כתוב, כשם השם אקרא,
אבו גודל אלוקינו.
בבית המקדש,
כשהיו שומעים שם מפורש,
שהיה כהן מברך,
ברוך אתה השם,
אז היו אומרים ברוך שם, כבוד מוחותו,
עולם ועד היו אומרים כל זה.
אבל אנחנו לא אומרים את כל הפוסט הזה,
שומעים ברוך אתה השם, אומרים ברוך הוא וברוך שמו.
כשם השם אקרא,
אז מיד, אהבו גודל לאלוהינו.
זה דבר אחד. דבר שני,
כשאדם ששומע ברכה,
לא משנה אם זה קטן, אם זה גדול,
אם זה ברכה על האוכל, ברכה על שתייה וחזרה,
חייב לענות אמן.
אפילו שהוא נמצא באמצע הזמירות,
הוא חייב לענות אמן.
רק אם הוא נמצא ויוצר,
הוא לא יכול לענות אמן, אלא אם כן בין הפרקים.
העניין אמן,
אדם צריך מאוד מאוד להיזהר,
כי אנחנו כתבנו את זה בשידור שלנו,
לפעמים אנחנו אומרים אמן פירושו אמת,
לפעמים אמן פירושו כן יהיה רצון,
לפעמים אמן פירושו אמן וכן יהיה רצון.
אז בסיסור כתוב כל אמן על מה מכוונים, אמת, או אמת וכן יהיה רצון,
או רק את הדבר הזה כולו.
והכן צריך מאוד מאוד לחכום בזה.
יש מי שאומר שאמן של הבעת הקדוש, האמן של
מחדש חזור לציון, חשיבות גדולה מיוחדת לזה.
לדידה אין דווקא מנה. כל האמנים של החזרה, כולם מאותה דרגה, כולם מאותה מעלה,
שאדם חייב לכוון בזה. ולא רק זה,
בשום מקום לא כתוב בשולחן ערוך "גוערים בו".
רק כאן כתוב,
אם אדם שומע בחזרה ולא עונה אמן,
או מדבר בחזרה,
אז גוערים בו.
כלומר, מעירים לו, אומרים לו, לא טוב,
אתה עושה לפה, אתה עושה את הדבר הזה כולו.
אז זה העיקר.
אז הרב אומר שאת האדם צריך מאוד מאוד להיזהר בענייה שלא יענה עמי קטופה, לא חטופה ולא במהירות או לא בבהרה ולא עמי, אלא עמי עמי עמי ממש ועם זה גם השליח ציבור מחויב שאומר ברוך אתה השם אל החדוש יחכה קצת,
ירשום קצת שהאנשים יגידו אמין ואחר כך ימשיך את הברכה הלאה.
ואורך ה' לעולם מאמן מאמן לברך את אתנא בר-המצווה ואת ההורים שלו שהסמב דכה אותו שיגדל להיות פאר לאוריו תפארת למשפחתו בבעינת ישראל אשר בך אתפעל.
עלה ועד לך.
וחלק ורק השאמר.
