תודה רבה לרב.
אני מתרגש
להיות פה במקום.
רואים פה את האור, את התורה,
את האור שמופץ
בכל האזור.
אשריכם
חזקו ואמצו,
הרב פה שיסד את המקום, עוד
מקדמת דנא,
אני זוכר את הצעדים הראשונים,
ואז באותה תקופה הייתי
קצת
עוזר של הרב אליהו בבית.
יש
הרבה הרבה סיפורים,
אבל ככה קצת נתחיל מההתחלה.
זכותו של הרב
לגן עלינו ועל כל ישראל,
אמן ואמן.
כבר ככה נתחיל באיזה סיפור, ככה שהרב היה מאוד
מאוד
רגיש ומקורב
דווקא
לחוזרים בתשובה.
אבל זה סיפור,
שהרב התארח בקיבוץ כברי
לפני 25 שנה לאיזה ערב, שאלות ותשובות,
ואני הייתי אמור לפתוח את, להנחות, לפתוח את הכינוס,
אז בדרך אני שואל את הרב, מה אני אגיד,
מה אני,
על מה?
הוא אומר, הקדוש-ברוך-הוא יפתח את פיך, תגיד,
השם שפתי תפתח ויעזור. אמרתי לו, אני אספר סיפור?
הוא אומר, כן, רק אם סיפור מתחיל.
אז ככה פתחתי בסיפור ואני אספר לכם
את הסיפור שהוא ככה
סיפור, הבן-איש-חי מספר על יהודי אחד
שהיה משנה למלך, שר האוצר,
באיזה ממלכה, תוך כדי הדברים,
תוך כדי החיים.
היהודי הזה ככה לא היה מקיים מצוות, יש לו איזה תפילין בבית,
אבא שלו אמר לו שיש תפילין ויש יהדות,
אבל הוא לא קיים את המצוות, עסוק בעבודה,
הגיע לדרגות מאוד גבוהות,
ועומד לקבל
פרס
על הצטיינות בעבודה,
ואז בדרך מזמינים אותו לטקס,
ובסופו של דרך האנטישמים רוצים להגיד למלך: מה אתה לוקח יהודי להיות משנה למלך? איך זה יכול להיות?
וכו'.
אז מה הם עשו? איך הם יגידו?
אז הם בדרך
ארגנו איזה הפגנה קטנה.
לקחו ילדים קטנים,
אנתיפאדה כזאת,
עשו מחסום לכרכרה שלו,
ואז כשהוא יעצור לפנות את האבנים בדרך,
הילדים האלה יצעקו:
יהודי מלוכלך, יהודי מלוכלך,
וככה תהיה הפגנה קצנה והוא יתעכב.
הוא יתעכב עד שיפנו את הכביש, עד שהמשטרה תבוא,
עד שיהיה, וככה.
ואז
הוא מגיע, רואה מחסום של אבנים,
רואה ילדים בשני צדי הדרך,
והם צועקים,
והוא יוצא מהמרכבה שלו
ואומר להם: אני לא שומע, תצעקו עוד יותר חזק.
והם צועקים, והוא אומר להם: תצעקו.
פותח את הארנק שלו,
מחלק לכל מי שצועק,
מחלק כסף: קחו, קחו.
עוד יותר טוב.
כל הילדים מקבלים את הכסף, מייד בורחים,
מפסיקים לצעוק וזה,
ואז הוא מגיע לטקס,
ואז האנטישמים שם אומרים:
סליחה, שמענו,
התקשורת הודיעה שהיתה איזו תקלה בדרך,
לא נורא, אל תתייחס, כדי שהמלך ישאל מה היה.
אז אם אל תתייחס, לא נורא, אז רק ילדים.
ואז המלך שואל, מה קרה?
אז הוא אומר, יא, הילדים צעקו לו, יהודי, יהודי,
כדי
שהמלך ידע שהוא יהודי ואיך הוא ממנה אותו סגן.
אז הוא אומר להם,
תודה רבה לך, אדוני המלך, תודה לכם,
כאילו שארגנתם את הדבר הזה.
זה היה היום הגדול ביותר בחיי.
לקחתי את כל הארנק שלי וחילקתי את כל הכסף.
הלוואי שהיה לי עוד עשרת אלפים
רובל כדי לחלק להם.
זה היה היום הגדול... מה קרה? מה, מספר?
אספר לכם סיפור.
פעם אחת
היה אדם עשיר ביותר בעולם
והיה לו יהלום נדיר.
הכי גדול בעולם.
וכולם פרסמו, האיש העשיר הזה, יש לו יהלום הכי גדול והכי יפה בעולם.
הנה,
עבר זמן, האדם נפטר,
הבן שלו פרחח,
לקח את כל העושר ובזבז אותו,
הימורים,
קניות,
סמים, ואת לאט
בזבז את כל העושר,
ואז נגמר
הזכות
אבות שאבא שלו השאיר לו,
ואז כבר נהיה לו מינוס בבנק.
ואז הוא אומר לבנק:
תנו לי כסף למשוך. אומרים לו: אדוני,
יש לך מינוס.
מה אתם רוצים?
תמשכן את היהלום.
בסדר גמור.
לוקח את היהלום, ממשכן אותו בבנק,
וממשיך לחגוג,
ממשיך לגהץ עם הכרטיס,
הכול בסדר והיהלום שווה מיליון דולר ויש לו כבר מינוס
של 400,000. אומרים לו בבנק,
תשמע, זהו, עד כאן.
מה אתם מציעים?
תמכור לנו את היהלום,
קח
תכסה את החוב, קח 600,000. מה פתאום?
בשום פנים ואופן.
מה קרה?
יש לך יהלום, יש לך כך 600,000 ביד.
לא, לא, לא, לא, בשום פנים ואופן לא עושה את זה.
רק בזכות היהלום הזה,
שהוא ממושכן אמנם,
אני שווה משהו,
אני הבן
של העשיר,
אני הבן של היהלום הכי גדול בעולם.
עכשיו, אם אני אתן חס ושלום לבנק את היהלום,
לא יישאר לי כלום.
הילדים הקטנים האלה הזכירו לי שיש לי יהלום,
שיש לי יהדות, שיש לי תפילין בבית שלא הנחתי,
שיש לי תורה,
שיש לי תרבות, שיש לי מצוות שלי.
הזכירו לי שאני יהודי,
ולכן
זה היה היום הגדול.
אני לא מוכן למכור את השם שלי כיהודי בשום פנים ואופן.
איזה כיף היה לי, תודה רבה לכם,
אנטישמים קטנים, שארגנתם לי את כל ההפגנה הזאת.
זה היה הסיפור שסיפרתי,
אבל לרב תמיד היה קשר
גדול וחשוב עם דווקא האנשים שחוזרים בתשובה. אתם יודעים, כי אבא של הרב,
גם הוא חזר בתשובה,
הסבא שלי.
הסבא שלי, שהיה ראש
ישיבת
המקובלים בית-אל,
מקובל גדול,
היה ילד
כשרוני בעירק,
שהמשפחה לא היתה שומרת מצוות,
רחוקים לגמרי
משמירת מצוות,
ויעדו אותו ואמרו לו: אתה תהיה מנהל החשבונות של המשפחה,
של העסק המשפחתי המשגשג,
לך בבקשה ללמוד
באנגליה ואז הוא למד דוקטורט
לקראת הדוקטורט באנגליה.
מבריק, חכם,
והוא מגיע לחופשת סמסטר הביתה,
לבגדד,
ושומע בדרך,
צועקים:
מניין,
ערבית, ערבית.
אין נסראל למניין.
קוראים לו: בוא, רגע,
בוא תתפלל אתנו, אתה יהודי.
הוא אומר, אני לא יודע מה זה,
אף פעם לא הייתי בית-כנסת,
לא יודע.
לא, לא, בוא תתפלל.
קיבלו אותו בסבר פנים יפות, התפילה,
הוראת הספרייה.
מה זה כל הספרים האלה?
מה, הדפסתם את התורה שלכם מאה פעמים?
אמרו לו, לא, זה ש"ס,
זה משנה.
זה רמב״ם, מה זה ש"ס?
מה זה?
זה הספר הבסיסי ביהדות.
הוא אמר, רגע, רגע, יש ביהדות ספרים כאלה ואני לא יודע?
תראו לי.
פותחים לו דף גמרא אחד, לא מבין כלום.
מה כתוב שם?
טוב, מישהו יכול ללמד אותי?
ברצון, בשמחה.
ואז הוא לא חזר הביתה.
אמא דואגת,
אבל דואג, איפה אתה?
לא חזר, מחפשים.
קרה לו משהו, ילד החמוד שלנו?
והנה,
אחרי כמה זמן הוא חוזר, אומר להם, תראו,
גיליתי אוצר,
את היהדות, את התרבות שלנו.
אני לא חושב ללכת לאנגליה ללמוד.
למה?
כי קודם כול צריך ללמוד את הש"ס,
ללמוד את היהדות שלנו.
מה אני הולך
ללמוד דברים אחרים לפני שאני יודע מה התרבות שלי?
אמרו לו: תשמע,
אל תעשה את השטות הזאת,
אנחנו מדירים אותך מכל הנכסים של המשפחה,
לא תקבל ירושה,
לא תהיה כלום, תחיה ברעב, כמו כל הדתיים האלה.
אמר להם:
זה מה שאני רוצה,
אני רוצה ללמוד.
ניסו לשכנע אותו, לקרב אותו, שום דבר.
והוא
באמת
נשאר,
למד
כעבור שנתיים,
מספר
הרב אליהו, זכר צדיק לברכה ששמע את זה מהרב צדקה,
שבשנתיים,
שלוש שנים,
הוא עבר
על הנגלה,
ונמשכה נפשו ללמוד את הנסתר.
והוא למד
את הקבלה,
התעמק,
והרב אמר לו, והרב בן איש חי, שהוא הזמין אותו לסיום שלו,
סיפור ככה קצת,
הזמין אותו לסיום,
הרב איש חי אמר: אני זקן, לא יכול לבוא, וזה,
אז העוזר שלו אמר:
הסבא,
הרב סלמן, אמר לעוזר, אם תצליח להביא את הבן איש חי לחמש דקות לסיום,
אז אני אתן לך מטבע זהב,
מתנה.
אז העוזר של הבן איש חי אמר לבן איש חי, תבוא לכבודי כדי שאני אתפרנס,
שאני אקבל.
אמר הבן איש חי, בשבילך אני בא לחמש דקות.
ואז הוא שמע,
כשהחתן המסיים סיים את העץ חיים,
ואז הוא אמר: יש מקשים שקושייה כזאת וכזאת על הארי,
והתשובה היא כך וכך. והבן ישחי נשאר
לשמוע את הדרשה ואמר:
נשמה כזאת גדולה
לא באה לעולם הרבה זמן.
יש לך תפקיד גדול?
ואז הוא שאל אותו:
תן מי אני אלמד?
מה אני אלמד?
הוא אמר לו, בארץ ישראל
נמצא פה
מי שיענה לך על השאלה הזאת והזאת,
בקבלה,
השאלה כתובה
בהקדמה לדעת תבונות של הבן איש חי,
ואז הוא יהיה הרב שלך.
כך הוא הגיע לירושלים, לבית אל,
פגש את הרב דווק,
וככה בעצם,
וככה לכן יש
לרב בלב,
הרב אליהו בלב,
פינה חמה לחוזרים בתשובה.
סבא נפטר כשהרב היה בן עשר.
ילד קטן בגיל עשר,
ואבא שלי, שהוא יותר צעיר, היה בן שמונה,
ובעצם לא היה פרנסה.
ובכל אופן,
גדלו הילדים,
כל המשפחה בעניות גדולה.
כך שהרב היה מלקט
מתחת השולחן,
במקום של בית-מדרש או משהו את שאריות של הנרות,
ומזה הוא היה עושה נר אחד יותר גדול,
מתיך את הנרות ועושה נר אחד יותר גדול והוא היה יושב מתחת השולחן בבית
כדי ללמוד בתור ילד
שיטת הלימוד בישיבת פורת יוסף,
ללמוד בעל-פה,
להחזיר. איך מחדירים?
הנה,
אהה
בכל בוקר,
האמא היתה, היו מכינים בבוקר
איזה
כזה חומוס,
כזה מבושל,
בהפסקה,
בהפסקת צהריים,
מוכרים את זה לתלמידים כדי שיהיה להם כסף לקנות
ארוחת בוקר.
ממש, לא היה כסף.
ראש הישיבה רואה את הרב אליהו, ילד קטן,
בזה,
והוא עומד ומוכר בהפסקה בחוץ
טרומוסים כאלה קטנים.
רגע,
כמה אתה מרוויח?
אומר הנה בן אדם בא ואמר רוצה ללמוד
משניות לעילוי נשמת אבא שלו.
בוא תיבחן בבקשה על פרק,
על מסכת במשנה בעל פה
ותקבל פעמיים ממה שאתה מרוויח.
וככה הרב אומר תודה רבה לאותו אדם שבא ותרם את הכסף הזה לעילוי משמעת.
וכך זכיתי ללמוד עוד מסכת ועוד מסכת בעל-פה ועוד מסכת.
וככה כל פעם הוא היה בא ונבחן ויודע.
ופעם אחת ראש הישיבה
שאל אותו שאלה בהבנה.
הרב שבוחן, לא ראש הישיבה,
הרב שבוחן
שאל אותו, אתה יודע, בעל פה את המסכת,
תגיד לי שאלה בהבנה.
זה לא היה בהסכם,
אבל אתה גאון, אתה יודע.
לא, לא, לא.
מאוד נפגע.
לא רצה לתת לו את הכסף.
הרב אמר, אני תובע אותך לדין תורה אצל ראש הישיבה.
הולכים לראש הישיבה,
הישיבה באהרה, אמר רביבי,
אומר לו הרב,
הרב ילד קטן,
אומר לו,
לאותו רב שבחן אותו ושאל אותו שאלה בהבנה,
אומר לו: מה אתה מעז
להפר את ההסכם?
מה אתה מעז?
ילד יתום,
מסכן,
מה אתה עכשיו מתקיע אותו?
יכול להיות שאני יודע, יכול להיות שלא יודע, אבל לא ככה.
ראש הישיבה אומר: הוא-הוא, אתה צודק, אתה תהיה דיין גדול.
וכך
הרב גדל ולמד
במסירות נפש גדולה.
מסירות נפש, בעניות גדולה,
אבל במסירות.
ובגיל 24 הוא נבחן לדיינות והיה הדיין הצעיר ביותר בארץ.
ותפיסה מהירה שלו, ההבנה,
ההלכה,
תפיסה בהלכה,
והרב מספר שכל דבר, הוא אומר, לא, זה לא הלימוד,
זה לא אני, זה שום דבר, זה הכול התפילה.
ולפני כל יום דיונים הרב היה עומד בצד ומתפלל,
שלא תבוא תקלה,
שאני אצליח, שאני
אצליח להבין.
והתפילה פורסמה, עשו מזה שיר,
ונתת לעבדך לב שומע.
שלמה המלך אומר בחנוכת בית המקדש,
ונתת לעבדך לב שומע.
שומעים עם האוזן, לא עם הלב.
וזה זכה שהרב אליהו, זכר צדיק לברכה, שהקדוש ברוך הוא באמת
נתן לו לב שומע.
וכשהוא היה מדבר עם בן אדם היה מרגיש אותו,
מבין מה יש מתחת
לשאלה
מה הרגש אומר,
מה הצרכים הרגשיים, מאיפה באה השאלה. וברוך השם
זכה לענות תשובות רבות מאוד,
תודה רבה,
רבות מאוד לאנשים
וממש קלה בול.
וכעוזר של הרב, כשהייתי בבית,
ככה כל בוקר היו מגיעים 50 איש
מ-07' עד 08' שהרב היה יוצא לבית-הדין.
אנשים שואלים שאלות ועומדים בתור.
דברים מכל התחומים,
כל השאלות.
הרבה סיפורים
אפשר לספר.
על החיים של הרב,
הרגישה,
אבל
כמה מופתים, מוטות, תפילות, בקשות,
אין סוף,
ברכות,
כן?
יום אחד הרב שאל אותי,
רב יהודה בר אלי,
למה אני לא רוקד?
צריך לשמוח,
בהילולה, למה אני לא רוקד?
אז אני אומר לו, כואב לי הברך,
אומרים לי, מה פתאום?
מה פתאום?
אמרו, היה כואב לי הברך.
לא יכול.
אבל לא כואב לך הברך, תרקוד.
הנה.
וברוך השם, צ'יק צ'אק,
התרפא הכול, היה כלא היה.
ועוד עשרות
סיפורים שרואים שגם
הקדוש ברוך הוא
צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים.
ראינו את הדבר הזה בחוש,
בעין
הן
בהתייעצויות
והן במשפט,
בפסקי הדין.
זה אפילו דבר,
חוכמה גדולה, שנסענו פעם
עם הרב לבית-הדין הרבני,
נסענו עם הרב לבית-הדין הרבני במכונית, הנהג עם הוולוו,
נוסעים, הרב יושב מאחורה,
בפעילונות סגורים,
ומעיין בספר,
ואני ישבתי מקדימה,
וברמזור
עוצרת מכונית וולוו,
מפוארת כזאת,
ושואל את הרב,
שואל את הנהג,
איפה זה הר-ציון?
איפה זה החניון בהר-ציון?
אומר לו, תיסע אחריי.
אחר כך ברמזור הבא,
הוא אומר לו, לא, תיקח ברמזור הבא ימינה, פה שמאלה, פה שם,
ככה עוד פעם,
נפגשים,
וזהו.
והנהג אומר,
מה זה, מאיפה הוא בא? הוא לא ירושלמי, הוא לא יודע, הוא לא זה,
הוא לא מכיר את הדרך.
עם וולבו כזאת, איפה אפשר לחנות?
שם במקום.
אז הוא שואל אותו, איפה אתה צריך?
אז הוא אומר, החניון בהר-ציון,
שם זה בית-הדין,
משהו כזה, הוא הזכיר בית-הדין או משהו,
והגענו לבית-הדין,
הרב ירד,
הנהג הלך לחנות,
במהלך הדיונים מגיע דיון על תביעה של מזונות.
מגיע בן-אדם,
לבוש מרופט,
לבוש,
ואני באמצע עבודה מוסכניק,
מה הטרידו אותי לבוא,
והאישה טוענת: הוא מיליונר,
יש לו הרבה כספים,
הוא מיליונר, והוא לא רוצה לשלם מזונות.
כך וכך.
הרב
זיהה את הכול, הכול היה מוכר לו.
מאיפה הכול של האיש הזה מוכר?
כן?
ואז
הרב בחוכמה קרא לנהג,
קרא לסדרן או לנהג וזה,
הוא אמר, תיכנס בעוד עשר דקות ותגיד,
תבדוק שם המכונית וולבו מפריעה לחנייה.
תיכנס לבית-הדין ותגיד, של מי המכונית?
המכונית מפריעה לחנייה,
משהו כזה.
ובאמת,
אחרי רבע שעה,
אז פתאום נכנס מישהו לבית-הדין ואומר, יש מכונית מפריעה פה וזה,
אז מייד האיש ההוא קופץ,
אז הוא אומר לו,
רגע, סליחה, באמצע הדיון.
המכונית שלך?
אמרו מכונית וולבו.
איך אתה...
וכך זה היה.
בבית הדין בבאר שבע,
אותו שעה היה דיין צעיר בבית הדין בבאר שבע,
סכסוך של זוג.
אתם יודעים, שלום בית זה דבר גדול מאוד,
דבר גדול.
אז הרב שומע את הסכסוך, מה,
מה הטענות?
מה זה?
ובעלי לא יודע לקנות, הוא קונה סחורה רקובה מהשוק,
מביא לי, מה?
כל פעם הוא לא קמצן,
הוא לא קונה,
הוא מביא דברים לא טובים,
הוא לא עובד לפי הרשימה שלי, הוא מזלזל בי.
טוב, זה כל הסיפור.
מה אתה אומר? לא, אני עושה, אני מתאמץ, הכול בסדר, וזה.
ופה ושם.
ואז הרב
קבע להם דיון אחר,
אמר למזכירה
של בית הדין,
תבואי מחר
עם כיסוי ראש
בשעה עשר, תקני עגבניות רקובות,
ותבואי תתפרצי לדיון ותגידי: מרדכי,
מה קנית לי?
ותזרקי את העגבניות עלי.
הרב אומר דבר כזה, מה?
כן?
באמת?
היא באה והביאה
עגבניות רקובות,
והיא פרצה הדלת.
מרדכי, מה עשית?
איזה עגבניות הבאת לי? אני לא יכולה לסבול יותר.
ולקחה את העגבניות וזרקה על השולחן, והבגדים של הרב קצת התלכלכו,
וזה וזה.
ויצא.
אז הרב אומר, סליחה, סליחה,
אפשר להמשיך בדיון, סליחה.
אז הוא אומר, תראי,
תראי איזה דברים היא עושה לו והוא שותק.
הוא אומר, בסדר, אנחנו משלימים, הכול בסדר,
וזה,
תסתדר.
כדי, אומר רק,
הרב אמר לי, כדי להשכין שלום בית בין
בעל ואשה,
אמר הקדוש-ברוך-הוא, מעדיף ששמי
יימחק בכוס,
ודאי וודאי שאני לא אקפיד.
המזכירה נכנסה, ביקשה אלף סליחות,
איך קראתי לך מרדכי? הוא אומר, לא, זה הכי חשוב,
זה בשביל להשכין שלום.
הנה, תראי איזה דבר גדול.
ועוד סיפור בבאר-שבע,
דברים שלא יאומנו,
סיפור בבאר-שבע.
כשהאב היה דן בבאר-שבע אז עוהר ברחוב,
מישהו פוגש אותו, תופס לו את היד,
אומר לו: כבוד הרב, אני רוצה לבקש ממך טובה וזה.
זקן,
תגיד עלי קדיש.
לא, אני לא גר פה, סליחה.
לך לבית-הכנסת,
לך לבית-הכנסת ותבקש ממישהו.
הוא אומר לו: לא, אני רוצה אותך.
לא, אני לא עושה את זה ולא זה.
לא, אולי כאן, הנה כאן יש בית כנסת,
תבוא אליהם, מלכה וערבית,
קח אנשים ותגיד, ואני מוכן לשלם,
תגיד עלי קדיש.
ואת הסיפור הזה הרב לא סיפר לי,
אבל סיפרו את זה אחר כך, והרב אישר את הסיפור,
ואז אומר לו, טוב,
אם לא, אז תעשה לי טובה אחרת.
יש לי פה צ'ק,
אני רוצה לפרוט אותו ולתת לאנשים שיגידו אחר כך קדיש, לך לבנק,
הנה הבנק הלאומי, הבנק נמצא פה,
לפרוט את הצ'ק,
תעשה לי טובה, אני לא יכול, מדרגות, זקן.
אז הרב אמר בשמחה, למה לא? חסד.
לקח את הצ'ק,
והצ'ק היה כתוב 300 לירות,
50 ו...
זה היה אז הרבה כסף,
56 אגורות,
יחד עם האגורות.
ואז הוא הולך לעומת בתור,
הפקידה מסתכלת על הצ'ק
ואומרת "זה סכום גדול, אני צריכה את המנהל",
צריכה את אישור המנהל.
אז הולכת לקחת את הצ'ק וראה את המנהל,
המנהל אמר: מי הביא לך את זה?
מי הביא?
הוא אמר: מה זה "מי הביא?", יש פה איש אחד,
דתי אחד עומד בחוץ והביא.
מי זה הדתי הזה שעומד בחוץ, הביא לך את הצ'ק הזה?
ואז הוא רץ, מסתכל, רואה את הרב, עומד שם בזה,
והולך ל...
לא היו מחשבים ככה,
פותח את הספרי-חשבונות,
ופותח,
מתעלף במקום.
המנהל מתעלף.
מה קרה?
שואלים.
מי הביא לך את הצ'ק הזה?
אומר לו, יש פה איש אחד,
עומד בחוץ,
כאילו לא גנבתי, לא עשיתי כלום, מה אתה רוצה ממנו, איש אחד.
אומר לו המנהל,
זה אבא שלי,
הוא נפטר לפני שלוש שנים.
אומר לו הרב, אה,
אתה לא אומר קדיש על אבא שלך?
מה, אבא שלך היה צריך לבוא מעולם העליון לעשות תרגיל כזה?
מה זה?
הוא אומר, הסתכלתי וראיתי שזה הסכום שנשאר לו בחשבון,
עם הריביות שזה צבר בשלוש השנים האחרונות.
זה סיפור
שממש ככה, וזה הרב שסיפר לי, אישר את הסיפור הזה.
ממש.
אז הקדוש ברוך הוא
מזכה,
זיכה את הרב
באמת
ככה להרגיש,
לב שומע לאנשים.
למשל,
גם ילד שעולה לבר-מצווה,
כן?
האם אומרים תחנון
בבית-הכנסת או לא אומרים תחנון?
הלכה.
בר-מצווה,
אומרים תחנון או לא אומרים תחנון?
לא.
אז גם כשעולים,
כשמניחים תפילין פעם ראשונה,
מנהג הספרדים להניח תפילין
חודש לפני הבר-מצווה,
פעם ראשונה.
פעם ראשונה הילד, כדי להתרגל,
אז הוא בא עם תפילין לבית-הכנסת,
ופעם ראשונה הוא מניח תפילין מבית-הכנסת.
עדיין לא מעלים אותו לתורה ולא כלום.
הרב היה מאוד מאוד רגיש לדבר הזה. כל ילד שעלה לבר-מצווה,
כל עת שהניח תפילין פעם ראשונה,
היה בא לקבל ברכה אצל הרב.
ואז הרב פעם סיפר,
אומר שאני,
היה לי
בר-מצווה,
אף אחד לא בא אתי לבית-הכנסת,
הייתי ילד יתום,
לא באו אתי לבית-הכנסת,
לא היתה לי שמחה כזאת גדולה.
לכן אני קבעתי לעצמי שאני אשמח את הילדים האלה
שהם
באים גיל 13. ואכן, כתב הרב,
בסידור שלו, כתב להלכה,
שילד שמניח תפילין פעם ראשונה, כל בית-הכנסת,
לא אומר תחנון.
לא אומר תחנון.
זה נמצא בשער המפקד,
המקורות שזה נמצא,
וכבר
פוסקים קודמים הזכירו את זה,
אבל לא כהלכה, כי זה דעת יחיד כזאת.
אבל הרב אומר, אצלי זה הלכה.
וממש
בהכוונה של חוזרים בתשובה.
אומר הרב,
כשאתה
בא הביתה,
תכבד את ההורים יותר ממה שצריך,
יותר ממה שהיית.
מתח כזה גדול, הילד חזר בתשובה, ההורים לא,
אוי ואבוי, מה הוא יאכל, מה יעשה,
וזה,
שמענו שהחוזרים בתשובה מתנתקים מהמשפחות.
בשום פנים ואופן הרב אמר.
תכבד את ההורים הרבה הרבה יותר ממה שעשית או ממה שההלכה דורשת
כדי שימשיך להיות אהבה ואחווה וקרבה.
וככה לאורך כל הדרך
לאורך כל הדרך
כשהרב כיוון אותי
בעבודת הרבנות,
אז הרבה דברים
לקרב
את עם ישראל,
אז זה הרבה דברים.
אז יש כלל
שהחזון איש אמר אותו.
פעם אחת נתתי לפני 40 שנה
חוג
ראשון באחד הקיבוצים, עוד לפני שהייתי רב,
היה לי עוד אז שיגעון כזה
להעביר חוגים ביהדות
בקיבוצים חילוניים,
אבל לפני.
אז מייד
בא מישהו והלך לרב אליהו
ואמר לו תשמע אוי ואבוי
בן אחיך מעביר שיעור מעורב
יושבים שם נשים לא צנועות
וגברים ביחד,
ובן אחיך, שומו שמים,
מעביר שיעור תורה.
זה תורה?
ככה עושים?
אז הרב אמר לו, תשמע, אם הוא עושה ככה, הוא יודע מה הוא עושה.
עברו זמן, משהו,
אז הרב פוגש אותי, שואל אותי,
מה,
מה, יש לך איזה חוג, איזה שיעור?
אז אמרתי לו, כן, וסיפרתי לו על החוג הזה וזה, אז הוא אומר לי,
הוא אומר לי, כן, אני מעודד אותך, ותמשיך ותעשה,
ויש את החזון איש, ראית?
מה החזון איש?
הוא אומר,
עת לעשות להשם,
הפרו תורתך.
אוי, אוי, אוי, מה זה?
הפרו תורתך?
הוא אומר, הנה החזון איש,
אומר
שיעור מעורב,
דברי תורה מעורבים, גברים ונשים,
ועת לעשות להשם.
והלכה אחרונה,
נזכיר בזמן שהרב אליהו ככה
זו מהפכה בתחום הזה, בספר "כל אליהו"
יש שאלה.
אתם יודעים,
היום ככה קצת
התהפכו היוצרות.
כשהגעתי לעבודה באזור מטה-אשר,
היה פעם מישהו קובע אתי פגישה
באחד הקיבוצים,
קובע אתי פגישה, אומר: אפשר לסגור את הדלת?
כן, למה לא? בבקשה, אני רוצה להגיד לך משהו.
הוא לא מתחיל
לדבר דמעות,
בכי,
אני לא מצליח להרגיע אותו.
מה קרה? מה? מה?
הבן שלי חזר בתשובה.
זה סטירת לחי, כל החינוך שלי, כל הזה,
באתי להתייעץ אתך,
מה אני עושה, איך אני מחזיר אותו חזרה לנורמה.
ואיזה בכי, ואני אומר לו, תשמע, תהיה מאושר,
תהיה ככה,
לא מתקבל.
כן, ברוך השם,
היום כבר לא באים לבכות,
היום,
לצערנו,
אנשים באים, סוגרים את הדלת
ובוכים בדמעות שליש.
הבן שלי חזר בשאלה:
מה עושים?
וככה וככה.
אז בספר "קול אליהו", תשובות של הרב אליהו ברדיו,
ואז יש שאלה,
כולם יודעים,
שאלה
שלימדו אותנו
בגיל צעיר,
אם עוצרת מכונית לידך בשבת ושואלת:
איפה זה רחוב מאירי?
אתה נמצא פה ברחוב מאירי.
האם לענות
או לא לענות?
איך לענות?
האם יש פה מסייע ביד דוברי עבירה?
אם אתה אומר לו: תיסע ימינה, תיסע שמאלה,
אמרת לו לחלל שבת.
אם אתה אומר לו תעצור פה ותלך ברגל,
אמרת לו, תעצור, אמרת לו לחלל שבת.
אבל אם בגללך הוא ייסע שעתיים בכל ירושלים לחפש את המקום שזה שתי מטר,
אז מה,
אז אולי כדאי להגיד לו המקום נמצא פה?
אז ככה, כל אחד,
כל פוסק
יתייחס לנושא.
אה, שאומרים,
למד לשומך לומר איני יודע,
אבל אם יצא מזה שנאה, הדתיים האלה
סנובים לא עונים לא מדברים הנה פה אחרי חמש דקות אני רואה שהרחוב למה הוא לא אמר לי?
וככה,
אז ככה,
הפוסקים דיברו על זה, זה היה בשנים הקודמות,
כמובן,
להרבות אהבה, שבת שלום,
שבת שלום, היום שבת,
ונחמד מאוד,
אני הולך ברגל,
המקום הזה נמצא פה ברגל, אתה מוזמן אלי, וקודשי קידוש, וככה וככה.
אבל השאלה האחרת ששאלתי את הרב, עוד לפני 40 שנה,
האם אפשר להזמין מישהו הביתה לשבת בידיעה
שהוא יישא בשבת.
אז התשובה, אומרים לו אתה תישן פה,
נכין לך מיטה ותישן,
אל תחלל שבת.
אבל הילד אומר,
הורים יקרים,
אני עובד קשה, אין לי זמן כל השבוע,
רק בשבת.
לא, ילדים קטנים, לא יכולים לישון בבית אחר, אני לא יכול לישון פה,
אני חוזר הביתה
אחרי ארוחת
שבת חוזר הביתה.
תרצו,
אני בא.
לא תרצו, לא תראו אותי יותר.
אין לי זמן, לא בגלל,
אין זמן, כל השבוע עסוקים.
אומר הרב
בתשובה מהפכנית,
מיוחדת, אומר הרב:
בטח,
ברוך הבא.
כמובן, הכנו לך מקום, תרצה,
אבל
אתה יכול, אתה מוזמן,
תבוא כל שבת,
ואתה ההורה,
תחלק ממתקים לנכדים,
שירי שבת,
שיהיה להם חשק לבוא עוד פעם לסבא לשבת.
תבוא, תקרב אותם
על ידי שתקרב אותם, יגידו: אבא, גם אנחנו רוצים שירי שבת,
גם אנחנו רוצים לשמור שבת.
וככה אומר
הרב בתשובה מהפכנית, מאיפה זה?
מאיפה?
מה המקורות בהלכה?
מחיילים שבת לפיקוח נפש, פיקוח נפש
דוחה שבת, למה?
חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה.
המטרה היא כדי שישמור שבתות הרבה.
הנה זו המטרה,
וכאן אתה לא מחלל שבת,
אתה לא גורם ואתה לא מסייע ואתה לא כלום,
אתה רק אומר לו שאתה מוזמן.
מה הדבר יותר גדול מזה?
תשובת הרשב"א
נמצא בשבת באירופה בזמן טוביה החולב, כן?
הכומר בא הביתה
בשעה שהאנשים בבית-הכנסת,
הגברים בבית-הכנסת, הכומר בא,
משכנע את הבת לבוא לכנסייה.
האבא חוזר מבית-הכנסת,
אומרת לו: אמא, אל תשאל, חטפו את הבת לכנסייה.
לא פיקוח נפש,
להמיר את דתה,
לשכנע אותה להתנצר.
אומרת לו: האמא, לאבא, קח את העגלה ואת הסוס,
תיסע לכנסייה, תביא את הבת. מותר או אסור בשבת?
האם מותר בשבת לחלל שבת
בגלל פיקוח נפש רוחני.
תשובת הרשב"א שכן.
חלל עליה שבת אחת
כדי שתשמור שבתות הרבה.
אומר הרב אליהו זה המצב היום.
זה פשוט.
חלה עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה.
אבל בדבר הזה אתה לא מחלל שבת אפילו.
אפילו מותר לחלל שבת.
עת לעשות לה'
כדי שישמור שבתות הרבה, וזה אור גדול,
פנס גדול והכוונה.
יהי רצון
שזכות הרב
תגן עלינו ועליכם, ועוד לא התחלתי לספר חלק מהסיפורים, חלק מהחלק של הסיפורים,
יהי רצון שזכות הרב תגן עליכם, ברכה,
הצלחה,
בכול,
אחדות בעם ישראל, שלום, גאולה, משיח,
בית המקדש.
אמן ואמן.
תודה רבה לרב שלו. אני רוצה להוסיף, נוסף לסיפורים הנפלאים על פיקחותו וחוכמתו
האדירה של הרב זתן.
בפעם בא אלי זוג אחד,
רוצה להתחתן,
ו...
בסדר, אבל לבחור היה, אין לו ספק,
מה היה הספק?
שהוא חושב שהבחורה הזאת
היא כעסנית.
יש דבר כזה.
והיא צועקת, כל הזמן צועקת וכעסנית.
מה לעשות?
אני הייתי באותו מעמד, אז הלכנו לרב מרדכי,
זכרונו לברכה, זכר צדיק לברכה,
וישב במשרד אצלו, בבית אצלו, יש לו משרד כזה,
והוא שואל אותו, הבחור, להתחתן איתה, לא להתחתן איתה, היא כעסנית, צעקנית וכל מיני.
טוב,
צריך לקבל החלטה,
מה הרב יגיד.
פתאום הרב קם
והתחיל לצעוק על הבחור,
צעקות אימים,
צועק, צועק, הבחור יושב ככה,
לא מגיב, כאילו לא שומע בכלל את הצעקות האלה.
אתם יכולים להתחתן, זה בסדר גמור.
רגיל.
זכינו באמת
להכיר במחיצתו של הרב, אני מודה מאוד לשלומו שקרוב משפחה כל כך וחי במחיצתו.
על הדברים האלה,
וזכותו תגן עלינו, על כל עם ישראל, במייחוד בימים האלה. הייתה לו אהבת ארץ ישראל גדולה,
ואני בטוח שבימים האלה, שהשלטון מתחיל,
אסור לדבר פוליטיקה,
הוא מאוד שמח על המורדכי בשמים.
תודה רבה.
תודה רבה.
::::::::::::::::::
