נטיעת עצי סרק מיתו באב בערב שביעית
עציץ בשבת ובשביעית
אמירה לגוי לעבוד באדמה.
השבוע אנחנו גם נקרא בפרשה על שנת השמיטה.
אנחנו בשבוע שעבר דיברנו על חלק מהלכות שמיטה ומשום מה בחלק מהעיתונים כתבו נגד מה שאנחנו אמרנו,
אם זה היה במכוון או שזה היה כמסיח לפי תומו,
אבל לא משנה, הם כתבו נגד. אנחנו אמרנו בשבוע שעבר שאסור לגננים לטוח עצי ורדים או שושנים, כל דבר שהוא עץ אסור.
הם פרסמו שמותר, אחרתו בשבט, אחרתו באב, מותר.
אנחנו אמרנו שבנגע לעצי סרק יש מחלוקת.
הם אמרו, מותר.
בשביל מה להתיר את ההיתרים? בשביל מה ההיתרים האלה?
תכף נראה רש"י ורמב"ם ורוצפות ויש ירושלמי, אז אנחנו מדברים על הנושא הזה.
אנחנו מדברים על ערב שמיטה, לא על שנת השמיטה, את זה כולם מודים, אנחנו מדברים על ערב שמיטה.
אז הגמרא אומרת במצכת ראש השנה
שבערב השביעית
צריך שלושים יום לפני כן לא לטוע עצים.
ואומר רש"י:
למה משום תוספת שביעית שמוסיפים מחול על הקודש?
אז מקשים על רש"י.
הרי כתוב בגמרא במסכת מועד קטן שאסור לחרוש שלושים יום לפני
שנת השמיטה,
וחז"ל הוסיפו שעשו גם כן מחצרת ומפסח,
ואחר כך ביטלו את זה ואמרו: מותר.
אז גם פה בעצים נגיד: מותר,
נבטל את זה.
אז אומרים הצפות כמה תירוצים בשם רבנותם.
תירוץ אחד, אומרים הצפות,
שמא חרישה וזרועה יותר חמור מאשר נטיעה.
למה?
כי כתוב בתורה בצורה מפורשת בחריש ובקציר תשבות ולא כתוב לא תיטח.
ועל כן בחריש ובקציר,
כשזה כתוב בצורה מפורשת בתורה על כן הקהלו אבל בנטיעה אחרת.
ואז אומר רבי נותם צריכים להקל בנטיעה יותר מאשר בחריש ובקציר שלא כתוב בתורה בצורה מפורשת נטיעה.
אחר כך הוא אומר שמובא בירושלמי טעם אחר,
שאחד אילן סרק ואחד אילן מאכל עד כאן מעבה הקורות, מכאן ואילך מתיש כוחן.
הוא אומר אם אדם יש לו עץ סרק
עד עצרת או עד פסח,
אז העץ מתעבה, הולך ומתעבה.
גם עץ שהוא סרק אז הוא מתעבה.
ופירות גם כן,
כן, נותנים פירות יותר טובים, יותר מתוקים, יותר חשובים.
אבל מכאן ועלה הולך ופוחת, אז אין לשם מה אתה חורש, אלא ודאי לשם זה.
זה דבר אחד. דבר שני,
הגמרא, כשדנה לקמאן,
היא אומרת, צריך,
יש מדעה מהאומר, צריך 30 יום ו-30 יום לפני
שנת השביעית,
אז אומר רש"י,
30 לקליטה ו-30 לתוספת.
זאת אומרת, כל האיסור שאני צריך 30 יום לפני השמיטה זה מדיני תוספת שמיעית,
תוספת של שמיטה.
והצוות חולקים עליו, אומרים לא צריך, זה כבר בטל העניין של התוספת ורק העניין של הקליטה רק שבועיים.
אבל רש"י אומר את זה.
יש בירושלמי,
שמביא במחד חינוך,
הוא אומר ככה:
למה
צריכים להיזהר לא לטוח עצים 30 יום ועוד 14 ימים מתו באהבהלה?
בירושם הוא מביא או מדין חשד או מדין מונין,
או מפני שיחשדו בו שהוא נטע את זה בשמיטה,
או מפני שאם נוטע עץ מאכל אז שבוע או שבועיים לפני שביעית,
אז זה לא חשוב כלום.
הם מתחילים לספור שנה ראשונה לעולם משנה ראשונה של שביעית.
אז יגידו, הוא זרע בשביעית, נטע בשביעית,
לכן אמרו לו לעקור.
אז הרצלמי מביא שני טעמים.
הרמב"ם,
כשהוא רוצה לומר את הטעמים,
אז הוא אומר בצורה מפורשת,
והזכרנו את זה בשבוע שעבר,
אף בזמן הזה אין נוטעים אילנות ואין מרכיבים ואין מבריחים,
אלא כדי שתקלוט על נטיעה ותרשה אחר הקליטה למד יום,
זאת אומרת 44 ימים.
ודבר זה אסור לעולם מפני מראית העין.
שמא יאמר הרועה בשביעית נטעו כאמר חסד.
לא מדין מונים לעור לה.
ונפקא מינה ככה:
אם תאמר אתה מונים לעורלאה אז רק עץ מאכל אבל עץ רק כמו שאמרנו עץ שושנים עץ ורדים אז יהיה מותר אז אם אתה אומר בגין חשד אז מה אכפת לך עץ שושנים או עץ מאכל
ואחד המפרשים אמר הרמב״ם היה מאוד מאוד זהיר כשכותב דברים היה מודד את
את כל מילה מה לכתוב ומה לא לכתוב.
הרמב״ם כותב ככה:
אף בזמן הזה אין נוטעים אילנות.
יאמר הרמב״ם: אף בזמן הזה אין נוטעים אילן מאכל.
למה אמר שם אילנות?
אלא בא ללמד אותנו הרמב״ם שהכוונה אילנות בין אילן סרק ובין אילן שנותן פירות.
נכון שהחזון איש מפרש אחרת את הרמב״ם,
נכון שהרב קוק בשבת הארץ הביא שתי שיטות בנושא הזה,
נכון שפאת השולחן הביא גם כן פירושים על הנושא הזה,
נכון שפני יהושע אומר: אני לא יודע,
מנאי לא להרמב״ם את הדבר הזה.
מה זה אתה לא יודע?
יש ירושלמי, מה זה לא יודע?
אבל מכיוון שהפשט של הרמב״ם,
והפשט של רש"י הם מדברים מדין תוספת ומדין חשד לא מדין עורלה אז לכן גם כשכתבו בעיתונים שמותר לטוח עצי ורדים ועצי שושנים אז לדעת זה לדעת חזון איש אבל לדעת הרמב״ם אז זה אסור
ולנו יש כלל
אם הרמב״ם אומר הלכה אז הוא מרא דעת רע הוא מרא דעת רע של כל ארץ ישראל
אם בית יוסף חולק עליו אז קיבלנו שולחן ערוך,
אבל במקום שאין שולחן ערוך מה שכתוב בבית יוסף, מה שכתוב ברמב״ם זה מחייב,
ועל כן אי אפשר להקל את כל הקולות כולן.
מותר היום לזמר את העצים, מותר לנקש, מותר לעדור, הכול מותר,
מותר לחרוש,
אבל לטוע עץ סרק, כלומר כל שכן,
עץ פרחים שמריחים בו ריח, נהנים ממנו,
אז עוד יותר חמור הדבר הזה כולו.
בשבת,
בשבת כתוב "למען ינוח שורך וחמורך בעבדך ובעבתך".
כלומר,
מה הדין אם לי יש שור והשור הזה יוצא לרשות הרבים ועל גבו יש מסע?
האם אני חייב ללכת ולמשוך את השור בחזרה,
או השור הולך שילך? המחבדית זה בהמה, לא חיי בית שבת.
כלומר,
אני חייב
שהשור הזה לא יחלל שבת,
לא ילך ברחוב עם מסע,
או אני אסור לי לשים מסע על השור או על החמור,
הלך לבדו, הלך לבדו,
עוד נפקא מינה.
מה התורה רוצה מאיתנו בשמיטה?
האם התורה רוצה שאני לא אעבוד בשמיטה
או התורה רוצה שהאדמה לא תעבוד בשמיטה?
תכף נראה מה לבקמינא.
לבקמינא היא פשוטה,
אם אדם מזכיר בית ויש לו גינה בבית,
אז אם הקב"ה רוצה שאני לא אעבוד בשמיטה, אני לא אעבוד בשמיטה, מה אתה רוצה ממני?
אבל אם התורה רוצה שהאדמה שלי לא תעבוד בשמיטה,
אז אסור לטוח סוחר לזרוע ולחרוש או לטוח עצים באדמה הזאת.
כי התורה אומרת שהאדמה הזאת נצחה היא קדושה בשנה הזאת אסור לך להשתמש בה.
אז הגמרא אומרת
במסכת עבודה זרה שאסור למכור לגוי כל השבוע כולו.
אסור למכור לגוי עגלים,
שיחים,
אסור למכור להם את זה.
למה?
אז כתוב: "בכל מקום אין מוכרים להם בהמה גסה, עגלים ושיחים".
למה?
אומר השיעי:
"ואפילו שבורים שאינם ראויים למלאכה גזרו ברבנן דין מעטה לחלופי בעטה למזבן להוא גדולים ושלמים הראויים למלאכה".
ואי כאלה מחש לשאלה ולסחירות ולניסיוני כדי לפרש טעמה,
אסור לך למכור לגוי בהמה.
למה?
אם אתה תמכור לו בהמה אז מחר אתה גם תשכיר לו בהמה,
גם תשאיל לו בהמה,
ואם אתה משאיל לו בהמה אז הוא יעבוד בזה בשבת,
אז לכן אסור.
אז הגמרא אומרת: מי יעבוד? מה אכפת לי?
הלא כתוב ששכירות זה ממכר ליומי.
כשאני משכיר איזה חפץ לאדם מסוים,
או אני משאיל את החפץ הזה לאדם מסוים,
אז אני השארתי לו 30 יום,
תוך ה-30 יום אני לא יכול לקחת את זה ממנו,
אני משכיר לו דירה לשנה אני לא יכול לקחת ממנו תוך שנה,
אז זה נקרא מכר.
אז הגמרא אומרת
שלא לכל דבר זה נקרא מכר.
הגמרא אומרת
שישראל ששכר פרה מכהן,
שכרתי פרה מכהן,
כהן יש לו פרה ואני שכרתי אותה.
ויש לי, אני, תומא,
קרשיני תרומה,
אז אני רוצה להאכיל את הבהמה הזאת.
אז אם תאמר שהבהמה הזאת כנויה לי,
אסור לי להאכיל אותה,
קרשיני תרומה, אני ישראל.
אבל אם תאמר שהבהמה שייכת לכהן,
אז אני יכול להאכיל אותה,
את הקרשיני תרומה.
זאת אומרת שגם אם הוא הסכיר את הפרה,
עדיין יש לו בעלות עליה.
ועל כן נכון יש הצפות קצת לא מסכימים עם רש"י אבל נראה את רש"י
רש"י אומר דבר כל כך, הוא אומר ככה
שדה דה אדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית
אומר רש"י אדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית
שנת שבתון יהיה לארץ
זאת אומרת אתה חייב שהאדמה לא תעבוד.
יש מי שאומר אתה חייב שהאדמה בקיבוץ בקצה העולם, בקצה הארץ,
לא יעבדו שם.
אבל פחות אם זה שלך, אתה חייב שלא יעבדו לך באדמה שלך.
והרמב"ם יש לו תלמיד הקדמה.
אומר הרמב"ם,
הלכות שמיטה ביובל יש בכללן שתיים ועשרים מצוות,
תשע מצוות עשה ושלוש עשר מצוות לא תעשה, וזהו פרטן. מה הפרטן? שימו לב,
שתשבות הארץ בשביעית ממלאכה,
ב.
שלא יעבוד עבודת הארץ בשנה זו.
שני דברים
לאו ועשה,
לאו,
לאו, שעלי אסור לי לעבוד.
עשה שהאדמה צריכה לשבות.
אז על כן,
אדם שהשכיר או משכיר היום דירה לשנה,
אז יאמר לו לשוכר, ויש לו גינה בחצר,
יאמר לו לשוכר: שמע,
אני מבקש ממך ואני דורש ממך שאני מזכיר לך את הביתה, אני את הגינה לא מזכיר לך.
רק אני מאשר לך לשבת ליהנות בגינה להסתכל אבל לזרוע בגינה לטוע בגינה לעדור את הגינה בשמיטה זה אסור לך
למה אדמה חיית צריכה לשבות
אומרים הצפות דבר מאוד מעניין
לפיכך
אסור למכור הכוונה על בהמה
ופריך
וארץ שדה ידי אדם מצווה על שביתת שדהו שימו לב
ואיכשהו ביד ישראל אחר יש בו איסור דאורייתא אם זרע בו הישראל.
אומרים הצוות: אם יהודי אחר יזרע באדמה שלך אז אתה עובר על איסור דאורייתא.
טוב היום הכול דרבנן אבל עוברים על איסור.
ולדעת הפוסקים האחרים גם אם אדם השכיר את הבית שלו לגוי אסור להשכיר לגוי.
אבל הוא השכיר לגוי אז הוא יאמר לו לגוי אסור
אני לא יכול לחרוס אדמה בשמיטה, זו האדמה שלי.
הגוי!
גוי כמו, אם אני אגיד, כמו בהמה יעשו בעיות. גם הבהמה, אסור לי לשים עליה שזה יהיה לחמסה לבד בשבת.
זה אסור לי.
והגמרה משווה את זה לזה.
אז מכיוון שכן,
צריכים מאוד מאוד להיזהר בדבר הזה. ושוב,
אנחנו הכרזנו ואמרנו בשבוע שעבר,
כשאדם גר בבניין משותף,
אז יעשה תנאים, יאמר אני לא רוצה, יפקיר את האדמה או ייתן להם את הכסף של ועד הבית ויאמר אני נותן לכם את זה בשביל ניקוי המדרגות ולא בשביל הזריעה בגינה.
אז לכן צריך מאוד מאוד להיזהר בדבר הזה ובעיקר בעיני שכירות.
דבר נוסף,
הרב בשבת הארץ, הרב קוק,
הוא כתב את זה בקיצור,
אז מכון התורה והארץ הוציאו את שבת הארץ החדש, הוצאה חדשה,
ושם הם כתבו
טור מיוחד
האוסרים להשכיר שדה של ישראל לגוי והאוסרים להשכיר שדה של ישראל לישראל,
ובצד שני דעת המתירים,
האוסרים והמתירים.
העניין הוא כך,
ההגדרה האוסלם אומרים שהתורה אומרת "ושבתה הארץ".
המתירים אומרים "אתה אסור לך לעבוד",
ולכן אם הבמה יוצאת יוצאת ואיכפת לך גם ממנה.
אבל מכיוון שהרמב״ם כלל ואמר שההגדרה שיש גם עשה וגם לא תעשה ו"שבתה הארץ" בא מישהו והוא רצה להמציא המצאה ואמר ככה
שבתה הארץ הבאת לה' זה עשה וזה מצוות עשה שהזמן גרמה רק בשמיטה.
אז אם אדם יש לו שדה יגיד לאשתו שתשכיר את זה למה מצוות עשה זה הזמן גרמה נשים ודורות לא זה מתי עומדים בדבר הזה אם לאשה יש לה חמור למשל היא לא יכולה ללכת לעבוד בו או להשכיר אותה בשבת
כי כשיש בעיה של אי עבודה באותו דבר שבע תעשה וזה לא אומרים.
התורה מת ושבתה את לא תעשי את הדבר הזה אז את קמה וקום ועשה להשכיר את זה אז עוברת על איסור העשה.
אדם רוצה לקנות עציץ בשנת שמיטה
או אדם עובר דירה בשנת השמיטה
אני כרגע לא מדבר על שבת, אני מדבר על שנת שמיטה.
אז אם אדם עובר דירה ויש לו בבית עציץ נקוב,
אז רוב הפוסקים אומרים,
למשל אנחנו פה נמצאים בקומה שנייה, למטה יש קומה ראשונה,
תחתנו, נכון?
כן.
יש שכבה של מלט פה ורצוף של אבנים פה,
אז אם אני פה, יש לי עצית נקוב או עצית לא נקוב, הוא לא ייהנה כלום מהאדמה.
האדמה למטה וזה מרוצפת,
ויש גג של מלך.
קוראים לזה צולמה.
מה זה צולמה?
יש לך מערה, מי שפעם היה במערת שמעון הצדיק
או במערת הסנהדרין.
מערה.
על המערה יש
אבנים של המערה, אבן של המערה, הגג.
ועל זה יש עפר, האשמה מותר לך לזרוע?
הרי תגיד, יש הבדל, מרחק בין הגג לבין הרצפה?
אתה אומר, צולמה,
האבן הזאת יונקת מהאדמה, גם פה זה יונק מהאדמה.
ועל כן,
אז אם אתה רוצה להוציא את העציץ הנקוב הזה חוצה מהחלון,
לעדן של החלון, אסור לך.
אם אתה רוצה לעבור דירה ומכונית מסע נמצאת למטה ואתה מעביר את זה בחצר, אתה שם את זה במכונית מסע,
אסור לך.
אתה שם את זה במכונית מסע,
כדי להכניס את זה לבית שלך, אסור לך.
מה התקנה?
לקחת
נייר כסף
או שקית ניילון,
היום יש שקיות של,
מחוץ לכבוד המקום הזה, שקיות של זבל יש,
אז לקחת אותם ולכסות בהם את העצית
מלמטה ומלמעלה,
ואז תעביר את זה ממקום למקום.
זה בשביתה.
עכשיו בשבת.
בשבת,
אז בכדי שהדברים יהיו ברורים יותר, לפני שאני אתחיל את ההלכה,
אני אקרא שלושה סעיפים
מהשולחן ארוך.
בשבת
אז כתוב כך
"אסור לתלוש אפילו מעצית שאינו נקוב".
עצית שהוא לא נקוב,
של ברזל או משהו אחר,
ומונח על הרצפה, תגיד, זה לא שייך לרצפה, זה לא נקוב,
אסור לתלוש.
סעיף שני,
עצית,
מה זה עצית?
אומר הרמה, חצי קד שזורעים בו עשבים.
היום עושים עציצים מיוחדים,
אבל זו הגדרה מקודם.
אפילו אינו נקוב,
יש להיזהר מלטלטלו על גבי קרקע ולהניחו על גבי צדות או איפקע,
בין שהוא של עט, בין שהוא של חרס.
יש לך בבית עציץ,
לא נקוב.
לא תגיד נקוב זה בעיה, לא נקוב.
ואתה רוצה לקחת אותו מהרצפה ולשים אותו על השולחן.
אתה רוצה להרים אותו מן הרצפה ולשים אותו במקום אחר.
לשים אותו על גבי עתידות.
יש לך איזה עמוד של ברזל ולמעלה יש לו ראש,
אתה רוצה לשים את זה עליו.
אסור.
ואם העציזה זה נקוב,
יודעת הרמב״ם היה על הרצפה והרמתי אותו ושמתי אותו
על משהו תלוי באוויר ויש מרחק אוויר בין העצית לאדמה אומר הרמב״ם חייב סקילה
חייב קורבן חטאת
אומר רש"י לא אומר רש"י אם הוצאת אותו ושמת אותו על השולחן
אם הוצאת אותו מן האדמה ושמת אותו על עדן החלון זה חייב מדרבנן
או מדאורייתא.
אבל אם אתה תולה אותו באוויר,
בקבע שעוד יונק מהאדמה דרך האוויר,
אז האסור הוא רק מדאורייתא ולא מדאורייתא.
מה אתה מכניס מדאורייתא ומדאורייתא,
עשית אל תוציאו אותו ואל תלתל אותו,
לא עשית נקוב ולא עשית שאינו נקוב.
בין אם הוא נקוב הוא יותר חמור,
ולא נקוב,
לדעת הרעש שלחן ארוך גם כן צריכים להיזהר מהדבר הזה.
עכשיו יש דבר אחר, כתוב ברמב"ם
איחור של אילן שנפסח מערב שבת מן האילן ובו פירות,
מותר לתלוש הפירות ממנו בשבת.
היה לך עצר שקידים
והענף הזה נשבר בערב שבת.
יש לך שקידים בתוך הענף הזה,
ונגמר בשולם, אתה יכול לקחת מהשקלים האלה.
אבל, אומר רמה,
מותר להעמיד ענפי אילן במים בשבת,
ובלבד שלא יהיו בהם פרחים ושושנים שהם נפתחים מלחילוכית המים.
ביום טוב,
ביום טוב
יש לי עציץ עם מים.
לקחתי את הלולב והערווה והדסים בבוקר מהעציץ הזה.
הלכתי לבית כנסת ונענעתי ואני רוצה להחזיר את זה.
אז להחזיר את זה למקום הזה מותר,
לחזיר את זה לכלי אחר אסור.
ביום טוב רוצה להוסיף מים על זה מותר,
להוסיף מים על כלי אחר אסור.
בשבת
לקחתי את ההדסים או רוזמרי,
את הבשמים האלה אז היו בתוך מים.
הוצאתי אותם מתוך מים,
הרחתי בהם, רוצה להחזיר אותם בשבת מותר,
לאותו מקום.
להוסיף מים, אומר מגן אברהם, אסור.
ביום טוב מותר לך להוסיף מים על זה,
אבל בשבת אסור לך להוסיף מים על זה,
וכל שכן אסור לך לשים את זה במקום אחר,
וכל שכן אם היית הדסים בערב שבת,
ושכחת לשים אותם בתוך מים,
כשאסור בשבת לשים אותם במים.
אומר הרמב"ם,
"ובלבד שלא יהיו בהם פרחים ושושנים שנפתחים לחלחית המים".
אדם קונה איזה זר של פרחים,
והשושנים או הוורדים, או לא משנה, פרח סגור.
אז אם אתה תשים אותו בתוך המים,
אז הפרח הזה יפתח.
אם אתה תוציא אותו מהמים הפרח הזה לא ייפתח.
אז היה לך זר כזה ובערב שבת שמת אותו בתוך המים.
בתוך מים שמת אותו.
אז אסור לך בשבת להוציא ואם הוצאת אסור לך להחזיר.
למה?
כשאתה מחזיר את זה עם הפרחים אז הפרחים נפתחים.
אז כאילו שאתה זורע בשבת.
כאילו שאתה נוטע בשבת.
צריכים מאוד מאוד להיזהר.
היום מוכרים פרחים, זרי פרחים,
במיוחד חלק סגור וחלק פתוח.
אז אם זה רק פתוח, נפתח, אה,
תוציאו את החזיר לאותם מים.
אבל אם זה חלק סגור ואתה שמת את זה במים,
לא מוציאים ולא מחזירים אפילו לאותם המים.
מאוד מאוד צריכים להיזהר בדבר הזה.
עכשיו כך,
אדם יש לו בבית
עציץ
תכף נגיע נקוב או לא נקוב זה לא משנה ובוא נאמר
הוא בבית שלו עשה מקצה הבית עד קצהו איזה עציץ אחד גדול
וזרע בו חיטה
החיטה צמחה וטחן אותה ועשה מזה לחם
מה יברך?
אמרו שיהיה לחם מן הארץ,
בורא פרי אדמה,
שהכל נהיה בלברו, מה יברך?
כתוב בגמרא בברכות
שאם אדם
היה לו עצית שאינו נקוב
וזרע בו חיטה
וטחן את זה ועשה מזה לחם ואכל ולא הוציא מזה מעשרות
זה נקרא תבל דה רבנן ולא מזמנים עליו.
היי מוציא מעשרות
אז מזמנים עליו, זאת אומרת
אומרים ברכת המזון על חיטה שצמחה בעצית שהוא לא נקוב.
אז כל מה שמברכים בסוף ברכת המזון בהתחלה זה המוציא,
אז צריכים לברך על הקמח הזה המוציא ליחי מן הארץ.
בירושלמי יש שאלה
שאל רבי יוסי עצית שאינו נקוב וצמח בו חיטה, מה יברך עליו?
אז יש שם שני פירושים. יש מי שאומר, הוא שאל כתוצאה משאלה אחרת,
ויש מי שאומר, לא, הוא שאל על עצית נקוב.
אבל זה בירושלמי, בבבלי, בצורה מפורשת.
כשמברכים על זה המוציא ובדיקת המזון, יותר מזה.
אדם, היה לו,
כמו שאמר בבית איזה סלון גדול, שם לכל האורך
פחים או ברזלים, זה לא משנה,
ושם על זה עפר וזרח חיטה,
ורוצה לעשות בזה מצה שמורה לפסח.
יוצא ידי חובה או לא יוצא ידי חובה?
שוב הגמרא אומרת
שאדם לא יוצא ידי חובה בתבל.
הגמרא אומרת פשיטה,
אז אומרת תבל בעתיד שאינו נקוב.
ומשמע מכאן שאם אדם אוכל מצה מעצית שלא נקוב, אז מברך המוציא ויוצא בבקת המזון.
זאת אומרת,
היום כשבגוש קטיף מביאים לנו מלאפונים,
מביאים לנו שאר דברים, ירקות,
אז לפי דעתה
חיי אדם ונשמת אדם, תברך שהכול.
מה זה לא אדמה?
למה אדמה?
זה עצית נקוב ולא נקוב תלוי באוויר.
הדבר היחיד זה שהכל או בריכה אחרת
רק לא בורא פרי אדמה ולא בורא פרי העץ
או אם אדם יש לו כמו שיש היום עצי סברס
שהעצים האלה נטועים בתוך חבית
ובקיץ בחור הם מוציאים ומכניסים ויש לו בית סברס
והסברס הזה חוכמה בלית קוצים
אז כל סברס שאין בו קוצים הוא לא טעם בפנים הוא לא טעם אין בו טעם המתיקות שלו
תיקו את זה הקוצים שבו.
אז על מה יברך על זה?
מעצית שלא נקוב?
הוא אומר, חיה אדם, אומר נשמע אדם, תברך מזונות, תברך אדמה, תברך משהו אחר, שהכול.
אומר הרב שדה חמץ,
מעריך בירושלמי,
מעריך בדברי בבלי, מאוד מעריך בדברים האלה,
אחרי שהוא העריך, העריך והעריך,
אז הוא כותב,
הרב שדה חמץ,
ועקר הברכה שלו מוציא לחי מן הארץ.
זאת אומרת,
אם גידלו ירק על מים,
חסה במים או כל ירק אחר במים או בעצית שאינו נקוב,
אנחנו מברכים: הפרי הזה הוא מקורו בורא פרי אדמה,
הגרעי שלו בורא פרי אדמה.
ויש במסכת לבמה מציאה,
הגמרא אומרת
בעניין שמיטה ובעניין שבת.
אם אדם יכול לומר לגוי,
אומר לגוי,
אמרה לגוי שבות.
אומר תדוש למשל בשתי בהמות ביחד,
או לחסום כפי פרה.
אז הגמרא אומרת, אמרה לנוכרי שבות,
הנה מי דינא, כבש זה לאו
אז זה מותר או לא?
אומרים הצפות
אף אגב דה מסכת מועד קטן לאמרינן דה שביעית
וחולו של מועד אסור אמירה לנוכרי עתה משום שבת ויום טוב ודבר אחר.
אומר המרשל חיפשתי בכל מסכת מועד קטן ולא מצאתי שכתוב שם מותר לגוי או אסור לגוי לחרוש בשמיטה.
אם היה כתוב אז כל המחלקות שדובעו במנחת חינוך או בשאר מקומות לא היו מחלקות.
אומר המרשל כך:
חיפשתי ולא מצאתי במסכת זאת,
ובכל זאת אני אומר, אומר המרשל,
שתנאות נפלה בספרים,
כי בכל מסכת מועד קטן לא נזכר אמירה לעקום בשביעית שזה אסור או שרה.
למה?
בוודאי שימו לב לגוי בוודאי אסור אמירה לקותי בשביעית
אפילו אם נאמר שמותר בשבת
לפי שהשביעית תלה כדות ברוך הוא קדושה בארץ דכתיב שבת שבתו נהיה לארץ והבן.
זאת אומרת בשבת אסור לך לעבוד
אז אם אתה תגיד לגוי או לא תגיד לגוי זה מחלוקת
אבל אומר הרש"ל בשביעית בוודאי שאסור לומר לגוי לעשות את הדבר הזה,
למה שהארץ צריכה לשבות.
ועל כן יש יהודים טובים,
אז הם לא רוצים,
מה הם עושים? בשמיטה,
רוצים עכשיו לגוי,
קח כסף,
תזרע את האדמה שלך עגבניות או מלפפונים,
ניקח את זה בשמיטה.
אתה נותן לו כסף ואתה אומר לו שתזרע באדמה.
האדמה אפילו שהגוי אוחז בה,
הגוי עדיין, האדמה הזאת שייכת לעם ישראל, שייכת.
איך אתה אומר לו שהוא תחרוש באדמה ותזרע את האדמה?
איך אתה נותן לו כסף שיהיה השליח שלך שיעשה את האיסור הזה?
אם הוא גידל באדמה שלו ואתה רוצה לקנות ממנו,
ובאופן שבכסף שיקבל ממך לא יקנה סכין או לא יקנה, איך קוראים לזה, שדוקרים ואומרים א', מ', אמא וע'כבה,
לא עושים את זה, אין לך למה.
אבל אם הוא קורה בזה דברים כאלה אז אסור לך בכלל לתת לו כסף לתת חרב בידם להורגנו. וחוץ מזה אומר הרש"ל: אסור לומר לגוי את ההראש באדמה.
האדמה צריכה לשבות.
יש במסכת ראש השנה שלמדנו עכשיו שאם אדם למשל נטע בט"ו בחודש אב
אז 14 יום לקליטה ו-30 יום שלא יהיה עורלה אז זה יקרה שנה אחת.
עכשיו כתוב שור או כסף או עז כי ייוולד.
שור בן ימו קרוי שור,
כסף בן ימו קרוי כסף.
אומרים לאדם,
תראה, תתבייש לך.
העגל
היום נולד,
היום נמלט
מאמו והוא כבר הולך לארבע.
הוא כבר הולך לעינוק חלם מאמו.
הוא לא צריך לבכות ואמו צריכה להביא אותו.
אותו לא צריכים ללמד ללכת.
הוא כבר הולך.
הוא כבר שותה, הוא כבר מוצא מקום לאכול.
הארץ קטן, עד שמגדלים אותו ועד שמחנכים אותו, כן, הבהמה חשובה ממנו בנקודה זאת.
אז הגמרא שואלת,
יום בשנה נקרא שנה או לא נקרא שנה,
בין כד ויום אחד,
או בין שלוש שנים ויום אחד?
אישה שהיא בת שלוש שנים ויום אחד,
האם יום אחד הזה נקרא שנה או לא נקרא שנה,
אז נקרא שנתיים ויום אחד?
טוב,
היום לצערנו עניין הקורבנות על עגל,
עופר בשנתיים, אין לנו היום.
אבל פה ודעת שיש מחלוקת בגמרא.
המחלוקת היא מאוד מעניינת.
אם כשאומרים בת שלוש שנים
ויום אחד, מה הכוונה ויום אחד?
אולי נשאלתי שאלה בצורה יותר ברורה.
ילד נולד ביום כ, כ"א מנחם אב.
היום, עכשיו,
נגמר כ',
מחר הלילה זה כ"א מנחם אב.
מתי הילד הזה חיה במצוות?
אתה אומר 13 ויום אחד,
דהיינו עד שיגמר כ"א ויהיה 13 ויום אחד,
או נאמר לא, 13 ויום אחד זה כך,
אם אדם נולד
לפני שלושה שנה בכ"א בצהריים,
אתה מחר בצהריים מעת לעת תהיה בר מצווה.
ונפקא מיניה, אם הילד נולד בראש השנה,
אומר הרב בעל יום תרועה,
נולד בראש השנה בצהריים ושנהיה בר מצווה בראש השנה,
ובבוקר שמעת כי את שופר אומר, אתה לא יצא ידו חובה עד שיגיע ראש השנה בצהריים אחר כך.
או נאמר אחרת,
או נאמר,
אתה לולדת בכ"א, בסדר.
בכ"א עד כ"ף נגמרת השנה.
זאת אומרת, היום אחר הצהריים, היום בערב, לפני השקיעה,
נגמרה שנת 13. ויום אחד,
עד רגע אחת בשנת 13 שבה אתה כבר נקרא בר מצווה.
אומר הרב
בן אישחי בספרו "אות לחיים", עמוד ל"א,
שיש בזה שלוש שיטות:
יש שניים של הצופות
ואחד של מארי ברונה.
אומר מארי ברונה,
13 ויום אחד, דהיינו,
נגמר כ', ייגמר כ"א, מחר בערב בר מצווה
13 ויום אחד.
אומרים על השפות במסכת נידה, לא.
כשאומרים 13 ויום אחד הכוונה כך:
אם נולד בצהריים,
13 ויום אחד בצהריים אז נכנס לגיל המצוות ואז הוא כבר אמר הרב
פעל כפות ומרים ביום תורה אמר על זה שלפי זה המצב אם אדם ישמע תקיעת שופר לפני הצהריים הוא לא יצא ידי חובה
ויש סברה שלישית
שהלילה בשקיעה הלילה כבר נכנס לעול המצוות כבר יכול להיות חזן
כבר מצטרף למניין
לא מחכים עד מחר בלילה
לא מחכים עד מחר בצהריים אלא עכשיו
והמשנה למלך הביא את הסברה הזאת,
אמר, וככה נוהגים.
הנודע הביא ואמר, ככה נוהגים.
דרכי משה בסימן נ"ג הלוי ואמר, וככה נוהגים.
דהיינו,
כבר בלילה,
הלילה כבר נכנס אליו את העור של בר מצווה.
אבל מה, יש נפקא מינה גדולה.
הזכרנו את זה כמה פעמים.
אדם בא, אומר, הבן שלי בן 13 ויום אחד.
בר מצווה
שעלה לתורה
אומרים לו תביא תעודת לידה, מי אמר שלושה רבים אחד
אתה אומר?
אדם בא אומר אני כהן,
לא מכירים אותו, הוא אומר אני גר בקריית שמונה,
יש מקום יותר רחוק,
בטולה, אני יגר שמה,
אנחנו אומרים זה לא ישקר,
למה?
מחר מחרתיים אנחנו ניסן לבטולה נראה שהוא לא כהן נשאר אנשים ואז הוא לא ישקר
לדעת ברן, במקור,
שלא מאמינים, לא כהן ולא שלוש עשרה בימים אחד.
תביא עדים.
הוא אומר, קו החיים היום, אנחנו לא נוהגים בזה,
למה? תהיה בזה איבה, תהיה בזה שנאה.
אה, אתה לא כהן, אה? אתה לא שלוש עשרה.
ומשכן האבא בא,
מביא תפילין חדשות,
מביא עוגות,
מביא דברים,
יושב שיעלה לספר תורה, אומרים לה, לא,
מי אמר שלוש עדים?
הוא אומר, הנה אשתי, בעזרת נשים תעיד.
אה, אתה ויש לך גוף אחד נקרא.
אז ברגעי, שלא יהיה עג בטפש,
אז הוא אומר לך, מה סומכים על האבא?
אז אנחנו גם כן סומכים על הדין הזה. אבל אם יבוא ילד ויבוא בשבת זכור,
והאבא יגיד, הוא התכונן לשבת זכור,
התכונן לקרוא את הפרשה,
אז בא לשבת זכור, קונה לו הפטרה,
ויקרא זכור,
אמרים לו: עד כה למניין צירפנו אותו,
לעל יאסף התורה צירפנו אותו,
אבל לקריאת זכור אתה לא יכול לקרוא לזה.
למה?
בפני שזכור זה דאוריתא,
אתה חייב להוציא את האחרים לידי חובתם במצוות דאוריתא.
אז למעשה אומר
הרבי נישחי פסוק,
כתוב כך:
חשתי ולא התמהמתי לשמור מצוותיך.
מה הפירוש חשתי ולא התמהמתי?
אני רצתי ולא הלכתי לאט.
אם אדם רץ, בוודאי שלא הולך לאט.
אז אמרו באחד הפירושים,
מה זה חשתי ולא התמהמתי?
אם אתה רואה אדם רץ,
רץ,
רץ לבוא להיכנס לבית כנסת.
משתי סיבות האדם הזה יכול לרוץ.
יכול לרוץ מפני שהזמן התפילה פה בשעה,
נגיד מנחה בשבת בשעה אחת וחצי,
והוא יצא מהבית שלו באחת וחצי.
אז הוא רץ כדי להגיע לזמן.
ויש אחר,
הוא אחת וחצי, הוא יצא באחת ועשרים, והלך לאט לאט ברחוב,
הגיע לכאן לכניסה,
ללכת מהר,
וקיים את המצווה לרוץ להיכנס לדבר מצווה.
אז אדם כשרואה אותו שרץ
הוא יכול להגיד אתה קמת מאוחר לכן אתה רץ
או אתה רץ של חיבוב מצווה.
הוא אומר אני חשתי אני רץ לא התמהמתי לא חיכיתי בבית שלי אלא אני יצאתי בזמן אני רץ לדבר מצווה.
זה פירוש אחד.
הרב אומר פירוש חדש
בא ילד בר מצווה
יכול הילד להגיד, יכול אבא להגיד,
מר יברונה אומר,
ממש אמרנו כ"א,
עד מחר בערב נהיה בר מצווה,
נחכה עד מחר בערב,
נחכה,
נמתין.
בא אחד הבא טוב, בוא נעשה פשרה מעת לעת,
נולד בצהריים, בצהריים.
בא אבא ואומר, לא, אני אעשה בר מצווה ביום כ' בלילה,
בליל כ"א, למה?
אני אסבור כמו אותו מנדאמר שאומר,
שברגע שנכנס כ"א זה כבר נכנס לכל המצוות.
כלומר, אני חשתי,
אני ממהר, מליל כ"א אני מתחיל את החשבון.
לא יודעת מה אמרתי עד מעת לעת או עד מחר בערב. למה?
אני רוצה לשמור את מצוותיך. אני רוצה רגע אחד לפני כן לקיים ולשמור את המצוות.
ועוד דבר,
רגילים לומר בר מצווה, בר מצווה 13 יום אחד,
וישנם אנשים שאם אין להם אולם,
בגיל 13-4 יום אחד אז העולם יהיה בעוד חודש ועוד חודש עושים בר מצווה.
זה טעות.
אדם צריך להרגיל את הבן חודש,
חודשיים,
חצי שנה לפני כן להניח תפילין ולהניח תפילין עם ברכה.
היו מקומות
בחוץ לארץ,
בג'רבה ובתימן,
ילד קטן
בגיל שמונה-תשע קורא לו אבא שאומר לו בוא תוציא את הבגדים הפנימיים שלך
הוא מוציא רואה הבגד שלו נקי הפנימי תניח תפילין בגיל שמונה-תשע
לא מחכים עד גיל בר מצווה ילד שיש לו שכן קונה לו גמרנו
היום נהגו עד שיהיה בגיל 11-12 אבל לא עד הרגע האחרון או אחרי הזמן
מאוד צריכים להיזהר שלא יעבור הזמן בדבר הזה כולו.
בדבר נוסף,
יש כתוב בבן איש חי,
שילדה גם כן השתגעה לגיל 13 ויום אחד, יום לפני כן,
שיקנה לאביה או שמלה חדשה או פרי חדש
ותברך שהחיינו, למה?
עשה ונכנסת לעול המצוות.
לא כתוב שיעשו לה איזה באולם,
במסעדה, בהוצאות, לא כתוב.
כתוב: "קנה לה פרי, קנה לה שמלה", לא יותר מהדבר הזה כולו.
וגם האדם שהוא בר מצווה, יבן שהוא בר מצווה,
אז יש לו טלית חדשה.
אז בדרך כלל אני מברך על הטלית החדשה שהחיינו.
אבל אם הוא לבש את זה לפני כן,
אז נותנים לו חולצה חדשה ללבוש ביום הבר מצווה
או חליפה חדשה שלובש ביום הבר מצווה
אז שהילד הזה יהיה פיקח או אבא שלו יהיה פיקח
או הרב שלו יהיה פיקח
ויגיד לו אתה כשלובש את החולצה שני כפתורים לא תכפתר
אתה לובש את המעיל
אתה כפתורים לא תכפתר
כשתעמוד ידרוש
הילד יעמוד לדרוש ויאמר רבותיי זו חולצה חדשה אז הוא יכפתר ויברך ברוך אתה ה' שחייאנו שחייאנו שהגיע לעול המצוות
ושחייאנו גם על החולצה אגב על החולצה הוא מברך גם כן על מה שנכנס לעול המצוות
אומר הרב בעל בן איש חי
עושים סעודה בבר מצווה
עושים חגיגות בבר מצווה
אומר זו סניגוריה גדולה לעם ישראל
אנחנו, כשמכניסים את הילד לעול המצוות, לעול תורה,
כשילד בא לעול תורה ועול מצוות,
אנחנו שמחים
ועושים סעודה,
עושים הוצאות, מביאים תזמורת ועושים שירה.
מה נכנס לעול המצוות?
כמה שאנחנו שמחים בעבודה הזאת, שמחים בקיום המצווה.
ואם אדם שמח בקיום המצווה,
אז השכר שלו הפלא ופלא.
על זה אומר הרב,
יום הבר-מיצווה, מושים שמעה, זה דבר חשוב.
אז לא רק הבר-מיצווה, אלא גם הבת-מיצווה.
אותו דבר אומר הרב
אם אדם מגיע לגיל 70. יש מי שאומר גם מגיע לגיל 60.
בגמרא כתוב יצאתי מקרד דיומה.
אז בגיל 70 אומר הרב, תקנה או פרי חדש או בגד חדש
ויאסוף את קרוביו או מכיריו.
ויש סדר של הרב פלאצ'י עליו שלום, להגיד נשמת קול חי,
להודות לקדוש ברוך הוא שהחייה איתו עד עכשיו,
ונותן להם גדנות או מעדונים לקרוביו.
אבל אומר הרב,
תעשה את זה בלילה שבעים לברך את הברכת "שהחיינו על פרי חדש או על בגד חדש".
היה אחד מגיל 70,
אז אמרה לו אשתו, בניו, נו, מסיבה?
הוא אמר לה, לא, עוד מעט, עוד מעט.
דחה, דחה, דחה את זה.
אחרי שדחה,
עבר איזה חצי שנה, אמרו לו: נו, מתי תעשה?
אמר: אם אני אעשה את יום ההולדת של השבעים, עם מה שכותב אבי נשחי,
אז אם יש, הוא נותן להם שבעים שנה.
אז לא ימשיך הלאה לחיות.
אמרו לו: למה?
אם יש להם שבעים שנה, אם עשית מסיבה של שבעים שנה,
אז יהיה גבורות, אתה מתגבר,
יש שמונים שלה.
עתידי תהיה עד שמונים, למה לך,
לתת לך לאבד את ההודעה לבורא עולם?
אז אמר, טוב אני לא רוצה שמונים, אני רוצה שמונים וחמש,
אני רוצה יותר,
אז תיקח את השמונים, אחר כך תבקש את היותר.
תפוס את זה מה שבידך. בכל אופן,
אז האדם שמגיע לגיל 70 צריך להודות לקדוש ברוך הוא,
אז אם לא רוצה לעצור עוד בעולם,
עשה את זה לפחות בצנעה בתוך הבית שלו, בתוך משפחתו,
להודות לבורא עולם שזיכה אותו להגיע ליום הזה.
ואנחנו כמו תמיד בכל סיום של הלכות שמיטה,
אנחנו מקווים ומאמינים ולא מאמינים שהגאולה תהיה קרובה,
ואז אנחנו נצטרך לשמור שמיטה כהלכתה,
כדין וכדת,
וכל ההלכות שאנחנו לומדים אותן,
אז ההלכות ישתנו,
הדברים האלה ויהיו דינים אחרים, דינים שזה חיוב דאורייתא,
וירצון שנזכה לגאולה שלמה בעגלה בזמן קריב ואמרו אמן.
וחנר הנחשה אומר,
