אתרוג בשנת שמיטה
ענייני שביעית
עכשיו נחזור קצת חלק מדיני שמיטה
עוד מעט מתחיל אילול חודש ימים נגמר מתחיל תשרי שנת שמיטה ואמרנו כל זה מדובר עד עד לא יבוא המשיח
האם אדם צריך לקנות אתרוג לפני ראש השנה או יקנה אתרוג אחרי ראש השנה
הגמרא אומרת
מעשה ברבי עקיבא
שליקט אתרוג באחד בשבט ונהג בו שני עשורים.
הייתה שנה שנייה של שמיטה ואחריה שנה שלישית.
שנה שנייה של השמיטה זה מעשר שני,
שנה שלישית של שמיטה זה מעשר עני.
אז הוא לקט אתרוג באחד בשבט ואמר כמו בתשמאי,
כמו בתהלל, אני אעשה שתי מעשרות,
גם מעשר עני וגם מעשר שני.
והגמרא אומרת
שאמר רבי יוסם מטעם אחר עשה שני עשורים שכתוב אתרוג שווה לעילן בג' דרכים ולירק בדרך אחת.
שווה לעילן בשלושה דרכים לעורלה לרבעית ולשביעית
ולירק בדרך אחת שבשעת לקיטתו איסורו".
יוצא לפי דברי רבן גמליאל שהאתרוג שווה לעץ
לעניין עורלה של שלוש שנים,
רבעי, חודש, שנה רביעית צריכים להיזהר בדבר הזה כמו מעשר שני ולשביעית שהולכים לפי החנתה לא לפי הלקיטה.
רק בדבר אחד הוא דומה לערק,
האתרוג שבשעת לכיתתו איסורו. אם לקטו את זה בערב שביעית יש איסור,
מעשר, אם לקטו את זה בשביעית לכאורה אין מעשר, לכאורה אני אומר.
ורבי אליעזר אומר, אתרוג שווה לעילה לכל דבר, למעשה, לשביעית לכל דבר.
לדברי ה...
הגמרא אומרת אחר כך,
שליקט אתרוג בערב ט"ו בשבט
עד שלא תבוא השמש,
וחזר וליקט אתרוג משתבוא השמש,
אין תורמים ומעשרים זה על זה.
אם לקח אתרוג בערב ט"ו בשבט ואחר כך לקח אתרוג ביום ט"ו בשבט,
זה שנה אחרת וזה שנה אחרת.
אחרי זה הגמרא אומרת
מה הדין, אדם לקח אתרוג שגדל בשנה הזאת
וכתב אותו בשמיטה,
מה יהיה הדין שלו?
אז הסברה הראשונה של רבה,
הוא אומר שאם אתרוג בת שישית זכנת לה שביעית פיטורה מן המעשר ופיטורה מן המביעור, והכל פטור.
ואחרי זה הגמרא אומרת בת שישית זכנת לה שביעית לעולם שישית הוא.
זה נקרא כמו שישית וחייב להוציא מעשרות.
אחרי זה הגמרא אומרת
"אמר בי יוסם אב תלמוס
העיד משום חמישה זקנים אתרוג אחר לכיתתו למעשר"
ואחר כך הגמרא אומרת "אחר לכיתתו בין למעשר ובין לשביעית"
הולכים לפי הכיתה שלו.
ורבותינו נמנו באושה ואמרו אחר לכיתתו.
אז הגמרא אומרת לשביעית מאן דחר שמי חיסורי מחסריו הכי קטנה אתרוג
אחר לכיתתו למעשר ואחר חנתה לשביעית ורבותינו באושה אמרו אחר לכיתתו בין למעשה בין לשביעית".
הגמרא יוצאת במחלוקת אחרת.
כשהתנ"ך אמר סובר שהאתרוג הולכים לאחר לכיתתו לעניין מעשר אבל לאחר חנתה בשביעיתנו במקרה שלנו מקרה שחנת בשנה השישית אז אין לו דין שמיטה רק לשמיטתו לקטת אותו עכשיו תעשר לקטת אותו בשביעית לא תעשר אבל באושה אמרו
שאחר לכיתתו בין למעשר בין לשביעית.
אם לקטת אותו בשביעית אז דינו שביעית,
לקטת אותו בערב שביעית דינו כמו ערב שביעית.
אז יש גמרא בערב שנה, יש גמרא במסכת סוכה,
וכבר ראינו פה כמה סברות אז מה עושים?
יש כמה דינים אבל למעשה מה עושים?
אז אם אתם חושבים שאנחנו מסופקים בדבר הזה,
אז נראה את הרמב״ם.
הרמב״ם הביא בשני מקומות,
בהלכות מעשרות הביא הרמב״ם
אתרוג בלבד הוא שונה משאר פירות האילן,
והרוג כערק והולכים לאחר כיתתו בין למעשר ובין לשביעית.
דהיינו, אם לקחתו אותו בשביעית
אז אתה צריך לשמור עליו דיני שביעית ואסור לך למכור אותו בקצב,
פירות שמיטה ועליך לשמור עליו שלא התקלקל ועליך כל הדין של שמיטה חל עליו
ואף על פי שהולכים מחר לקראתו אתרוג בת שישית שנכנס לשביעית
אף לו הייתה ככזעית ונעשית ככיכר חיה במעשרות.
הוא אומר הפוך בשנה שישית היה אתרוג כמו כזית קטן
בשמיטה גדל
אתה כתבת אותו בשמיטה
אז הוא אומר אף על פי כן חיה במעשרות
הולכים לפי חנתה או לכיתה, מה עושים למעשה?
אז יש הרמב״ם אחר,
יש הרמב״ם בהלכות שמיטה ויובל,
כתוב בצורה יותר מפורשת.
אומר הרמב״ם כך,
אתרוג,
אפילו היה כפול,
אני לא אחת המחלוקת אם צריך כפול או צריך כמו זית,
לא משנה,
היה כמו פול קודם ראש שנה,
ונעשה ככיכר בשביעית,
גדול חיה במעצרות כפירות שישית
מכיוון שחנת היה כמו זית
אז עליך כבר להוציא ממנו מעצר כמו שנה שישית
ואפילו היה ככיכר בשישית
היה גדול כמו כיכר בשנה שישית השנה הזאת
ונלקט בשביעית ולקטו אותו אחרי השנה בשביעית
הרי הוא כפירות שביעית
ומתעשר כפירות שישית להחמיר אומר הרמב״ם לוקחים את זה לחומרה
היה גדול בשנה שישית וכתבת אותו בשנה שביעית לקטת אותו בשביעית
מעשר אתה תוציא בגלל שאולי הולכים לפי הכנתה
ותשמור על הקדושה השביעית שאסור למכור אותו למה הוא אולי לפי הכיתה
הרדב"ד מעריך בזה כסף בשנה מעריך בזה
אומר הקסם משנה אני אומר בקיצור הקסם משנה אומר הרמב״ם ראה הגמרא מסכת סוכה ראה מסכת ביקורים ראה סברה רבו נונן ערבה ראה מחלקות
החליט החליט הרמב״ם
הוא אומר מה עשה הרמב״ם מספקה ליה דלן אחר חנתה למעצות כרבי אליעזד זה פרק ב' דביקורים
או כמו רבחניו יש לה קיש
הולכים מחר לכיתה
או כמו חמישה זקנים ורבותינו שאמרו בגאושה, שאמרו הולכים לפי ההכנתה אמר מכיוון שכן פסק תרוויחו לחומרה.
זאת אומרת לפי הרמב״ם
השנה אנחנו צריכים להגיד לכל מגדלי אתרוגים אתם תחתכו את האתרוגים
תלקטו אותם לפני ראש שנה
ואחרי שאז אנחנו נוצר למחלוקת.
אם זה לפני ראש שנה אז אנחנו נשלם לכם מה שאתם רוצים למחיר של האתרוג
אבל אם אתם ואז עושים מעשר לפי שנה שישית
מעשר עני אבל אם אתם תלקטו אותו אחרי ראש שנה כאילו רוצים יותר טרי ויותר קרוב לסוכות או בערב סוכות תלקטו ויש אנשים יש כמה מוכרי אתרוגים שממש יומיים לפני סוכות מביאים את האתרוגים
הטובים ואז נסתבך הלכנו, שביעית, שמיטה,
אז יהיה צריך בהבלעה וצריך לשמור קדושת מעות של שמיטה, חומרה.
בא חזון איש
ואומר איזה חומרה,
מתוך ספק,
אז כולם אומרים שחזון איש אמר להקל וגם אם יקטפו אותו אחרי ראש שנה לא לסמוך על הרמב"ם להקל,
ואומרים שגם הגאון מבינה ככה אמר,
בשלחן ערוך בסימן ש״א סעיף קדקא״
אבל שניהם לא מדייקים,
לא אחרי זה חבילי הגאון ואחרי זה איש אלא אלה שמדברים עליהם.
הגאון מבינה הביא את זה בשלחן ערוך והביא את הנימוקים והסביר יש דעה כזו ויש דעה כזאת, הוא לא החליט, לא הכריח.
לפעמים,
הוא בדרך כלל מכריע וכן נראה לי וכן נראה לי או לא נראה לי,
פה לא כתב כלום, רק הביא שתהיה עוד עולם. מי אמר שהוא צובע נגד הרמב״ם?
וחזן איש בעצמו,
הלשון שלו בחזן איש,
כשהביא את הדברים האלה,
הביא את הדברים שמקלים,
אמר לו: אבל הרמב״ם אמר להחמיר.
אז זו הוכחה שהוא חולק על הרמב״ם?
ואם הרמב״ם אומר להחמיר אנחנו יכולים להקל?
אז על כן אם אדם יכול לקנות אתרוג לפני ראש השנה הנה מה טוב.
או שבעלי האתרוגים ילקטו את האתרוגים לפני רש שנה ואז לא נסבך בקדושה שבעית בפירות האלה. ואם לקטו אחרי רש שנה,
עוד אפשר לתת להם איזה חובה, אבל רק צריכים לתת להם בהבלעה.
לתת להם נקלת אתרוג, גדולה, או לא לתת להם כסף בעין, לתת להם רק צ'ק,
כי אם לוקטים כסף בעין אז חל קדושה על הכסף והיה בעיה על הכסף הזה.
והבעיה תהיה בשנה הבאה אדם עולה לאוטובוס,
נשלם לו כסף, שקל, 5 שקל או 10 שקל, 20 שקל,
קבל עודף כסף.
מאיפה קיבל,
אדם השאל את הבעל הנהג,
מאיפה בא לך הכסף הזה שאתה נותן לי עודף?
אבל מה אכפת לך, זה לא כסף?
מה אתה רוצה?
לא, מאיפה בא לך?
אם בא לך מירקן,
אולי הירקן הזה לא שומר שמיטה והכסף הוא דמי שמיטה ואסור לסמט בכסף הזה, יש כבר קדושה בכסף,
ובכסף שאני לוקח ממך אני לא יכול לקנות רק דבר של,
לחלל אותו רק על דבר של אוכל,
מסבך האדם,
לא יכול לקנות בכסף הזה דבר אחר,
לא שרוך נעליים ולא דוגמה או משהו אחר.
אז מי יש אדם כזה שיכול לשאול את הנהג והנהג יענה לו תשובה,
והנהג איכי יודע מי קיבל את הכסף?
תראה,
כל מי שעולה נותן לו את הכסף.
אז כשנגיע בלינדל לשנת השמיטה נדבר איך אנחנו נתגבר על הדרגה, איך לקבל כסף מנהג.
בכל אופן הרמב״ם צובר שאם נלקט בשביעית יש להחמיר,
לפסוק כלקיטה וחנתה,
כחנתה לעניין מעשר וחלקתה לעניין קדושת שביעית.
יש עוד רמב״ם.
כתוב מצוות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית
שנאמר והשביעית תשמטנה ונטשתה וכל הנועל כרמו או שג שדהו בשביעית.
ביטל מצוות עשה.
וכן,
אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו,
ביטל מצוות עשה.
אלה יפקיר הכל ויד הכל שווים בכל מקום שנאמר ואכלו אביוני עמך.
ויש לו להביא לתוך ביתו מעט כדרך שמביאים מן ההפקר.
חמש כדי שמן,
חמש עשרה כדי יין, ואם יביא יתר מזה, מותר.
מה התורה רוצה מאיתנו בשמיטה?
אדם יש לו, גר בבניין כולו דתיים,
יש למטה גינה,
יש שם פרחים,
אולי יש גם עצי פרי, אולי, נגד פרחים יש.
האם האדם הזה, האם ועד הבניין,
הוא תגיד אני אפקיר,
אני מפקיר את כל הגינה.
יבוא שכן ממול,
אשים אוהל בתוך הגינה שלנו ואתה הפקרת אני אוהל פה שנה שלווה אני אשאר פה
או התורה אומרת לו תפקיר את הפירות
לא את האדמה האדמה היא עדיין שלך
תפקיר את הפירות
בסדר אני אפקיר את הפירות
בערב שמותה אני אפקיר את הפירות יבוא אחד ייכנס לקחת את הפרח ויגיד אדוני האדמה לא שלך האדמה שלי איך אתה נכנס באדמה לקחת את הפרח
אז אומרת הגמרא התורה הפקירה את הדרך
את המעבר מהרחוב עד הפרח התורה הפקירה אותו לקחת את הפרח הזה
זאת אומרת אם אדם ייכנס לגינה או ייכנס לפרדש שם פירות
ייקח איזה פרי וירצה תחת העט לאכול אותו לשבת לאכול אותו תחת העט ויאכלו
אומרים לו אדוני התורה יתירו לך ללכת ולחזור
לא תדע לך לשבת פה בפרדש שלי ולאכול תחת העץ?
איפה? מה פתאום אתה יושב כאן?
העץ עצמו,
העץ עצמו,
לא מפקירים אותו, רק את הפירות נפקירים.
אנחנו עוד נגיע למחלוקת המביץ לבית יוסף.
יותר נכון, המחלוקת בין בני ברק לירושלים,
בלינדר,
נגיע לזה עוד מעט.
היה אחד באיזה עיר מסוימת, לא להזכיר שמות,
היה לו עקט של אתרוגים מהודרים אז במקום שכתוב אותם בערב שמיטה
לפני השמיטה הוא השאיר את זה, אמר השאיר את זה עד ערב סוכות.
בא מישהו נכנס רוצה לקחת מהאתרוג הזה, הרמב״ם אמר זה הפקר אני רוצה לקחת מהאתרוג היפה הזה
או נגיד בסוף השמיטה שעל באדי כולי על מהאתרוג הזה הוא הפקר.
אמר לו האדון בעל השדה אמר תראה אתרוג זה בשבילי
אכלוי וניחמך, כל אחד שיפקר, מה זה בשבילך?
אם אתה כתבת אותו, אתה לוקחת אותו הביתה, בסדר,
זכית בו,
אבל אם לא, זה שיהיה לכולם.
אז מה יעשה לו? אמרת, אתה יודע מה?
הנה כתוב ברמב"ם
שהעצים הם לא הפקר, רק פירות הפקר.
אתה כשיקח את האתרוג,
הרי האתרוג הזה קשור עם העץ
במקום שהוא נובט.
אז עכשיו תיקח לי אתרוג בלי העץ.
גם העץ הוא לא פרי והאתרוג הוא הפרי, קצה פרי.
אמר לי, אם אני אקח את האתרוג בלי העץ הזה, זה פסול.
אמר לו מחברך, התורה אמרה, תחצה ונענוע בלילה, התורה אמרה, ואכילו עיבני עמך. תאכל את זה.
אני את העץ לא הפקרתי, למה שלך לקחת חתיכת עץ קטנה?
אמרו זה שפחות משווה פרותה? אמרו זה גזל.
פחות משווה פרותה? אני לא מרשה לך.
ואם תיקח את זה בגזל, אתה לא יכול לצאת בו עדיין חובה.
אז אמרו לו איזו שמיטה אתה עושה?
ואחרי זו חכמה מה אתה עושה? אמרו לו ככה, אתה רוצה שלא כדין? לוקח את האתרוג שלי? אני אתנהג איתך שלא כדין.
אבל האמת היא שבעל האתרוג לכאורה הוא צודק אבל בעל זה שרצה לקחת את האתרוג פיקח היה צריך להיכנס ולחתוך את העץ הזה איתו.
אבל אתה עכשיו אומר שזה לא על זה התורה התירה?
אני אומר לך שהתורה אמרה בתפוח עץ בלי חתיכות העצים שלו,
אבל באתרוג עם העץ. למה אתרוג בלי העץ לא שווה שום דבר בשביל לצל בו ידי חובה?
השאלה כזאת,
למעשה אדם יש לו גינה, היום יש גינה לכולם.
האם אדם בערב שמיטה,
אלול, כלומר כשיגיע ראש שנה אני מפקיר את השדה,
מפקיר את המעבר לפירות, מעביר את המעבר לפרחים.
אדם לא חייב, יש לו עץ למשל של נגיד ממשל לולבים,
עץ תמר,
הוא לא חייב להפקיר עץ תמר, עץ לא מפקירים אותו.
יבוא אחד ולקחת עצים שנזכח, יאמרו לו שמיטה,
יאמרו לו שמיטה פירות, לא שמיטה לחסות בזה את הסוכה.
אז השאלה אם אדם חייב להפקיר או שהתורה אומרת הפקר,
התורה אומרת מפקר.
אז שם תגידו מה יש, תגיד,
תגיד את המפקיר, מה אכפת לך?
אם אתה צריך להגיד אתה אמרת ואם לא, אז לא.
מה על מה המחלוקת כולה כן תגיד, לא תגיד?
מה הבעיה?
הבעיה הזאת תהיה בה קשה מאוד.
הבעיה הזאת,
חלקו בה גאוני עולם,
המביט ובית יוסף
מ-20 שנה משנת רצ"ב עד שנת ש"ו מחלוקת ביניהן.
זה אומר ככה וזה אומר ככה וזה כתב תשובה כזאת וזה כתב תשובה כזאת.
ובית יוסף אבקת רחל הביא את דבריו של המביט והמביט בספרו הביא ומהרימת בינו של המביט הביא את הדברים לאלוהי בעלות גדולה.
מה היסוד של המחלוקת?
זאת אומרת, העיקר המחלוקת שביניהם.
היה ידוע שהגאון מלווינה
הוא נפרד מאשתו ומאמו ומילדיו ומתלמידיו ורצה לעלות לארץ ישראל.
הוא עלה והגיע עד קושטה וחזר.
ויש
הרבה הרבה נימוקים למה חזר הגאון לווינה.
מה הסיבה שחזר?
זה אומר מנימוק זה וזה אומר מנימוק זה, כל אחד אומר מנימוק אחר.
עליו השלום הרב אריה לוין, שהיה ידוע הרב של אסירים,
הוא היה לו הרבה כתבי יד של הגאון מלווינה והוא היה בדור שלנו הבקיא בדברי הגאון מלווינה, זה היה באריה לוין.
אז הוא אומר להם: אני שמעתי וכתוב בדבר הזה שגאון מלווינה החליט לעלות לארץ ישראל
ואמר
אני בארץ ישראל אנהג כמו שהוא נוהג בבית יוסף.
הלוא כשהוא שלח את תלמידיו לארץ אמר להם אתם ביום חול המועד תניחו תפילין
כמו שפוסק בבית יוסף.
אז החליט לעלות לארדיסה כמו בבית יוסף.
אבל בוויכוח של בבית יוסף המביט בעניין השמיטה הוא הביא
כמו שהמביט הביא אתו צופתו בירושלמי ובבלי והביא הרבה ספרים
והוא דעתו הייתה כמו המביט. אמר מה יש? אני אנהג כמו המביט, זה לא, אין בעיה.
כשהגיע לקושטא
אמרו לו שבית יוסף ובדינו הטילו נידון וחרם מי שלא ינהג כמותם
וינהג כמו המביט.
אז אמר הגויים: ולמה אני אעשה?
אני סובר כמו המביט.
ואם אני אבוא לארץ ישראל וינהג כמו שולחן ארוך, כמו בית יוסף,
אז זה נגד דעתי, דבר אחד: הטוב, אני אבטל דעתי ואני אעשה חומרה.
אני לא יכול לעשות חומרה.
אם אני אוציא מעשר ואני אוציא תרומה
ואזרוק את התרומה בזבל,
אז זה קדושה צביעית, איך אני אזרוק את זה בזבל?
אז לכן אמר, אני לא יכול לחלוק על בית יוסף ואני סובל כמו המביט ואני לא רוצה לבוא לארץ ישראל לצעוק נגד בית יוסף שהוטיל חרם ולכן חזק.
על מה המחלוקת.
אדם קונה היום ענבים מיהודי,
יוצאים ממנו מעשר,
אם היהודי יוצא מעשר, רוצים מעשר.
אם אדם קונה מיהודי ענבים,
והוא אמר: תראה, אני קונה ענבים מאלה בשל ענבי יין, בשביל לעשות בזה יין,
אז אם הוא לא אוכל מהם,
אין לך מה, יכול לעשות מהם יין.
ואם תוך כדי עבודת יין לוקח ענב אחד ואוכל בלי מעשר, אין דבר,
רק שיברך בורא פרי העץ.
עשה יין, צריך להפריש מעשר.
זה נקרא גמר מלאכה.
אם אדם קונה זיתים ירוקים,
קודש אותם, עושה מהם זיתים כבושים.
אז אחרי שעושים זיתים כבושים, מוציאים מזה מעשר.
אם אדם קונה סומסום,
עושה מזה שמש שומשומים,
היום אין שמש ושמין,
יש טחינה,
פעם שמש ושמין זה היה ידוע,
אז מוצאים מזה מעשר אחר או חושבים מזה שמן.
אם אדם קונה ענבים מגויים,
רוצה לאכול אותם,
אז לא צריך מעשר.
הענבים הם ענבים, גמר מלאכה על ידי גוי,
הוא לקח את הענבים, שם אותם בתוך הרגה והוא צריך מעשר.
אדם רוצה לקנות למשל ירק מאיזה ערבי או פרי מערבי,
כשהערבי שם אותו בארגז הוא לא צריך מעשר,
אבל אם יהודי מתנוב הלך לערבי וקנה ממנו את הענבים שם אותו היהודי בארגז,
היהודי מתנוב הלך והביא פועלים יהודים כתב את התפוחה אצל הדרוזים ושם אותה בארגז,
אז זה גמר מלאכה על ידי יהודי חייבים להפריש תרומות ומעשרות.
אומר הרב ספר חרדים תורמוס
תורמוס
אם יהודי קונה תורמוס יבש מגוי
ושלק אותו בבית שלו שבע פעמים ועשה מזה תורמוס
שאפשר לאכול אותו צריכים לוטשים מזה מעשר בלי ברכה
אומר המביט
אני כל החיים שלי רוצה להפריש
מעשר עם ברכה מענבים שאני עושה בהם יין.
אבל אין יהודים שמגדלים, רק גויים מגדלים.
אז הוא אומר, אני קונה מגוי ואני מפריש מהיין בלי ברכה.
אומר לו הרב יוצאוף, תברך, למה לא תברך?
אם אתה גמר מלאכה, אתה גמרת, אז תברך.
זה הוויכוח כל השנה כולה.
מה הדין אדם קונה מגוי פרי או ירק ושמיטה?
האם הפרי שאני קונה מגוי
יש בו קדושה
או אין בו קדושה?
האם אני צריך לשמור על הפרי הזה קדושה שביעית,
לא לזרוק אותו, לא לזלזל בו, או לא?
ומה הדין אם אני כתבתי את תפוחי העט מהעט של הגוי,
או אני לקחתי את העדבים מהעט של הגוי בשמיטה,
האם אני חייב להפריש תרומות ומעשרות,
הוא לא חייב תלפית, תלומות ומעציות.
עיקר המחלוקת היא כזאת.
אומר המביט, אני מתחיל מהמביט,
אומר המביט
התורה הפקירה את הפירות
והתורה אמרה שכל הפירות שיש
בארץ הם קדושות, קדושה צביעית.
אם זה גוי, אם זה יהודי, זה לא משנה.
התורה הפקירה.
אז אם אתה קונה פירות מגוי,
תקנה אבל עליך לשמור על הפרי הזה
זה קדושת שביעית?
יש בו קדושה?
ואם אתה לקחת את המלפורים מהגוי ועשית מזה כבוש,
אל תפריש מזה תרומות ומעשרות, זו קדושת שביעית.
קנית ענבים מהגוי ועשית מזה יין,
גמר מלאכה על ידך,
אבל זה הפירות הם של שמיטה אז לא צריכים להפריש תרומות ומעשרות
זה אומר המביט.
אומר רבי יוסף,
נכון
שהרמב״ם כתב
שאין קניין לגוי להבקיע מידי מעשרות.
אין שום קניין,
אין שום זכות לשום גוי בעולם,
בארץ ישראל,
אפילו שהביא לך נייר שהקרקע היא שלו,
אומרים לו: אדוני,
הקרקע הזאת היא שבט ראובן,
שבט גג,
שבט לוי, שלקחו את זה מארחים ושתיים ערים או שבט יהודה או שבט שמעון, מה פתאום בא לך?
מאיפה זה בא לך אתה?
ואני, יש לי רישום בטאבו עשמי, אמרו לך, סבא שלך, סבא של סבא ביוחד גרם את זה.
אז אין קניין לגוי להבקיע מדי שביעית ומדי מעשר.
אין לך שום זכות.
אבל אם גוי זרע והגוי הזה נטע והפירות האלה,
הוא הוציא אותם מהאדמה,
הוא גמר מלאכה,
אז פטור מתרומות ומעשרות.
אומר הרב בית יוסף,
פעם אחת היה רב אחד גדול,
שרצה לומר שהפירות האלה, על פי שהגוי הוא שעשה גמר מלאכה אז הוא חייב להפריש ואמרנו לו שלא חייב להפריש
לא יודעים מי זה הרב
בא הרב אדירשו ואומר: זה חכם אחד כמו רבי יוסף אשכנזי,
הוא שפסק ככה וכולם חלקו עליו ואמרו שפטור אם גוי עשה את המרוח של הפירי אבל אם הוא יודע לעשות את המרוח בשמיטה זו המחלוקת
המחלוקת היא יותר חשובה, יותר מעניינת.
אדם יש לו גינה,
יש לו פרדס.
מה הוא עשה?
הוא עשה גדר בערב שמיטה
בפרדס הזה ואמר שלט: אין כניסה לפרדס.
אני לא מפקיר.
אל תגידו לי שמיטה לא שמיטה.
הפירות האלה שמיטה או לא שמיטה?
אם תאמר אתה שהקדוש ברוך הוא הפקיע את הפירות האלה
לכל עם ישראל אז הפירות שמיתה
ואם מדובר אתה שאתה צריך להפקיר את זה אז לא הפקרת זו לא שמיתה
והמחלוקת היא כזאת אם אדם חייב להפקיר או אם הוא רוצה יפקיר יפקיר
אומר הרב קוק עליו השלום
מה שאמר רבי יוסף
שלא צריכים להפקיר אומר לא ככה פירוש
סתם פירות הם מופקרים ועומדים
אם אתה עשית גדר ואמרת אני לא רוצה להפקיר אותם,
אז לא חלח עליהם בקדושה השביעית
ואז באמת חייבים לציומות ומעשרות.
אבל בסתיו דווקא אתה דמרקה.
יש אומרים יש הבדל, אם זה שביעי דאורייתא אתה צריך להפקיר
ואם זה שביעי דרבנן לא צריך אתה להפקיר,
אבל זה בהפוך אם זה שביעי דאורייתא כדורייתא יפקיר את האדמה
ואם זה רבנה רק הפירות כולם אז יש בזה מחלוקת.
אנשי בני ברק
שנה הבאה הם פוסקים כמו אבבית
כשהם קונים מגוי הם צריכים לקנות בהבלעה
והפירות האלה צריכים לשמור אותם בקדושה הצביעית.
אם הוא קונה למשל מלפפונים למשל הוא קונה נגיד הוא אבטיח
אז כשהוא רוצה לאכול את האבטיח הוא צריך לאכול את כל האדום הוא לא יכול להשאיר מעט אדום בתוך האבטיח למה?
זה נזרק בזבל, קדושה צביעית.
אתה מקלף מלפפות, תקלף עוד דקה מן הדקה.
אל תקלף אותו בסכין עבה שלא חדה, ויוצר לך הרבה קליפה.
קליפה צביעית, לשמור.
ואת הקליפות, לגנוז אותם במקום מסוים.
אנשי ירושלים אומרים, אנחנו, מה אכפת לנו?
אנחנו לא סוברים כמו המבין.
אנחנו סוברים כמו מרן הבית יוסף.
והוא סובר שאין קדושה בפירות צביעית שנטע אותם הגוי, והגוי הוא שהוא מריח אותם.
היה הגאון,
תלמידו של הגול מווינה, פת השולחן,
הוא בא לצפת, אחר כך בא לירושלים,
והתיישב בירושלים, והתלמידי הגאון לא כן התיישבו בירושלים.
אז הוא אומר,
מחלוקת ישנה בין אבקת רוכל, כלומר רבי יוסף,
בסימן כ"ג, זה לא, זה סימן כ"ב, כ"ג, כ"ד, כ"ה.
והמביט בשני מקומות, בחלק א', שי"א וכ"א.
הוא אומר:
ואני מעת זיכני אלוקי הארץ וביאני היום הלום בשנת צפת,
נתתי ליבי לעיין בהלכה הזאת בארץ הקודש.
כשבא לארץ לדעת מה יעשה כמו מביק או כמו בן-יוסף
ועזרני הרחמני יתברך שמו ויתעלה לכותבה על הספר בשנת ירושלים שעתה שמיטה
ועתה
בשנת התקצג
שנת השמיטה חזרתי על ההלכה העמוקה הזאת
ובעזרת עוזר ישראל יתברך שמו ויתעלה ולפי עניות דעתי העליתי דבר ברור
אז הוא הביא את כל הסברות שאמר המביט בעדו
הוא הביא את כל הסברות של בית יוסף כשחולק על המביט.
ומה שאומר המערימאט
מעניין
שיש למקום כתוב שהבית יוסף בסוף ימיו חזר בו
וסובר כמו המביט
ואת הקטע הזה לוקח את זה חזוני שאומר: חזר בו, אתם ראים? סובר כמו המביט
אומר ברכי יוסף
מה אתם אומרים חזר בו?
יש כתב יד שלו שמר רם גלנטי מודה שבשנת השמיטה של ל"ו בשנת השמיטה הוא אמר להם שדעתו נשאר בטעתו לא חזר בו
אבל מישהו אומר שחזר בו הוא טועה
אז בכל אופן
הרב בעל פלט השולחן יש לו, אתם רואים את שני הסימנים האלה, כמה דפי, באריכות, באריכות, בקיצור זאת אומרת,
הביא את הסברות של בית יוסף והסברה של הבביט,
ועד שבסוף הסיק את המסקנה ובסוף כתב,
בקטע מכ"ט בסוף כתב
"ומי לנו גדול מדברי הרדב"ז שהיה בימי מרן והמביט
והכריע כפסק מרן כמוקדעת על שולחן ערוך
והלכה כדברי המכריע
לשל גויים פטור משביעית
בחייו ותרומות ומעשרות אם יהודי מירח אותם
ובוודאי חייב לשמור כל הלכות שביעית המפורשים בהלכותיה והקדוש ברוך הוא יראינו מטרותו נפלאות כלומר פסק מועה בית יוסף
אז אומרים חכמי אשכנז בירושלים שהיה ערב פאת השולחן בירושלים שהשרדים נהגו כל הזמן כדעת הבית יוסף
ואמרו שאין קדושה
ויש חרם שאסור להוציא מזה תרומות ומעשרות
סליחה רגע, יש חם שחייבים להוציא אותו באותו מעשרות
אז בירושלים נהג כמו ירושלים אבל בבני ברק זו עיר חדשה לא היה שם מביט לא היה שם מרן בית יושב לא היה פה עד השולחן
שם נהג כמו מנהגי המביט וכמו שהרב הגאון מווינה רצה לפסוק כמו דעת המביט
ובאמת אם הם יסתקו בדעת המביט יש להם הרבה בעיות
הבעיות של ביעור,
אומר המרה סרילה לא צריך ביעור, הרבה דברים יש נפקמינה בדברים האלה כולם.
ועוד דבר,
היסוד
של מה שאנחנו נוהגים בכל השמיטות,
שקונים פירות מגויים,
צריך לדעת,
מה שכתבו לקנות פירות מגויים,
זה הגויים של אז,
היו חיים איתנו בשלום ובשלווה.
לא הגויים של היום שהם רודפים את עם ישראל.
הגויים של היום, אם אתה תתן להם כסף
לקנות פרי מעזה,
מה יעשה האיש הזה מעזה בכסף הזה ייתן? זה לבן שלו.
לבן שלו, מי יודע מה שיעשה אם הוא חמאס,
אם הוא ערפאת,
אם הוא דברים אחרים.
מי יודע בכסף הזה שאני נתתי לו,
שאני גרמתי לכך שיקנה מזה סכין והזיק מזה איזה יהודי.
אם הצלו כבר לקנות מגויים, מגויים טובים,
או מגויים שאתה לא נותן להם חזקה בארץ ישראל, תקנה להם עבר הרדן, תקנה להם מטורקיה אם צריך לקנות,
או בשביל מה כל זה,
גוש קטיף הקדוש ברוך הוא עזר,
נתן להם שכל וכוחות גדולה איך לייצר ירקות בלי תולעים,
והם אמרתי לך כמה פעמים שהם את התולעים זורקים סביב רשועים את הלחום,
סביבם זה כל התולעים נמצאים
הם מגדלים במצע מנותק,
בכלי שלא מנוקב,
עציץ לא מנוקף וגם יש כיסוי על זה.
דעת בת השולחן מספיק אם העציץ לא מנוקף
או מספיק שיהיה רק כיסוי
אבל הם עושים כל החומרות כולן גם עציץ לא מנוקף וגם מצע מנותק וגם כיסוי והכיסוי שלהם של היריעות של הניילון זה לא חד פעמי
זה קבוע זה לא זה לא כמו שפעם היה פחות מעשרה צפחים היום זה בית אפשר לישון שם כמה פעמים שאלו אותי הירקנים של המגדלים שם הם חייבים בחממה שלהם לשים מזוזה
הוא אומר לפעמים אני בלילה יושב שם או ביום אני נח שם אם הוא חייב במזוזה
זה ערעי זה בכל אופן
יש מי שאומר למשל
אדם
נגיד דוגמא פה,
פה במקום הזה הוא גר בבית הזה
ובכניסה הוא עשה סוכה כמו שאנחנו עושים פה סוכות או למטה כמו שאנחנו עושים סוכות
הוא אומר מקבע שמהסוכה הזו אתה נכנס לבית שלך,
אתה חייב לשים מזוזה בסוכה.
למה? זו כניסה לבית
וכניסה לבית זה כמו ביצר חיה בסוכה, חיה במזוזה
או למה אתה חייב במזוזה,
אין בעיה.
או יש מי שאומר יש לך אתא מזוצרה.
מקורה.
שם את המזוזה.
בא בסוכות אתה מוציא את התקרה.
אם אדם מוציא את התקרה אז המקום הזה לא חייב במזוזה.
אחר כך אחרי הסוכות אתה סוגר את הכיסוי בחזרה.
אז המזוזה הזאת הייתה שבעה ימים בלי צורך בה.
ועכשיו אתה רוצה להשתמש בה, תחקור אותה ותשים אותה עוד פעם.
יש מישהו שאומר, מה אתה מדבר?
למה ככה אתה אומר?
כששמתי את הבוזה הייתה כדין, כדין.
מה שבינתיים עשיתי, אין נפקא מינה, דוגמה.
אדם, יש לו טלית, דית קטן.
עשית צייעות ארוכות.
מה עוד לא על הבשר שלו? מפריעים לו.
מה הוא עושה? עושה כיס קטן,
מגלגל את הצ'ציות ומכניס אותן בתוך הכיס הזה.
זה לא צ'צ'יץ',
זה לא הקלפי בגדיכם.
שמת את זה למט בפנים,
אתה פותח את זה, תפרק ותשים את זה עוד פעם.
לא, אנחנו לא אומרים ככה.
אנחנו עוברים מקבע, כששמת את זה, היה כדין, שמת את זה.
אם קבע שכדין,
אז אחר כך אתה מוציא את זה, אין דבר. או למשל,
אדם עושה סוכה.
בא גשם, שם על זה ניילון.
אז הסוכה פסולה.
נגמר הגשם, הוא הוציא את הניילון.
אז תגיד לו, אתה מוציא את הניילון,
אתה עושה, תעשה ולא מנע עשוי. אתה מכשיר את הסכך שלך, שלא היה לא ככה.
אז סך היה כשר,
היה עליו ניילון,
הסרתי את הניילון, נשאר כשר,
לא דבר במזוזה.
ועל כן היה בגמלה כתוב שהיו פעם סוכת היוצרים, היה להם סוכה בתוך סוכה.
בית בתוך בית.
וכתוב ששניהם היו חייבים במלוזה זה מדין אחר זה היה מקום שהם גרים בו לא מקום שעושים אותו רק בשביל יסוקו אם כן נחזור לעניין שלנו
אם אדם רוצה היום
הוא יכול להפקיר היום
כלומר כל הפירות כל הפרחים שיש לי בגינה
אני מפקיר אותם
וגם אני מרשה לאנשים להיכנס
בזה גם המביט הסכים איתו וגם בן יושב הסכים איתו
לא אמרת אז היום אל-בדיל קול-עמאן אומרים יכול אדם להיכנס ולקחת את הפירות
אם יש פירות
אבל צריך להיזהר לא להשחית את העץ
צריך להיזהר שלא ייהנה מהאדמה הזאת
שימוש
חריג מה שקוראים לזה היום רק לקחת את הפרי וללכת וזה הכל
לא יותר מהדבר הזה
ועד כן מצווה
על אדם לקיים את ההפקר הזה איך אחד אמר?
אחד אמר האמת היא מצווה על האדם להפקיר, אם לא הפקיר אומר הכבוד ברוך הוא אני מפקיר
אז בא אדם אחד אמר טוב אני להפקיר כדאי לי שברוך הוא יפקיר את המקום שלי
זה נשמע שהשם מתחשב איתי במיוחד
אבל אמרו לו מי אמר שאחר כך יזכה לך את זה, יגיד לא הפקרת אני מפקיר את זה לכולם
בכל אופן אדם שמקיים את המצווה ודעת הרמב״ם
היא כזאת
מצוות עשה להשמיט כל מה שתוציא האדמה הארץ בשביעית שנאמר
והשביעית תשמטנה ונטשתה מה הפשט של מצוות עשה?
מצוות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ זאת אומרת מצוות עשה עליך אתה שתגיד אני משמט אני מפקיר את הפירות האלה אז זאת אומרת לכאורה אסמכתה לדעת עבד יוסף
אומר הקסם משנה אומר מגיד שפורץ בה פרצות
מה זה בשביעית תשמיתנה מותשתה יש לך פרדס מוקף גדר
אתה בערב שמיטה בערב שביעית תיקח
מספריים של ברזלים ותחתוך את כל הגדרות האלה תעשה פרצות
ואם זה הגדר מאבנים תשבור את אלה כמו שעשו
היוונים פרצו פרצות במקדש.
אחר כך אומר הקסם משנה מפני תיקון העולם אמרו
חכמים שלא יפרוט פרצות בשדהו אומר אם יגידו לאדם תפרוט פרצות אלף שלא יגיד לא רוצה לפרוט אה אני מפריט זה מספיק שאני מפריט את הפירות גם אני אשבור את הגדר אז אמרו חכמים טוב אתה יודע מה אתה לא תשבור את הגדר תאיר אותו אבל לא תנעל את הדלת
אבל אם אתה גר במקום ספר,
אם אתה לא תנעל את הדלת אז יבואו,
לא,
בהמות יאכלו את זה,
לא בני אדם,
אז אתה לא חייב לתת לבהמות האלה לאכול,
שלבהמות אתה יאכלו את גיוני עמך,
לא עם אחר יאכלו לאכול מהדבר הזה כולו.
אלא
שאמרו החכמים,
אין צורך לפרוט,
אבל אסור לו לגדור וודאי אם הוא גדר עובר ומבטל מצוות עשה אף אם לדעתו להפקירם אחר כך
אבל אני אגדור
ואני אגיד אני מפקיר את הפירות האלה.
לא ונתשתה אתה לא תגדור אם אתה גודר אתה מראה שאתה לא רוצה להפקיר או מי שיראה את זה יחשוב שאתה לא רוצה להפקיר את הדבר הזה
ועוד דבר
הוא אומר טוב
התורה אמרה ואכלו בבני עמך בסדר יביא הוא עצמו או יביא פועלים איתו את כל התפוחה עץ מהשדה שלו יוריד
לא בשבילו
וישים את זה בבית שלו מי שאני שרוצה יבוא ייקח
מה שרוצים התורה אמרה ואכלו בבני עמך בבקשה הנה אני עושה לך טובה מכניס את זה לא
אומר הרמב״ם אסור לו לאסוף את פירותיו בתוך ביתו
אפילו שאתה מפקיר אותם.
לא כל אחד ואחד נעים לו לבוא לבית שלך לדפוק בדרך לקחת תפוחי עץ אחד ואתה כל פעם תסתכל עליו איך הוא לוקח תפוחי עץ והוא יחשוב שאתה ענך צרה עליו ואתה לוקח כמו שער בבטנו כמו חרב בבטנו אכול ושתו יאמר לך ולבו בלעמך.
אז לכן אתה תשאיר את זה בשדה.
אני אעבור לשדה אקח אתה לא רואה אותי ואני לא רואה אותך ואכלוי ולא נעמך כל אחד ייקח ויאכל.
וכשכתוב אביוני עמך אומר הרמב״ם ההפקר הזה בין לעניים ובין לעשירים זה לא רק אביון אם אדם עשיר
רוצה להיכנס לבית של עני שיש לו עץ אחד
יצא בתבוע עץ אחד מותר לו להיכנס ולקחת את זה אלא אם כן עני פיקח ייקח את האחד הזה מותר אם הרמב״ם מתיר לו לקחת חמש כדי שמן וחמש כדי יין
אבל עדיין מותר לוקחת כמה את הבוחרת שלו לאכול זהו בביתו.
אבל שלא יסתחרר בזה ולא יקטוף את זה כדרך הקוטפים.
במחלוקת שיש בין בית יוסף לבין המביט אנחנו פוסקים כדעת בית יוסף גם אם נמצאים בבני ברק.
אגב ספר הברק מחמירים לאט מאז שיחמירו אבל זה כולה דעת בית יוסף אבל אנחנו אומרים דעת בית יוסף כלומר שאין בזה קדושה שביעית ואם
ישראל קנה את זה והוא מירחת את זה, אז הוא חייב להפריש תאומות ומעשרות,
רק אמרו,
יפריש מלוא ברכה.
ואם אדם קונה פרי מגוי
וגמר המלאכה אתה עושה אותו.
בואו נהיה לכם דוגמה כמה שום דבר הזה, היה פעם חמור.
היו מביאים לארץ שומשום.
היו לוקחים אותו וצוחטים אותו, עושים שמשומשומים.
ומה שנשאר היו מאכילים אותו לבהמות,
כוזבה היו מאכילים לבהמות.
או היו פוחנים אותו, עושים לזה טחינה,
את הסומסומים האלה.
אז אמרו, אם אדם לוקח סומסום
מהמקום שמוכרים ושם את זה על העוגה שלו,
אף על פי שהסומסום הזה בא מחוץ לארץ,
מקום שאתה עושה גמר מלאכה
ואתה שם את זה על העוגה, תוציא מזה מעשר.
מחוץ לארץ!
גויים!
לא אכפת לנו.
אתה גמר מלאכה,
אתה גמרת אתה תוציא מעשר פה.
היום מכיוון שחלחלות שמים
סומסום, על עוגות שמים צומצום, צומצום זה כבר נפוץ לא לשמן.
עושים שמן אבל כשהם הביאו אותו לארץ לא עושים בו שמן עושים בו הרבה על לחם ועל עוגות זאת אומרת
כשבחוץ לארץ עשו את הגמר מלאכה שלו לא בשביל שמן אלא בשביל עוגות אז אם זה בשביל עוגות
אם אדם ירצה עכשיו לעשות שמיהן מהשומשום הזה אז הוא חייב להפריש
דרימות המעצורת בסוף שעושה את השמן.
או אם אדם לוקח צימוקים מחוץ לארץ
אין צימוקים מחוץ לארץ,
צריך זהיר מחלם, משמן, משומן,
יטוף אותם, אוכל מברך העץ הוא אוכל.
אבל אם הוא לוקח את הצימוקים מחוץ לארץ ורוצה לעשות מהם מצימוקים יין צימוקים,
חייב לעשות תרומות ומועצות בלי ברכה,
או למשל בירה,
בירה, בירה שחורה, בירה לבנה,
החיטה והשעורה
והנבט הזה של הבירה השחורה זה בא מחוץ לארץ
בזה שם זורעים זה לא בשביל לאכול את החיטה והשעורה אלא לעשות מזה בירה.
הבירה אתה עושה פה.
אז אלה שעושים בירה פה חייבים להפריש
מזה תרומות ומועצות בלי ברכה. למה?
שגמר המלאכה זה על ידי ישראל.
ומי שלא רוצה להפריש תרומות ומועצות במקרה כזה, זה כשעליו חומרה גדולה.
וכל זה, תרומות ומועצות, אנחנו מפרישים בלי ברכה, כל זה בזמן הזה.
נכון שיש סברה שאומרת
שתרומות ומועצות בזמן הזה דאורייתא,
אבל מרן פסק זה רבנן,
והגאון מבינן פסק זה רבנן,
ורוב הפוסקים פוסקים זה רבנן,
ואוקיי, יש כמה קולות בדבר הזה.
אנחנו לא נותנים תרומה שלמה לכהן,
לקחים רק אחת במאית וזורקים את זה.
אבל כשהמשיח יבוא והכהנים יטהרו והפירות יהיו בטהרה, בקדושה בטהרה ונפריש תרומות ובעשרות,
אז ניתן לכהן והכהן ייקח, תרצה לאכול להגיד ברוך אתה אשם, אלוקי בלך העולם,
שקדישנו ולמיטה וציוונו לאכול תרומה.
