עסקנו בחודש האחרון בדרשות אדמו... בעיקר בדרשות אדמו״ר הזקן לאלול בראש השנה.
נכון,
עם השלמות משיחות של הרבי. שבוע שעבר היה שיחה מאוד חשובה
על היחס לבקשות פרטיות בראש השנה.
היום ננסה להיכנס לסוגיה של תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת. כלומר, לזה שלא תוקים שופר בראש השנה שחל בשבת.
ולנסות להבין אותה על פי החסידות.
אני רוצה לפני כן להתחיל דווקא לא מהחסידות אלא מהפשט,
אני חושב שהוא הפשט ההלכתי היותר מרווח,
מדוע לא תוקעים בראש שנה שאכל בשבת בשופר במדינה.
זה אפשר להעריך בזה,
למדנו את זה השבוע באיזה מקום, את הסוגיה הזאת.
אני אומר רק את הכותרות, בסדר?
הכותרות הן כאלו
הכותרת היא כזאת
ראש השנה הוא חג בתורה, הוא חג של המלאכה
בתורה בסדר?
הוא חג של המלאכה.
המלאכה היא אירוע משמח
כמו שמופיע במגילת אסתר נכון? הזכרנו את זה השבוע.
הנחה למדינות וכן על זה הדרך.
הנחה היא אירוע משמח. אמרנו היום בשיר של יום
נכון? למנצח על הגיטית לאסף
הרי הריעו לאלוהים בקול זמרה נכון?
תנו תוף, כינור נעים עם נבל,
תקראו בחודש שופר,
בכסה ליום חגנו.
השופר שם
הוא כלי נגינה אחד שמוזכר יחד עם הרבה מאוד כלי נגינה.
גיתית, נבל, תוף, כינור.
הוא גם שופר,
כלי נגינה,
וזה מתאר כאן איזו אורקסטרה שלמה שמנגנת לכבוד המלך.
אגב, השופר הוא הרבה יותר בולט כשהוא מנגן על רקע של כלים אחרים, כי אז יש לו עוצמה אדירה.
אתה פתאום מבין איזה עוצמה יש לשופר דווקא כשאתה שומע אותו על רקע של כלים אחרים.
זה מתאר המלאכה.
חלק מענייני המלאכה זה גם
תקיעה בשופר.
המלאכה מתבצעת בעיקר בארמון.
כשאתה רוצה להמליך מלך, אתה לא ממליך אותו באיזה מקום צדדי. אתה ממליך אותו בארמון. ולכן עיקר מצוות תקיעת שופר מדאורייתא היא במקדש.
זה עיקר המצווה.
זה עיקר המצווה. המצווה היא במקדש.
כמו שכשממליכים את המלך אנגליה בארון בקינגהם, אז כנראה בכל עיר ועיר, באותו רגע שממליכים את המלך, אז יש זיקוקים בקוונטרי ויש זיקוקים ביורקשיר ויש כל מיני פינות כאלה,
שזה, נכון?
אז כאילו אנחנו מזדהים ממה שקורה,
מזדהים ממה שקורה בעיר הבירה.
אז כך,
בזמן שהיו תוקעים בבית המקדש, בשופר,
גם במדינה היו תוקעים
בתור הזדהות.
אבל מספיק שיש איזה חשש הכי קטן שבעולם,
שמשהו השתבש
בתקיעה במדינה, כדי שנגיד, אוקיי, אז נחזיר את זה לעיקר הדין.
ועיקר הדין הוא שכשחל ראש השנה בשבת, תוקעים בשופר רק במקדש. זה לא שלא תוקעים בשופר בכלל, תוקעים רק במקדש ובמדינה לא. למה? בעצם החזרנו את זה לעיקר הדין.
זה החשבון ההלכתי היותר מרובך על פי הירושלמי. מי שיסתכל,
זו הגרסה בירושלמי,
הירושלמי אין לו את הגזירה דה רבה שמטלטל וכל הדברים האלו.
הירושלמי מדבר על הדבר הזה שעיקר
מקום התקיעה הוא במקום של הקמת הקורבנות
ומושב בית הדין, בסדר?
אז אני קודם כל חייב להגיד את זה בגלל
פשוטו של מקרא שאני מאוד מאוד אוהב, זה הסיבה. אז בעצם מעולם לא בוטלה תקיעת שופר
בראש השנה שחייל להיות בשבת,
אלא פשוט הוחזר הדין למקורו. מהו מקורו?
תוקעים בשופר בבית המקדש.
היום אין לנו בית מקדש, ממילא,
טוב, עד כאן זה רק איזו הקדמה פשטנית.
בחסידות,
אדמור הזקן מרחיב בזה כאן,
פותחים פה איזה ציר אחר לגמרי,
ואנחנו נגיד קודם כל את הכותרת,
אחרי זה ננסה להבין קצת בעל פה את ה...
מה התוכן של הכותרת, ואז גם ננסה לקרוא כמה משפטים, זה
חלק קטן מתוך מאמר מאוד מאוד ארוך.
הכותרת היא כזאת,
לא תוקעים בשופר, לא כי אסור
לתקוע בשופר בשבת, אלא
כי אין צורך לתקוע בשופר בשבת.
ולא רק שאין צורך לתקוע בשופר בשבת, אלא אם תתקע בשופר זה עלול להיראות
כזלזול כביכול.
בסדר? זה הרעיון המסדר.
צריך להבין מה המשמעות שלו.
עכשיו, אז בואו נתחיל, בואו נצא לדרך.
החסידות,
תמיד שואלים,
יש איזו מצווה כלשהי,
יש את מעשה המצווה.
מעשה המצווה תעסוק ההלכה.
איך עושים את המצווה?
מה עם הגדרים?
מה עם הזמנים?
מה עם החפצים?
לפעמים צריך למצווה.
הלכה תעסוק בגדרי המעשה
של המצווה.
פנימיות התורה תעסוק
בסיבה של המצווה, מה תכליתה, מה מטרתה, מה עניינה, בסדר?
אם אנחנו מדברים על מצוות תקיעת שופר כחלק מאירועי ההמלכה,
אנחנו מבינים כמובן שמצוות תקיעת שופר היא קשורה
להמלכת המלך. בסדר גמור.
אבל כאן צריך להבין את ההבדל הגדול שיש
בין המלכת הקדוש ברוך הוא עלינו לבין המלכת
מלך בשר ודם.
מלך בשר ודם הוא רוצה למלוך.
יש לו מוטיבציה למלוך.
יש לו מוטיבציה.
הוא עושה כל מיני אינטריגות, מדבר עם האו״ם, מדבר עם זה,
תבחרו בי, תהיו בעדי, כמו נגיד אדוניה בן חגית, מתנסה למלוך,
עושה לו מרכבה,
חמישים משרצים לפניו,
עושה כל מיני, זה היה כדי שירצו בה, כן?
זה המלכת מלך בשר ודם.
אצל הקדוש ברוך הוא זה בדיוק הפוך.
מצד, כביכול, השם יתברך,
העובדה שהקדוש ברוך הוא מולך עלינו,
זה,
הוא צריך כאילו לרדת הרבה מאוד כדי להסכים למלוך עלינו,
כן?
כשהייתי בכיתה ט' היה לנו מורה למתמטיקה שהוא היה דוקטור למתמטיקה באוניברסיטה, היה לו פקולטה,
הוא היה ראש הפקולטה, והוא אהב ללמד גם ילדים.
ואנחנו הבנו בתור ילדים שהוא עושה לנו טובה שהוא בא ללמד אותנו, לא אנחנו עושים לא טובה. באופן כללי אנחנו התייחסנו לכל שאר המורים שאנחנו עושים להם בכלל טובה כשאנחנו נכנסים לשיעור. אבל אצלו הבנו שהוא עושה לנו טובה כי הוא דוקטור למתמטיקה באוניברסיטה בכלל.
אבל בגלל שהוא אוהב ילדים, אז ממילא גם כל היחס הוא אחרת.
הרגשנו שאנחנו צריכים להיות ראויים,
לשכנע אותו שאנחנו בכלל ראויים לזה, כי יש לו,
הוא מתעסק עם סטודנטים למתמטיקה ודברים כזה, הוא לא בא ללמד ילדים בכיתה ט' משוואות בשני נעלמים.
זה הסיפור.
אז כדי לעורר את הרצון של הקדוש ברוך הוא למלוך על העולם,
מה שצריך זה לעורר אצלו את העונג.
לעורר את העונג.
שאנחנו נבטא איזה רצון, נשכנע אותו,
בוא תסכים, כן?
נגיש בקשה, נעשה משלחת, נעשה איזה, כן?
זה מה שעושה תקיעת שופר.
תקיעת שופר,
מעוררת את העונג של המלך למינוך. אנחנו באים לפני המלך ותוקעים בפניו בשופר באיזה מין קלי כזה שמשמיע את קולה של הנשמה, זה במקום אחר הוא אומר, זה כאילו אנחנו בעצם צועקים לו, צעק ליבם אל השם.
צעקה פנימית, בסדר?
עונג.
עונג זה דבר גבוה מאוד.
בספירות, הספירה הכי גבוהה זה כתר, הכי עמוקה, הכי פנימית.
ובכתר יש שלושה אנשים, אמונה, תענוג ורצון,
והתענוג הוא עליון מכולם.
כלומר, העונג
שנגרם לקדוש ברוך הוא למלוך הוא תחושה כל כך חזקה שהיא באמת גורמת לו להסכים להשפיל את עצמו ולמלוך עלינו עם כל המשחקים שלנו ומשחקי הכבוד ומשחקי הזה. בכל אופן הקדוש ברוך הוא שם את עצמו כאן
בתוך העולם הזה החומוי.
זה מה שעושה תקיעת שופר באופן בסיסי.
אנחנו עושים איזה שהם מעשים
כדי לשכנע את המלך
שכדאי לו לבחור בנו.
כדאי לו לרצות למלוך.
תקיעת שופר,
אני רוצה רגע לדייק את זה.
כתוב המלוכה והממשלה לחי עולמים.
שהקדוש ברוך הוא גם מלך וגם מושל.
ראש השנה הוא ביום שבו נברא האדם ולא ביום שנברא העולם. העולם נברא בקפה באלול והאדם נברא באלף בתשרי.
וראש השנה נקבע לבריאת האדם ולא בריאת העולם. למה?
כי הקדוש ברוך הוא אומר,
אמרו לפניי מלכויות כדי שתמליכוני עליכם. הוא חפץ בהמלכה ולא בממשלה.
מה ההבדל בין מלוכה לממשלה?
האחים של יוסף אומרים לו
המלוך תמלוך עלינו
אם השול תמשול בנו. ממשלה זה בכפייה.
מושל כמו מושל צבאי.
אפשר. מלוכה זה ברצון ומלכותו ברצון קיבלו עליהם.
משה ובני ישראל לכלנו שירה ושמחה ואמרו כולם. בסדר? מלוכה זה גם לשון הימלכות,
לשון היוועצות,
לשון שותפות, בסדר?
אז הוא רוצה שנמליך אותו.
ששת ימי הבריאה, הקדוש ברוך הוא מושל. למה?
כי הטבע, הקדוש ברוך הוא קבע לו חוק
והוא לא יכול לסטות ממנו.
הוא מושל בטבע, בסדר?
השמש זורחת, אין לה ברירה.
הוא לא יכול להגיד לקדוש ברוך הוא, אני אי אפה היום, חלאס, כמה אני יכולה לזרוח וזה, תן לי, אני רוצה לצאת ארבעה ימים לצפון.
תזרחי,
אין לך ברירה.
כל אחד, זהו, הציפור עפה, אתה לא יכול לשנות את הטבע שלך. הקדוש ברוך הוא רודה בטבע, הוא מושל בו
עוד כל ימי הארץ, זרע, וחורף, וקיץ, וזה נכון, לא ישבוטו.
זה ממשלה.
במילים אחרות, לטבע אין בחירה.
החתול חייב להיות חתול. נגמר הסיפור, זהו. אין לו התלבטות.
הצמח הוא צמח, כל אחד.
היצור היחיד שיכול להיות
לא מה שהוא,
והוא יכול לבחור, זה האדם.
והקדוש ברוך הוא חפץ כל שאר המדרגות הקודמות. זה מאוד מאוד מרשים, אתה רואה את הטבע, אתה רואה איזה יופי, את עיני הטבע, איך הם עובדים, פילאי פלאות.
אבל אין שם בחירה.
היצור היחיד שיש לו בחירה זה האדם,
והקדוש ברוך הוא רוצה שהאדם ימליך אותו, כי מלוכה זה לא שמחה. זה מה שגורם את העונג.
העונג נגרם כהבעת רצון מאיתנו הנמוכים.
אנחנו מבקשים מאד המלך, אדוני המלך, אנחנו נורא נורא נשמח, אנחנו מאוד מאוד רוצים שתבוא למלוך עליהם.
אנחנו מבקשים את זה מאוד, אנחנו חפצים בזה, זה ברצוננו, זה אנחנו בעצמנו, אף אחד לא כפה אותנו, לא הכריחו אותנו, זה אנחנו בעצם.
כי כדי לעורר עונג,
אם אני אומר לך, אני רוצה שתבוא למלוך, למה?
כי הכריחו אותי, כי אני מפחד ש... אז אתה לא באמת רוצה.
אתה לא באמת רוצה.
אנחנו באמת צריכים באמת לרצות, באמת באמת לרצות,
נוכחותו של המלך.
וזה מה שעושים בתקיעת שופר,
כי פקיעת שופר, כמו שאמרנו, זאת ההבעה הכי פנימית, הכי עמוקה שאנחנו יכולים לייצר מתוכנו כדי להביע איזשהו רצון.
זה לא מילים מוגבלות, אלא זה קול בלתי מוגבל,
עם צעקה כזאת בלתי מוגבלת.
זה לא, אז זה לא תחום במילים, אלא זה צעקה, וזה צעקה,
קול פנימי של הלב,
קלה פנימה עד הליבה, שנשמע, כאילו אנחנו צועקים מה כזאת, משהו הכי הכי עמוק שיכול להיות. זה פקיעת השופר של עם ישראל.
עבודתם של עם ישראל מעוררת את העונג אצל המלך למלוך.
בסדר? זה כמו...
כשיצא לי לפני כמה זמן,
באו לקהילה שלנו גני ילדים.
ארבעה גני ילדים, זה היה לפני שבועות, כן? לפני שבועות, נתן תורה.
נו, אז מה עכשיו גני ילדים?
אז מה אני אלמד אותם? החכיר בענייני קבלת תורה, לפי הקצות והנתיבות? מה נכון? זהו.
אז בכל אופן, למה דיברתי איתם? כי יש עונג אם נורא נורא רוצים.
הם נורא מתלהבים, והרב, הרב, אתה יכול להראות לנו את הספר תורה, איזה יופי, וזה ככה. אז ההתלהבות שלהם, והרצון שלהם גורם אצל המשפיע עונג, שהוא באמת,
אם נגיד מגיעים ילדים קטנים,
והם לא מקשיבים,
או הם מפריעים,
אז אתה בשנייה מאבד את המוטיבציה הזאת. תראו, הרי אין לי פה איזה אתגר אינטלקטואלי איתכם, נכון?
אין לי פה איזה משהו, כל מה שהגענו זה כזה שיהיה כיף. אז אם לא כיף, אז לא, אז שלום, אז לא מתאים,
נכון?
אז זה מה שקורה כל השנה כולה.
אנחנו ממליכים את הקדוש ברוך הוא מכוח המעשים שלנו.
מה קורה בשבת?
אז קודם כל, המילים עונג שבת כבר מוכרות לנו.
בשבת,
עשה הקדוש ברוך הוא
איזה יום בשבוע,
שביום הזה הוא יורד לבקר את מעשי אדם.
שישה ימים בשבוע הוא לא נמצא,
הוא ברא את העולם ומסר אותו לבני אדם.
פעם בשבוע הוא מגיע.
מה התוצאה של ההגעה של הבורא יתברך?
התוצאה היא שאנחנו לא רשאים לעשות מלאכה כי זה ייראה חוצפה.
נאמר ככה, תארו לעצמכם עובדים שמכינים את טקס ההמלאכה של המלך צ'ארלס.
אז הם כולם ככה מתלהבים, אנחנו זוכים, המלך, כל כך הרבה שנים לא הייתה כאן המלאכה, 52 שנים, הם מכינים את הבמה ואת הפה ואת השם, והם עובדים.
זה הכל כאילו,
והמלך מסתכל עליהם מהמרפסת שמה,
של בקינגהם,
וכל זה,
והוא רואה אותם איך הם עובדים,
ואיך הם מתלהבים,
וככה זה, ויש להם איזה לחץ, הוא אומר, בוא'נה, הם עושים לי חשק למלוך.
אם היה רואה אותם כאלה את העבנים,
ואללה, צער שזה בטלן, בשבח עובדים פה,
היה מבזבז לנו את הכסף.
אז הוא היה אומר, אתם יודעים, יאללה, אני לא רוצה את המלך שלכם, חלאס,
אני אקח את כל הכסף שלי ובורח, נגיד.
אבל הוא רואה אותם כשהם מתאמצים, באמת,
הם נורא רצו את זה.
והם מתאמצים, והם מתלהבים, ואנשים מחכים, ומדגלים וכל זה. עושה לו חשק.
מרוב חשק הוא מחליט,
אחת לכמה זמן, הוא יוצא מהארמון, ככה יוצא,
מגיע אל הפועלים.
מה אמור לקרות עכשיו
לפועלים?
אה?
שבירת דיסן.
לא.
מה אתה שרתי שבירת דיסן? היית בגולניה אתה? לא, שום שבירת דיסן, שום מה? להפך.
פתאום, התנוצות. פתאום. איך, איך?
שיקים לעבוד.
אומר לך עזרא, יהודי מפוכח, מפסיקים לעבוד, הפטיש נופל לך מה...
אוי, יוסר,
אוי, יוסר, יוסר, יוסר, יוהיר, נכון, הם כאילו,
מפסיקים לעבוד.
המלך פה.
אם אחד המנהל עבדה, אדוני המלך,
טוב שהגעת, אבל ממש, אנחנו מה זה לחוצים להכתרה שלך, אז דבר, אנחנו תוך כדי עובדים.
זה חוצפה, המלך פה ואתה מדבר,
המלך פה ואתה עובד.
בשבת המלך נמצא.
עשיית פעולה בשבת כדי לעורר את ההמלכה
מבינה, מראה, שאתה לא מבין שהמלך פה.
בסדר? עכשיו הוא כאן.
העונג הזה שדיברנו עליו, שיש צורך
לעשות אותו כדי לעורר את המלך למלוך,
בשבת קיים, ולכן אנחנו מצווים בשבת על עונג שבת.
אתם מכירים? יש שתי מצוות. יש כבוד שבת,
וזה הרבה אנשים עושים.
תראו איך זה קשור להמלכה.
יש כבוד שבת,
שבת זה כסות נקייה, מאכלים מכובדים,
אור בבית וכו', ויש עונג שבת.
עונג שבת זה שאדם נהנה מהשבת.
המלך שנתן מתנה,
רוצה לראות שאנחנו מבינים את ערכיו ונהנים ממנה.
ויש הרבה אנשים שיש להם עקבות שבת, אבל אין להם עונג שבת, לא נהנים מה...
אז למה?
כי אם המלך הוא מלך
ולא מושל,
אז מלוכה זה כמו שאמרנו, מלכותו ברצון קיבלו עליהם.
אז אתה רוצה לראות, נגיד, המלך נתן לו מתנה שבת.
עכשיו, בסדר, המלך יודע שאף אחד לא יעז לחלל שבת, כי מי שיחלל שבת יחטוף,
אבל זה מושל.
אני רוצה מלוכה, אני רוצה שתחפצו בשבת,
שיהיה לכם רצון בשבת,
שיהיה לכם עונג בשבת, זה מה שאני רוצה, בסדר?
אז אותו דבר גם כאן.
כשיש לנו שבת, בשבת הקדוש ברוך הוא נוכח.
מאירים בשבת מידות הרחמים, הקדוש ברוך הוא שהוא נסתר בימי המעשה,
בא ומתגלה בשבת.
עכשיו המלך נמצא פה.
המלך נמצא, הוא נוכח.
אתה לא צריך לשכנע אותו להגיע, הוא כבר הגיע.
אם בזמן שהמלך מגיע אתה עסוק בלשכנע אותו להגיע,
זה אומר שאתה לא מבין שהוא הגיע.
זה חוצפה.
אז לכן את
העונג שאנחנו רוצים לעורר אצל הקדוש ברוך הוא לנלוך בימות החול,
בשבת העונג הזה כבר קיים מעצמו.
ובשבת לכן העבודה שלנו מתהפכת.
שימו לב,
שימו לב, זה הבחנות חשובות ביותר. אנחנו מיד נקרא כאן את המילים.
זה לא שאנחנו לא תוקעים,
זה לא שאנחנו לא עוסקים בשופר בשבת בכלל.
אנחנו עוסקים בשופר, רק אנחנו לא עושים, אלא אנחנו אומרים.
לא תוקעים בשופר, אבל אומרים את פסוקי שופרות.
אם לכאורה תקיעת שופר לא שייכת בכלל בשבת, אז לא היה צריך גם להגיד את פסוקי שופרות.
אנחנו מספרים למלך, זה כן אפשר לעשות.
אנחנו לא עובדים מול המלך, זה לא שייך, אנחנו מספרים למלך.
אדוני המלך, תדע לך,
רק אני רוצה רק להסביר לך, מה, מה, כבוד אדוני המלך,
מה עשינו כאן לפני שכבודו הגיע,
אנחנו בונים כאן את הטריבונה,
אנחנו כאן נערכים כאן לאנשים שיגיעו, יהיו פה אלפי אנשים, אנחנו זה,
אנחנו מספרים למלך
מה עשינו כשהוא לא היה.
זה מעורר את העונג.
עכשיו,
עוד רגע,
מנהל העבודה של הפועלים, אתם איתי במשל הזה?
מנהל העבודה של הפועלים, הוא בכל אופן קצת לחוץ.
כי הוא מסתכל בשעון,
והוא רואה שבית הזמן מגיע לקראת ההכתרה,
המלך פתאום מגיע וכאילו מי שמכיר את זה בצבא
שעושים יש לך איזה תרגיל בעיקר תרגילים גלינטרחטים אתה רוצה לעבוד
שנקרא תרגילי הזרמות
במפקדה יש תרגילי הזרמות מתחילים להזרים לך אירועים
אירוע רב נפגעים פה שני טנקים עלו על מטען שם הכוח הזה הושמע אתה מתחיל ואתה מקבל הזרמות צריך להתחיל לתפעל אותם
אבל כל רבע שעה נכנס לך איזה קודקוד אחר לבקר באגם ובזה,
אלוף פיקוד זה,
מפקד אוגדה זה, אוקיי, מה אתם עושים? אנחנו לא עושים כלום, כי אתם כל רגע מבקרים אותנו, תנו לנו לעבוד.
כאילו, זה, נכון, כל שנייה אתה... אי אפשר ככה.
אז זה תמיד אחד הלקחים שעולים, הקודקודים מפריעים לנו, תנו לנו לעבוד, אחרי זה תבואו לבקר. אבל כל, יש את הארכה, החטיבה הזאת מתעמלת, אז כולם מגיעים.
מבקר, אוסרים את ה...
אז המנהל עבודה,
המפקד במלכה, מה שלא יהיה, הוא כאילו לחוץ, הוא מגיע אלוף.
והוא כזה מסתכל על השעון, מה קורה עם האלוף הזה? הרבה פעמים עושים איזה קומבינות, תקשיב, צא החוצה,
תקרא לנהג של האלוף ותגיד לו, שיגיד לו שהמסוק מחכה לו ושיעוף לי מה... כאילו, כל מיני.
אז המנהל עבודה הוא לחוץ, הוא רוצה לקדם את העניינים.
אבל אז הוא אומר לעצמו,
הוא עושה חשבון, הוא אומר, אוקיי,
אם אני עכשיו אקצר קצת עם המלך וילך לעבוד,
זה עצמו יפגע בעונג של המלך.
אז אני עכשיו מענג את המלך על ידי מה שאני לא עושה כלום.
אני מכיר,
כאילו המלך רואה שכשהוא הגיע, אני מכיר לגמרי בנוכחות שלו,
והמלאכה מתבצעת לא על ידי העשייה,
אלא על ידי אי-העשייה. למעשה,
זה כאילו תגובה טבעית, נכון?
אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי את הרב מרדכי אליהו, צריך לברכה.
הייתי אברך צעיר, או חתן, לא זוכר.
ראיתי אותו פעם אחת בכיתה יא', הוא היה ב... זה, אבל לא...
הלכתי לשאול אותו שאלה פעם אחת.
אז לא שמתי לב, פתאום הוא עמד לידי.
כאילו, למדתי כזה, פתאום הוא כזה...
כל כך נבהלתי,
ממש פרחה נשמתי כזה.
ואז, כשנכנסתי אליו,
אז שכחתי מה רציתי לשאול.
אמרתי, כזה ככה?
הוא אמר לי, כן.
אמרתי, אז שאלתי, יצא לי כזה מבולבל, בקיצור, יצא לו טוב.
אחרי זה ביקשתי להיכנס עוד פעם, וכבר כתבתי, והבאתי לו מכתב, כדי שלא יתבלבל, מרוב ה...
אתה עומד ליד אדם גדול,
ניתקות לך המילים.
ניתקות לך המילים, נכון?
אתה לא עכשיו...
אם אני ליד אדם גדול,
אני מתנהג כרגיל, או אני מתנהג מסודר, אז זה אומר שאני לא מכיר בגודל.
בראש השנה שחל בשבת,
אנחנו א', לא צריכים לתקוע בשבת, כי כבר יש את העונג, אבל ב', אנחנו גם למעשה, מה?
לא יכולים לתקוע. לא בגלל שמישהו אסר עלינו,
אלא
המלך פה.
כאילו,
כשהמלך לא פה ואתה רוצה להזמין אותו, אז אתה תוקע, אתה עושה כל מיני מעשים,
ועכשיו הוא פה, הוא הגיע.
אז אתה בעיקר מבוהל כזה, וואו, וואו, איזה יאירע, איזה...
בסדר?
זה עומק העונג.
המטרה היא לענג את המלך,
שירצה,
הנה הוא רצה.
אז עכשיו זה מתהפך.
עכשיו שהוא פה, אני צריך להיות כולי פנוי לנוכחות שלו.
ולא להיות עסוק בדווינג,
אלא להיות עסוק בביינג.
לא להיות עכשיו עסוק בלייצר כי הוא פה, אם אתה מייצר זה סוג של חוצפה, אלא להיות ב...
זה שבת.
זה שבת.
הגמרא אומרת שכל שנה,
נכון? איך הולך הביטוי הזה?
ארץ יהשם אלוהיך דורש אותה מראשית שנה ועד אחרית שנה.
אז מה הגמרא אומרת? כל שנה שרשאי בתחילתה,
מתעשרת היא בסופה.
נכון?
ואז יש עוד מבואי הגמרא, כל שנה שמרעים לה בתחילתה,
מה ההמשך?
מטיבים לה, נדמה לי, לא?
מטיבים לה בסופה.
אז את הממראה השנייה אני מבין.
כל שנה שמריעים לה בתחילתה,
מכין את המלך, מטיבים לה כל השנה, המלך יגיד, הם כיוונו אותי כמו שצריך, הם העוררו אותה, אמרו לי, קחו!
פרנסה, בני, חיי, מזוני, רוויחי, הטוב הנראה והנגלה, יהי רצון על כל עם ישראל, על יושבי הקהל הקדוש הזה, ועל כל צופי ערוץ מהעיר, ועל כל עם ישראל, אמן.
אבל מה זה הממראה הראשונה?
כל שנה שהיא רשעה בתחילתה,
מתעשרת בסופה.
יש פיוט כזה, ידר אנשים, נחל אנשים.
מכיר? עזרא.
מה?
נווד.
לא יודע איזה מכאמי, לא יודע מה כאמי.
וואלה, אני עד היום לא, לא אומר שאין, אבל אני עד היום לא הבנתי מה זה מכאמי. אני אומר לך, מכאם חיג'אז, מכאם זה לא ממה זה...
אני יודע מה זה סולמות, אני לא יודע מה זה מכאמי.
כל פנים,
מה זה רשע בתחילתה?
אז מסבירים בחסידות. רשע בתחילתה, הכוונה שהיא נופלת בשבת,
ולא תוקעים.
ולכן היא רשע.
היינו צריכים לתקוע בשופר. אין שופר.
רשע גם זה אותיות,
שמה, כן.
אין, אין.
כל שנה שהיא רשע בתחילתה,
מתעשרת בסופה.
כן?
היא תהיה השנה העשירה. למה? כי הרשות הזאת,
כן, שאנחנו ראשים,
היא עצמה ההמלכה הכי גדולה.
בואו נראה טיפה מילים.
אני קורא בעמוד 17 בעמודה השמאלית
אני אתחיל רגע מהקיצור זה כאילו הסביר לפני כן להעריך למה תוקעים בשופר בראש השנה בכלל
אז קיצור וההמשכה הזו על ידי השופר כל פשוט פנימיות הלב של לבעלה מהשכל מעורר רצון אלו של לבעלה מהחוכמה
היינו על ידי שופר של איל דווקא, הבהמה יש בו ביטוי מדרגות עליונות וכו׳
ומעתה יבואר למה אין תקיעת שופר דוחה שבת והוא
כי עניין השבת הוא מה שכתוב כי בוא שבת מכל מלאכתו
ויחולו השמיים ויחד אלוהים ביום השביעי
וכמו על דרך משל
איזה אדם,
כששובט ונח מאיזו מלאכת עבודה,
שהיה שכלו ומחשבתו מלובשת באותה מלאכה
לעיין בכל פרטי המלאכה בהתחכמות,
וכששובט,
אזי מתעלה השכל וחוזר למקורו ומתפשט מהתלבשותו,
ואזי נמשך לו תענוג משלמות המלאכה.
הקדוש ברוך הוא בימי בראשית.
בשבת הוא התענג.
הוא ברא את העולם של הימים,
שבת ויהי נפש, תסתכל על המה, ויער אלוהים את כל אשר עשה, והנה טוב מאוד, ואז הוא
מסתכל על הטוב, ואה, באמת טוב מאוד.
אז
הצד של העונג בבריאה אצל השם יתברך הוא בשבת.
ולכן בסיום מסכת עושים סעודה מחמת התענוג שבא בגמר והשלמת לימודו דווקא.
וואי, כמה עברנו עם הגמרא, ואיזה דפים, וחלק דפים מובנים, וחלק לא מובנים,
וחלק אתה זה, ורשי, וטוב, שברת את השינה.
טוב, הגיע סיום מסכת, עושים סעודה, מסתכלים, אה, סיימנו, יש עונג,
עונג בסיום.
וכן על דרך משל ולמעלה,
שבששת ימי בראשית היו ירידות והמשכות,
המידות העליונות לברוא מהם שמיים והארץ וכל צבא העם.
יום ראשון יהיה אור, נמשך מידת החסד וכולי,
יום שני יהיה רקיע,
ואז בשבת, ואז בשבת וישבות ביום השביעי.
כשנחנו לחתוק כביכול,
ונתעלו ידותיו וחוכמותו יתברך בעצמותו.
ואזי וייחל אלוהים ביום השביעי וייחל אלשון קלטה נפשי
פירוש שנמשך בחינת התענוג העליון ומתגלה בכל אשר פעל ועשה בששת ימי בראשית כמו שכתוב הנה טוב מאוד
יש פה קצת עציות של קבלה
אני מדלג קצת
לפסקה אחת לפני הסוף בעמודה השנייה
ואם כן הוא שבשבת נמשך מצד עצמו גילוי תענוג עליון שמתענג מכל אשר עשה ממילא אינו נצרך
לשופר.
אם כל המטרה של תקיעת שופר זה לעורר תענוג של המלך למלוך,
בשבת התענוג הזה קיים, וברמה הגבוהה ביותר. בשבת הקדוש ברוך הוא חפץ בבריאתו,
הוא נהיה לו חשק
לבקר את הבריאה, להיות בה.
אז כשאתה תוקע בשופר זה קצת...
מה עכשיו אתה...
המלך הגיע ואתה משכנע אותו להגיע?
מה זה שייך?
זה לא מתאים.
בסדר?
זה כמו...
יש קהילות,
מעשה קצת מוזר הלכתית.
יש קהילות בעם ישראל או משפחות שנוהגים לעשות שטר תנאים. אתם מכירים?
שטר תנאים. שמעתם על זה?
שטר תנאים זה שטר שברגע שבני הזוג מתארסים,
יש רצף התחייבויות חמורות ביותר בשבועות חמורות מאוד
להתחתן עד פרק זמן קצוב ולתת, לדאוג לה לטק טק טק, לשמלה, לזה, לזה, כל מה שצריך, לדונייה, ונכון,
שטר חמור מאוד.
עכשיו, מרוב שהשטר הזה חמור,
אז חלק מהאנשים מעדיפים לעשות אותו דקה לפני החופה,
כי מפחדים שנחתום על שטר תנאים, ואז אולי יהיה איזה משהו ונבטל אותו, ואז זה יסתבך,
אז חותמים על שטר תנאים שנייה לפני,
ואז אחרי עשר דקות מתחתנים.
אז אתה אומר, שמע, הגענו לחתונה,
אז לחתום על שטר תנאים שהגעת כבר לחתונה,
אז זה קצת נראה מוזר, אתה כאילו, זה דיבור, כל הדיבור של השטר תנאים, זה דיבור שמתאים לחודשיים לפני.
שלא יברח, והחתן עכשיו יברח מהאולם, החתן פה כבר, ראינו, תפסנו אותו, נכון?
אז זה לא מתאים, זה לא עולה.
אבל בגלל הפחד והשתר תנאים, ומצד אחד פוחדים ממנו, מצד שני רוצים לקיים אותו, אז מצאו פתרון, שים אותו עשר דקות לפני החופה.
אז גם פה, הקדוש ברוך הוא נמצא, הוא נוכח, העונג כבר קיים, הוא מתענג.
כשהקדוש ברוך הוא נמצא,
אז עכשיו אתה תוקע בשופר ואומר לו,
ניתוק.
נכון?
זה קורה לפעמים.
ונגיד בחופש שיוצאים עם הילדים,
אתה צא איתם לאיזה מקום, ואומרים לך כל הזמן, אבל נו, מתי כבר נעשה כיף? מתי כבר נהיה ביחד?
תקשיב, זה עכשיו.
עכשיו, זה קורה עכשיו, זה זה.
אה,
הרוב שעסוקים בלהתלונן, זה רגע, מתי? הנה, זה עכשיו, זה המתי.
אז הוא פה.
שבת
היא היום שבו השם יתברך מתענג על הבריאה שהוא ברא.
הוא בא, הוא יש לו חשק, הוא חפץ בדבר הזה.
אז מה התגובה שלנו?
המלך מגיע.
התגובה שלך עכשיו, אל תעשה כלום, תפנה את עצמך לחלוטין לקלוט את האור של המלך. וזאת העבודה, אגב, עבודה בכל שבת ושבת, זאת העבודה.
ולכן לפי הזוהר הקדוש,
שאנחנו מאוד אוהבים את הזוהר הזה,
הזוהר אומר שחילול שבת דאורייתא, לפי הזוהר, זה עובדין דחול.
דיבור חול בשבת.
זה שאתה לא עושה מלאכה, כל הכבוד, בחיאות כפיים.
זה באמת חוצפה לעשות מלאכה כשהמלך נמצא לידך, כמו שאמרנו עם הזה.
אבל זה לא פחות חוצפה שהמלך נמצא לידך ואתה מדבר איתו דברים שלא קשורים אליו. המלך הגיע,
שבת הגיעה, תדבר רק דברים שקשורים אליה. פרשת שבוע, תפילה, משפחה וכולי.
אתה מדבר עניינים של חול, אתה בעצם אומר, נכון שהמלך נמצא כאן, אבל מה שמעניין אותי זה דברים אחרים צדדיים.
אז לכן הזוהר אומר שעובדים דחול זה חמור מאוד בשבת.
אז בשבת,
אם כן הוא שבשבת נמשך מצד עצמו גילוי ותענוג עליון שמתענג בכל אשר עשה,
ממילא לא נצטרך לשופר, שהוא גם כן רק עניין המשכת התענוג
במידת המלוכה, ועל כן נדחה מצוות עשה של שופר.
בסדר?
טוב, הוא ממשיך כאן לבאר למה זה מטעם גזירת ראבה וכן הלאה דרך. אני אגיד פה עוד איזה משהו
שהוא אומר כאן בהמשך, אבל לא צילמתי את זה.
כן, בטח, עכשיו סוף שאלה.
המלך מגיע לבקר פעם בשבוע.
לא.
זה הולך הפוך.
המלך מגיע לבקר פעם בשבוע והוא חפץ במעשה בריאתו.
בסדר?
אחת בשנה הוא מסתלק.
מסתלק. פעם בשנה יש סילוק, ככה זה נקרא, דורמיטה.
המלך אומר, אני מסתלק.
זהו.
ואז עם ישראל בתקיעת שופר צריכים, מה?
לעורר מחדש את החשד שלו למלוך, את העונק שלו למלוך.
אם ראש שנה יוצא בשבת, אז המלך אומר, אני לא מסתלק.
לא רק שאני לא מסתלק, אני מגיע.
אני מגיע,
אז אנחנו... ולכן אמרנו,
יש כאלה שכאילו קצת מתבאסים, ראש שנה יוצא בשבת,
מה הפסדנו בתקיית שופר,
לפי הדמור הזקן, אין לך מה, זה בדיוק הפוך.
ראש שנה יוצא בשבת, זה אומר שהמרוע לא צריך להביא, הוא פה, הוא מגיע, איך שאתה נכנס, המלך נמצא, איחול השמיים והארץ, שבת, הכל.
זה הרי דיון,
יש דיון כזה בחכמי הפנים,
הרי מקובל בזוהר מופיע שהיום הראשון הוא דינא קשיא והיום השני הוא דינא רפיא והמעבר ביניהם הוא בתשליך.
עכשיו בראש שנה שחל בשבת אנחנו דוחים את התשליך ליום השני
האשכנזים גם חלק מהספרדים
אז עכשיו השאלה מה קורה האם פשוט מחליפים את הימים
היום הראשון הוא נהיה דינא רפיא כי בשבת אין דינים זה ידוע כל דינים מתאברים מנה אז החלפנו את הימים האם כאילו היום הראשון נהיה דינא רפיא והיום השני דינא קשיא
זה אפשרות אחת אפשרות שנייה מה
ש... כן, אפשרות שנייה, שהכל דינארפיה.
הכל.
לכאורה זו האפשרות.
הוא אומר, השבת זה שבת, נגמר הסיפור. היום השני הוא בכל מקרה דינארפיה.
אז הכל חסדים.
יש כזה מרב ליבצע חברדיצ'ב שהיה יוצא ראש שנה בשבת,
אז הוא אומר לקדוש ברוך הוא, אתה חייב לכתוב את כל עם ישראל לחיים טובים ולשלום, כי אסור לכתוב בשבת.
רק אם זה פיקוח נפש. אז אם אתה רוצה לכתוב אותם לרעה, אסור.
אם אתה רוצה לכתוב אותם לטובה, מותר, כי פיקוח נפש. אז זהו.
גם הוא אומר את זה על אבינו מלכנו,
קרא רוע גזר דיננו, או מחוק ברחמיך ערבים כל שתי רחובותינו. אומר אלוהים צריכים ברדיצ'ב, אסור לקרוא בשבת.
גם אתה מוכרע בשולחן הארוך, אסור למחוק בשבת.
אה, פיקוח נפש? מה, זה מותר.
אבל בשביל דברים לא טובים זה אסור לך.
בקיצור, עשו מזה עסק שלם מהחיבור הזה של שבת.
עכשיו, זה הרבה יותר עמוק, אני חושב,
כי הרי מהי המהות של השבת? המהות של השבת היא שהקדוש ברוך הוא מולך על העולם,
שהוא ברא את העולם.
ברצונו החופשי, והוא מולך על העולם, והוא מעניק לו ומטעין לו את המשמעות.
השופר בא להזכיר לנו את זה אחת לשנה בימות החול, אנחנו ממליכים אותו.
אבל השבת היא קביעה וקיימה, וכשזה מתנגש,
ואני חושב שכשבית המקדש היה קיים,
אז זה לא הייתה כל כך שאלה, כי השתדלו מאוד שלא יצא בשבת.
הרי אפשר היה טיפה, נכון? עם העדים, לשחק.
אז השתדלו שראש שנה לא יצא בשבת.
למה? בגלל אלפי חציבות.
כן?
היו מקבלים תעדים לזה. ואז באמת זה היה...
אנחנו לא מקדשים על פי העדים, אלא מקדשים על פי הלוח.
ממילא, מדי פעם יוצא לנו שראש שלנו נופל בשבת,
אז זה, בסדר.
אז שראש שלנו נופל בשבת, בעצם כאילו עניין תקיעת שופר מתייתר.
אם כל מטרת ההמלכה היא לא רק להגיד לקדוש ברוך הוא מלך, אלא לעורר את העונג של המלך למלוך,
כאן המלך עושה לנו את העבודה.
הוא אומר, אני, האמת, אני מעוניין, אני בראתי את העולם ובאתי.
אז מה העבודה שלנו כעת?
העבודה שלנו היא להבין את הסיטואציה ולא לנסות עכשיו לפעול כי זה יפעל בדיוק הפוך אלא עכשיו העבודה שלנו היא מה?
היא לעבוד על ידי
אי העבודה.
לעבוד על ידי הפסיביות.
לעבוד על ידי הקבלה.
אנחנו עכשיו קולטים את ה...
באמת זאת שאלה, אני חייב להגיד לכם.
אני אספר לכם, בינתיים יצאה התוצאה שהכי מוזרה בעיניי, אבל
בדרך כלל אני מדבר בקהילה אצלנו בשנה רגילה, אני מדבר לפני התקיעות של היום הראשון,
מישהו אחר מדבר לפני התקיעות של היום השני. כאילו,
טוב,
עכשיו, השנה אין תקיעות ביום הראשון.
אז מתי אני אדבר?
אז לכאורה, לפני התקיעות של היום השני. תקיעות.
אבל הרגע, לפי החסידות, מה אמרנו?
שהיום הראשון זה לא... כי אם אני מדבר ביום השני, זה כאילו אני אומר...
שמה זה... אז אני...
תדבר יומיים.
אז אמרתי, לא, תקשיב, אני רוצה לדבר ביום הראשון?
מה אתה תדבר ביום השני? הוא אומר, מה פתאום, אני לא יכול לדבר לפני התקיעות, הרב חבר.
בסוף יוצא שאני מדבר, כן, גם פה וגם שם. טוב, הלכה?
אמן, לא יודע, אני בעד.
זו הלכה, אולי זה מנהג, אני יודע.
אז כל פנים, העבודות הן עבודות שונות.
ביום הראשון העבודה שלנו היא עבודה פסיבית.
אתה מרגיש יותר נוכחות האלוקית, זה העונג. ביום השני צריך להורה מחדש את העונג,
את העונג של הולך, והכל בגלל שהקדוש ברוך הוא רוצה מלוכה.
אמרו לפניי מלכויות כדי שתמליכוי עליכם, ומלכותו ברצון קיבלו עליהם.
אם זו המלכה בלי רצון, לא שווה כלום, הוא לא יבוא, אין עונג.
המלכה צריכה להיות ברצון, אבל בשבת הקדוש ברוך הוא עושה את העבודה. הוא בעצמו חפץ בבריאה שלו. הוא בעצמו מתענג עליה, הוא בעצמו יש לו שמחה.
אז כשהוא מתענג עליה, המלך מגיע להתענג ולראות.
התפקיד שלך, התפקיד שלנו, הוא בדיוק מתהפך. מה?
להיות עכשיו בהקשבה,
להיות בהפנמה, עושים את העבודה, המלך כבר הגיע,
העונג כבר קיים.
ומה?
לענג את השבת.
להראות, להמרח כמה אנחנו שמחים
שהוא מתענג.
נכון, אחד הדברים הכי הכי זה,
נגיד שאנשים מסתכלים עוד פעם, אני כל כך משתמש במלך צ'ארלס, ממש תודה רבה גם לאליזבב וגם לצ'ארלס. השם ייתן להם באמת אריכות ימים על ממלכתם.
אז אתה רואה שאנשים מסתכלים, הוא חייך.
יש להם גם את הקטנצ'יק הזה, איך קוראים לו? לואי.
נכון? הוא היורץ צ'ארלס, ואז ויליאם הבן שלו,
ואחרי זה יש לואי.
תלוי, זה כאילו היורש עשר השלישי.
אז הוא כאילו ילד בן שבע.
תסתכלי, הוא חייך,
הוא מרוצה.
המלך מרוצה, כי המלך רק מחייך, אז כולם, כי המלך כאילו עצוב. מה קרה למלך? למה הוא עצוב? מה, נפלו פניו?
אז אנחנו מסתכלים, אתה מסתכל שהמלך שמח, אתה אומר, אם המלך שמח, מעולה, אז אני... לפעמים רואים את זה אצל אדמו״רים,
קורת רוח של שביעות רצון עלתה על פני כבוד קבוצת האדמו״ר,
כשהוגש לו הספר הזה והזה, והוא חייך ונענע כך בידו וכן הלאה, נכון?
אז אתה כולם מסתכלים, הוא היה מרוצה, הוא לא היה מרוצה.
אז המלך מרוצה, הוא בגיע השבת.
כשהוא מרוצה, מה אנחנו צריכים להראות?
שאנחנו מרוצים כשהוא מרוצה, שאנחנו שמחים ביחד איתו.
איך שמחים?
לענג את השבת. ופה אני רוצה להגיד משפט אחד אחרון ובזה נסיים.
בזאת תיבחנו,
מוריי ורבותיי,
ראש השנה השנה חל בשבת.
תפילה מסתיימת מאוחר.
אוכלים אחרי זה סעודה בבית.
במיוחד האשכנזים עוד עושים גם הפסקה קידוש באמצע וכל הדברים האלה.
אחרי הסעודה בבית,
קצת לנוח, משתנח וכל זה.
מה צריך לעשות?
מה צריך לעשות?
מה צריך לעשות?
מה צריך לעשות?
סעודה שלישית, רבותיי, שבת!
סעודה שלישית! הוא אומר, אני מפוצץ, אני לא יכול, גם אכלתי קיגל בקידוש,
גם אחרי זה אכלתי בסעודה, אשתי הכינה לשון ובשר וכל זה, אני לא יכול, סעודה שלישית, ואז הוא אומר, טוב, טוב,
בשולחן ערוך כתוב שאפשר לצאת גם ידי פירות,
לוקח איזה, לא יודע מה, תמר ואיזה רבע עיניים וזה. לא ככה.
רבי שמעון אומר בזוהר,
שהסעודה הכי חשובה בשבת, סעודה שלישית.
כי סעודה בערב ובבוקר, אדם אוכל כל הימים,
גם ביום חול. וסעודה שלישית זה רק לכבוד שבת.
אז בשבת, של תחילת השנה, אנחנו נעשה משהו בדיעבד?
הרי כל העניין זה להתענג על השבת.
אז החכם אין בראשו,
ולא יאכל הרבה בסעודה,
יותר מדי בסעודה השנייה,
כדי שיהיה לו קצת מקום בסעודה שלישית. תן לו ידיים,
בקטנה, אוכל כזה יתפת,
קצת סלטים, קצת פה, קצת שם.
בקטנה, לא הרבה, כדי שגם יהיה לו מקום לסעודת יום טוב השני,
להגיד הקב' הוא, הנה, אני מתענג על השבת השנה, כאילו זה ממש להראות כמה אנחנו מתענגים על השבת,
וזה העבודה השנה.
בשבת. ואז ביום השני, בעזרת השם נתקע בשופר, שנזכה
לשנה מלאה בעונג עליון,
בפועל הנראה ממש בבשורות טובות לנו לכל ישראל, אמן ואמן.
