טוב, אנחנו לומדים קנטניה קדישה,
ובפעם הקודמת התחלנו לדבר מה קורה כשלבין עוני לא הולך לו קצת,
והלב תקוע, הלב סתום.
אז דיברנו על, נכון, על קצת להיכנס למקומות של שפלות,
שזה מקומות טובים,
נכון,
דיברנו על לנצל את המאורעות,
מאורעות החיים שמזמנים לנו הרבה פעמים כל מיני
כל מיני סיטואציות מביכות או קצת מביישות, להגיד, אוקיי, או, הנה, מצוין.
כלומר,
יש בחסילות ביטוי שאדם צריך להיות ניזוז ממקומו.
והתזזות האלה הרבה פעמים קורות
דרך מאורעות שהקדוש ברוך הוא מזמן לנו. אז כל הדבר הזה נועד כדי להוציא את הבינוני מן האדישות שלו,
מהלב האטום, מהלב המטומטם, או מהלב המטומטם לשון כן אטום.
אז הוא דיבר על זה. הוא דיבר על זה בפרק, זה היה בעיקר בפרק כט.
שדיברנו עליו.
היום יש לאדמו״ר הזקן עוד עצה לתת לנו,
לבינוני.
בואו נקרא כאן את המשפטים, פרק,
פעם קודמת, כן, פרק ל׳.
עוד זאת ישימה ליבו לקיים מאמר חז״ל והווי שפל רוח בפני כל אדם,
והווי באמת להמיתו בפני כל אדם ממש,
אפילו בפני קל שבקלים.
והיינו על פי מאמר החז״ל, אל תדין לך וחד שתגיע למקומו,
כי מקומו גורם לו לחתו, להיות פרנסתו, ללך בשוק כל היום,
ולהיות מיושבי קרנות ועיניו אורות כל התאבות, ועין הוא רעה ולב חומד, ויצרו בוער, כי תנועו בוערה מאופה,
כמו שכתוב בהושע, והוא בוער, כי יש להבה.
מה שאני כאילו שהולך בשוק מעט, ורוב היום שווה ביתו, וגם אם הולך כל היום בשוק, יכול להיות שאינו מחומם כל כך בטבעו, אין היצר שווה בכל נפש,
וכולי. והנה באמת,
גם מישהו מחומד, טוב,
תכף נדבר, הוא נכנס כאן לכל מיני זה, אני רוצה רגע להגיד את העיקרון של הפרק הזה, ואז ניכנס כאן לדוגמאות, תראו.
אנחנו הרי נמצאים כאן,
בואו באמת, קודם כל נגיד את המסגרת כדי שלא נלך לאיבוד.
אנחנו נמצאים כאן בעצם בסדרת עצות לבינוני, כיצד טיפה לפתוח את הלב, הלב לא נפתח,
אז אוקיי,
זה יכול להיות דרך, כמו שאמרנו בפעם שעברה,
דרך כל מיני סיטואציות שגורמות לנו קצת לבהלה,
קצת לפחד, קצת כאילו לנצל אותם לעבודת השם. וכאן
הוא מדבר על כלי נוסף, וזה הווה שפל רוח בפני כל אדם.
שפל רוח בפני כל אדם.
כלומר,
אני אנסח את זה בצורה הבאה.
כל אחד מאיתנו,
לפחות מוטרד מדבר מרכזי, והדבר המרכזי הוא האם אני ממלא את השליחות שלי בעולם.
לא מספיק האם אני מקיים מצוות או לא עובר עבירות,
זה תנאי הכרחי אבל לא מספיק,
אלא האם אני מקיים את השליחות שלשמה נשלחתי לעולם.
זה מה שצריך להטריד את הבינוני. אני חושב שהצדיקים יודעים
שהם ממלאים את השליחות שלהם. זה חלק מלהיות צדיק, שאדם, השליחות שלו היא בהירה לו והוא עובד עליה והרבה פעמים זה גם שליחות מאתגרת. אבל הבינוני, זה צריך להטריד אותך. האם אני באמת,
האם אני נמצא, האם אני עושה את השליחות שלי, האם אני,
גם אם אני נמצא במקום,
האם אני באמת מנצל את כל כוחותיי וכן על זה הדרך. ובמובן הזה הבינוני יכול להסתכל על כל אדם ולהגיד, כל אחד כאן
ממלא את שליחותו יותר ממנו.
להיכנס כאילו לאיזה, עוד פעם, אנחנו בתוך סדירת פרקים שרוצים לגרום לבינוני לזוז.
לפני כן הוא כזה,
המצב, כאילו אנחנו כרגע מקבלים איזה בינוני שבע רצון,
מה איתך? וואלה, הכל בסדר אחי.
אתה אומר, כן, הכל טוב, מה? ברוך השם, מה? פנלים שהחליטים לך ערבית, קמים מצוון, הכל טוב.
העולם שלו לא בתנועה.
ועכשיו רוצים טיפה להזיז, לנענע. אמרו לו, תגיד,
אתה בטוח שאתה בסדר?
כן, בטח. לא, אתה מאה אחוז?
כן.
תגיד, הסתכלת על ההוא פה ממילך?
ראית איך הוא מתאמץ?
ראית כמה הוא...
אתה בטוח שאתה משקיע אותו מאמץ שלו?
אה.
אתם יודעים, זה מזכיר לי סיפור
שבטירונות שלנו,
כן, טירונות שריון, זה לא איזה טירונות סיירת משהו, שריון. בכל אופן, היה שם חייל אחד
שגם הוא היה מאוד מאוד איתנו,
גם היה מאוד מאוד שמן כזה, כבד, וגם
היינו מתחילים עם מסעות, היה יוצא מהטור מסע,
זורק את הנשק, זורק את האפוד, נשכב על הרצפה,
לא זז.
וכמובן המפקדים ראו באיזה הזדמנות לחנך אותנו לערבות ולזה,
ולא ממשיכים בלעדיו, והוא על האלונקה,
הוא הפך את כל המסעות שלנו למסעות אלונקה.
והוא, כמו שאמרתי לכם, הוא היה אדם כבד,
ונורא כעסתם עליו, כאילו, מה נסגר איתך?
ואז, אחרי כמה קילומטרים, אוקיי, אם הוא מסכים ללכת עם המסע, כן לנסים וכן ללכת, אז אני אתן לכם לעלות מישהו אחר יותר קל על האלונקה. אז הוא הבטיח שהוא כן, אז בקיצור...
נורא נורא כעסנו עליו.
מה הסיפור שלך?
ופעם אחת יצא לי לשמור איתו ביחד.
אז אמרתי לו, תגיד, אחי, מה הקטע שלך? מה הסיפור?
אתה יודע, כל המחלקה סובלת בגללך,
כולנו מקבלים פה עונשים על ימי ולמאל, מה העניין?
אבל אתם יודעים, הוא היה שמירה על זה שעה שפותחת את הלב וכל זה, גם שעה מאוחרת בלילה.
אז הוא סיפר לי
מאיפה הוא הגיע,
מאיפה המשפחה שלו.
ואז הבנתי שהבחור הזה,
כשהוא עבר את השער לבקו״ם
בכלל להתגייס,
הוא כבר עשה 90% מאמץ.
כשהוא החליט שהוא מתגייס לקרבי, הוא כבר,
אבי, זה מפריע לי, הזמזומים האלה, תודה.
כשהוא החליט שהוא מתגייס לקרבי, הוא כבר היה 120% מאמץ,
מבחינת הזה שלו, מבחינת קבוצת השווים שאליה הוא משווה את עצמו.
אף אחד מהכוונות לא התגייס, כלומר הוא לא שום פראייר,
או גם משפחה עם מורכבויות, יחד על זה הדרך.
והמסע היה כבר 150 אחוז שבזה הוא באמת לא עמד.
עכשיו, הוא באמת, הוא עזב, הוא לא שרד את הטירונות, הוא עזר, בלכה לעשות ג'וב.
אבל היחס שלי אליו
השתנה לחלוטין, וגם היחס שלי אל עצמי.
כמה שאתה, אוקיי, אתה באת עם כל המוטיבציה וכל הזה, אתה התאמצת כמוהו,
איפה נמצא רף המאמץ שלך?
איפה הוא נמצא?
על 70%?
על 80%? איפה אתה נמצא?
הוא נמצא על 150, זה בדוק.
זה כאילו הוא התאמץ הכי למעלה.
אז זה פתאום
נותן לך איזו צביתה כזאת בלב להגיד, אוקיי, אני...
העולם הרי מודד תוצאות.
העולם מודד הישגים. העולם לא מודד מאמצים. קשה למדוד מאמצים.
אז יכול מאוד להיות שהאדם, שנקודת הפתיחה שלו הייתה שהיה לו משפחה מיטיבה,
והוא היה בבית ספר טוב, ולמד לימודים, זה,
הוא באמת מגיע לתוצאות תפלות, וכולם אוכלים לו כפיים.
וההוא שלידו, שבקושי מצליח זה, אבל איפה נמצא המאמץ?
וכל פעם, תדעו לכם, זה ממש ככה, כל פעם שאני נחשף
לסיפורים של מאמצים,
אז אני נורא מתבייש, כאילו בעצמי, אני אומר לעצמי, תגיד, תראה, תראה את ה...
בסדר? תראה את הבן אדם הזה, ותראה את ההוא, ותראה את זה שהתאמץ.
התאמץ, אחד סיים עשר מסכות, בסדר, הוא לומד גמרא מגיל זה, ואחד לקח לו שנתיים וחצי לגמור את המסכת פעם ראשונה בחיים שלו,
אבל הוא ירק דם.
הוא ירק דם על הדבר הזה, והוא נורא נורא התאמץ, ועד שהוא הצליח, ועד שפה ועד ששם, בסדר? אז, מה?
אז,
נכון.
אתה מכיר את הבדיחה, אומרים על אחד, הוא אף פעם לא קיבל מאה. מבחן אחד הוא קיבל מאה, בפסיכומטרי.
אז,
כן.
אז כשהבינוני, כשהוא כל כך סבב רצון, אחת הבעיות של הבינוני זה שהוא יכול ליפול לשמיעות רצון.
יש לירח, אגב, מזכיר, הלילה,
זה הלילה האחרון להגיד קידוש לבנה. מי אמר קידוש לבנה?
מתי הספקתם להגיד? היה גשם.
הם רוצים, אה, בירושלים, במרכז. לא, חיכינו הרבה זמן. במרכז היה גשם, היה לא היה. חיכינו הרבה זמן. במרכז לא היה מצב,
היה גשם עד יום שלישי בעצם.
אז הלילה זה הלילה האחרון, אני עוד לא הספקתי, אז אני מזכיר לעצמי.
אז אמרת רובב?
עוד לא יודעת, שניים כבר.
אז,
ללווה, ללווה.
הרב עובדיה רושם אפשר יהיה ללווה. טוב, אחרי זה תעביר שיעור על השיטה הזאת של הרב עובדיה.
אז,
אז, הבינוני,
החשב, למה הזכרתי את זה? כי אנחנו חיים באיזשהו סרט שאנחנו, ברוך השם, בצד המוהר של הירח.
הלכנו בצד המואר של הירח, בסדר?
אתמול הייתי במילואים, אז ישבתי עם איזה בחור שהוא כזה איש עסקים וכל זה, אז הוא
אמר איזה משל נחמד כזה, הוא אומר, נגיד שכל העולם גרים ברחוב אחד.
כל העולם גרים ברחוב אחד.
מהכי עני בקצה הזה עד הכי עשיר בקצה הזה. איפה אתה גר? באיזה מקום ברחוב אתה גר?
איפה אתה?
מי אמר באמצע?
יפה, באמצע.
רוב האנשים אומרים באמצע.
מעניין שרוב האנשים אומרים באמצע, גם אלה שהם עניים,
מהאמצע וגם אלה שהם עשירים באמצע. עכשיו תשמע את האמת.
אם אתה אוכל עם סכוּם, אתה
אם אתה בלי סכוּם, אתה בעשירון התחתון. אם יש לך סכוֹם, אתה בעשירון השני.
אם יש לך מים זורמים, אתה ב...
אם יש לך נייר טואלטס, סליחה, בשירותים, אתה בעשירון העליון.
מבין כל אוכלוסיית העולם, 7 מיליארד בני אדם,
בסדר?
אתה שייך ל-70 מיליון
שיש להם.
ומכאן בעשירון העליון, בוא נתחיל.
אם אתה בוגר 12 שנות לימוד,
אם יש לך בית משלך,
אם אתה דובר יותר משפה אחת.
בקיצור, רבותיי, כל היושבים פה, אנחנו נמצאים כולנו באלפיון העליון של האנושות.
כל מי שיושב פה, באלפיון העליון. ברחוב הזה אתה גר,
צריך לחלק את הרחוב לאלף, אתה גר באלף,
שמה.
מה?
700, סליחה, 700, עשירית, 700, 700 עניין, סליחה.
700 עניין, כן.
אז זה, למה התחלתי? אז אנחנו בגדול, אנחנו באלפיון העליון של המציאות, אנחנו שבעי רצון, אנחנו...
גם מבחינה ארוכה, נכון, אנחנו עוד גרים בארץ ישראל,
גרים בירושלים, לומדים תורה במכון מאיר, אנחנו...
הכרס שכל אחד מטפח בקפידה היא קצת ככה מתרחבת, ברוך השם, אנחנו יושבים טוב, נכון? זה נקרא יושבים ראשונה במלכות.
יוישבי, יוישב זין, אומרים במרוקאית, יושב טוב.
איך נזיז את הבינוני הזה, איך טיפה נצבוט אותו שיזוז.
אז דיברנו על כך שבפעם הקודמת יש כל מיני סיטואציות, גם בינוני, יש לו כל מיני סיטואציות שבהם הוא טיפה זז,
אני אספר לכם סיטואציה שהייתה לי, שאני הולך איתה, היא מאוד מאוד עוזרת לי, של פחד,
של כאילו, של...
נכון, רבי יוחנן היה לומד על,
כשהיה מגיע ליוסף, שיוסף נגלה לאחים, הוא אומר להם, אני יוסף, ולא יכלו לכאב לענות אותו, כי נבנו מפניו, ורבי יוחנן אמר, וואי, אוי, לנו מיום הדין, הוא נכנס, מה יהיה כשהקדוש ברוך הוא יבוא ויתגלם, אנחנו נבין שחיינו בסרט.
אז בסדר, טוב, אבל זה רבי יוחנן, וכל אחד צריך
לצוד סיטואציה כזאת לעצמו.
סיטואציה כזאת לפני כמה שנים, היינו בשבת, נסמנו שבת לחברים בדרום,
הרחוק, מה שנקרא בעוטף היום,
ויקחנו את הילדים, הילדים הקטנים, ייקחנו את הילדים הקטנים, ייקחנו את הילדים הקטנים לפארק אשכול, משהו, באמצע הזה, שאנחנו בדרך כלל לפארק אשכול, נקבל טלפון,
דרך נגיד עשר וחצי בבוקר, אחת עשרה בבוקר.
שלום כבוד הרב, כן.
הרב מגיע, אני אומר לו, מגיע לאן?
הוא אומר, מדבר פה, מנהל אירועים מכפר סבא, איזה אולם,
חופה עוד חצי שעה.
הלב שלי נפל, הכביש.
חבר, איזה חצי שעה, מה אתה מדבר?
אחי, מה קורה איתך?
מה,
אני לא יודע, האורחים פה, החתן הכלל פה, הרב בדרך?
וואי, וואי, מה אני אמור לעשות עכשיו?
אני הייתי עד צאלי.
מי יצא מחליף בחצי שעה? כאילו,
אמרתי לו, מה אתה מדבר? תגיד לי, על איזה חתן אתה מדבר?
אז הוא אומר לי, החתן זה, הקלה זה.
אה, האשמתי לרווחה, בסדר? אבל היו כמה רגעים של פחד שאתה אומר לעצמך, אוקיי,
ככה זה ייראה כשאתה פעם תעשה פדיחה ואתה אחרי 120 ויערו לך את ה...
ככה זה נראה.
מה היה? זה זוג שבאמת הייתי אמור לחתן אותם,
והם התקשרו אליי וקבענו פגישה, ואחרי שבועיים התקשרו ואמרו, אנחנו מצטערים,
יש לנו רב,
קרוב משפחה, אנחנו עושים בשמחה רבה שלכם בהצלחה.
בינתיים, בשבועיים האלו, הם העבירו את השם שלי למנהל אירועים.
של האולם, מהרב, אז העבירו את השם שלי,
שכחו להעביר את השם שלו,
והמנהל אירועים התקשר אליי, הכל טעות, אבל אני נבהלתי של הצמחות.
בסדר? כאילו אתה, וואו, איך...
בסדר?
אז זו דוגמה,
הנה, אז תחשוב על זה, אדון בינוני, מה יכול לקרות לך כשאתה פתאום עלול לגלות שחיית,
איך היה, יש לחיות בסרט,
יש לחיות בסרטון,
והמדרגה הכי הכי הזויה זה לחיות במובי.
אתה חי במובי, לא בסרט.
חי במובי.
אז זה מה שהוא אומר כאן.
בסדר? אז כנע לגבי ההשוואות.
זה טוב מאוד, כתוב, נכון,
איזהו חכם הלומד מכל אדם.
הלומד מכל אדם מה?
מה?
ברור שאם אני לא יודע מתמטיקה,
אז אני אלך ללמוד אצל מורה למתמטיקה.
זה לא צריך להיות חכם בשביל זה. הוא אומר, לא יודע, נגינה, אני אלך ללמוד אצל מורה לנגינה.
איזהו חכם הלומד מכל אדם צורות התנהגות,
תבניות נפשיות,
מאמץ, עמל, ופה יכול להיות שהרבה הכי גדול שלך יהיה האדם הכי פשוט,
שברמת התוצאה בכלל לא...
כן,
ואז אני אספר לכם עוד איזה, עוד סיפור ש...
בושה שהולכת איתי עד היום, כן?
והסיפור שנראה לי שכבר סיפרתי בעבר, היה פעם שהייתי צריך,
הייתי בצומת אבא הלל סילבר,
והיה זמן מלחה, ואז פנה אליי
השומר בכניסה של ה-H&O היה שם, הוא אמר לי, כבודו יכול להצטרף אלינו למלחה? הוא אמרתי לו, בטח,
אין בעיה, איפה?
הייתי בטוח שהם עושים כזה מניין, ככה,
יש שם כזה רחבה.
הוא אמר לי, תכף, תכף, הנה, תלך, אני כבר בא.
אז אני רואה אותו, רץ, מתרוצץ,
זה,
הוא אומר לי, אני צריך למצוא מחליף לימושה עם אופיס דיפו,
כאילו,
טוב,
לא הבנתי מה זה,
לא הבנתי גם לאן ללכת.
פתאום הוא אומר, הנה בוא בוא, אני הולך איתו, הוא מוציא את המפתחות,
פותח דלת ברזל כזאתי של חדר גנרטורים,
פותחים את החדר גנרטורים.
בית כנסת.
הם בנו בית כנסת.
הוא אומר, תשמע, אנחנו כאן חמישה עובדים, שישה עובדים.
מנחה ערבית, לפעמים, בחורת. מה, נתפלל ככה, זה?
פנינו פה להנהלת המקום,
שהתבנו איזה מקום לבית הכנסת, אז נתנו לו את החדר הזה. הסגנו תרומה פה, הסגנו תרומה שם, הסגנו זה.
אשכרה בית כנסת.
ואז מנחה, עכשיו הם עובדים, אני יודע שהם עובדים, אז אמרתי, בטח יהיה פה אשרי, קצר, אתם מכירים? קצר, אתה אומר לו, מה קצרה מנחה? לא, קצרה מכנסיים, לא קצרה מנחה, וזה, בסוף עושה לך קצרה מנחה.
נכון, ירי על מנת להרוג, תפילת מנחה, בצרורות כזה, כמה נשבור שיא.
וואי, זה פתח אליהו, קורבנות, מנחה כמו שצריך.
ואני ברור שהתלהבתי אחרי תפילת מנחה, אמרתי, אני אגיד פה כמה טילים, הוא אומר לי, יאללה, כבודו, אנחנו צריכים לסגור,
צריכים לחזור לזה.
באתי מנחה שם ויצאתי, אמרתי לעצמי, תראה, האנשים האלה, כל יום הוא צריך להילחם על מנחה ועל המניין.
הוא הקים בית כנסת ומנחה ומניין, ואתה, שאתה, כאילו,
יש לך זמן להתפלל עם מנחה בין האחת,
רמבי הישיבה, הסדר נגמר, ובאים לך.
איפה רמת המאמץ?
גורם לך לאיזו שפלות כזאת, להבין איפה אני ואיפה הוא.
עוד סיפור.
הזכרנו קידוש לבנה, נכון?
אז מנהג ישראל לעשות קידוש לבנה במוצאי שבת.
כתוב בהלכה, כשמבושמים עדיין משבת,
מקדשים את הלבנה, נפלא.
הלאה, מה אחרי שבת, ברוך השם,
אוכלים טוב בשבת, כן? ודאי, אתה לא מרוקאי,
ודאי החמין של אשתי, אוכלים טוב.
אז אתה צריך לקפוץ.
בקידוש לבן צריך לקפוץ, נכון? כשאני רוקד כאן נגדה עכשיו, אתה צריך לקפוץ אחרי שבת?
קצת קשה לקפוץ.
אז עושים קדושה כזה, נכון? קדוש, קדוש, קופצים.
קופצים קצת, עזרא, אני רואה שאתה...
קשה לקפוץ עכשיו, אני אקפוץ.
אבל גם לא חצי סנטימטר לא קופצים, זה באמת, אתה יודע.
אתה מכיר בחתונות,
כשאתה צעיר אתה רוקד כזה בפנים, בכל זאת אתה עובר למערכה של הפינגווינים.
קיצור, יש לי חבר ש...
הוא בגיל עשרים ומשהו, חטף איזה אורע מוחי,
והרבה פעמים יוצא שאני נורא עם קידוש לבנה אחד עד השני.
והוא היה קופץ.
שהוא בקושי הולך,
לקח לנו עד שהוא יצא מכיסא גלגלים ועבר לקביים וכל זה, והוא עדיין כזה מג'עג'ע וזה.
והוא היה קופץ.
הוא היה מוותר.
הייתי רואה את הקופץ, הייתי אומר, כאילו, תראה.
אז הבינוני,
כדי טיפה להזיז את עצמך,
תסתכל לבינה ושמאלה, ותראה,
שאתה לא צריך להיות כזה שבע רצון.
רגע נאבקים בשביעות רצון של הבן גדול, שאומרים, שמע, טוב לי, אני בסך הכול, אני בסדר, אני בסך הכול, טוב לך, אתה בטוח שאתה
ממצה את היכולות שלך,
או אפילו 70% מהיכולות, או אפילו 50% מן היכולות.
נדמה לי שאומרים שהאדם,
לא יודע, ממוצע מפעיל 10% או 20% מהמוח שלו, נכון? שאר המוח ב...
7%. מה קורה עם כל ה-93?
אחסנה יבשה, נכון?
יש כל מיני תרגילים כאלה ש...
תופס בן אדם, אתה אומר, תגיד, כמה פעמים אתה קופץ על רגל אחת בדקה?
עשינו את זה בחבורה, נכון, את התרגול.
מה אתם אומרים, עזרא? כמה פעמים אדם קופץ על רגל אחת בדקה, בערך?
מה אי אפשר?
לקפוץ על רגל אחת דקה, מה הבעיה?
כמה פעמים?
לא קשה, אבל כמה פעמים, נגיד.
לעמוד שם רגל אחת... לא לעמוד, לקפוץ. 25-30. תחליף רגליים.
דקה. 25-30. אומר אביאל 25-30, והתשובה הנכונה היא,
מעל 100, בכל גיל.
רגליים באמצע, אין בעיה, לא אכפת לי, לא חייב על את הרגל הזה.
מעל מאה פעם קופצים בלי בעיה.
הממוצע הוא שתיים וחצי קפיצות לשנייה בערך, זה הממוצע.
תובנה חשובה.
אנחנו, יש לנו אנדיו אסטימט, אנחנו מעריכים את עצמנו הרבה פחות ממה שהמאמץ שלנו יכול להיות הרבה יותר.
זה הדיון, זה הבינוני.
זה הבינוני, זה האירוע,
ולכן זה מה שהוא אומר כאן בפרק הזה, פרק למד.
כן אני טיפה מדלג
אילקח
טיפה דילגתי כמה שורות
מה נסגרת תגיד אתה לא איתנו
והנה באמת שהיא מלחמה גדולה ועצומה לשבור את היצר הבוער כאש להבה מפני פחד השם כמו ניסיון ממש
ואילקח צריך כל אדם לפי מה שהוא מקומו ומדרגתו בעבודת השם
לשקול ולבחון בעצמו
אם הוא עובד השם בערך ובחינת מלחמה עצומה כזו וניסיון כזה בבחינת ועשה טוב
כגון בעבודת התפילה בכוונה לשפוך נפשו לפני השם בכל כוחו ממש עד מיצוי הנפש
ולהילחם עם גופו ונפש הבהמית שבהמונים הכוונה במלחמה עצומה
ולבטשם ולכתתם כעפר קודם התפילה שכרית וערבית מדי יום ביום
וגם בשנת התפילה להגיע עצמו ויגיעת נפש ויגיעת בשר כמו שכתוב לי כמה... קיצור כמה אני מתאמץ
כמה אנחנו מתאמצים כדי שהתפילה הזאת תהיה תפילה משמעותית
שכרית מלכה וערבית
הרבה פעמים אני לוקח תובנות כאלה מחבר'ה שעוברים לרוץ,
שזו חוויה נורא נורא יפה.
קרה אנשים שזה, היו בטטות כאלה, פתאום הצטרפו לקבוצת ריצה,
ואחרי איזה חצי שנה יש להם מגבי קאבה באוטו 22 נקודה, שאתה רץ חצי קילומטר, חצי מרתון,
גם נהיים כאלה.
מדהים, קודם כל, הדבר הזה בעצמו הוא מדהים,
בפני עצמו.
אבל אתה אומר לעצמך, אוקיי,
הנה בשביל מרתון, בשביל ריצה,
אז אנשים מוכנים,
מוכנים,
ואני אומר עוד פעם, אני חושב שזה דבר נפלא,
וזה גם חוויה רוחנית, לא רק חוויה גשמית.
לקום מוקדם, לרוץ ארבע פעמים ביום, לעשות מדידות,
עם כל השעונים האלה,
איך שהוא רץ, מה?
לסבול, כן.
כן, לרוץ זה לסבול, כידוע, כן.
לסבול, ומדידות, וזה, ואוכל, וכל מיני זה, ולקחת תמרים, עם מלח, ועושים תורה שלמה מהדבר הזה,
מסכימים בזה מאמץ, כי זה חשוב להם.
אחרי הכל,
זה רק ריצה.
יש דברים שהם חשובים כמו ריצה, בסדר?
הייתי פה יותר.
בסדר? הוא לא מפסיד אימון, הוא כבר בקיץ, אז קמים מוקדם,
אפשר לרוץ, אז קמים ארבע בבוקר, חמש, הוא רץ.
טוב מאוד.
נפלא, אני אומר.
אז מזה, אוקיי, אז אתה מוכן להתאמץ כמוהו?
אני זוכר שהייתי אומר לחבר'ה כשהייתי רם בנצרים,
אז היו עושים שבת,
חוזרים יום ראשון ככה לקראת שקיעה.
ותראו, יש כאן בנות שירות.
יש כאן מות שירות בנצרים, הן חוזרות מוצא שבת.
למה מוצא שירות יכולות לחזור ואתם, מה, כאילו,
כי יש להם גנים לפתוח, מחרות בבוקר, מוצא שבת כבר.
בקיצור, אתה צריך להתבונן ימינה ושמאלה ולראות
וללמוד ממאמצים של אנשים אחרים.
מאמצים בתפילה, בברכת המזון,
אוקיי?
ההתלהבות שלהם והכל. בצבא, כשהנהגים לא משחקים כלפי,
חייבים שלנו למד, למד איך בא גנרטור הולכים לשון.
אלה שמשחקים, הנהגים,
בגבע השישי הם לא משחקים.
כן,
בדיוק,
בדיוק.
אז בדיוק הדבר הזה, נכון.
אז גם ברכת המזון,
גם עסק לימוד תורה,
כן, זה כל כך נכון מה שאמרת, כן.
אני מאוד אוהב להקשיב מדי פעם לתוכניות רדיו וספורט.
למה?
בוא תראה איך נראה לימוד באיום.
איך נראה לימוד באיום.
עכשיו,
ספורט זה דבר גם לעשות זה חשוב ואפילו גם לראות זה יפה
בחלק מהמקרים.
אבל אתה רואה את הלמדנות
עם בית אימה, שהוא יהיה מגן שמאלי, חלילה.
הרי הוא הרבה יותר מתאים להיות מגן ימני, מה אתה מדבר?
הרי כבר קשיה מלפני שני משחקים,
שהוא היה בקישור.
אה, אבל תריצלה שלא דומה המאמן הזה למאמן ההוא, אתה יודע.
ממש, אתה רואה שזה בית מדרש כזה,
האולפן זה בית מדרש, והם כאילו מפלפלים בסוגיה, היא באה איתה עם אקראי, היא באה איתה עם הסברה,
ויש את הרבס הגדולים, שהם האדמויים, שיש להם את כל הידיעות וכל... אתה אומר, שעה שאתם... והם גם מתווכחים לפעמים, והם מתעצבנים, ו... תשמע, אני אגיד לך, אבל בואו... כאילו, כל מיני.
זה עסק שלם של הדבר הזה, כאילו, אתה אומר לצלך, איך נראה לעסוק בדברי תורה, איך נדע איך נראה לעסוק בדברי תורה, אז תסתכל, תפתר את התוכנית הזאת ותראה איך זה נראה, איך זה נראה. לימוד בעיון של הסוגיות, כן? של ה...
אז יפה.
כי הלומד מעט יותר מטבעון.
לא הבנתי במה לא עסקנו אז מה שאתה אומר אתה מעיר פה הערה נכונה כאילו אנחנו
אני מזכיר עוד פעם אנחנו רוצים להזיז את הבינון קצת להציק קצת בעיטות במקום שמזיזים את האנשים כן קצת צביתות קצת זה
כדי שיזוז ואז עכשיו אתה שואל רגע זה יכול להיות שמאות צביתות הוא כבר ייכנס לדיכאון אני לא שווה אני לא פה ההוא יותר טוב ממני הוא ידבר על זה בפרק הבא
כן הוא ידבר הוא
אנחנו אולי נתייחס לזה אפילו היום
שיש רק אדם לצד חסדים, כן, הרב הייתה לו הרגישה כזו שרק הוא בחסדים, כן,
אז בעסק לימוד תורה ובעניינים של סור מרע ובענייני מצוות צדקה וחסדים, וכל אחד תסתכל ותראה האם אני באמת ממצה את יכולותיי
ואת השליחות שלשמה נשלחתי,
שלשמה נשלחתי.
בואו נקרא עוד פעם,
עוד קצת.
כן, הוא מדבר גם על ביטול תורה, וכן על זה הדרך.
יפה.
אז
זה צמד הפרקים כט ולמ'. עכשיו, בפרק תמ״ד א',
הדמור הזקן מתייחס לחשש שאתה העלית. אוקיי, יכול להיות שמרוב התבוננות הבינוני ייפול באיזה עצבות ומראה שחורה.
וכאן הוא מגדיר הגדרה מאוד מאוד חשובה
של הבחנה
בין עצבות ומראה שחורה לבין צער.
צער.
המטרה היא
לא לפחד מהצער,
לא לפחד מהכאב.
הכאב,
המצוקה, הם
תולדה גדולה לשינוי, בסדר?
הרבה מאוד אנשים, מה שמזיז אותם
זה כאב או מצוקה.
מצוקה זה מנוע גדול, אני מאוד מחזיק במצוקות. כשיש לך מצוקה,
בדיוק השבוע מישהו שלח לי איזה סרטון נורא יפה של הרב טברסקי.
הרב טברסקי היה פסיכולוג אמריקאי, חבדניק.
טברסקי זה שם המשפחה של חסידות צ'רנוביל, הוא חיבר את השיר הנפלא,
שהיא הייתה לאחד.
דבר שהרבי מאוד מאוד אהב,
הוא היה איכשהו קשרו לרבי,
אז יש לו סרטון שנקרא כיצד לובסטרים גדלים, אתם מכירים?
How Lobsters Grow.
הוא מספר שהוא היה באיזה מקום,
בחיקה לתור של איזה רופא,
ויש שם כל מיני חוברות של national geographic,
ושם זה כותב את How Lobsters Grow.
אז הוא אומר, מה מעניין אותי לובסטרים אני זה,
אבל כך, עניין אותו.
ואז הוא רואה שכתוב שהלובסטרים,
הקונכייה שלהם היא קשוחה,
והיא לא גדלה יחד איתם.
ואז כשהוא גדל, נהיה לו צפוף,
אז הוא יורד מתחת לאיזה סלע שהוא יהיה מוגן מהטורפים,
Predator's,
והוא מתחכך בסלע, שובר את הקונכייה, ואז הוא גדל, ונוצרת לו קונכייה חדשה.
ושוב פעם, גם היא קשוחה,
והוא, זה צפוף לו ומפריע לו,
אז עוד פעם יורד לאיזה מקום מסתור,
שובר את הקונכייה,
וככה הוא גדל.
אז הוא אומר, מה שגורם
ללובסטר לגדול זה תחושת חוסר הנוחות, הכאב.
הוא אומר, אם הוא היה הולך לאיזה רופא,
הוא לא היה גדל,
כי הרופא היה נותן לו כדור נגד כאבים,
אז זה היה נשאר קטן,
כן?
לא צריך כל דבר לרפא, כואב, אז תגדל, צריך לגדול.
אז הכאב או הצער הוא מה שגורם לנו,
לבינוני,
עוד פעם, הכי טוב, בלי.
זה מה ש... זה אולי, נגיד את זה גם כן,
זה תורה שרבי נחמן אומר, זו תורה נפלאה נפלאה,
ואני ממש ממליץ לקחת אותה כמטרה לחיים. רבי נחמן אומר,
עדיף שתביא כאבים על עצמך,
מאשר שיבואו עליך כאבים.
מה הכוונה? מה, אנחנו מזוכיסטים?
הוא אומר לו, הוא קורא לזה עדיף שאדם יביא על עצמו ניסיונות, או לא ניסיונות, אלא שאדם ישפוט את עצמו. מה הכוונה?
הוא אומר ככה,
המטרה היא שאדם יגדל, הבינוני, הוא יגדל.
אם אדם לא רוצה לזוז, אז מתחילים להגדיל אותו.
מתחילים, כמו שאמרנו, כל מיני כאבים,
כל מיני מצוקות,
כל מיני תסכולים שגורמים לו צער,
בין השאר השוואות לאחרים,
וזה מכריח אותו לגדול.
אבל הכי טוב,
שאתה תגדיל את עצמך.
לדוגמה, קורא לכם דוגמה, נגיד משפחה שמחליטה שהם רוצים משפחה גדולה.
לא רק שלושה ילדים, רוצים ארבעה ילדים, חמישה ילדים, שישה ילדים, כן, כמה ש...
אתם יודעים שלגדל ילד זה גם
חמוד ומתוק,
אבל זה גם המון המון מאמץ,
המון עבודה.
ונגיד שכל משפחה רוצה כאילו ארבעה ילדים, שני הורים, ארבעה ילדים. האוטו מלא מאחורה, העולם, בגדול העולם בנוי לארבעה ילדים.
דירת ארבעה חדרים, זה אומר חדר להורים,
שני חדרים לשני ילדים בכל חדר,
אוטו, אתה יכול להכניס שם ארבעה ילדים מאחורה, צריך לעבור לאוטו גדול, זה כאילו, זה העולם.
ברגע שיש לך יותר מארבעה ילדים, אתה צריך גם רכב יותר גדול, גם הדירה כבר, אתה צריך כל מיני קומבינות,
אתה מתחיל להסתבך.
אז אה... רוצה... אז רואים בשמיים, טוב, מה קורה עם ה...
יהודי הזה?
תראה, הם לא ישנים בלילה, הם רצים, מתרוצצים, יש להם פה, יש להם שם, והם עובדים.
או אדם לוקח על עצמו איזה עול ציבורי,
תפקיד ציבורי, הוא רוצה.
הוא אומר, אני איזה משהו, איזה ראש עצמו.
טוב עכשיו יש לך עוד ציבור ההוא מתלונן ההוא לא בסדר אתה צריך לרצות
אתה עובד
כלומר במקום
או אני אתן לכם כן אנחנו זכינו לעבור דירה
יותר פעמים ממה שתכננתי כלומר
11 פעמים יותר ממה שתכננתי עברנו דירה 12 פעמים בחי אבל 11 פעמים יותר אני תכננתי שבכלל אנחנו לא נעבור דירה ההורים שלי כל החיים שלהם גרו בדירה אחת עברו דירה מצד אחד של השני לרחוב אני תכננתי אותו דבר מה צריך לעבור דירה
אנחנו נגיד את הדברים האחרים. עכשיו, לעבור דירה זה חתיכת, זה גלות,
זה אשכרה גלות, זה ארגזים, זה בעל אגם, אתה מפרק, אתה מרכיב, זה חתיכת.
אוקיי,
אבל אתה יכול לבחור למה לעבור, אם אתה אומר, אוקיי, אני רוצה לגור במקום שבו השליחות שלי,
אז זה יכול מאוד לגרום לך לעבור דירה כמה וכמה פעמים, אבל אתה עושה את זה מרצונך,
זה לא מבטל את המאמץ.
אז לכן,
בפרק ל״א הוא מדבר על הצער,
ההבדל,
וזה אולי ההבדל היסודי בין עצבות לבין צער.
עצבות היא משתקת.
היא לא מולידה מעשה.
היא מולידה חידלון.
ואילו צער מוליד מעשה.
והרבה פעמים הצער, כשהאדם משווה ואומר, אני הייתי רוצה להיות כמוהו,
הייתי רוצה להשקיע מאמץ כמוהו, זה גורם לאדם
באמת לעשות פעולה, דווקא מהמקום של הצער הזה.
רופאים מהמקום של העצבים, אתם יודעים שאני לומד ערבית כבר איזה שלוש-ארבע שנים.
כזה בדיני בין עצמי ולא...
למה? כי הייתי פעם באיזה פגישה
עם איזה...
בקיצור, עם המוסלמים, ערבים.
הם דיברו עברית שוטפת.
אוקיי, אז אתה אומר למדני, הייתה שם איזו בחורה בכלל בדואית,
שהייתה, המשפחה שלה בכלל מעזה.
והיא בקושי ילדה בבית ספר.
היא מדברת עברית שוטפת, ערבית ועברית שוטפת. אמרתי לעצמי, איך יכול להיות שהיא מדברת עברית ואני לא מדבר ערבית?
איך היא יודעת עלי מה שאני לא יודע עליה?
על הבעסקים הזה אני מבחן, אני לא יודע, על זה אמרתי ברסבן, אני אלמד ערבית, אני גם יודע מה הם מדברים.
אז זה לא נבע אצלי מתחושות של מן הראוי,
נבעתי מעצבים, זה עצבן אותי,
שהיא יודעת ואני לא יודע, אני גם אדע.
התחלתי, בסדר.
כמובן שהיא גרה בסביבה דוברת עברית, אז זה הרבה יותר קל, ואני לא גר בסביבה דוברת ערבית, אבל בכל אופן,
יש איזה משהו,
זה מה שהוא אומר כאן, תראו, בפרק ל״א,
והנה, אף שיעריך הרבה להעמיק בענייני הנעל, כשעה ושתיים,
להיות בנמיכת רוח ולב נשבר,
יבוא או עלול לבוא
לידי עצבות גדולה.
לא יחוש!
אל תפחד!
ואף שהעצבות היא מצד קליפת נוגה ולא מצד הקדושה,
זוכרים, קליפת נוגה זה דבר שאתה יכול לעטות אותו או לחיוב או לשלילה.
עצבות יכולה להיהפך לצער וזה יהיה חיובי,
עצבות יכולה להיהפך לייאוש וזה שלילי.
אף שעצבו אותי מבצד קליפת נוגה ולא מבצד הקדושה, כי בצד הקדושה כתיב עוז וכתבה במקומו.
ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה, וכן לדבר הלכה.
אלא שאם העצבו אותי ממילא דשמיא מבחינת טוב שבנוגה.
כן?
אף על פי כן, הרי כך היא עמידה לתקפיה לסטרא אחרא במינה ודוגמתה.
כמאמר רזל,
מיניה וביה אבא ליש דה בנרגה,
ופגע בו כיוצא בו.
ועל זה נאמר בכל עצב יהיה מותר והיתרון הוא השמחה הבאה אחר העצב כדלקמן. אני אסביר רגע את המשל שבו.
הוא אומר ככה, כדי לנצח את הסטרא אחא צריך להשתמש בכוחות של הסטרא אחא.
העצבות היא כוח של הסטרא אחא.
אז כדי לנצח את הסטרא אחא צריך להשתמש בעצבות
על הריחוק שלי מהשם אלוהים חיים.
והוא מביא כאן מהמדרש ומהזוהר
מה זה מיני ובי אבא ליש דה בין ארגא?
אה? רבי יצחק אתה זוכר? מה זה ה...?
מנו ובו
אז נדמה לי שהמדרש מדבר על הגרזן,
על הגרזן. כלומר, העץ הוא האבא של הידית שנמצאת על הגרזן, בסדר?
איך חוטבים את העץ?
עם עץ.
אתה לוקח מהעץ, מכין ידים. אם יש לך רק את הלהב של הגרזן, זה העץ לא ייחתך.
אבל נכון, יש שם,
יש איזה מדרש שאומר שהעצים ראו את הגרזן ומאוד מאוד התייראו.
אז הגרזן אמר, מה אתם מפחדים?
אם אתם תסרבו להיות ידית לברזל אני לא אוכל לחתוך אתכם.
תפסיקו לשתף פעולה כאילו עם ה...
אז בעצם העץ נחתך על ידי העץ בעצמו שהוא נהפך לידית של הגרזן.
כן הידית
אבא שלה זה העץ שהיא חותכת עכשיו.
אז זה הסוג של אמירה שאומרת שכדי לנצח את עשית רעך צריך להשתמש בכלים של עשית רעך בעצמה.
אז איך לנצח את הביטחון העצמי המופרע של הבינוני ואת השביעות רצון?
קצת עצבות לא יזיק לך.
קצת צער מהמצב שלך, לא זה, לאיך הצער הזה מושג?
תסתכל ימינה, תסתכל שמאלה,
תראה את ההוא, תראה את הזה, ותתחיל להזיז את עצמך,
נכון?
תתחיל להזיז את עצמך.
תראה את ההוא שלמד איתך בכיתה,
וכל זה, והנה היום הוא כבר סיים איזה עשרים מסכתות.
אז מה קרה, מה, יותר טוב ממני?
אני גם רוצה.
זה קנאה חיובית.
קנאה חיובית.
קנאת סופרים. קנאה חיובית.
אני גם, מה, אני לא יהודי, אני גם יכול.
אז זה מה שהוא אומר, נקרא את זה עוד פעם, זה נפלא.
אלא שאם העצבות היא ממילי דשמיא,
מבחינת טוב שבנוגה, אף על פי כן, הרי ככה היא עמידה,
להתקפיה, להסית ראה אחרא, במינה ודוגמתה. אגב, זה מה שמשה רבנו מלמד את בני ישראל, כך אומר הרמב״ן,
כשמגיעים למי מרה,
והוא משליך שמה עץ, כתוב הישלך,
שם עץ,
וימתקו המים.
אז הרמב״ן אומר שהוא תיקן את הדומה בדומה, זה כאילו ההומואופת הראשון,
שגם העץ היה מר וגם המים היו מרים והעץ המר הפך את המים למתוקים
בסדר?
אז זה להתקף פלסית ראחה במינה ודוגמתה
כמאמר חז״ל מיניה וביה אבא לישתה בן ארגה ופגע בו כיוצא בו, כן?
אז זה נאמר בכל עצב יהיה מותר
כלומר יש צד יתרון לעצב מהו צד היתרון לעצב?
בוא תהיה עצוב מהדברים הלא טובים שלך בחיים
בדרך כלל אנשים עצובים מהדברים
הדברים הלא נכונים, או לא הרווחתי מספיק כסף, מה יהיה,
אין לי רכב כזה, מכל מיני,
דואגים מכל מיני, זה,
צער אמיתי, מה יהיה, מה יהיה, מתי אני אסיים את המסכת,
מתי אני אתפלל כמו שצריך, מתי זה, למה הוא ככה והוא כך, כאילו,
מסתכל ימינה ושמאלה ו...
אך באמת אומר אדמור הזקן, אין לב נשבר ומרירות הנפש על רחוקה מאור פני ה' בהתלבשותה בסטרא אחה,
נקראים בשם עצבות כלל. האמת זה בכלל לא עצבות.
בלשון הקודש, כי עצבות, מה זה עצבות?
היא שליבו מטומטם כאבן,
ואין חיות בליבו,
אבל מרירות ולב נשבר,
אדרבה, הרי יש חיות בליבו להתפעל ולהתמרמר,
רק שהיא חיות
מבחינת גבורות קדושות,
והשמחה מבחינת חסדים,
כי הלב כלול משתיהן.
אז לא לפחד מזה, לא לפחד מצער,
זה סוג של היעדר קודם להוויה.
איך אמר לי, אתמול דיברתי עם איזה חבר,
שהוא כרגע מסיים איזה משהו שהוא עשה הרבה מאוד זמן, הרבה שנים.
אמרתי לו, נו, מה הדבר הבא? הוא אומר לי,
עכשיו,
אני מלא, אני שבע, כאילו, אני הרבה שנים, אני רוצה את זה.
אני צריך להפסיק,
להרגיש את הריק, להרגיש את החיסרון,
ואז אני אדע מה אני עושה.
אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן.
צריך רגע להרגיש את המצוקה כדי לחפש את הדבר הבא.
בסדר?
אני גם חושב שגם אף אחד לא מתחתן באמת עד שהוא לא מרגיש מצוקה בתור רווק.
כל אדם מבסוט מהרווקות שלו,
הוא יכול להמשיך להיפגש, כי זה חלק מהרווקות זה גם להיפגש.
זה כאילו
פרזנט פרוגרסיב, זה כאילו, זה חלק מהביי פרודקט, אני גם נפגש,
עד שאדם לא רע לו,
שהוא לבד,
רע לו, כי הוא לא רוצה.
פעם איזה תלמיד שסיפר לי שהוא התעכב טיפה וכל זה, והוא,
אוקיי, אז גרים ב...
הוא עבר, הוא יצא מכל האזור של הרב עקיעה, ועבר לגור אצל ההורים.
אמרתי לו, למה? אני רוצה להרגיש
כאילו את הבדידות אצל ההורים, וזהו, אתה... זה לא מתאים.
זה יזיז אותי.
באמת יזיז אותי.
אז המצוקה היא מבוא גדול לשינוי.
לא צריך להיבהל, לא צריך לפחד ממנה, צריך לנצל אותה לטובה ולברכה.
שבת, שלום רבותיי.
השם מברך אתכם.
