אנחנו לא נתפלים בצורת נדבה, כי הלוואי שנתכבד לכל התפילות כולנו.
ברוך אדוני לעולם.
אמן.
אמן. אמן. אמן. אמן. אמן. אמן עושה עומר. רצה החדש ברוך הוא לך כל הזמן. רצה החדש ברוך הוא לזכות את ישראל. איך אהלן.
