אם אדם הפסיק את התפילה שלו, של העמידה
בתוך אונס,
נגיד דוגמה, למשל, כמו שאמרנו פעם,
באמצע העמידה הרגיש שהוא צריך ללכת לנוחיות,
הלך לנוחיות,
או הוא עומד להתפלל פה,
ילד קטן בא והטיל מרגליים על ידו,
אז הוא מוכרח
או ללכת או לרמוד למישהו שיבוא וינקה.
אז אם ההפסקה שלו הייתה,
הלשון שלו נשאר כדי לגמור את כל התפילה, מראשה ועד סופה, לא את התפילה שלו,
לא אם הוא נמצא בשים שלום, אז זה הזמן של משים שלום,
לא אם הוא נמצא באתה חונן, מאתה חונן, אלא מהתחלת התפילה עד הסוף,
אם הוא מפלל בכוונות, ייקח לו חצי שעה.
אם הוא רגיל, ייקח לו, מספיק זמן, ייקח לו כמה דקות.
אז אם הפסיק את זה,
אז חוזר לראש התפילה.
ואם הפסיק פחות מכך,
ממקום שהפסיק,
משם הוא ממשיך, הוא הולך עד גמר התפילה.
ובדרך כלל, האדם צריך לדעת, אם הוא מפלל בביתו
ויש לו ילדים קטנים,
והוא יודע שילדים קטנים בדרך כלל אין להם שליטה על עצמם,
והתפלל, ואחר כך התגלה שיש שם משהו לא בסדר, היה חוזר ומתפלל.
אבל אם התפלל בבית כנסת,
ואחר כך נודע לו שילד קטן עשה מה שעשה,
הוא לא חוזר ומתפלל.
למה?
כי הכנסת לא משאר, לא מתאר לו שיעשה.
אבל בבית זה בדרך כלל לא עושה, אז הוא אשם בדבר הזה, לכן חוזר ומתפלל.
ברוך ה' לעולם, אמן ואמן.
לבני חברת השיאה אומר,
וברן הקדוש בריכו לזעקות את סיסוי, אזעקות את סיסוי,
