אדם שעומד בפלאי תפילת העמידה בין אדם ובין חזן, זה לא משנה.
לא יסמוך עצמו בעמידה בכותל או בשטנדר,
בעמוד הזה. הוא יכול לשים את היד שלו על זה, אבל לא יסמוך.
הכלל הוא כזה שאם ישמטו ממנו את הסדר ליפול אז זה נקרא סומך.
אבל אם סתם שם את הספר, שם את היד שלו ככה,
או בתיבה עומד, שם את היד שלו, אין דבר.
אבל אם הוא סומך על זה שאם ימשכו את התיבה, זה ייפול,
אז זה נקרא שהוא לא עומד עמידה, אלא הוא נסמך על הדבר הזה.
דבר שני, כתוב
כל עמידה שאין בה שמיכה,
כל ישיבה שאין אימה שמיכה,
עמידה נוחה הימנה.
אדם יושב במקום שלא יכול לשען, רק ככה כל הזמן.
תעמוד יותר נוחה לך מאשר להם.
זה אמור דרך מריצה, יש ישיבות
שלא נותנים שמחה לרבנים, לחכמים. רגועי, תלמד, תלמד כל הזמן.
כל ישיבה שם באה שמחה.
אז ההורים האלה, מה שאנחנו בא, אנחנו במקום אחר לקבל שמחה של רבנים.
אשר רבנים.
זה דבר אחד.
דבר שני,
העדרתי לך דעת עוד דבר מהרב.
לא התפלא במקום
שיש לה הפרעות.
יש מנגינה, יש שירים, הוא לא יכול לכוון,
אבל הוא לא יכול להתפלל.
מה הוא יכול לעשות? הוא יכול לסתום את האוזניים שלו.
אני נמצא באיזה חתונה, זמרים, משרים, עושים חור באוזניים.
הוא לא יכול לעבוד אדם ולהתפלל.
וגם אדם צריך לדעת, צריך להשמיע לאוזניו כשהוא מתפלל,
אבל בעמידה לפי חכמי הקבלה אסור להשמיע לאוזניו,
אלא רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע.
אבל סתם בתפילה בערמא, צריך אדם שהמשמע ישראל,
אדם צריך להשמיע לאוזניו.
אומר הגאון לווינה שכתוב בתפילת הצפרדעים,
שיצא משה רבי לו, ויצעק משה על גבר הצפרדעים אשר.
אומר הגאון,
הוא התחיל לדבר, משה רבי לו, את פתח הקדוש ברוך הוא, הוא לא שומע על צפרדעים קול קול קול קול קול,
בקרקרים. ויצעק, צעק.
אבל אמר רב אחר, לא, זה לא ככה.
אם אדם נמצא באיזה בית כנסת, למשל, מנגינים, שרים,
מפלגי מנחה, ושרים.
מה, אני צריך להגביית כבר שלי יותר מהם?
אני לא יכול להגביית יותר מהם.
אלא אתה, לפי הכל שלך, תגמיה לך את הדבר הזה.
