פרוסבול ושמיטת כספים אתרוג בשנת שמיטה. כבוד מעלת הרבנים הגאונים והדגולים,
הרבנים החשובים,
אמר ידיעת רע,
כבוד חברי הנשיאות הנכבדה,
יושב ראש חבר המוסדות הדתיות,
חבר הכנסת דנינו,
רבנים,
גבעי בית כנסת,
ואחרון חביב,
ממש חביב עליי, התלמידים העיקריים.
מכיוון שכתוב, רשום בפתק ההוראות האלה
מה צריכים לדבר, שם כתוב שאני צריך לדבר על פרוסבול ועל ארבעת הנדים.
הממשלה מספיק לכל הדברים האלה כולה.
וזה דבר השליטה
שמוב כל בעל משה ידו אשר יושב על רעהו,
ולא יגעוס את רעהו ואת אחיו, כי קרא שמיתה להשמית".
אחרי זה כתוב
"תשמר לך
ונהיה דבר עם לבדך בליעל לאמור,
קרבה שנת ה' על השמיתה ורעה עיניך ואחיך האביון ולא תתתן לו,
וקרא עליך אל השם יד בך חטא נתוד אתנו וקולח".
אנחנו נמצאים היום בשלהי שנת השמיתה.
יש מחלוקת
בראשונים מתי שמיטה משמטת,
בתחילתה או בסופה,
כלומר בשנת ערב ראשונה של תשמ"ז או בערב ראשונה של תשמ"ח.
רוב הפוסקים פסקו ששמיטה משמטת
בערב ראשונה של תשמ"ח,
כלומר ערב השנה הקרוב.
אבל התורה מדגישה חידוש,
וזה דבר השמיטה
שמות כל בעל משה ידו".
מה זה "דבר השמיטה"?
זה השמיטה, לא, זה כתוב, גמות.
מה התורה מוסיפה לו את הביטוי הזה, "דבר השמיטה"?
זה דבר השמיטה.
מזה למדו חז"ל,
שאם אדם בא לאחר השמיטה ונותן
את ההלוואה שלו לבעל הלווה, למלווה, קח את הלוואה,
ההלוואה למענו לא משמט אני, צריך לומר משמט אני.
אומר הבל יריעים חידוש עצום.
לא כמו שאנחנו מבינים שבערב ראש שנה של שמיתה פקעה החוב,
ונשמט החוב,
אלא הלווה חייב להביא את הכסף למלווה גם לאחר תנועת מיתה.
אלא יש חיוב על המלווה לומר משמט אני.
כל עוד שהמביט לא אמר משמט אני אז הנובע חייב להביא את הכסף לנובע
וכופים את הנובע לשלם את הכסף
לעומת זה כופים את המביט לומר משמט אני
וזה הוא מדייק, מזה דבר השמיטה. אבל
פשוט הבא הרמב״ם לא יודע לך משמע, הוא אמר לי שבצורה ברורה נגדו
אלא ששמיטה זה כבר שמיטה.
זה בערך אותה מחלוקת שהיה בין המביט לבין הבן כסף
שכל השנה, כל תקעות שאנחנו משמיצים אותן היא "מפקעתא דרחמנא", או שהתורה הפקיעה את זה, או שאדם צריך להפקיע את זה.
אבל כאן רוב פוסקים פסקו שיש מיטה ומפקיעה את זה.
אלא שיש לך חיוב עם בעל אצל אין לך מיטה, זאת אומרת, זו שמיטה.
דבר נוסף,
התורה מוסיפה ואומרת
לא יגוס את רעיהם.
מזה למדו חז"ל,
שאם אדם מלווה לחברו סכום כסף ואומר לו תשלם לי את זה בחנוכה תרשמ"ח
השביעית לא משמטת
מכיוון שקבעתי לך תאריך בחנוכה מ"ח אז באים בערב ראשונה אני לא יכול לגרוש אותך אז הוא לא נוגס
מה יהיה הדין אם אדם הלווה לחברו כסף
ושאל אותו מתי אתה רוצה שאני אשלם לך את החור אבל לא אני לא קבע תאריך
מתי שצריך לתת שאלים לי
האם חוב ללא גמיית תאריך
זה נקרא חוב של עבודים נגיסה?
או מכיוון שאין בו קביעת תאריך, אז לא.
אין קביעת תאריך, זה לא נגייס.
התורה אמרה לא יגוז את רעהו.
הרמב"ם פסק
שהוא עדיין נגמר לחברו
ולא קבל לו תאריך,
שביעית משמטת
על שולחן ערוך. את הדין הזה לא העלי.
ההלכה הזאת לא מוזכרת.
הסבירו המפרשים רעיון נפלא.
כיצד הרמב״ם פוסק שזירה השביתה משבטת?
אבל התורה אמרה איפה שאין פה נגיסה.
אמרו המפרשים כך
נכון שהאמניל לא יכול לבוא ולהגיד לאדם הזה תשלם לי את האחרון כי היה הסכם לכשירצה.
אבל מכיוון שאני פוגש את אותו אדם ואני מסתכל עליו בעיניים ואני לא אומר לו כלום,
סוף שלום, הבאתי לך כסף, תשלם לי.
הוא מרגיש לא נוח שהוא חייב לי כסף,
ההרגשה היא שעם ניעות זו זה נקרא נביסה,
ולפיכך לעד הרמב״ם נקרא לו כסף,
ושמיטה משמטת.
והקבינה הגדולה היא
לאדם שיש לו כסף בבנק,
או אדם מלווה בבנק,
או שהשקיע בבנק.
אם ההשקעה בבנק שאני משקיע וקוראים לזה פנקס פיקדון,
האם הביטוי הזה פיקדון
זה מפקיע דיני הלוואה שלי או לא, זה סיפור דברים בלבד בעלמא, מה זה פיקדון? האם הם לוקחים את כספי ושומעים את זה בתוך המתכספת?
הרי הם לוקחים את כספי והם עובדים בו.
הביאה אומר שכספי הוא הלוואה בידם ואם הכסף הוא הלוואה אז הוא שומע,
אלא מה? תלוי.
אם אני בא,
נגיד למעלה, אני מקבל צ'ק ממישהו,
מצאת את זה היום זמן פירעונו ואני יכול היום לפרוע אותו
ואני לא קראתי טוב הגיע הזמן ערב ראש השנה אז למעשה הוא פקר חום
אלא מה? יכול להגיד
אני אבוא לבנק להגיד רגע אתם סגלתם את הבנק בשעה 12 בצהריים
ואני לא יכולתי לנגוס אתכם בשעה 13 בצהריים
אז ממילא מקרה שאין בערב ראש השנה אחר הצהריים לפני השקיעה אין דין נגיסה כי סגלתם את האחרון
מטמב"ם אז אין כאן דין שמיטה כי לא יכולים לנגוס אתכם ואין פה דין לא ינגוס
או שנאמר לו באופן תיאורטי הבנק חייב לשלם את הכסף הזה
אלא מה כשהוא סוגר, הוא סוגר. הרי מה הדבר הזה? אדם שבא לחגור הכסף ויברח לו בצהריים, ויום בערב ראש שלנו הוא יברח. האם יעלה על הדעת שברגע שאני לא יכול לנגוס אותו מבחינה תיאורטית אז אני פטור?
אין לדבר כזה.
אתה חייב לשלם לי את זה.
אז אם נאמר לכם הבנק באופן תיאורטי הוא חייב,
לך הוראה? אז יש פרנט בפרסוולד.
דבר נוסף,
אדם משקיע בבנק, קוראים לזה יותר עסקה היום,
אתם לא יודעים, לא יבינו ולא ידעו,
בחשיכה התנלכו,
אדם כותב יותר עסקה, מה יותר עסקה, אתה יודע מה זה יותר עסקה,
אתה שותף איתו, אתה שותף איתך,
אתה פשוט מאוד מלווה כסף עמי.
היום יש תוכנית חיסכון, כל מיני,
יותר מזה.
אדם עובד,
מקבל משכורת,
אז המעביד מכניס את הכסף של העובד הזה לבנק,
לך לבנק ותקבל את הכסף.
האם יעלה הדעת או אמרת שהמעביד מלווה את הכסף לבנק?
כשאני בא לקבל כספים מהבנק כשכיר,
אז הבנק הוא חייב לי כסף מכיוון שהשכיר המזכיר בעל הבית הפנה אותי לבנק.
ובשוכר ובשכיר יש מחלוקת בין הפוסקים עם הלוואה.
הלוואה, העבודה של ספקים משלמת או לא משלמת.
במשנה חיתוף זה לא משלמת, בדרך כלל פסק הרמב״ם,
אבל זה חידוש מעניין.
מאה שנה כסף משנה, למה לא משלמת?
מכיוון שאין דרך על ספקים לגבות חובו רק לאחד שנה-שנתיים.
היום לא כך.
היום אדם הולך לבוא מיד,
אדם עובד ולמוד תן שכרו, והחובך מגיע לו שכרו,
כי ממנו יש את המדיני מדיסה, אם הגיע הזמן לפני אלוף שנה,
וכן יש הרבה הרבה סוגי אפשרויות שאדם חייבים לו כסף או חייבים לו כסף
או יש מודיני נגיסה או אין מודיני נגיסה
ועל זה באה הקורה ואומרת
ייזהר האדם שלא יכוס את רעהו ולא יעבר למצב של נגיסה
אחר כך באתו ואומרת עוד דבר
ישמר לך
ונהיה לבדך כבר בליער
לאמור קרבה שנת השבע חדשים איתה
וראה עיניך באחיך אביון ולא תתן לו ותרע לך אל השם והיה בך חטא".
כל מקום שכתוב ישמר לב,
כל מקום שכתוב פן לב.
התורה לא הסתפקה לו מה תיזהר,
ישמר פן, שני איסורים, שתי אזהרות
כסוף העליפות.
פן איים לבד אחד בליער.
כל מקום שכתוב בליער, כפירה, בלי עוד.
מה קרה?
פן ואישמר? בלי יער? מה קרה על מה?
באתי לו ללוות עם מילי כזה ולא הלוויתי לו אז אני בלי יער?
אז אני כופר בעיקר?
אז אני עובר עליווין?
אז אישמר ופן?
ולא רק זה
עוד המשך הלאה
ויקרא אליך להשם והיה בך חטא עוד תוספת של חטא
ולעומת זה?
"לכל תתן לו כביאר דבר זה יברך השם אלוקיך"
אמרו המפרשים,
ראש הסביר את זה,
הרמב״ם מביא את זה,
שמכיוון שאדם בשנת השמיטה לא עובד,
אין לו כסף.
בא אדם, תלווה לי כסף, תלווה לי כסף,
אומר האדם, מה אני אומר לך, לי אין כסף.
בא ובתי השנה, אתן לך כסף, עוד מעט תהיה שמיטה,
שום שמיטה ומשמח,
אז אני אפסיד.
על מצב כזה,
שאני נמצא לי בצד דחוק ואין לי כסף תורה שלמה לא עבדתי?
על פי כן התורה אומרת הישאם יא בפן?
על פי כן נאמר על זה בלי יען?
על זה נאמר חטא?
על מה לא אומרת בכתובות?
ריאת ברחוב מצווה.
מצווה?
ריאת ברחוב? אני נביא לי כסף מחברי ואני בא מפורע לו ואומר, אתה יודע מה? אני עושה לך מצווה שאני משיל לך את הכסף.
ואני עושה לך צדקה וישלם לך את הכסף.
הוא הלווה, הוא יגע, הוא טרח,
הלווה לי ואני עושה מצווה בזה שאני מחזיר לו.
מה המצווה? אומר הש"י: אין לי לך צדק.
אני אומר כך.
ידע לו אדם שיש בכיסו כסף
וידע לו כל אדם ואדם.
לי העושר ולי הכסף ולי הזהב.
אם יש לך כסף בכיס
ויש עלי ברחוב זקוק לאוכל אתה חייב לתת לו.
יש לך כסף בכיס,
בא אדם מבקש ממך הלוואה,
אתה חייב לתת לו.
הכסף הזה הוא לא שלך,
הוא פיקדון בידך,
הוא ניתן לך מבורא עולם,
כדי שתחזיר את זה לחברך,
תרוויע את זה לחברך.
באת ואומר לו, הכסף הוא שייך לי, אני לא ארוויע אותו.
אין לך אמונה בקדוש ברוך הוא?
אין לך אמונה שהכסף שלו,
שלי הכסף בלי הזהר,
זה בליי.
ועל זה באה התורה והזהירה אישה מלווי פן.
דבר נוסף,
התורה הזהירה אישה מלווי פן,
הנה ילבד אל אייל,
כתוב בגמרא שפעם אחת חוני המעקל ויוסובים נחום משלמזו,
היה לו נוט של אוכל ועבר עני, ביקש לאכול,
אמר לו: חכה עד שאני אוריד לך ואני אפרך לך את
את הנוד הזה מהמסע והפרק והוציא ולהפרק את האוכל
עד שהוציא ועד שפרק ועד שעולים בני בני בית אותו עני וקיבלו עליו עונש
לפעמים עיכוב הלוואה עיכוב מתן השני זה יכול להפוך את המצב לבנייה למוות לפיקוח נפש
ועקיר בעל רבי זירא השם לבן
לא לחינם בא הלל ותיקן פרוסבול. מה רוצה הלל?
בשביל מה פרוסבול?
ופשוט קם מחלוקת בין הרמב״ם לבין הרב"ד,
אם הפרוסבול מפקיע שמיטת דאורייתא או רק שמיטת הרבנן.
הרב"ם פוסק שרק בשמיטת הרבנן,
התקנה של הלל טובה,
אבל אם אתה שמיטה דאורייתא, הפרוסבול לא טוב.
ואדרבאן גם בשליטת דורייתא הפרוזבוקטור.
מה הלב? מה הלב? מה הלב? מה הוא צריך?
שישמק, זה הכול.
מרצה גמרא אומר הלל:
אני רואה שאנשים בפועל נמנעים מלהלוות
ונהפכים לבני בנייר.
עוד אומר הלל: מותר לתקן פרוזבוקט שאנשים לא יהיו בני בנייר.
שהתכונה הזאת של להלוות ולארזון נוסייה לשני שטופע בקרבם ולא יתנו מבין אליהו
ועד כן וכן פרוזבול
ושוב בפרוזבול יש מחלוקת
בראשונים והרמב״ם וחאלוף פסקו שפרוזבול לא עושים אלא ערכי בית דין חשוב ועם חום רבים עליהם
דעת רמה כדעת הראש, שבזמן הזה לרבנן אפשר לקחת שלושה אחדים בני תורה,
אבל עצם העניין תיקון פרסבול אומר הרצפה,
שחלק
מזכר שביעי זה תיקון פרסבול.
או יותר מזה,
הרב בעל בן ישחט הקים תקנה נפלאה,
ואני מייעץ לעיקר התלמידים היקרים להשתמש בה, לנצל אותה,
לעמוד בערב ראשונה, כל אחד יביא לחברו שקר על מנת שבמשך היום, היום תשלם לי את זה.
יאמר לו את פירוש שלא תהיה סתם הלוואה שלושים יום,
ולא ישלם לו את זה.
יאבוא ביום צום גדל יד החוי, יום ראשון,
יאמר לו אדוני להביא את עמך, חברי להביא את עמך, אני שקר חלקה בחזרה.
יאמר לו אותו אדם אדוני, משמד אני.
הרי קיימת מצוות שמיתה ואם אמר לו על פי כן וחמתנה אז יכול להחזיר לו את זה תקנה נפלאה להרגיל את האדם לקיים את המצווה של שמות ולא יהיה גוס וגם להרגיל את האדם את התכונה הזאת שלא יהיה בלבל יעד אלא שיהיה כן וירבה דיני פרוסבור קשים הם דיני הלוואה קשים אדם אישה
לוקחת מחדתה כוש שמן,
אישה לוקחת מחדתה בקבוק יין,
איש הולך להתפקח משכנו ביום שבת או נחם.
סוכר זה נהפוך להלוואה
כי אתה, כסוכר שקיברת לא מחזיר אותו, אתה מכניס סוכר אחר,
אבל כשהיה נפרד מותר לחזיר פירות ופירות אבל נשים את זה עכשיו.
אתה חייב לשלם מחברך לשכנך או תבורת הסוכר או סוכר,
ואם עברה שמיטה זה משמט
אז צריכים לזהר גם בדברים האלה.
אדם לוקח מחברו עיפרון על מנת להחזיר לו את זה, וזה ודאי שמיטה לא משמט, כי אני לא חייב לך ממון,
חייב לך עיפרון.
אבל אם אדם לוקח מחברו דבר שהוא נאכל,
אבל כפי שקרא את זה בלשון השאלה זה משמט.
שימו לב,
יש חידוש גדול בשדה חמד,
הוא כותב שההלכה לא כך,
אבל עצם הרעיון הוא נפלא.
אומרת זה חלק כך
יש הלכה שאדם חייב לבקש מחילה מחברו בערב יום כיפורים.
ייפגע בו,
מחילה באדם מחברו.
כמו שהגמרא אומרת
שפעם אחת שאלה ברוריה גיורת את רבן גמליאל
כתוב בתורתכם
אשר לא יישא פנים ולא ייקח שועד.
וכתוב ישא אשר פניו אליך או ישא או לא ישא הכיצד?
אמר לו יוסף הכהן מי יענה לתשובה?
ואמר לה ישא אשר פניו אליך בעגורות ואדם למקום
לא ישא ולא ייקח שוחר בעגורות ואדם לחברו
לך בישא אליך ותבוא
גם יש בין אדם לחברו צריך הרבה פיוסים
וקורה לפעמים בעיקר בין אברכי הישיבה
בחורי הישיבה תוך כדי להט הלימוד יושבים ולומדים
ככה פירוש ראשי וככה פירוש הצפות והשני אומר לא ככה פירוש ראשי ולא ככה פירוש צפות אבל טוב מאוד יפה מאוד
אבל דברים תוך כדי להט אתה לא מבין אומר לחברו והשני אומר אתה אין לך סכל
זה לא יפה להגיד באמצע הליבוד ככה אבל אתה אין לך סכל ואתה לא מבין
פגעת בחברך והלך לבקש ממנו סליחה
אבל תשמעו דבר מעניין
אומר על שכל קדוש שני בוחרי ישיבה לומדים
תוך כדי לימוד הוא אומר: לא, הבנת.
ואז הוא אומר לו: לך אין סכר.
ואנשים בחברו אומרים לו: אתה טיפש.
והרבי אומר לו: אני טיפש את החמור ולא מבין את הגמרא.
אחרי הכול הביאו את הגמרא והתלהב לסופה,
הטיפש והחמור שאמר לו נהפך לדבר תורה.
זהו חטא מפופולט דאורייתא. לא התכוונת לשנוא את חברך אלא התכוונת להבהיר דרך את הגמרא.
זהו מתבהר פסופה.
אם יש בסופו של ויכוח התבהר אז נהפך גם הפקפוטט דאורייתא לדאורייתא.
ואם נשאר בסוף הוויכוח נשאר בשנאה אז החמור נשאר חמור והטבע נשאר טיפש.
ועל זה כשאדם בא בערב מבקש צדיחה אחת מחברון
אומר השדה עמד
בשנת שמיטה אין צורך לבקש סליחה לאחד מחברו
לא צריך
למה מכיוון שאם אני הבאתי כסף לחברי
אז באה השמיטה והשמיטה ולא ביקשתי מחברי כסף אז גם הקדוש ברוך הוא משמיט כל העבונות שלי
זה משהו נפלא אבל אומר השדה עמד לא מצאתי ואנחנו עוסקים שאומרים כך
והציעו תקנה נפלאה שתיקן לי ומשתק עם עליו השלום,
שאמר שאדם בכל יום וערב יום כיפורים לפני הקלידרה יאמר החזר: רבותיי, תמחלו אחד לשני ויאמרו מחלנו.
וזו סיניגוריה גדולה.
אני מריבונו של עולם, אני בשר ודם.
ראובן העלים אותי, שמעון העלים אותי ואני מחלתי לו.
אני עומד בבקטר בניך מחילה ובטחה וחפרה לפני מלך מלכי המלכים,
אם הטעות ברקו, תמחול ונמחל לו.
זאת אומרת שהתכונה של העניין של שמיטה,
עניין שבאדם וחברו זה משהו חשוב מאוד.
בדבר הזה,
אבל המעניין ביותר שאנחנו הקשינו כושה,
היא מקשה כושה ולא על הגיורת, מקשה כושיות,
ומתרצים לה כאן באדם וחברו, כאן באדם ובמקום,
זה במסכת ראשונה.
אבל במסכת ברכות יש דין אחר, שאלה אחרת.
אומרים מלאכי השרת לקב"ה ברוך הוא ריבונו של עולם.
כתוב בתורכי רואה יישא פנים ואיאך את הנושא פנים לישראל.
איאך?
אמר להם לך וישראל פנים.
אני אמרתי ואכלת וסברתו ורעת והם מחמנים העצמם על כתב את הביצה.
ולכן נושא להם פנים.
הפשט של דברי הגמרא
לא ברור יא גאו מקשה קושיות אלא מלכי השרת, ריבונו של עולם, אתה עושה משוא פנים, יישא השם פניו אליך.
אומר לה הקב"ה לא אעשה פנים.
הם נושאים לי פנים ואני נושא להם פנים.
הם מחמירים על עצמם וגם אני מחמיר, גם אני מכיר עליהם.
הם מתנהגים לפנים משורת הדין וגם אני מתנהג באותה דרך.
במה הם מתנהגים?
בנים נהפכים לבנים הקלעות בחור נהפכים שהשם נושא פנים בזה שהם מוסיפים על עצמם.
כלומר יושב לו בן ישיבה,
יושב ולומד ואומר עכשיו בגללו,
עומד עשית ימי תשובה,
אני מוסיף עוד דף גמרא,
עוד חמש דקות לימוד תורה,
עוד חסד,
עוד ירד שמיים.
התוספת שבן ישיבה מוסיף,
התוספת הזאת היא
מביאה את האדם הזה לחווים בפני הקדוש ברוך הוא, וישא השם פניו אליכם.
אם אדם אומר, מה שכתוב בתורה אני מקיים,
נו, אתה מקיים תורה.
אבל אם אדם אומר, אני לא, לא מה שכתוב בתורה אני מקיים,
אני מוסיף על התורה,
אני מכניר על עצמי,
זה נהפך לבן.
ובסליחות שלנו, אני מזגיש שלנו, בנוסח שלנו,
יש דבר נפלא,
כתוב שם כך:
מחה ומסה ממי תמחה?
מסיק וישרו מנחי העלמא.
ברק יד חתה אבוי ללקה.
בגרסה שלנו אבוי דחליס עשה לי כבה.
עודד ימרי ונפיק בקולר, למראה תאי ותברקו לרדת.
מה זאת אומרת?
ברק יד חתה אבוי ללקה.
בן שחוטא אבוי נותן לו מכות.
אבוי דחייס עשה לי כבה?
מה זה רבוי ביחיס?
אבא שלו צריך להתחיל לדבר איתו על זה?
ועבדר ימרים רציג בקולה ומלא תאים.
כן רבותיי,
אתם דברי בית כנסת,
אתם בני תורה, אברכי הישיבה,
דעו לכם, אתם חבדים מלפני הכבוד ברוך הוא, בנים אתם.
כל מי שיושב ועוסק בתורה נקרא בני בכל ישראל.
בנים אתם נשאר את עצמכם.
אבא נותן סטירה לבן, בן הפריע בתוך הבית, אבא נותן סטירה, תן לו מכה.
לאבא זה כואב.
איך זה הכרתי למצב של הבנתי מכה לבן?
ואבא מחכה שהבן יבקש סליחה ומייד האבא מוכר וסולח לו.
אבל ערך שהוא מרעיד ונגיד בקוליו?
לא.
האדון, מה אכפת לו שיבכה על ילד ביצעת, בן בן אדמן אין אותי.
עד שהוא בא מבקש סליחה ומתחנן למרא את העיר,
עד כי נגמר כל הרגע.
"אנחנו בירך בוך רענן בני בכל ישראל" אומר רש"י בארצות הברות שהפסוק הזה נאמר בגלל שאמרו זה נעשה ונשמע.
ידע השם שיגידו נעשה ונשמע ואמר בני בכל ישראל.
אנחנו קוראים בנים אתם לאשם את עודיכם.
אם אנחנו בנים לאשם אז השם רוצה לקרב אותנו.
כיצד אדם יכול להפוך לבן?
מעבד לבן.
האדם יכול להפך על ידי תוספת לימוד תורה,
על ידי הוספת אדם שמוסיף בלימוד תורה.
אומר רבות ברוך הוא, אתה מוסיף?
אתה מחמיר על עצמך?
אני אתייחס לך לאחרת.
אני אנהג לך מעל ומעבר לפי ילדים.
אני אשא לך פנים.
אתם מסיימים לב שחמש דקות של לימוד תורה,
תוספת חלק לילים,
תוספת יראת שמיים,
תוספת מוסר, תוספת אדם שיושב בלילה וחושב מה אני היום עשיתי, איך אני יכול לדגן את עצמי,
יכול אדם לעלות לדרכה של בן דרכה קבוחה
בימים אדם נותן עוד צדקה,
בימים אלה נותן עוד צדקה, עוד חסד,
העוד הזה שאדם נותן, עולה ומתהלך.
ויש בגמרא מעשה נפלא.
גמרא אומרת
שפעם אחת רב הונא דרד רבי יהושע חלה.
לא הרגיש טוב.
הגיע למצב אפיסת כוחות.
חליף לעלמא.
נכנס רב הונא לבקר אותו.
הרב הונא רואה רב הונא דרד למשוח שוכב על המיטה,
מצבו מסוכן.
רופא יוצא, אומר הרופא: האדם הזה לרגעים תבחננו. עוד כמה דקות ימות.
עמוד.
אין מה לעשות.
נכנס רבפה, רואה את רב עונה ברד רבי יהושע, שמצבו קשה,
אז הוא אומר לבנים של רב עונה ברד רבי יהושע,
סביץו לאיזה בטא, תכינו לו תכלכים.
מה אתה יכול לומר? תכינו לו.
כתוב בגמרא,
ובסוף נטפח,
אחרי חמש דקות נהיה בריא רב עונה.
רבפה ראה שרב עונה נהיה בריא באח,
החסיף להתבייש רבפה להסתכל על הפנים שלו.
אני אמרתי שיבואו, להתחילכין, לקבור בו.
אמר לי רבו נא הנה הכי הבה,
ואמר קודשי וליכו,
שימו לי מה שאני עומדת על הגמרא,
ואמר קודשי וליכו,
כוודיהו עמוקים במלאכ ותגונו בהרעיה.
קודם כל מקשה הרי תגושה ועצומה,
הרי כשיש אדם בוסס אסור להכין דחלקין ואסור להכין קמר, אסור לדבר על דברים כאלה.
מה קרה בפעם עם דברים כאלה?
הרי אתה נכנס לבקר חולה,
לא כמו שהיום אדם בא לבקר חולה,
נו, מה שלומך, איך אתה מרגיש,
מה אמר לך הרופא, דברים בטלים. זה לא נקרא ביקור חולים.
אדם נכנס לבקר חולה, יש שתי אפשרויות:
או פשוט מאוד, קח, תתתה את החדר, תנקה אותו,
או נכנס אליו, הכל נקי,
תאמר לו, יה רצון שהקדוש ברוך הוא ישמע לך רפואת תנ"ך,
תפלל עליו. זה ביקור חולים.
לא להיכנס ולטרטר לו, כמו שהם היום, מה אנחנו הולכים, איך אתה מרגיש.
וזה סיפורי דברים כאלה.
הרפפפה אתה נכנס,
רואה איך חולה במקום שאומר רפואה שלמה,
יש לך השם רפואה שלמה.
איך הוא אומר לך לבא שלו? ואני וחלוקם לבוט עיסא עניתי בצום נפשי.
אתה אומר שימות, להכין אותך רכין?
ואחרי שהביא רב הונא, מה אתה רב הונא כבר בורח?
לך פה, אמר לו, ברוך השם, מדברים, מה קרה?
ומה אומר רב עונה, הנה, הכי אהבה?
אלא קבוצה ברוך הוא אמר.
אומר רש"י על המקום,
אמר לו, הנה, הכי אהבה, נכנסה עליי מידה.
אלא אמר קבוצה ולכו,
מכיוון שהוא מעביר על מידותיו, תעבירו לארכות שערו.
רב עונה, ולדעת רבי יהושע שוכן חולה על ארץ לבית,
וכל חולה בוסס,
שאליבדי כל העם לא יכול לקנות,
והוא לא יכול לדבר ולא יכול לחשוב.
רב טא רואה את מצבו אנוש,
אז הוא אומר: תשובה, למה אתה לא יכול לעשות?
למה? הוא לא יכול לדבר.
מה, אין תשובה בלב?
הוא מתעלם מזה.
תשובה לא יכול לעשות,
ועכשיו מצבו קשה? נו, אין מה לעשות.
לפחות נעשה ענע, עשה מצווה של דמות חסד.
הרב עונה שומע את זה,
הוא עונה ושומע את זה.
איך יכולתי ליפול להגיד רב הונא,
אתה רב הונא, נכנס לבקר חולה, אתם נכים ונכנכים? ככה אתה עושה?
ובקוד כל זה אומר רב הונא,
רב הונא, אולי אנשים שמיים עושה, רב חזר עושה.
אמר לו רב הונא לבר רב הונא, דע לך שבאמת נגזר על המידה,
ובעוד דקה יתקרמו.
אבל מכיוון שהיו עמידו אותה רב הונא ולא כעסה רב הונא,
אמר הקדוש ברוך הוא,
שימו לב, לא מלאכים, לא בגיל של מעלה,
לא מלאכי השרת, אלא הקדוש ברוך הוא.
אתה מעביר על מידותיך,
אתה רמונה העברת על מידותיך, ואני מעביר לך על כל פשריך.
לא מלאך יכול לדעת מה בדיבור של אותו אדם,
ולא בגיל של מעלה, אלא הקדוש ברוך הוא.
מעביר על מידותיו, מעביר על מידותיו.
את התכונה הזאת של מעביר על מידותיו,
את התכונה הזאת, לוותר, לבחור,
צריך כל אדם באדם להטביע בעצמו.
פרשו לך קושייה לגמרא,
פרשו פירוש אחר, לא טוב לך, תוותר.
התכונה של ביטוי,
התכונה לא להמון על מידותיו,
זו תכונה נפלאה וחשובה כשלעצמה ובעיקר בימים אלה.
נושא המון ועובר על הפשע. למי נושא המון ולמי שעובר על הפשע?
את התכונה הזאת באה התורה ועומדת בשמיטה.
הלווית כסף לחברך, לא לנגוף.
הישמר לך.
פן.
כל אישה מביןיו זה פנזלר.
תיזהר לו, תגיע למצב כזה. תגיע למצב של בטרנות, לתת.
כל דבר אנחנו מגיעים לאתרות.
מאגר הדין,
אתה הולך היום לחנות, רואה אתרות, אתה לוקח אותו והולך.
אתה לא מזכיר.
הפקר.
יאמר לך אותו אדם, מה אתה לוקח את האתרוג הזה?
אני הבאתי אותו, שמעתי אותו, איבדתי אותו.
אומר הרב
בר יחיא יוסף בספרו של יחיא יוסף וביוסף עדין,
אומר אדם שאיבד את האדמה שלו,
בלי את המכירה,
או אדם שמר את הקרקע שלו,
והמוס מחלוקת בנשים וצפון,
אם עוזר את הפרי בהלכה זה לא עוזר את הפרי.
אומר הרב יחיא יוסף,
מה?
התורה מפקירה את הפרי ואתה לוקח אותו ומעבד וזה ייאסר? יעלה על הדין?
זה נקרא גיבורי כוח.
ולכן אדם שהולך היום לקנות אתרוגים,
אם זה מיתר מכירה, מיתר מכירה.
אותם שלא ייתרם מכירה, רבותיי,
שולחים מכין צחוק.
אתם שהולכים לקנות אתרוג,
מוטב לכם לומר אני משלם עבור האריזה מאשר
צריך לעשות כל מיני בעיות כולה, מודו.
אתרוג לרחיקי לחל הסוכות,
חל סוכות.
כמה עולה?
כמה עולה?
אולי פרוטה, אולי רבע שקל.
מי קורא אתרוגים?
מה יעשו אתרוגים?
מה תגיד, התחלת למעשה עם ריבה,
אסור לקחות את האתרוגיות הזו עם ריבה.
זה שינוי בגוף הפרי, ואסור לדעת הרמב"ם.
אז מה יעשו את הפרי של פרוטה?
מוכרים לי את זה לפני כיפור,
אירו שנה, שני סוכות במחיר גבוה, זה לא מחירות של היתרות.
אם אתה בא ומשלם עבור האריזה זה מחירות.
חוץ מכך,
חוץ מכך,
יש בהדסים
קבע שעשויים לריח ואנחנו כל השנה כולה ובעיקר במוצאי שבת משתמשים בזה לריח אז גם באמש דנק לשבת שביעית
אומרים הצפון
אין גבול ואין סוף.
אז הנה יש מירה קבוצה שביעית.
אז הנה ממון והתגשם בעוד דבר הזה כולו.
לפי כך, הטוב ביותר מה שהגימשלה אומרת,
"התונה יתרוג מחברו,
יתן לו אתרוג במתנה".
גם אותו אדם שמוכר את רוגים,
שיבין לידיעתו וקלבו אני נותן מתנה.
למה אתה מקבל כסף בעלולה פי שניים?
אבל את התכונה שנותן מתנה להרגיש את ההרגשה הזאת זה דבר חשוב מאוד.
עובר לימדן,
כל האתרוגים
בשנת השמיטה,
ובכלל, בכל השנים כולנו,
הרי יש בהם תקוצים, יש בהם שינוי מראה,
לדעתנו אתרוג בשנת השמיטה
אם מתו שינוי מראה כל שהוא טיפה למעלה,
כמו שאומר המביט, לא אוסר.
למה?
מכיוון שאני לא איבדתי את העץ,
הטבעיות שלו, הרגילות שלו, הוא שאין פה את הטיפות האלה מלמעלה.
וכבר אמרו חז"ל,
מדוע אנחנו לוקחים את פרי עץ הדר?
זה הדר בגללו שנה-שנה,
או כדיר, בו גדולים וקטנים,
או שאתרו, יש בו דבר נפלא,
אומר בעל בת שאיבה, דבר נפלא,
כל פרי,
שים אותו בחרוץ יום, יומיים, שלושה, ארבעה, יביש,
יסריח.
אתרוג
פראי עץ הדר.
תשים אותו בחרוץ, הוא לא יסריח,
הוא ילך ויגבול ויכבוש, הוא לא מסריח.
פראי עץ הדר,
אדם צריך להיות מהודר,
מהודר במאסר.
אדם צריך להיות לא רק מהודר, אלא מהדרין ומהדרין.
אדם צריך להיות פרי עץ הדר,
מהוטר במעשיו,
מהוטר בדרכיו,
מהוטר בהתנהגותו,
מהוטר מרנק שמיים שלו וכמו שמענו תוספת
ודרך מליצה אמרו המפרשים וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זיכונים הוא לא.
הדבשט הוא כתוב אהב את יוסף
אבל התרגום אומר אהב את יוסף בכל ענת קיבל זיכויים ערב בר חכמיה לגאוליהם.
עם ישראל אוהב להוסיף.
התוספת וההידור זה המצווה, זו החשיבות.
אדם אומר לחברו שנה טובה.
אתה אומר לחברך את זה בלב שמח,
בעין טובה, בפנים צוהלות,
הידור לא עושה הדבר הזה.
אתה עושה חסד בחברך.
שלא יהיה האדם חי דמר בוחה ולב שמח, אלא שאדם פניו מצוהרות שמקיים את המצווה.
שמח בקיום המצווה.
ששים ושמחים מאחורי צורים כולם.
אדם יושב לומד תורה,
אשריכם ואשריך אתכם, שזיכתם לכך,
להסתופף וללמוד תורה.
אדם יושב לומד תורה, תלמד בשמחה.
זה כתוב בזוהר הקדוש.
אנחנו עוברים בפרק שקוראים אותו קודם חמישי, פרק של ראש השנה.
חוק לישראל הוא משפט,
לא שומע,
משפט, איך?
כחוק לישראל הוא משפט לאלוהי יעקב.
משפט לאלוהי יעקב?
כתוב בזוהר הקדוש.
מה אתה עושה מפאת ה' משפט לאלוהי יעקב?
היה צריך לומר כי חוק לישראל הוא משפט אלוהי יעקב.
מה זה אלוהי יעקב?
ככה מקצה הזוהר הקדוש?
עוד שאלה.
כתוב "שאו זמרה וקנותו כנור נעים עם נבל שקעו בחולק שופר, בקסם ינחקנו, ינחקנו כחוק לישראל הוא".
מה?
בראש השנה?
כסוף זמרה וקנותו?
נדר? כינור?
מי ראה ככה בראש שנה?
נבל? כינור?
מי? מי? מי פתאום? מה פתאום? ראש שנה יום מתאים.
אתה לוקח נבל וכינור? טהור וכינור ורוקח?
ולא רק זה כינור נעים עם נבל?
ויש לומדים זה מדובר על בית המקדש,
אבל ההלכה היא שמה שתוקעים שובר על חסוצרות,
ושופר מעריך ולא כבל ולא כנבל ולא כינור,
אלא שימו לב,
הגמרא אומרת כל מי שלומד תורה כמו שמח,
זה לא זמרה זה לא טוב.
כל מי לומד תורה עם זמרה זה דבר נפלא.
זהו זמרה ואותו טוב כי נו אמר נא אם אין נווה ללמוד תורה וכאל מצוות ומעשים טובים.
כשאני בא שמח במצוות שלי,
במעשים טובים שלי,
בטוב וכאילו שעשיתי,
בחסד שעשיתי,
אני בא ביום הראשונה,
תקעו בחופש שפך, שיפטתי את מעשיי.
אומר הקדוש ברוך הוא,
כי חוק לישראל הוא,
משפט לאלוהי יעקב.
אתה השטן, אתה מקטרג. אם אתה מקטרג על הבנים שלי, עליי אתה מקטרג.
אתה עושה משפט להשם.
לך הצידה, לך תקטרג על עם ישראל. הם חזרו בתשובה, הם עמדו תורה, הם קיבלו מצוות.
המשפט הוא "ללוקי יעקב אמש", כך כתוב זוהר הקדוש.
לא לכם.
אני כבר אגן עליכם.
אתם שמים לב מה הדרגה שאנחנו יכולים להביע? למה? ואיזו דרגה גבוהה שהקדוש ברוך הוא כבר מסנגר עלינו?
בתנאי שאנחנו נהיה ראויים לכך.
הראויים לכך זה תוספת קדושה, תוספת ירועת שמיים, תוספת תורה ובעיקר.
ובעיקר אהבת הבריאות,
טובה לאחרים, לוותר לאחרים, חסד לאחרים,
מבחינת
עיסה השפנה אליך, שוחד השם מקבל מאיתנו והשם נושא פנים אלינו בזה שאנחנו מוסיפים תורה ידורת שמיים.
אם כל נעשה הלכנו וככה נמשיך באותה דרך ונכניס ונטביע
את המידה של הוותרנות, שלא נכון להעמיד אותה, של לעזור לשני,
נקפיא בעצמי את התכונה ללמוד יותר, נראה את שמיים יותר, צדקה יותר, חסד יותר,
אז נזכה שהשנה לא תהיה תסמכת על השולחן בלבד או בלוח בלבד, אלא תהיה שנת שמחה ממש,
שמחה אמיתית וכנה.
ואני רוצה לברך את מנת הרבנים העיקריים והעסקנים העיקריים,
והגבאים העיקרים תזכו לגדל ביניכם תורה ורד שמיים באושר, בברכה ובהצלחה והתברכו בכל מידי מיטב והתכתבו ותחתנו בסבר החיים והשלום.
ואתם תלמידים עיקרים,
אתם תלמידים עיקרים.
תמשיכו לשקוט במימוד תורה,
תעלו ותתעלו,
להיות פאר לעם ישראל, תפארת לעם ישראל,
בבחינת ישראל אשר לך את גמר.
תמשיכו לשקוט יותר מלימונה,
יותר בקיום מצרות ומעשים טובים,
יותר מחסד,
ותזכו להבין,
להגיע ללמוד תורה ולהשיג שמעתה רבה דרכתה,
ונזכה כולנו לראות בליאת גואל פרק ממרה בימינו אמן.
אמן.
