בפרשה שלנו יש איזו סתירה כפולה ומכופלת.
מצד אחד, אברהם אבינו נאבק ונלחם על סדום,
מתחנן לפני השם יתברך,
חמישים, ארבעים וחמש, עד שהוא מגיע לעשרה צדיקים.
טוב, ואז הוא מרים ידיים, אין ברירה.
מצד שני, אחרי שסדום מושמדת,
כתוב שאברהם עומד להסתכל, וישקף אברהם
וירא את סדום ואת כל הכיכר, והנה עלה השנם כאשן הכבשן.
ממש מה שכאילו אברהם הסתכל והוא נהנה מזה.
יש לו איזו שמחה,
בעבוד רשעים רינה.
התשובה היא כן.
אברהם נלחם על הטוב
כל עוד הוא חושב שיש סיכוי לטוב.
ברגע שהתברר לו אחרי המלחמה והזעקה והבקשה שלו שאין בסדום טוב,
אז עכשיו אברהם רוצה לראות איך סדום נאבדת.
המקום הזה לא מתקיים, ולכן אחרי שהיא נחרבת,
אברהם עומד להשקיף ולראות את הדבר הזה ולברך עליו בעבוד רשעים רינה.
אני חושב שגם אנחנו, עם ישראל,
ונתנו המון המון סיכוי לטוב
לאלה שגרים בעזה.
פרנסה ועבודה וחשמל ומים, אולי בתמימות,
אולי בתמימות יתרה.
אבל עכשיו שראינו שאין שם טוב,
עכשיו שראינו את עומק הרוע,
אנחנו רוצים להשקיף ולראות את עזה מחרבת,
את החמאס מושמד,
את הרוע עובר מן העולם,
כמו אברהם אבינו.
לא כי אנחנו שונאים,
אלא כי אנחנו אוהבים טוב, אוהבים חיים,
וכשעומד משהו כזה סתני ורע על עצם החיים ועל עצם הטוב,
הפתרון הוא להעביר אותו מן העולם,
להשקיף ולראות את השנה של עזה עולה כאשן הכבשן ואת חמת אשם נמתחת אליהם.
שלזכה עם הרע וניצחון הטוב על הרע,
האור על החושך,
החיים על המוות,
חזרת החטופים וניצחון מוחץ וגמור על הרע.
אמן ואמן.
