כל שלוש ברכות הראשונות שבתפילה זה כאילו נקרא ברכה אחת.
אחר כך באים ברכות אמצעיות,
ואחרי זה באים ברכות אחרונות, גם כן שלוש ברכות אחרונות,
הכל נקרא כמו חככה אחת.
מה נפקא מינה?
אם אדם עומד בתפילה ולא יודע איפה הוא נמצא,
אז חוזר לראש.
אבל אמרו למשל, ברור לו שאמר אתה חדוש,
אז אם ברור לך שאמרת את התא הקדוש ואתה לא יודע איפה אתה נמצא,
תתחיל אם אתה חונן, אתה לא חייב לחזור לאתא הקדוש.
וזה רק בתפילה.
למה?
בתפילה כתוב, הלוואי שאדם יתפלל כל היום כולו.
כשאדם יוצא להתפלל כל היום, תתפלל, לפחות נדבה אתה יכול להתפלל.
אבל בשאר ברכות, למשל בברכך אדם אכל,
ברכתי המוציא או לא ברכתי המוציא
לא חוזר הוא מברך
למרות שאדם כל היום הוא לא מברך המוציא
אנחנו אומרים, בדרך כלל אדם בן שאוכל לחם מברך המוציא
אבל אם אתה מסופק, אתה ספק ברכות לעקר ואתה לא מברך
אבל אם אדם אכל
ושבע
אחר כך לא יודע, ברכתי ברכת המזון או לא ברכתי ברכת המזון?
אז מכיוון שברכת המזון זה דאורייתא,
אז הוא חייב לברך עוד פעם.
אלא מה?
שכשחוזר לברך ברכת המזון, הרבי בקמדון יש ארבע ברכות:
שלוש דאורייתא ואחד מדרבנן.
אומר רבי נשחק, תחזור, תחזור רק שלוש ברכות.
את הברכה האחרונה, בלי שם המלכות. למה? זה תספק דרבנן לכולה.
אומר המשנה ברורה, לא, אם אתה חוזר,
ואתה חוזר על כולם ביחד.
אנחנו אומרים, אשמח ברכות לאכל.
לכן, שלוש ברכות ראשונות יחזור ויאמר אותן בשלמותן.
את הברכה הרביעית יאמר ויהרהר שם ומלכות בלבו.
אבל הטוב ביותר הוא שגם יגיל את עצמו,
או בריקת המזון או כל דבר ודבר,
ימצא סימן לעצמו שלא יתועל, שלא יתבלבל.
בבריקת המזון, אם אדם טועה,
אז זה דאורייתא, האדם הרגיל לעצמו, ייקח ספר.
אין לזה בושה, אם אדם קורא בקט המזון בתוך ספר, אין לזה שום בושה.
זה,
אבל בברכות אחרונות, למשל, אני יודע,
יש אחד,
בקט אשר יצר,
מברך אותם בתוך ספר,
קבוע.
אמרתי לו, תעשה לך דף אחד אשר אתה יודע, שים אותו בכיסך.
אמר, איך אני אכנס עם אשר יצר לאשר יצר,
עם הברכה ללא חיות.
אמרת, תעשו אותה בשתי עטיפות,
אז יותר נוח לך בדבר הזה כולו.
אבל אתה שם את זה בעטיפה, בתוך עטיפה.
תבוא עליך ברכת טוב. אמן.
ברוך ה' לעולם, אמן ואמן.
וכא נעמיה, בא הרגשה אומר,
רצון, רצון, רצם, נא קדוש ברכו לזה.
