אנחנו לומדים תניה, הגענו לחטיבת פרקים, כ״ו, כ״ז,
כ״ח,
כ״ט,
זה כל הפרקים האלה,
שבעצם עוסקים בכל מיני דברים שעלולים להפריע לבינוני שלנו, שהוא הגיבור שלנו מלמלא את תפקידו ולמלא את יעודו.
בפעם הקודמת דיברנו על עצבות,
וכמה צריך להתרחק ממנה.
בין עצבות במילה דה-עלמא,
מטרדות, דאגות, מה יהיה.
שמעתי שיעור מאוד יפה מהבן של הרב ויגון, הרב רענן.
הוא היה יום הורים במדרשה של הבת שלנו בשבות רחל,
מדרשת בינת. אז הוא העביר שם שיעור,
והוא ראה שם משהו מאוד יפה שמאוד אהבתי.
הוא אמר שטו בשבט
עושים חג,
חג לאילנות.
אז החג ההלכתי, אז הוא רואה את כל הנטיעות של ה...
שזה דבר חשוב בפני עצמו, אבל החג ההלכתי
הוא על החנתה,
נכון?
החנתה.
החנתה זה השלב שהפרח נסגר, נהפך לפרי.
עכשיו החנתה זה,
נגיד הוא הביא שם מקור מאוד יפה, שאומר שהחיטה,
חלק מזה שהייתה עץ הדעת והתקללה, זה שהיא תמיד נשארת בשלב החנתה.
היא אף פעם לא מבשילה, כאילו נשארת קשה.
החנתה זה השלב של מה יהיה.
מה יהיה? הפרח הזה נסגר, התחיל פרי, יצליח, לא יצליח.
אז הוא אומר, בעם ישראל עושים חג על הדבר הזה.
ביטחון בהשם יתברך. מה אתה דואג? הקב' ברוך הוא.
אז זה נורא יפה. אבחנה מאוד יפה שדווקא השלב שאתה הכי אמור להיות דואג בו ומוטרד,
הוא נהיה איזה תאריך כזה של שמחה.
אז זו דאגה ממי לדה-עלמא.
מה יש לדאוג?
מה זה? אנחנו, אדם צריך שיהיה לו ביטחון בקב' ברוך הוא. כמובן לעשות דברים מה שצריך, אבל הרבה פעמים הדאגה היא על דברים שאין לנו בהם שליטה.
חוץ מלדאוג,
אז חבל לי, דב.
אז זה מילי דעלמא,
וגם בפרק כז הוא מדבר על דאגה
ממילי דשמיא, עצבות, לא דאגה, סליחה, עצבות
ממילי דשמיא,
ואני רוצה שכן נלמד את הפרק הזה,
בסדר? כי הוא חשוב מאוד, כי פרק כז הוא ממש נותן לנו איזה אפיון קלאסי לעבודת הבינוני,
איך היא נראית.
אז בואו נקרא.
ואם העצבות
אינה מדאגת עוונות,
כן, דיברנו מקודם,
אני מזכיר לכם, דיברנו על עצבות נמילי דה עלמא,
אחרי זה בפרק כ״ו עצבות הוא ממשיך על עצבות דה מילי דשמיא,
ואז בפרק כ״ז הוא אומר,
זה לא שהוא עצוב כי יש לו עוונות,
אלא הוא מהרעורים רעים ותאוות רעות שנופלות במחשבתו.
הנה אם נופלות לו שלא בשעת העבודה אלא בעת עסקו והעסקה בדרך ארץ,
זה כאגב נא אדרבא, יש לו לשמוח בחלקו
שאף שנפלות לו במחשבתו ומסיח דעתו מהם,
לקיים מה שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם.
ואין הכתוב מדבר בצדיקים לקרואם זונים חלילה אלא בבינוניים כיוצא בו
שנופלים לו ירורי ניוף ומחשבתו בין ביתר בין באיסור וכשמסיח דעתו מקיים לאו זה
ואמרו חזל ישב
ולא עבר עבירה
נותנים לו סחר כאילו עשה מצווה.
על כן צריך לשמוח בקיום עליו
כמו בקיום מצוות עשה ממש.
ואדרבה, העצבות היא מגסות הרוח
שאינו מכיר מקומו ועל כן ירע לבבו על שאינו במדרגת צדיק. שלצדיקים
ודאי נפלים להם ערעורי שטות כאלו. כאילו, היה מכיר מקומו שהוא רחוק ממדרגת צדיק, והלוואי.
היה בינוני ולא רשע כל ימיו אפילו שעה אחת. הרי זאת היא מידת הבינוניים ועבודתם.
לכבוש היצר והערעור העולה מהלב למוח
ולהסיח דעתו לגמרי ממנו ולדחותו בשתי ידיים כנזכר לעיל. ובכל דחייהו דחייה שמדחה ממחשבתו
יתקפיה סיטרא אחא לטאטא.
הוא קופא את הסיטרא אחא ובהתערותא דלתתא יתערותא דלעילה.
ויתקפיה סיטרא אחא דלעילה המגביה עצמה כנשר לקיים את כתוב תגביה כנשר משם מורידך.
כמו שהפליג בזוהר
וגודל נחת רוח לפניו יתברך, כדאי תקף עשית רחל לטאטא,
דא אסתליק יקרא דקות שבריכו לי אלא על כולה יתיר משבחה אחא ואיסתלקותא דא יתיר מכולה".
טוב, נפלא.
נפלא.
זה מה שנקרא, איך אומרים בג'ודו, איפון.
איפון, נכון? כאילו, לוקח את ה... תראו מה קורה כאן.
אני אתן לכם את המנגנון.
אדם, לא יודע, הולך ברחוב, הולך לאוטובוס, לא יודע מה.
ולא יודע, בא מולו איזה מראה לו צנוע, והוא מסתכל או שיש לו איזה ערעור לא טוב בדברים האלו.
אז הוא מתבייס, הוא אומר, מה, מה יהיה איתי,
איך אני עוד נופל בדברים האלו,
כאילו נופל לעצבות, זה עצבות.
אומר לו האדמור הזקן, תגיד, הכל בסדר איתך?
מה נסגר איתך?
אתה בינוני.
בינוני. צדיקים זה אנשים מיוחדים,
אנשים שנשלחו, כמו שאמרנו, לאיזו תאורה,
להעיר לדור ולדורות. אתה בינוני.
כתוב בתורה.
לא תטורו אחר לבבכם ואחרי עיניכם, נכון?
לא תהיה, זה נכון,
מאשר, הם זונים אחריהם.
כלומר, התורה מתארת את המצב הזה.
התורה לא אומרת לך, אל תחשוב,
אלא התורה אומרת, כשבאה לך מחשבה, מה תעשה?
תדחה אותה,
תחליף אותה.
עכשיו, אם, אומר אדמו... אם אתה עצוב מעצם זה שבאה לך המחשבה,
זה בגלל שאתה, מה שאומרים היום, חי בסרט.
אני חושב שאתה צדיק.
ואז,
לנוכח העובדה שאני חושב שאני צדיק,
אז איזה מין צדיק שאני כזה?
אבל כמו שאמרנו, חסידים היו אומרים שעיקר
ספר התניא זה אל תהיה רמאי.
אם אדם אומר, אני לא צריך לרמות עצמי, אני בינוני, הלוואי בינוני.
זה יכול להיות שבאות לי מחשבות כאלו ואחרות.
בקיצור, לאן אתה מכוון את הנשק שלך? לאן אתה מכוון את המאמץ?
אם המאמץ מכוון שלא יהיה לי בכלל כל מיני הרהורים רעים, אדוני, אתה יורה לכיוון הלא נכון.
אבל אם המאמץ מכוון למאמץ שהוא מאוד מאוד פרקטי ומאוד מאוד מעשי,
באה לך מחשבה לא טובה?
מחשבת עריות, או מחשבת קטנות,
או מחשבת ציניות, או כל דבר אחר?
בסדר.
מזל טוב, יש לך נפש בימית, היא בועטת.
תייצר אלטרנטיבה.
תדחה אותה.
תדחה אותה.
איך תדחה? חסר דרכים?
תביא ספר, תפתח,
תקרא תהילים,
תפתח, תעשה, לא יודע, תפתור מפעול במתמטיקה,
תלמד פיזיקה, תעשה מה שאתה רוצה,
אבל תכין לעצמך דרכים איך אתה מצליח להסיח את דעתך.
ואז אומר האדמו״ר הזקן,
יש לדבר הזה,
הפעולה הזאת שהאדם מתאמץ, הבינוני,
כדי לדחות מעליו דברים לא טובים,
זה נחת עצומה בשמרים, והקדוש ברוך הוא שמח כמו האדם שעשה מזווה.
אז מה יש לך להיות עצוב?
ממה אתה עצוב?
אז בעצם ממה הוא עצוב? הוא עצוב באיזה דמיון.
איך אני לא צדיק.
נכון? הוא אומר, זה גסות הרוח.
העצבות, בעצם הוא מסביר שהעצבות היא תולדה של הגאווה.
דיברנו כאן בעבר
שבחסידות
התלבטו מהי המידה הגרועה מכולם.
הייתה התלבטות בין עצבות לגאווה.
בין עצבות, גאווה וכעס. בסוף החליטו שגאווה זה האבות,
ועצבות וכעס זה התולדות.
גאווה, מגיע לי הכול.
אני הכי חכם, הכי מושלם,
הכי גאון, הכי זה, הכל מגיע לי.
מכיוון שהעולם לא רוקד לפי החליל הזה,
אז בשלב ראשון יש כעס, איך זה יכול להיות?
שלא חיכו לי, שלא קראו לי, שלא התייחסו אליי, שלא פנו אליי, שאין לי 200 אלף לייקים ב... פרסמתי פוסט, איך העולם לא השתתח לרגליו, וכולם...
אתה כן, אתה רואה איזה לייק כזה עייף כזה עצבני,
וזה כולו זה, ואיזה תגובה אחת...
גאדה. כן, כן. אז אתה רואה שהיא... כן, בדיוק.
אז אתה רואה שהיא לא... כן.
כן, היא לא קראה את זה גם, וואו, מדהים מה שכתבת על הפריחה, ולא כתבתי על השליחה.
כן, אז לא אומרים, מה?
ואז, כתוצאה מהדבר הזה,
או שאדם
יכול לכעוס,
יכול להיות, עושים... או שבמקרה היותר מפוץ הוא נופל לעצבות.
אני לא חשוב, לא רוצים אותי, לא כל השאר.
תירגע, סיסו, מה אתה, זה?
הכל טוב, הכל בגלל שאתה עף על עצמך. אם אדם יבין את מקומו,
יבין שהוא זה, אז הוא לא יעצוב.
אז גם בענייני עבודת השם, איך נכשלתי? מה לא, איך נכשלת?
שיחה נפש בימי.
היא חיה, היא קיימת, היא בועטת.
היא מביאה את מה שהיא מביאה.
עכשיו החוכמה, אימא,
תודה, הבנתי. אני עכשיו בוחר אחרת.
בחרתי לא לדבר לשון הרע, למרות שדגדג לי בלשון.
דיברנו כאן כמה פעמים שהסיסמה הנכונה היא לשון הרע
מדבר אליי.
אנחנו אומרים שסיסמה לשון הרע לא מדבר אליי.
אני חייב להגיד לכם, לשון הרע מדבר אליי.
זה מעניין.
קצת ככה לבחוש,
נכון?
כן, ממש מעסיסי אבל, אתה יודע, ככה מהמוכרים, מהקרובים.
זה מעניין מאוד, הדבר הזה.
למרות שזה מעניין אותי, אני לא רוצה לגעת, כי זה אסור, כי זה לא נכון,
כי זה לא טוב,
כי זה לא אמיתי.
זה עבודת הבינוני.
צריך איזו מידה של מודעות עצמית נכונה, מתוקנת,
כדי שאדם יבין, זה המצב שלי, ועכשיו אני צריך מול זה לעבוד, אז אני לא עצוב.
בא לי, אני יכול, אדם, אני אשמח.
הקדוש ברוך הוא בא לי איזה ניסיון,
בא לי איזה זה, ואני הצלחתי להשיח את דעתי ממנו.
הצלחתי לא להסתכל או לא לחשוב או לא, הצלחתי לייצר אלטרנטיבה.
זה מה שהוא אומר כאן.
זה נפלא מאוד.
וכל דחייה הוא דחייה.
אגב, יש עוד חשבון.
הגמרא אומרת שמעשה טוב הוא פי 500 ממעשה רע.
מידה טובה מרובה פי 500 ממידת פורענות.
אז אולי זה עוד איזה תרמית.
כי אדם אומר, אוקיי, אני...
עשרים פעם ביום אני מסתכל, מה?
לא, לא, לא התכוונתי לזה.
אדם אומר, אני לא יודע, עשרים פעם ביום אני לא הסתכלתי לאן שצריך, ופעם אחת הצלחתי להתגבר.
אז מה החוויה שלי? כישלון?
עשרים פעם לא הצלחתי, פעם אחת כן הצלחתי.
רגע,
שנייה,
מי אמר?
הפעם האחת, יכול להיות שהיא פי 500. זה כמו איזה משחק כזה,
נכון? משחק מחשב, או יש את המשחק הזה שהפאתי אותו פעם, הכדור הזה שצריך
לסובב אותו כדי שכדורית תעבור.
אתה מנסה מאה פעם, נכשל, נכשל, נכשל, נכשל, עד שאתה מצליח בסוף.
אחרי שהצלחת בסוף, מה אמרת לעצמך? כן, אבל מאה פעמים לא הצלחתי.
לא, זה הדרך.
אי אפשר להצליח את זה על הפעם הראשונה. ניסיתי, ניסיתי, ניסית, עד שהצלחתי.
אז מה אתה עושה, אתה מכיר את המשחק הזה עם הכדור הזה?
תגיד, אחרי כמה פעמים יצא, תשמע, אני תוך שבוע,
וואלה, תוך שבוע, איך הצלחת? אני, לקח לי חודש.
אבל אף אחד לא חושב שזה אמור לקחת, להצליח על הפעם הראשונה,
נכון?
בסדר.
השאלה שלך היא שאלה מאוד טובה,
ואני רוצה לענות עליה,
ואני אחזור עליה.
שאלת,
אני אחוזר עליה כי אחרי זה אנשים לא מבינים מהייתה השאלה,
מה זה שכתוב בספר בראשית שהקדוש ברוך הוא התעצב אל ליבו?
בסדר?
עכשיו, זו הגשמה נוראה.
הגשמה נוראה
נכתוב על הקדוש ברוך הוא התעצב אל ליבו.
נכון? ויאמר ה' אל ליבו,
אמחה את האדם אשר עשיתי.
מה נקרא שאנחנו מדברים? רבי יוחנן היה מגיע לפסוק, היה בוכה.
ניחמתי כי עשיתי את האדם.
כביכול, מתחה, מתחרט, מה זה הדברים האלה?
נכון?
יש לך איזה עוד פסוק.
ביקש אדוני לא איש כלבבו.
איפה הפסוק הזה מופיע?
איך?
כשמדיחים את שאול ומבקשים איש כלבבו. מה זה פה הגשמה?
הרי הרמב״ם נלחם נגד ההגשמה,
כתב במורה נבוכים מילון שלם כדי להדחיק את ההגשמה,
אבל הבעיה של הרמב״ם זה לא המגשימים בדורו, הבעיה של הרמב״ם זה חומש בראשית,
מלא הגשמה.
זה הבעיה, איך אפשר להתעלם מזה?
כתוב.
אם הגשמה היא דבר כל כך מסוכן,
אז למה התורה מכשילה אותנו?
אבל יש גבול.
דיברה כ...
או, יפה, לא.
דיברה תורה כנגד בני אדם, בסדר, אבל מכאן ולהגיד, ולהתעצב השם אל ליבו?
קשוח.
אני חושב שהסיבה לזה היא אחרת.
הסיבה לזה היא
כדי להוציא
מדעתם של אנשים
שהקדוש ברוך הוא בורא עולם,
אבל הוא לא מתעניין בפרטים.
הוא לא מתעניין בפרטים. הוא ברא את העולם, הוא בא לקרוא,
אבל מי קרוא לא מעניין אותו.
אז אומרת התורה,
ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בהם ופושעים ייכשלו בהם.
אני אכתוב את כל פרשת הבריאה,
כל פרשת בראשית, בצורה קונקרטית,
בצורה אישית.
ויאמר נעשה אדם בצלמנו ובדמותינו.
אני אכתוב את זה בצורה שנבין שהקדוש ברוך הוא חפץ בבריאתו.
הרוצה לטעות יבוא ויטעה ויעשה הגשמה.
אבל לא בגלל המגשימים,
אני אתאר את זה בנוסח כזה מרוחק שמרחיק את ההגשמה, מה שיגרום לאנשים לחשוב שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם בעבר, אבל עכשיו הוא לא מתעניין בו.
זה כדי לגלות את העניין של הקדוש ברוך הוא במעשה האדם.
ולכן הוא מתעצב,
ולכן אין ליבו, ולכן הוא מתנחם.
ולכן זה מתואר ככה,
שהתפיסה שלנו לגבי האלוקות תהיה
שאי אכפת להביא מתעניינת מאיתה.
ולמרות שזה באמת ביטוי בעייתי,
שאפשר להיכשל בו,
אבל אתה אומר, זה כל כך חשוב,
שלא אכפת לי שגם ייכשלו בזה. העיקר שיובן שזה לא איזה אלוהים מנותק
מהמציאות. הוא ברא את העולם והמשיך לברוא עולמות אחרים,
שגר ושכח כזה.
אני רוצה להתייחס כאן לעוד נקודה בפרק שהיא גם כן דרמטית ביותר.
הגיבור שלנו, הבינוני,
שהוא כמו שאמרנו,
מצויד בנשק וצריך להילחם.
גם הוא שואל, כמו החיילים, עד מתי?
אתה שאלת עד מתי, שמעון?
הרסף,
שמן, המיפה גמד, עד מתי אוגוסט 1?
ככה היינו שאומרים.
אני אוגוסט 1. איזה 1?
מה זה אוגוסט 1?
עד מתי אוגוסט 1? אתה לא יודע מה זה...
2001. 2001? פרגנת לי, 91. כן, אוגוסט 91. אני נתגרסתי לאוגוסט 91. אוגוסט 91. כן.
אוגוסט 91 כבוד.
עד מתי?
עכשיו, יש כללים בצבא, אתה לא יכול להגיד עד מתי, רק כשאתה מחזור לפני האחרון, אתה יכול להגיד עד מתי. אם אתה אומר עד מתי לפני הזמן, אז תחטוף מהפזמניקים,
נכון?
זובור, כן.
אז יש כל מיני, מחזור לפני האחרון,
מחזור אחרון, ורוח רפאים.
אתם יודעים מה זה רוח רפאים?
רוח רפאים זה כבר שהוא כאילו,
מה זה?
סבא מסייעת.
סבא מסייעת.
יש לו מקל סבא על המיטה,
והביאו לו את הנעליים וכילים לו את הקפה, וגולני זה היה...
אז גם הבן אני שואל, עד מתי?
הוא אומר, הבנתי את הקטע, בסדר, אני מוכן, באתי להילחם וזה, קדימה, אני... אבל מתישהו יורד הלחץ, לא?
תשובה, א', כן.
כן, אבל
כן לא בגללך,
אלא בגלל הסביבה.
כלומר, נגיד הגמרא אומרת שבגיל 30, כתוב בהלכות ימים נוראים,
שכשבוחרים חזן
לתפילת ימים נוראים, הוא צריך להיות מעל גיל שלושים.
משתדל.
למה?
שאז פוסקת רתיחת הדמים.
אדם אחרי גיל שלושים הוא טיפה נרגע.
מה?
נשוי שביתו ריקן ומלא,
ריקן מעבירות ומלא בילדים, צריך פרנסה,
וליבו נשבר,
מה?
ואני כן,
וכו' וכו'.
אז יש כאילו אופן בסיסי, אז הגוף טיפה נרגע אולי, או דברים מהסוג הזה, ויש גם דברים שהוא אובייקטיבית.
לפעמים אדם אומר, אוקיי, אני כבר בגיל שלי, אני כבר פחות צריך לדפוק חשבון מה יגידו וזה, אני כבר...
אבל מצד האמת,
הבינוני, צריך לקבל את זה בשמחה, בטוב לבן,
לא גומר להילחם אף פעם.
הוא כל החיים במאבק.
המאבק משנה צורה, מביש צורה, אבל זה עוד אחד מההכרה בהיותנו בינוני.
תראו מה הוא אומר כאן, אני קורא כאן את ההמשך.
ולכן,
אל יפול לב אדם עליו
ולא יירע לבבו
מאוד גם אם יהיה כן כל ימיו במלחמה זו כי אולי לכך נברא וזאת עבודתו להתקפיא לסיתרא אחרא תמיד.
לא חייב שזה יהיה ככה
אבל יכול להיות שזה יהיה ככה.
האם קרה לכם שראיתם אנשים מבוגרים, אתם יודעים הבנות שלי כשהיו
בתיכון
הן היו מתנדבות בבית אבות, שהיה סמוך למקום שהן למדו
במקומות הגדולות.
זה נפסק עם הקורונה ומאז זה לא המשיך.
אפילו הבת הגדולה שלי הלכה ביום של החתונה שלה לשם,
אם עושים לה התכלה ולשמח את ה...
והיו להם כל מיני תובנות מעניינות במקום הזה.
בין השאר הם אמרו לי,
נכון שהן מאוד מאוד מבוגרות,
אבל האינטראקציה החברתית
היא לא שונה מלפעמים ילדות בנות 16. היא לפעמים, כאילו, היא לקחה, היא, שני ילדים, כאילו, קצת כאילו, מגיע, יש איזו התרחשות כזאת.
אתה רואה, בגיל, לא יודע מה,
מבוגר, אבל
אינטרנט, לא, יש אותה התמודדות.
את מי באים לבקר יותר,
הרבה מטפלים יותר, מי יש יותר תנאים,
מי יש יותר כל מיני כאלה,
כאילו, מי נראית יותר טוב, מי כל מיני...
מספרים על חסיד קוצק, מה התאריך היום?
העברי,
היום היורצייט של הרבי מקוצק,
טוב שהזכרנו אותו,
היום היורצייט, רבי מנחם מנדל מקוצק,
חסיד
מייסר חסידות קוצק,
כשאחרי זה ימין עגור, היום היורצייט שלו. איש האמת, כן, אמת מקוצק תצמח,
היה מחנך את החסידים שלו,
כתוב, והאמת תהיה נעדרת.
הוא אומר שצריך לעדור במעדר כדי למצוא את האמת.
האמת לאמיתה.
כך הרבי מקוצק היה אומר,
עקיפות כזאת.
אז מספרים שחסיד קוצק היה על ערש דווי,
כוסס.
אז בא אליו חבר שלו, אמרו לו, תגיד,
הוא עזב אותך?
הוא אומר לו, מי?
העצר הרע.
עכשיו, אתה עוד רגע לא פה,
אולי כבר אין לך עצר רע? הוא אומר לו, לא.
עכשיו הוא אומר לי, בוא, ככה, תן שמע ישראל כזה,
תצא מהעולם בגדול, שכולם יראו איזה צדיק אתה, שמע ישראל, ותצא משמתך באחד.
הוא אומר לחבר שלו, במה עשית לו?
אמרתי לו, לך לעזה הזה.
ויצאה נשמתו בעזאזל.
במקום באחד יצא נשמתו ו...
זיבול הבטרה הייתה, עוד אדם יכול להתעסק עם כל מיני כאלה ואחרים.
הייתי במסע בפולין, אז היינו בלודג' בבית קברות, מי שהיה שם, יש שם קבר של איזה יהודי אחד שהיה עשיר וכל זה.
אחוזת קבר עם שייש מאיטליה.
וסיפרו לנו שם על איך בנה את הקבר הזה, היה כנראה מאוד עשיר וכל זה, יש שם שייש מאיטליה עם אותיות מזהב,
ובנו מסילת רכבת במיוחד,
משטחת רכבת לבית קברות,
כדי להוביל את השיש היקר הזה.
אתה אומר רבאקה, אתה כבר מת, אחרי המאה ועשרים.
אתה כבר ציבה פשוטה וזהו, אני כולם ידעו מי הייתי.
שם, אתה עומד כזה ו...
יכול להיות שאנחנו ניאלץ להילחם כל החיים, בתצורות שונות,
לא נתבאס.
למה?
כי אדרבה,
אני עושה נחת לקדוש ברוך הוא. אני לא, נכון?
ככל שאדם יש לו
אם אדם אין לו יצר, אז גם אין לו על מה להתגבר, על מה החוכמה, בסדר?
אבל אם אדם הוא, יש לו עוד קצת איזה,
יש לו יצר, יש לו איזה משהו, אז היצר הזה, איתו הוא עובד את הקדוש ברוך הוא, שהוא מגביל אותו, מסייג אותו וכן על זה הדרך.
אז הוא ממשיך.
ועל זה אמר איוב, בראת הרשעים, לא שיהיו רשעים באמת חלילה, אלא שיגיע אליהם
כמעשי הרשעים
ומעשיהם במחשבתם ואירועם בלבד, והם יהיו נלחמים תמיד
להסיח דעתם מהם
כדי להתקף יא לסטרא אחרא
ולא יוכלו לבטלה מכל וכול כי זה נעשה על ידי צדיקים.
ושני מיני נחת רוח לפניו יתברך למעלה.
אחד,
מביטול הסטרא אחרא לגמרי
ויתפכה ממריר ולמתיק ומחשוכן לנאורה על ידי הצדיקים.
זה נחת רוח אחת.
והשנית, והוא לא כותב כאן
איזה נחת יותר גדולה,
אבל בהמשך הוא יגיד דבר מאוד מפתיע שהנחת רוח שעולה
ממעשה הבינוני היא גדולה
מהנחת רוח של הצדיקים.
פתאום אנחנו נקבל גאוות יחידה, נקבל כנפי בינוני.
וואו, אנחנו, אנחנו הסיפור.
נכון, אנחנו ה...
והשנית, כדית קפי, עשית רעה לך בעודה בתוקפה ובגבורתה ובמקביע עצמה כנשר, ומשם מורידה השם בהתערותא דלתתא על ידי הבינוניים.
על ידי הבינוניים, יש לנו שליחות.
מה?
עשית רעה לך מתגברת, ומגיע הבינוני ואומר לו, שם עליך פס,
לא מקשיב לך, לך מפה לכל אורחות, בסדר?
תראו,
יש סרט שכולכם מכירים, מלך האריות.
מלך האריות,
יש שם את מופאסה, הוא המלך.
בסדר, כאילו זה
דמות שלמה, דמות כאילו... יש לו בן,
סימבה,
יש לו אח, סקאר.
סקאר הוא העצר הרע.
העצר הרע בהתגלמותו, כן? הוא רע, הוא אכזרי, הוא שקרן,
הוא הורג ומפיל את זה על מישהו אחר.
זה קל לזהות.
יש לו פנים כאלה, נכון?
הוא כמעט רוצח את סימבה, נכון?
הוא אומר לו, תתחכה פה, ואני אלך לזה, ואז הוא קורא לצבועים ש...
סקר, אז
סקר קל לנו להתנגד אליו.
הבעיה זה סימבה, הוא הבעיה.
למה?
כי הוא, בשלב מסוים,
בורח מהשליחות שלו.
בורח.
נכון, אחרי שסקר מאשים אותו שהוא הרג את
מופאסה, איך אתה עשית?
אז הוא רן סימבה, נכון? ואלתה, never get a day, הוא בורח,
והוא בשלב שאמרו כזה, אז הוא פוגש את שני החברים שלו,
טימון ופומבה,
והם שניהם חיים את החיים הטובים,
והם עושים ככה עם הזנה והכל כזה, כאילו זה,
זה הנפש הבהמית
שאומרת, אני טוב לי, אני בא לי, אני גמרתי להיאבק, גמרתי לנסות למלא את השליחות שלי ולמלא את הייעוד שלי, בסדר?
ככה.
ואז מה קורה?
הוא פוגש את הנפש האלוקית שלו.
מי זאת הנפש האלוקית?
מי?
לא.
נאלה, אחותו.
החברה שלו, מה איזה? חברה.
כן, הנפש האלוקית. היא אומרת לו, תגיד, אתה,
טוב לך פה, אתה מסתלבט, הכל זה, אתה כאן בדשא, אבל שכחת שיש לך שליחות.
שאתה צריך להיות מלך ולדאוג לכל הממלכה.
כן?
תקופה שמת, אתה צריך...
הוא אומר לו, אבל אני לא יכול בלי, אני לא יכול בלי ה...
אז מגיע הקוף, אומר לו, אתה...
הוא איתך, בכל מקום.
ואז מהמקום הזה...
עיקר המאבק של סימבה זה לא...
בסוף הוא גם ייאבק עם סקר, אבל לפני שהוא ייאבק עם סקר, הוא צריך להיאבק עם עצמו.
עם העצלנות שלו, עם הבטלנות שלו,
עם ה... זה... ואז הוא אומר, אוקיי, אני אחזור.
הוא חוזר, ואז הוא גם יצליח להיאבק עם סקר, ואז הוא גם גלות גם את השקר שלו, ואז הוא נהיה מלך
שדואג לכל הממלכה כולה.
בסדר?
זה הכול.
הם גנבו את זה מאדמור הזקן, את הרעיון.
את הרעיון.
בסדר? לפניהם היה פינוקיו,
אותו דבר. פינוקיו זה יותר פשוט, נכון?
יש ילד כזה,
הוא עשוי מעץ, יש לו יצר טוב,
בלע כזאתי, אה, קטנה כזאתי, יש לו יצר רע, שמשון ויובב, פינוקיו, תבוא איתנו וכל זה.
והוא צריך כל פעם לנתב את המעשים שלו.
ואם הוא יבחר בטוב, הוא יהפך לבן אדם.
לפני כן הוא עץ.
וכשהוא משקר, האב שלו מתארך.
הרבה מאוד מסיפורי הילדים האלו גנויים על המאבק
בין הנפש האלוקית לנפש הבהמית
ועל היכולת שהנפש האלוקית תנצח.
אבל זה מאבק.
יש שם יסוד של מאבק. זה עטוף.
זה בסדר?
תחשבו רגע, נכון? זה כאילו סרט ילדים,
מלך האריות. אבל יש שם גם דברים שהם לא פתאום ילדים, נכון? יש שם רצח.
הורגים!
יש שם ניסיון לרצח.
יש שם הרבה שקרים.
לוקחים את האירוע של המאבק ועוטפים את זה בהרבה מאוד
רקות כאילו וכולי, ויש שם גם
ילד שחווה שאבא שלו נהרג לו מול העיניים
והוא באבל
הוא ב... אנחנו מתמודדים עם אובדן
עם זה
אוקצורך הגענו לזה, עשינו העלאת מצוצות רצינית עכשיו
אז זה שאמר הכתוב
ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי
מטעמים מלשון רבים, שני מיני נחת רוח הוא, כן, נחת רוח מהצדיקים ונחת רוח מהבינוניים
וכמאמר השכינה לבני הקהלות ישראל כדי פרשתי בתיקונים
וכמו שמטעים גשמיים, דרך משל,
יש שני מיני מעדנים,
אחד עם מאכלים ערבים ומתוקים, זה הצדיקים, הצדיקים הם מתוקים,
נכון? אחת הגדרה של צדיקים שהם מתוקים,
אבל השני,
מדברים חריפים.
אנחנו המרוקאים,
אם זה לא חריף, זה לא עובר.
מה זה כל המתוק הזה? מתוק זה בסוף האוכל החריף, אתה מביא טעם נאנה,
עם הרבה סוכר ואיזה סבקיה קטנה לידה,
נכון?
סבבה, זה הולך.
אבל מה זה,
אם זה לא חריף, אז זה
והדודים שלי,
ואנחנו עושים לזה סולה משפחתית,
אז כל אחד מביא את החריף שלו מהבית.
ועושים תחרות מי יותר חריף.
ואם נגיד זה לא מספיק חריף, אז יש להם את המילת גנאי הכי הכי חמורה.
אומרים לו, נו איך?
פיקנטי.
פיקנטי זה כאילו...
אה לא...
אז יש עונג ממאכלים חריפים.
ראשונים הם דברים חריפים או חמוצים,
רק שמטובלים מתוקנים היטב עד שנעשה מאדם ואשם את הנפש. וזה שאמר כתוב, כל פועל השם למענהו.
וגם רשע ליום רע. פירוש,
שישוב מרשעו
ויעשה הרה שלו יום ואור למעלה. איך?
כדית כפיה סיטרא אחרא ויסתלק איקרא דקות שבריחו לאלה. רבותיי, הבינוני הוא גולנצ'יק. הוא הולך בשוחות, מתלכלך, מזיע, נסרט,
נעליים שלו קרועות, והוא לא מוותר.
הצדיק הוא טייסף חמש עשרה.
היי,
מדים תמיד נקיים, מכובסים,
כל מסורת, גנגלר,
עולה למטוס, יורד מהמטוס, עושה את המשימות שלו,
כל זה, אבל תמיד מגיע למטרה בול, אבל הוא לא, הוא לא, הוא זוחל, הוא לא...
בסדר?
יש נחת רוח מזה ומזה.
קורס טייס זה קורס יוקרתי, זה קורס קשה, הוא השקיע המון.
בוודאי יש נחת רוח, המדינה משקיעה בהם הרבה גדולה.
מה, אין נחת מהגולנצ'יק שזוחל בשוחות,
כולו שרוד, כולו מלא איזה קרוע,
לא מוותר, הוא נשך
את השפתיים וסיים את המסע, או סיים את ההסתערות.
נחת מזה ומזה.
ולא עוד, אלא אפילו בדברים המותרים לגמרי כל מה שאדם זובח יצור אפילו שעה קלה ומתכוון להתקף על נסית רחב של חלל השמאלי, כגון חפץ לאכול ומאחר סעודתו עד לאחר שעה או פחות, ועוסק בתורה באותה שעה.
קיבלית בגמור ושעה רבית מאכל כל אדם שעה שית מאכלתם דחמים.
כלומר, אדם טיפה דוחה את היצר שלו לכבוד השם יתברך. אני אגיד לכם מתי אני משתדל מאוד לעשות את זה.
עכשיו יש לנו השנה חודש כזה.
כל שנה יש את המעבר משעון, מתי מקבלים שעה נוספת? במעבר לשעון חורף, נכון?
מעבר משעון קיץ שעון חורף יש לך שעה נוספת.
אז אני תמיד נורא נורא לחוץ.
קיבלתי שעה נוספת מהקדוש ברוך הוא, מה אני אעשה איתה?
ואז היעץ הערה אומר, לא קיבלת שעה נוספת. גנבו לך אותה לפני כמה זמן, עכשיו מחזירים.
זו אותה שעה שלקחו.
לא, לא, לא, קיבלתי שעה נוספת. מה אני עושה איתה?
אני תמיד משתדל לקבוע בשעה הזאת איזה משהו,
או לימוד תורה, או איזה ניגון, או איזה חבותה, כאילו שאני אגיד, אבא, נתת לי שעה, אני לא...
יש, יש לי עוד שעה לישון.
לא, עוד... בסדר?
השנה יש לנו חודש כזה.
שבט, היה צריך להיות פורים עוד שבועיים.
וואי, וואי, וואי, וואי, לא זה.
יש עוד חודש.
שישים יום של שמחה, הרבי היה אומר שיש דבר שנקרא בטל בשישים. כל הדברים הלא-טובים בטלים בשישים. איזה שישים?
שישים ימי אדר א' ואדר ב' של שמחה.
כל הצרות בטלות בשמחה.
זאת אומרת השם מרצון.
יושעות גדולות ונהפוך אשר ישנתו ילדים לבצעוניהם,
נחזרו החטופים,
נראה את הראש של סנוואר מתגלגל ברחובות עזה.
מנותק מהגוף, הכוונה, לא...
אז ככה היו עושים.
וכן אם בולם פיו מלדבר דברים שליבו מתהווה מאוד לדברה בענייני העולם הזה,
כמו ציניות, או לפגוע באיזה מישהו, או לצחוק על איזה מישהו, סותם את הפה,
אז הקדוש ברוך הוא מאוד מתעלה ומקדושה זו נמשכת קדושה עליונה לאדם למטה
לסייעו סיוע רע ועצום לעבודתו יתברך בזה שאמרו חז״ל
אדם מקדש עצמו מעט מלמטה מעט הכוונה סור מרע הוא רק לא עושה דברים רעים
מקדשים אותו הרבה מלמעלה ונותנים לו חשק מה?
לעשות דברים טובים
איזה פרק נפלא זה וואו
מה שמקיים מצוות עשה של תורה והתקדשתם
שמקדש את עצמו ומותר לו, הוא פירוש בהתקדשתם, שאתה עשו את עצמכים קדושים. כלומר, אף שבאמת אינו קדוש,
הוא לא כזה, אבל הוא עושה את עצמו.
כלומר, הוא התקפיה. הוא אומר, אני לא כזה, אני הייתי מת לדבר על לשון הרע, אבל אני סותם את הפה.
הייתי רוצה להסתכל על המראה הלא-טוב הזה, אבל אני מזיז את העיניים.
עושה התקפיה.
זה מוליך לו שפע שיגרמו לו,
שיהיה לו, שהוא ירצה. פעם בעליות ממש טעות.
אף שבאמת אומר הקדוש ומוזמן להתראה לך,
וייתם קדושים.
כלומר, בסופו להיות קדוש ומובדל באמת, מעשית רעך,
על זה שמקדשים אותו הרבה מלמעלה ומסייעים אותו לגרשה מליבו מעט מאה.
אז מה שמוטל עלינו,
לעשות מה שאנחנו יכולים,
לבצע.
לסור מרע.
לסור מרע, ואז הקדוש ברוך הוא נותן לנו
ברכה גדולה שאדם לאט לאט נהיה יותר ויותר שייך אל הטוב.
שבת שלום רבותיי. ברוכים תהיו.
