טוב, אז בקיצור, אחרי שתיארנו את ה... בטניה, אחרי שתיארנו את הנפש הבהמית והנפש האלוקית,
אנחנו עוברים היום, בעצם סיימנו תכלס בפרק ו' כזה, בפעם הקודמת,
כי דיברנו בעצם על פרק ו', אנחנו נדלג היום לפרק ט',
ואמרתי לכם, בפרקים הבאים הוא מביא דוגמאות
לווריאציה הזאת, לאינטראקציה בין נפש אלוקית לנפש בהמית,
בסדר?
ובפרק ט' הוא עובר לעסוק במאבק עצמו.
בשביל זה התכנסנו, אוקיי?
אחרי שגילינו שיש לנו נפש אלוקית ויש לנו נפש בהמית,
וכמו שאמרנו, אף אחד לא הולך ללכת לשום מקום,
בלי אשליות.
הנפש הבאמית לא הולכת יום אחד לקחת רילוקיישן ולעבור לאיזה מקום. היא איתנו כל הזמן,
אפילו יש כל מיני סיפורים שגם לפני הפטירה של האדם,
היא עוד שם.
אפילו כשאדם רואה, עוד דקה וחצי הוא כבר רואה את ה...
מספרים על איזה חסיד גור שהיה ככה, תודה,
היה על ערש דווי,
ואז חבר שלו אמר לו, תגיד,
הוא עזב אותך?
הרעייה צערה, הוא אומר לו, לא.
עכשיו הוא אומר לי, בוא, תן ככה איזה הופעה, אשמע ישראל, תצא נפשך באחד, כמו גדול.
אז אמרו לו, מה אמרת לו? אמרתי לו,
לך לכל הרוחות, יצא נשמתו בלך לכל הרוחות.
כאילו אמירה קוצקאית כזאת, שגורית, שעד השנייה האחרונה, עד הנפש הבהמית,
שאמרנו שיסוד הנפש הבהמית זה העני, זה לא דווקא עבירות שאדם עושה. עבירות זה כבר אפליקציה מוגזמת של הנפש הבהמית. הנוכחות המוגזמת, המופרעת, המנופחת, שהאדם חושב שהוא מרכז העולם, והשמש זורחת לו, מה שנקרא, מתוך הפה, וכל העם צריך להשתחוות לו.
זה הבעיה, בסדר?
והנפש האלוקים מנסה לשכנע אותנו שהדבר שצריך להיות במרכז זה לא אני, אלא השם יתברך.
ושאדם צריך לעבוד את הקדוש ברוך הוא בביטול.
טוב,
אז פה לפרק ט' יש פה הגדרה מאוד מאוד חשובה
שאני רוצה שנכיר אותה,
וגם טיפה נראה איך היא עובדת,
וכדי להכיר אותה גם צריך להכיר עוד הגדרה נוספת שנמצאת במקום אחר, נדבר על שתיהן.
אז בואו נקרא כמה משפטים.
והנה מקום משכן נפש הבהמית שמקליפת נוגה בכל איש ישראל ובלב, בלב בחלל השמאלי
שהוא מלא דם. רק אני אסביר את הביטוי.
משכן נפש הבהמית מקליפת נוגה. מה זה הביטוי הזה קליפת נוגה?
יש קליפות שהן טמאות.
בסדר?
זה מופיע בפסוק ביחזקאל, שם יש, כתוב שהנה ענן אש, שערה ורוח מתלקחת.
אז ענן, אש ושערה ורוח מתלקחת זה ארבע קליפות טמאות.
קליפות טמאות.
כלומר, יש דברים שהם אסורים,
פשוטו כמשמעו. יש מאכלות אסורים שהם טמאים,
יש עבירות, יש מקומות של טומאה, אין ליהודים מה לחפש במקומות האלו בכלל.
אין גם מה לעלות משם ניצוצות ואין שום דבר, זה צריך להשאיר את זה לא יודע מה לצדיק.
אה, אפשר לעלות ניצוצות מהטומאה? בזה שנלחמים בטומאה.
בזה שמנסים לבאר אותה מהעולם, בזה מעלים, זה כמו איזה מין דבר שהוא,
זה שמשמידים אותו משחרר מתוכו את האנרגיה החיובית, בסדר? אתה יורה איזה טיל, איזה משהו, הפיצוץ משחרר איזה אנרגיה חיובית. אז העלאת הניצוצות מהרע זה דרך המלחמה ברע. לא חלילה דרך עשיית הרע ואמירה, אוקיי, כשאני עושה את הרע אני מעלה ממנו איזה ניצוצות, שזו הייתה שיטה של שבתאי צבי ואלה שלחו איתו. אלא עליית הניצוצות, הרע נמצא כדי שנילחם בו.
ואז, בסדר, זה טמא.
האם עד כאן?
עד כאן.
יש דברים שהם מצד של הקדושה.
שזה מובהק תורה, מצוות, מעשים טובים,
כל דברים שמברכים עליהם לפני כן, נגיד זה אינדיקציה, משהו שאתה מברך עליו לפני.
אלה דברים מובהקים שהם מצד של הקדושה.
עכשיו, גם בצד של הקדושה צריך כוונות
ואדם צריך כאילו לעשות את הדברים ממקום נכון, אבל בכל אופן זה הצד הבטוח של המציאות, הצד המואר של הירח.
הנפש הבהמית היא בקליפת נוגה. מה זה קליפת נוגה?
קליפת נוגה אלה דברי היתר, זה לא אסור.
האם זה יהיה
היתר
או מצווה או עבירה?
תלוי בך.
תלוי בך.
כן, רוב העולם נמצא שם.
לדוגמה,
בוא ניקח דוגמה שחביבה על כולנו, אוכל.
מי אוהב אוכל?
כולנו אוהבים אדם, אוכל זה תחביב החביב על בני אדם.
אז אוכל.
אז אם אדם אוכל סעודת מצווה, זה מצווה, זהו.
כזה יטפט בסוכה בלילה הראשון, זה מצווה.
מברכים על זה, יושב בסוכה.
אדם אוכל שב שב יהו, כל עם ישראל רואה את הראש שלך מאחור.
תודה.
אז זה מצווה, נכון?
איזה עוד מצוות יש של אכילה?
אדם בבית המקדש, קורבן, מצה, שבת, סיום מסכת, ללא ספק.
יש אכילה שהיא עבירה גמורה.
אדם אוכל טרף, אוכל ללא כשר.
יש אדם סתם אוכל סעודה, אוכל צהריים היום, יום חמישי אוכל ארוחת צהריים.
בסדר?
הופך לפני מברככם וכל זה.
הוא יכול לאכול מתוך גסות,
הוא יכול לאכול מתוך למלא את קרסו,
הוא יכול לאכול מתוך איזושהי כוונה והתבוננות שאני מחיה את גופי ומקיים את גופי. לדוגמה, תהיה נפקא מינה אם הוא יאכל ערב או יאכל מועיל.
אם אני עובד השם מתברך גם באוכל, אני אשתדל לאכול
את המועיל.
ולא, דוריטוס, חריף, חמוץ, אש, מקסיקני.
חמש שמות הוא קיבל בברית מילה, הדוריטוס הזה,
שכל אחד זה רעל אחר שמרכיב אותו.
זה שהגוף אין לו מה לעשות עם זה בכלל.
הגוף רק אומר איך אני מפנה את הזרחן הזה ממני, כמה שיותר מהר, ולא משאיר ממנו כלום, כי הוא לא מזין אותי, הוא לא נותן לי כלום.
הוא רק שורף לי את הבלוטות של הטעם, ואני צריך לשורף את הכליות על הדרך, שורף את כל הזה, כי אין לגוף מה לעשות, אין דבר כזה בטבע, בטבע אין עץ דוריטוס שמגדל איזה, בסדר? אין דבר כזה.
אני יוצאתי מחוץ לחוק, אצלנו בקהילה, את כל החמצוצים,
שזה נפט.
אתה רואה, הנחשושים, החמצוצים, כל האלה, הצבעונים, אתה רואה בעיניים שזה הכל זרחן, לא צריך לנחש אפילו, להסתכל מה החומרים, אתה רואה בעיניים איך זה נראה.
הדבר הזה יורד לתוך הבטן של הילד, מה נראה לכם זה עושה שם בפנים?
כל המסטיק הזה, איך הוא יוצא בדיוק אחרי זה? מה יש לגוף לעשות עם הדבר הזה?
אה?
כן!
אצלנו מחלקים גזרים לילדים!
לא, לא צריך להגזים.
ועוד כדי ככה, יזרקו אותי, יפטרו אותי במקום.
שלוקים, שלוקים.
הפופויס כאלה שלוקים. שלוקים, בסדר, זה כזה, ארטיקים כאלה, משהו, זה אפשרי. אבל כל הדברים האלה, מה זה שמר אחר?
זה רעל!
אז אם אדם עובר את השם ומתברך,
קליפת נוגה, הוא לא עשה עבירה, מה עשתי עבירה?
עשתי עבירה, אבל מה?
העברתי את הנפש הבהמית לכיוון של עבודת השם.
ואז זה נהיה, זה לא מצווה, אי אפשר להגיד שזה מצווה, אנחנו לא נברך לפני כן אשר גישלנו אותה בצבענו לאכול ארוחת צהריים שלי הוא חמישי.
אבל זה חלק מעבודת השם, בסדר?
אז לכן היא נקראת קליפת נוגה. קליפת נוגה היא לדברי היתר,
וברגע שהם מגלים את זה, מי אמר את זה?
אתה אמרת שזה בעצם אוהב הדברים, זה פותח לנו פשוט מגרש משחקים בלתי נגמר.
בלתי נגמר של עבודת השם. אני אתן לכם עוד דוגמא, בסדר?
אדם, אני אשאר דווקא בדוגמא של האוכל,
בסדר?
של האוכל.
זה שאדם, ביום שישי הוא לא אוכל.
אתם מבינים?
יום שישי הרי אסור לקבוע סעודה לפני שבת,
אז אפשר לאכול, אבל בלי מחם, זה לא קביעות סעודה.
מה? הרבה פסחים.
זה עשוייה בפתיחת הרבה פסחים. כן, מחצות היום ואילך.
סעודה שלא רגיל בה, זה בהלכה סעודה, לכאורה סעודה שלא רגיל בה גם כל היום כולו.
כלומר, לעשות בת מצווה ביום שבע בבוקר, זה לכאורה בעיה.
אבל, ודאי לא בלי לחם.
זאת אומרת, אני לא אוכל. למה אתה לא אוכל?
אני לא אוכל כדי להגיע את האב לשבת.
אז זה שלא אכלתי סעודת חול, הפכתי את כל האירוע של... אז כשאני אוכל, זה משמעותי.
כשאני לא אוכל,
זה גם משמעותי.
בסדר?
או, מה שהרמב״ן אומר.
אוי. בדיוק. נמל ברשות התורה זה אחד שהוא אוכל כשר וכל זה, אבל זה הכול מתוך גסות ומתוך תאווה וכן הלאה, זה הדרך.
בסדר?
כן.
לא, כל דבר הוא תלוי אבל ביחס שלנו אליו. זאת אומרת, כל דבר שהוא יקרה, הוא גם רץ, אני בדברים שלו. לא, לא, לא, לא, מה שאתה אומר, לא. שיילב, תראה, כדי שאדם יהפוך מצווה לעבירה, צריך כישרון מיוחד מאוד.
אם אדם מקיים מצווה,
יכול להיות שהוא לא חשב את כל הכוונות,
יכול להיות שהוא התכוון שיקבל שכר בעולם הבא, יכול להיות כאילו כוונה נמוכה. עדיין הוא כהן מצווה, הוא באזור הבטוח.
בסדר? אם אתה נותן צדקה לעני,
יכול להיות שהתכוונת,
אתה נותן צדקה לעני בשביל שעני ימחא לך כפיים.
יכול להיות שאתה מתכוון לתת צדקה לעני כי לא נעים לך מהעני.
ויכול להיות שאתה נותן צדקה לעני כי אתה מפחד שיום אחד אתה תהיה עני, חלילה, כן? ותרצה שייתנו לך. בסוף קיימת מצווה.
בסדר?
אבל בקליפת נוגה,
האם זה יהיה מצווה או עבירה בנפש הבהמית זה ממש תלוי בהקשר,
אתה מבין?
ולהפוך עבירה למצווה זה צריך את יעל, כתוב על יעל שהיא עשתה עבירה לשמה,
כשאף אם אדם עושה עבירה לשמה
הוא הופך אותה כאילו למצווה, בסדר, אבל זה מקרים קיצוניים.
אז התאוות הם לקליפת נוגה? חד משמעית.
עכשיו, אדמור הזקן יש לו ביטוי
מאוד מעניין שצריך להעמיק בו ולהבין אותו, ותכף אני אתן עוד דוגמא לדבר היטר.
אדמור זקן אומר, האסור, אסור והמותר מיותר.
עכשיו, איך אתם מבינים את הדבר הזה?
האסור, אסור זה מוסכם, אבל המותר מיותר?
אז אין מקום לדברים מותרים בעולם?
אני רוצה, מותר, מותר לי לרכוב על אופניים.
לא עכשיו מצווה, לא רוכב לעלות לרגל, רוכב, רוצה בשביל ספור, לרכוב, אני יכול.
מותר, מותר מיותר, אמר אדמור זקן.
אני חושב שהאמירה הזאת באה להגיד שהשאיפה צריכה להיות לחבר כמה שיותר את צדדי המותר אל הנפש האלוקית.
ואז זה לא מיותר.
ואז זה לא מיותר.
וזה בא לידי ביטוי גם במה שאני עושה וגם במה שאני לא עושה.
אני אתן פה עוד איזה דוגמה.
החבורה אצלנו יודעים שאני משתדל, הקב' יעזור שאני אצליח באמת כל שבוע לרכוב על אופניים, שזה כאילו הכושר.
ורכיבת שטח, ורכיבת שטח היא גם אדרנלין.
כל פעם אתה אומר, אני אעבור מפה, אני אקפוץ משם, הסלע הזה, הסלע ההוא, אתה ככה מתכנן את הרכיבה,
וכל פעם עושה משהו חדש,
יש אין סוף אפשרויות בשטח, איפה לרכוב וכל זה.
זה כאילו יוצר איזה מתח.
לפני חגים אני לא רוכב.
לא רוכב.
עכשיו תכף חנוכה.
למה?
גם לא להיפצע לפני חג, לא לבוא לחג בבואס עם איזה פציעה, כבר קרה לי פעם אחת שהפצעתי לפני פסח,
יש מתח, אז אני רוצה את המתח הזה,
איפה לפגוש אותו?
כי אחרי רכיבה אתה כזה מרוקן, אתה כזה ככה כולך, יום שלם אתה כזה רגוע.
כזה, עד ש...
אתה רוצה את המתח לרוקן למצווה, בסדר?
זה שמחת תורה, אז אתה רוצה את האנרגיות, תוציא בריקודים.
אז אם הגוף חגילי יתאמן והוא לא מתאמן, אז הוא כזה,
ריקודים, מסתער עליהם.
או בתפילה, לא משנה, ראש השנה, יום כיפור, כאילו זה...
אז באמת יוצא, נגיד, בחגים,
ממש תקופה ארוכה שאפשר לקחת כל דבר, זה החידוש.
כי הרי אמרנו שהחידוש של תורת החסידות, דיברנו על זה כאן השבוע ביוטית כסלו, שזה להוציא את הקדוש ברוך הוא מהקופסה.
כל אחד יש לו איזה קופסה, שם נמצא הקדוש ברוך הוא,
יכול לספור כמה שעות הקדוש ברוך הוא יש לו ביום,
תפילה, מצוות, תפילין, טטטא, וכל השאר נעשה מה שבא לי. אין דבר כזה, לית אתר פנוי מיני כלל. הקדוש ברוך הוא ממלא כל עלמין, סובב כל עלמין, והכל שייך אליו.
אז מה נעשה עם ההיתר? את ההיתר תחבר.
זה בדיוק המלחמה של הנפש האלוקית עם הנפש הבהמית. הנפש הבהמית אומרת, לא, אני רוצה עכשיו, הכול,
הגדרנו פעם את הנפש הבהמית כמו מלאכת בורר. אוכל ביד ומיד.
עכשיו, אצלי, זמין.
האלפי האלוקית אומרת, יא חביבתי, יא בינתי,
בואי נחבר את זה למשהו בעל ערך.
בואי תקבלי גם את ערך, גם את תהני מזה הרבה יותר.
גם את, תהני מזה יותר.
כשתרגיש שאת עושה דברים שהם בעלי משמעות, גם האדם שאוכל אבל נמנע מאכילה
ואוכל את הדברים הבריאים והמועילים וכל זה, הוא נהנה מאוכל יותר אפילו. נכון, הוא גם לא הורס את בעלות הטעם שלו וכן על זה הדרך.
אז אני חוזר רגע, בואו נקרא קצת, שיהיה לנו קצת, שנרגיש שאנחנו לומדים ולא רק אני מדבר
אז בואו נלמד את האותיות קצת, פרק ט' והנה מקום משקע נפש בימית שמקליפת נוגה, רק הסברנו מה זה קליפת נוגה
בכל איש ישראל הוא בלב בחלל השמאלי שהוא מלא דם
הוא כתיב כי הדם הוא הנפש
ולכן כל התאוות והתפארות וכעס ודומיהן הם בלב
ומהלב הן מתפשטות בכל הגוף, אדמו״ר הזקן מתאר פה פשוט תחושה פיזית, כעסתם פעם?
אה?
מתחיל.
כעס, לא.
אתה מרגיש את הלב כזה מתכוון, ואז זה מתחיל לעלות לך לכאן ולכאן ו...
בסדר?
אתה מרגיש כמו ארס של נחש שהקיש,
נכון?
זה מתחיל להתפשט בגוף?
הרי ארס של נחש זה אחד החומרים המדהימים בטבע.
נדמה לי שאשתו של הרב שרק היא חוקרת ריאלין, זה המקצוע שלה, מדענית.
ברגע שבני אדם יתחילו,
יפצחו את הגנטיקה של הרעל הזה, של הקוברה, לא יודע מה, של הבלק ממבה, איך שקוראים להם.
תארו לעצמכם שהצליחו לתכנת את הרעל, שבמקום שיתקוף את התאים האלה, הוא יתקוף תאים סרטניים.
אז בן אדם יבוא למרפאה, יגידו לו, אה, יש לך אוהב, אתה חולה, בוא, בוא, תתני לו שם מהצפה,
שתי מנות צפה, תזריקי לו פה.
צפה, אל תתני לו מהבורמזי, מהקוברה, זה לטרשת נפוצה.
תתני לו לזה, יושב במרפאה, שותה כוס תה, הרס משתלט לו, תופס את כל התאים האלה המשוגעים, הורג אותם.
אדוני, אתה משוחרר, תבוא בעוד שנתיים, נביא לך נחשים חדשים.
מה זה, זה דבר מדהים, איך חומר כזה קטן משתלט על הגוף ומשבית אותו.
אז אני אומר, הכעס הוא כמו הרס. אתה מרגיש שהוא מתפשט, מתפשט, עד שהוא משתלט לך על האישיות,
ואז תראו, השם ירחם.
אני לא יודע אם המצב שלנו באמת יותר גרוע,
או פשוט יש יותר מצלמות.
זה תמיד זה היה ככה.
אבל אתה רואה מה קורה לאנשים,
מה עשו?
מישהו חתך אותך בכביש.
בסדר, חתך אותך בכביש. הוא לא בסדר, הוא אדם עשה זה.
אתה בן אדם מבוגר, אתה אדם בן 50, אתה לא ילד בן 14. מוציא אותך משליטה?
אתה רואה בן אדם בן 50, יוצא מהאוטו,
כולו בעצבים ורודף אחריו.
ריבונו של עולם, אתה סבא, יש לך נכדים.
איפה המוח? איפה?
עובדן שליטה טוטאלי, ככה זה הגמרא אומרת, זה לא אנחנו אמרנו, הגמרא כבר אמרה את זה. כל הכועס, אם חכם הוא, חכמתו מסתלקת, אם נבון הוא נביא, נבואתו מסתלקת.
משבר כלים בחמתו כאילו עובד עבודה זרה.
זה מתחיל מהלב, מתפשט, השורף.
זה הכעס.
זה הכעס.
ההתפארות.
כולם מתחילים מהלב.
כל האירוע שלנו, של הספר הזה, זה מוח שליט על הלב.
אתם זוכרים, כל הספר בנוי על הפסוק כי קרוב אליך הדבר
מאוד בפיך ובאבקה לעשות אותו. אנחנו כל הזמן שואלים מה קרוב והתשובה שהספר הזה עונה מה שקרוב זה המעשה.
אני כנראה לא יוכל להתגבר על הכעס. הכעס יתפוס אותי.
אני כן יוכל להתגבר שאם מישהו חתך אותי בכביש
אני כן יכול להחליט לעשות איתקאפיה, מוח שליט על הלב, לתת גז ולהסתלק משם.
לבוא הביתה, להיכנס למרפסת, לקחת שק אגרוף ולפרק לו את הצורה על השק אגרוף. אני יכול?
יכול.
זה קרוב אליך.
אתה לא חייב לעצור את האוטו ולצאת אחריו ולרדוף אחריו ולהרביץ לו חזרה ואז מישהו בסוף נדקר חלילה. אתה יכול להחליט שאני עכשיו, נו, אני נוסע קדימה וזה קרוב אלינו הדבר הזה.
אז זה הסיפור, מוח שליט על הלב.
וגם עולה למוח, בואו נקרא את התיאור הזה, זה תיאור כל כך יפה.
כי כל התאוות וההתפארות וכעס ודומה הן בלב.
ומהלב הן מתפשטות בכל הגוף, וגם עולה למוח שבראש
לחשוב ולערער בהם ולהתחכם בהם.
כמו שאדם מקורו בלב, הוא מהלב מתפשט לכל האיברים וגם עולה למוח שבראש. אתם זוכרים שהנפש הבימית יש לה לבושים גם,
נכון? יש לה עשר כוחות ויש לה גם לבושים.
אחד מהלבושים זה מחשבה.
אז מילא אם בן אדם הוא מה, רק במעשה הוא רואה את ה... הנפש הבימית מושכת אותו. אז זה דבר אחד.
אבל נתחיל לדבר על זה
ולכתוב על זה,
ויש מוספים לדבר הזה.
מדי פעם יוצא לי לנסוע ברכב עם מישהו,
ואז יש שם תוכניות כאלה, ספורט,
ברדיו, סם.
ואני אוהב לשמוע אותם.
אני אומר,
בואו תראו איך לומדים סוגיה בעיון בדבר שהוא הבל טוב ואין, כאילו, אבל האמוציות והעיון, ממש בעיון, לא בבקיאות.
האם פלוני צריך להיות בלם קדמי או בלם אחורי? הם דנים בדבר.
היא באה איתה עם עקרא, היא באה איתה עם הסברה,
היא באה איתה עם הקושייה ממקור קדמון, טיובטה, ממש גמרא, פלפול.
על כלום, על כלום. כאילו, אני יכול להבין שאנשים משחקים כדורגל, זה כן, יכול גם להבין שאנשים נהנים לראות כדורגל.
וואי, תקציב, כי יש בזה איזה משהו הרמוני וכל זה, אבל איך הגענו מפה לפלפול הדאורייתא, החמידו דאורייתא של כל העניין הזה? כלומר, הנפש הבהמית, היא לא רק מסתפקת בלהיות בהמית, היא גם מתחפשת את זה.
אתם יודעים, לכן אומרים, יש כאלה אומרים, למה פרה זה בהימת טהורה וסוס זה בהימת טמאה?
מה ההבדל בין פרה לסוס? למה שהתורה לא תשים גם את הסוס בזה?
אז אומרים שהפרה, מה שמו המהרל,
שהפרה היא פרה, היא לא מנסה לחפש למה שלא. הראש שלה והגב שלה באותו גובה.
כלומר, היא לא אומרת, תקשיב, הראש שלי עסוק בדבר אחד.
מה?
איך אני אוכלת, איך אני מוציאה כדי להכניס. זה אותו גובה, אין פה זה.
הסוס, הוא מרים את הראש ואומר, אני, יש לי עניינים, יש לי השגות,
אני חושב מחשבות, אני סוס רציני, אני לא תראו אותי ככה, אני סוס ערבי,
אני, יש לי ענייני וזה, אז אתה חושב שהוא מדבר איתך שפה גבוהה, אבל הכל עניינים של סוסים.
הוא מדבר ומפלפל, אבל זה הכל בעניינים של סוסים.
זה הכל.
שמעתם פעם, אנשים מדברים על, נכון?
המאסטר שף הזה וכל זה. אוכל זה דבר חשוב.
כידוע לכם, אנחנו משפחה מרוקאית, אז אצלנו אוכל,
אנחנו לא מסתפקים, צריך שיהיה אוכל טעים וכל זה.
אבל עכשיו אנחנו נדבר שעה על האוכל?
מה היה, מה יהיה, איך יהיה, מה עשינו, איך זה,
זה פה, זה שם.
זה לשים את המוחין בתוך...
עכשיו, אין לזה סוף.
אין לזה, ברגע שאתה מתחיל, הנפש הבהמית היא לא יודעת שובעה.
אני הייתי פעם,
כשקנינו את הבית שלנו,
אז אשתי ביקשה שאני אבוא איתה,
ואמרתי לה, מה שאתה רוצה, הכל לפי דעתך.
כאילו, אני רק, היה לי איזה בקשה קטנה, משהו על הספרייה, וזה, כל השאר מה שאתה רוצה.
שזה סגולה בדוקה לשלום בית. כלומר, מי שהולך בדרך הזאת,
מראש, מה שנקרא, גם ככה הרי זה מה שקורה בסוף, אז למה לא לעשות את זה מראש ולחסוך את כל ה...
אז הפעם אחת היא אמרת, תקשורת,
כן, אז
הפעם אחת היא אמרת, תשמע, בואו, אנחנו צריכים לבחור כלים סניטריים, תבואו, נבחר ביחד. אז באנו, אז הלכתי לומר, חנות, חנות הקונספט,
אתה עובר, רואה מיליון ברזים, מיליון קיורים, מיליון פה, מיליון שם.
חוץ מכבודכם, יש שם חדר ענק, אולם יותר גדול בעולם הזה, אסלות.
חוץ מכבודכם.
עכשיו אני אומר, זה חשוב, שיהיה נעים וכל זה, אבל איך מפה הגענו לעיצוב?
אסליה כאילו נמצאת את הכל... אין, ללפש הבאמתי, אין לה גבול.
אם אתה משחרר לה
ואומר לה, יאללה, בואי, היא תגיע איתך עד האסלה.
ואתה תוכל, ועומד שם בן אדם ומסביר לך, הוא עומד יום שלם ומסביר למה הסלעה הזאת זה הדבר,
זה הקונספט של החיים.
אתה מבין?
עכשיו, אני לא ידעתי אם לצחוק או לבכות כשהוא דיבר איתי, אשתי, תקשיבי,
תגידי, תשאל אותו כאן מה הדבר סביר, מה טוב, מה מחזיק מעמד, ויאללה, בואי נעבור חדר, מה יש פה לעשות?
לא רוצים להעליב, טוב,
אין לזה סוף.
מספרים שהיה פעם סוחר נעליים,
זה היה חסיד של הרבי הריאץ,
וככה הגיע לתפילות החגים וכל זה,
ובאמצע התפילה של משה שונה, בראש שלו עוברים עם הנעליים והעסקאות.
אז כשהוא בא להגיד שאני לא טבע לרבי הר-יאץ, אז הר-בי אמר לו,
תראה, אני ראיתי אנשים שיש להם נעליים על הרגליים.
גם ראיתי פעם באיזה קרקס, מישהו הולך אל הידיים והוא שם נעליים על הידיים שלו זה, אבל ראש בתוך נעליים זה עוד לא ראיתי.
זה חידוש שלך.
הראש בתוך הנעליים.
אין לה גבולות ללב שבהמית.
אם לא מסייגים אותה, זה מה שחז״ל אומרים, איבר קטן יש לו לאדם, משביעו רעב ומריבו שבע. אם אתה משביע, הוא רואה עוד ועוד, נדבר על זה עוד, ונפלפל בזה עוד ועוד, אין לזה גבול.
אז עוד התפארות,
אז עוד איזה, ואפשר לדבר על זה, אפשר לעסוק
בדברים שהם הבל ואין בהם שום תוכן ומשמעות, ולדקדק בהם בפרטים הקטנים, כמו שלומדים סוגיה בעיון.
אז זה בלב,
והסכנה שזה לא רק נשאר בלב, אלא זה גם עולה לאן?
למוח, לראש, לראש, כן.
אך מקום משכן, הנפש האלוהית, הוא במוחין שבראש.
ומשם מתפשטת לכל האיברים וגם בלב, בחלל הימני שאין בו דם.
כמו שכתוב, לב חכם לימינו ואהבת השם כרשפי שלוות מתלהבת בלב משכילים המבינים ומתבוננים בדעתם אשר במוחם בדברים המעוררים את האהבה וכן שמחת לבב ותפארת השם והדר גאונו כאשר איני החכם אשר בראשו
במוח חוכמתו ובינתו מסתכלים באיקרא דמלכא,
בתפארת עולתו אין חקר, ואין סוף ותכלית כמוה במקום אחר, ובכן שאר המידות
הקדושות שבלב הן מחבל שבמוחין. עכשיו, ההגדרה פה היא הגדרה סופר חשובה.
למה?
כי בעצם אדמור הזקן, תכף הוא יגיד את זה במפורש,
אבל הוא כבר מסמן לנו את הכיוון.
הנפש האלוקית משכנה במוחין. אפשר היה להגיד שהנפש האלוקית משכנה בלב הימני. לא, משכנה במוחין. מה זה אומר?
זה אומר שכדי לגלות את הנפש האלוקית שנמצאת אצל כל אחד ואחד מאיתנו,
צריך, מה לעשות?
ללמוד בספרים.
זה מה שצריך.
הלימוד בספרים הוא לא הדבר בעצמו.
הלימוד בספרים מעורר
את הנפש האלוקית שנמצאת אצל כל אחד ואחד מאיתנו. היא פתאום מקבלת איזשהו מענה, הוא מגלה אותה.
אבל זו המשמעות. כלומר, הכל מתחיל מלימוד.
מלימוד תורה, מלימוד בכלל,
ובחב״ד מוסיפים גם ומהתבוננות.
לא רק מלימוד, אלא גם בהתבוננות.
תתבונן.
תעצור אליו ותתבונן. אם אדם יתבונן,
אז הוא לא יכעס.
נכון שזה הדבר הכי מטומטם בעולם לכעוס?
אומרים שמי שכועס מעניש את עצמו על שטות של אחרים.
זה כעס. הגדרה של כעס שאדם מעניש את עצמו על שטות של אחרים. אדם עשה שטות, אני צריך בשביל זה לכעוס?
הוא צריך להפעיל אותי?
הוא צריך לגרום לי להתעצבן? שהדופק שלי יעלה בגלל שהוא עשה את זה? מה אני צריך להם?
נכון?
בדיוק.
זה כל המשפטות של הסבתא שלנו.
בערבית זה נשמע יותר טוב.
נכון? מה אתה מתעצבן ממנו? שיתבשל בתוך עצמו.
בסדר?
אז זה מוחין.
אז עיקר הבחירה, מי שרוצה לעשות שינוי, צריך ללמוד. אם אדם ילמד על הכעס,
על גנותו של הכעס, איך מתמודדים עם הכעס, הוא לא יכעס.
ועיקר העניין זה גם התבוננות. או בחוכמה זה ללמוד, מוחין, או בבינה זה להתבונן. מה זה להתבונן?
תתבונן רגע.
אם אדם יעצור שנייה אחת, תתבונן.
שנייה.
נכון?
תעצור רגע, תתבונן.
כמו שאמרנו, הדוגמה הזאתי בכביש,
או שאדם מתבונן כמה אנחנו קטנים וכמה הקדוש ברוך הוא משפיע עלינו שפע.
אני אוהב את ההתבוננות הבאה, יש לי התבוננות קבועה.
כל פעם אני מתבונן.
התבוננות ש... מה זכינו לחיות בדור הזה?
מה זכינו לחיות בדור הזה שעם ישראל בגאולה,
שיש עלייה ומדינה וקליטה?
הקב' יקרה אותי כל יום לעלות לירושלים, כל יום אני עולה לירושלים.
אני כבר עולה לירושלים 14 שנה כל יום.
עוד לא היה יום אחד שלא היה איזה עבודות באיזה מקום.
בכביש, בשער הגיא, באיזה כל הזמן.
זה כאילו מתקדמי, התחילו משער הגיא, עכשיו הגיעו לקרית משה, כאילו, נכון? לא, אני מרמה את עצמי, הנה, עכשיו יגמרו את זה, ואז גומרים את זה, אומרים הדבר הבא.
אתה תיתקע באיזשהו פקק של עבודות, אל תדאג.
תענוג,
תתבונן,
ירושלים נבנית, כמו שלא נבנתה, גם לא במבנה שלא ראו המלך לא נבנית ככה.
זה לא שמחה עצומה, אבל צריך להתבונן. אם אתה לא מתבונן, הוא כל היום מתעסבן, איזה פקקים,
עוף, איך נגיע, איך פה, איך שם.
תתבונן בדברים.
תתבונן בדברים גדולים, ואיך נגיד בדברים קטנים.
אז זה מקום משכן הנפש האלוהית.
יש בעצם שתי נקודות בחירה. נקודת בחירה אחת זה אם בכלל ללמוד.
אתם יודעים, הייתה לי שיחה מעניינת עם הבן שלי.
הבן שלי עכשיו בצבא בשריון והוא עושה שירות מלא,
רגיל, בעצם פלוגה שרוב החבר'ה שם חילונים.
אז סוף סוף הוא מכיר אנשים,
הוא צריך לתת תשובות לעצמו ולאחרים, זה מאוד מעניין.
חלק מהדברים הוא מספר לי.
אז הוא אומר לי,
עכשיו שהוא פגש חבר'ה חילונים, הוא אומר לי, אבא, בעצם לא אפשרתם לנו בחירה חופשית.
כאילו, רשמתם אותי לחינוך דתי וכל זה, לא היה לי בחירה.
אז אמרתי לו, קודם כל, יש לך בחירה עכשיו.
כאילו, אנחנו הורים שלך, אנחנו מחנכים אותך, אז אנחנו,
ודאי שיש לנו מה להגיד.
איך אנחנו רוצים עד עכשיו? אתה יכול לבחור, אתה בעל גיל 18. אבל אמרתי לו, אני רוצה לנצל אותך עכשיו שאלה אחרת.
תגיד לי, כמה אתה יודע על העולם של החברים שלך החילונים?
הוא אמר לי, וואלה,
אני יודע עליו הרבה, הכל.
כאילו, אין משהו ש...
אני אשאל אותו, וכמה הם יודעים על העולם שלך?
כלום כמעט.
מה זה חנוכה?
מה זה פה, מי זה אברהם, מתי החנוכה, אולי אברהם אבינו, מי זה הרמב״ם, מי זה הבית יוסף, מי זה הטור, מי זה זה, מי כתב את השולחן ערוך, מה זה גמרא, מה הם יודעים, כלום.
אז למי יש יותר בחירה, לך או להם?
מי שלא יודע, איך יבחר?
מי שלא יודע, אתה לא יכול לבחור בדבר שאתה לא יודע, אתה לא יכול לבחור בדבר שאתה לא מכיר, אין מצב שתבחר בו, אתה לא יודע עליו.
אז אמרתי לו, בהפוך על הפוך,
אין ספק שיש הרבה יותר בחירה לבחור דתי מאשר לבחור חילוני, כי בחור דתי הרבה יותר מכיר את החילונות, לא תמיד זה מוצלח כל כך, אבל הוא לפחות מכיר את שטרון, הוא לא יודע לבחור, הוא בכלל לא יודע לבחור.
אז הכל מתחיל במוחין, אם אנחנו רוצים לבחור בטוב, צריך ללמוד על הטוב,
להכיר אותו, יש ספרים, יש זה,
תלמד איך זה נראה, הספר הזה עוסק בדיוק בדבר הזה.
ועוד דבר חשוב מאוד, תראו,
יש דינמיקה שקורית,
אם אני לא עושה איזו פעולה יזומה, אז יש דברים שקורים מאליהם.
נכון?
אם אדם יש לו שדה והוא לא חורש ולא זה, אז השדה לא תישאר נקייה,
יעלו בקוצים.
זה הברירת מחדל. הקוצים וכל הסעידות והיבלית הם אלה שצומחים.
כדי שיהיה משהו אחר צריך לעבוד.
אם אדם לא מתעמל בגוף שלו,
אז
זה לא שהוא נשאר אותו דבר, ברירת המחדל שהוא יתחיל להתנוון.
נכון?
אז גם פה,
מי שלא עוסק בנפש האלוקית,
להגדיל אותה, להרחיב אותה, לעסוק בה, ללמוד ולהכיר,
ברירת המחדל זה שהנפש הבהמית משתלטת.
זה ברירת המחדל.
למה? כי הנפש הבהמית היא זמינה,
היא נמצאת, כשאדם אומר אני, זה הוא קודם כל מתכוון לנפש הבהמית שלו,
והיא גם משלמת במזומן.
אתם מכירים שוטף פלוס?
מה?
שוטף פלוס 60, הנה יאב מחייך, כי הוא היה פעם איזה ספק, שוטף פלוס 60, 90, 120,
שוטף פלוס עולם הבא.
נכון?
אתה עושה היום, מקבל את הכסף, אולי לא יודע מה.
הנפש הבימית משלמת במזומן, שדיד.
מסרי ככה מתחת לזה.
כחולים כאלה.
נכון, איך אומרים, במוצאי שבת?
המבדיל בין קודש לחול, חטאו ירבנו, כהרבה כחול, שיהיה הרבה כחולים.
לא צהובים, וכהרבה כחול צריך.
אני משלמת במקום, אדם גנב, עכשיו יש לו בכיס עוד כסף.
עכשיו הוא עקץ.
אדם נכנס בחבר שלו איזו ירידה וכולם נקרע, עכשיו הוא מרגיש על האולימפוס שהוא מרכז המסמר הערב.
אדם עכשיו ירד על איזה משהו ואכל אותו, עכשיו הוא שבע.
אז אם לא עובדים,
אז ברירת המחדל זה לא שאני אשאר חצי-חצי, לא.
ברירת המחדל שהנפש הבימית לוקחת.
היא תיקח.
אם אדם, נגיד, לא יעבוד על נושא תפילה,
יעבוד הכוונה, ילמד, ירצה, יתבונן, יעשה אפילו, אני חסיד גדול של דברים, של לפני שאתה בודק דברים עומק, קודם כל תבדוק דברים טכניים.
לפעמים אנשים הולכים, עושים חיפוש, מעמיק וכל זה, תבדוק.
תפילה זה נושא מאוד מרכזי, אנחנו נדבר עליו לאורך השיעור בתניא,
כל זה, ואנשים, תשמע, לא מתחבר לתפילה, לא מתחבר, זהו, אני צריך שיעורים, אז, שנייה, נשמה, בוא נבדוק, איפה אתה מתפלל?
איפה הבית כנסת?
זה מתאים לך הזמן שאתה מתפלל? מוקדם לך? מאוחר לך? המניין הזה מהר לך מדי? ארוך לך מדי? בוא נבדוק רגע. אתה מתפלל בסידור שבא לך טוב בעין, האותיות?
לפעמים פשוט אתה מגלה שאדם מתפלל, נגיד, במניין שהוא ארוך לו מדי. אז זה מרוח לו, אז הוא...
אתה מעביר אותו למניין שטיפה קצב יותר מהר. מבסוט.
לפעמים אדם ספרדי מתפלל בניין אשכנזי, אז זה לא ממנהגי אבות שלו וכן להיפך.
קודם כל תבדוק. אבל זה יהיה חשוב.
חשוב.
אז אם חשוב לנו, אז מתעסקים בזה, עוסקים בזה, לומדים את זה, מתפתחים בזה, אבל אם לא,
הנפש הבימית היא כך.
אדם יגיע לתפילה, אבל מי שיגיע לתפילה זה לא הנפש האלוקית שלו, זה הנפש הבימית שלו.
הוא מגיע לתפילה לנוח,
הוא מגיע לתפילה לקרוא עלונים, לקרוא עיתונים, מדבר עם החבר, הרבה דברים, תפילה זה זמן טוב.
אומרים שאחד הדברים שהיהודים מוצלחים בעסקים, הרבה יותר מגויים,
כי לגויים אין שלוש תפילות ביום.
לחשוב על זה, יש לך שלוש פעמים ביום שאתה יכול לחשוב על העסקים בנחת.
מי שמפריעים לך, במיוחד ב-18 מגיעים כל הרעיונות הכי טובים.
ובשבת בכלל, יום ראשון אתה מגיע עם הרעיונות הכי טובים, כי ברימת עוד יותר היה זמן.
לא ככה, לא, לא זה.
אז זה, תפילה.
צריך לרצות להשקיע בדבר הזה, אחרת הנפש הבאמית לוקחת.
כמו שאמרנו, לא.
הוא מגיע לתפילה, אבל לא הנפש הבאמית הגיע לשם, הנפש הבאמית הגיע להתפלל.
יש סיפור,
דווקא לימוד תורה.
היה אחד, היה מגיע לדף יומי,
מגיע, אפילו לא פותח את הגמרא.
סוגר את הגמרא, לא, לא פותח אותה, גמרא סגורה, שם את הראש, ישן.
בא, ישן.
נגמר השיעור, נותנים לו מכה, שמר אל קום, נגמר השיעור, מתעורר, הולך הביתה.
אז פעם אמרו לו, תקשיב, אנחנו לא רוצים להגיד לך שום דבר,
אבל אתה יודע, יש כאלה שפותחים את הגמרא, ואחרי חמש דקות נרדמים על זה, אז לפחות ניסו.
אתה לא פותח את הגמרא אפילו, אז אם לישון אז תישן.
אני אומר, תראו,
לא הבנתי.
אני אדם עובד מאוד קשה.
יש לי שתי עבודות,
אני רץ מעבודה לעבודה, גמור.
מגיע הביתה, גמור.
גמור.
אבל צריך לחנך את הילדים, שיהיו בזה לימוד תורה.
בכוחות אחרונים לוקח את הגמרא,
מהארון, הולך לשיעור. אבל אין סיכוי, אני יודע שאני הולך לישון.
כשאני חוזר,
אחרי הכל ישנתי שעה.
שעה טובה כזאת, שאחרים עובדים ואתה ישן, אז זה יותר,
יותר איזה...
אני אומר לילדים, תראו מה זה, הלכתי עייף,
חזרתי רענן, התורה נותנת כוח לאדם, התורה נותנת...
נותנת ככה עוצמה.
אז, כן.
רבותיי, זה העניין.
אני חוזר על הנפש האלוקית.
מקום משכן הנפש האלוקית הוא במוחין שבראש, כלומר בלימוד ובהתבוננות.
ומשם זה מתפשט לכל האיברים.
וגם, נכון, לפעמים מישהו אומר לך איזה, כמו משפט שאתה אמרת,
המשפט הזה מהסבתא, כשסיר גולש,
אז הוא גולש קודם כל על עצמו. הנה זה מוחין.
אז כשאדם מזכיר לו את הדבר הזה, אומרים לו, עכשיו, מה אני צריך להכניס את הידיים? זה מיד עוזר לו.
וגם בלב, בחלל הימני שאין בו דם,
וכמו שכתוב, לא חכם נמינו, והיא אהבת ה' כי רשפה אש הלבת מתלהבת בלב משכילים המבינים ומתבוננים בדעתם,
אשר במוחם בדברים המעוררים את האהבה וכן שמחת לבב ותפארת השם.
אדם שמח בזה שהקדוש ברוך הוא מתפאר
והדר גאונו שזה התבוננות ואין סוף וכולי.
יפה. עכשיו עד כאן זה סיום התיאור של הנפשות.
עכשיו המשפטים הדרמטיים.
הכינקטיב
ולאום מלאום יאמץ.
כי הגוף נקרא עיר קטנה.
וכמו ששני מלכים נלחמים על עיר אחת שכל אחד רוצה לכובשה ולמלוך עליה,
דהיינו להנהיג יושביה כרצונו ויהיו שרים למשמעתו וכל אשר יגזור עליהם.
ורוב המשחקים, בזה הם עוסקים.
דוגמה משחק שחמט,
נכון?
אז רוצים להשתלט.
כל צו צריך להשתלט את הצד השני ולשלוט עליו שהוא,
אני אגיד לו מה לעשות. ולכן כל משחק שחמט זה בעצם, כל העניין שלו זה שליטה.
שליטה על לשלוט על אזורים,
לשלוט על צירים, לתכנן.
מה זה שחמט, אתם יודעים? מה פרשם המילים?
שאה.
שאהמט.
שעה זה המלך הפרסי.
אבל כל הדברים זה בעצם ה...
זה פרסי. היה שעה, כן, אני מכיר שעה.
יפה.
כך שתי הנפשות האלוהיות והחיוניות מהבהמית ומהקליפה נלחמות זו עם זו על הגוף וכל איבריו.
שהאלוהית חפצה ורצונה שתהיה היא לבדה מושלת עליו ובנהיגתו וכל האיברים יהיו שרים למשמעתה ובטלים אצלה לגמרי ומרכבה אליה ויהיו לבוש לעשר בחינותיה וג' לבושיה הנעל.
שיתלבשו כולם באיברי הגוף יהיה הגוף כולו מלא מהם לבדם
ולעבור זר בתוכם, חלילה, כן?
טוב,
רגע, בואו נעצור פה, נגיד פה כמה מילים ונמשיך בעזרת השם בשבוע הבא,
זה חנוכה, אז בעוד שבועיים.
תראו,
שאלו פעם את אדמו״ר הזקן,
מה ההבדל בין חסידות לבין מוסר?
בסך הכול זה עוסק ב...
אז יש כל מיני הבדלים, הזכרנו.
לדוגמה, בתנועת המוסר אתה בדרך כלל תחמיר בחסידות,
תחפש להיעדר.
מה ההבדל בין להחמיר לבין להיעדר?
להחמיר, אני קצת עסוק בעצמי אולי.
יש איזה אזור סכנה, אני לא רוצה להתקרב אליו, אני מתרחק כדי לא לחטוף כאפה. בהידור, אני עסוק במלך.
זה הבדל אחד.
הבדל שני,
שהמוסר בעיקר יגיד,
עסוק בסורמרה, והחסיבות בעשה טוב.
האדמור זקן נתן משל. נגיד אדם, גנב,
בא לגנוב.
ואז
הוא בא לגנוב, ומישהו רואה אותו.
אומרים לו, גנב, גנב, תדאג מפה. אז הוא בורח.
הוא בורח.
בסדר?
הצליח לברוח.
הוא ברח מהגניבה הזאת, אבל מה?
הוא מנסה לגנוב ממקום אחר.
לעומת זאת, יכול להיות מצב שהוא בא לגנוב,
ופתאום בעל הבית רואה אותו ואומר, מה אתה עושה? למה אתה גונב? מה קרה לך?
בוא רגע, אני רוצה לדבר איתך שנייה. מה? תגיד, למה אתה גונב? אתה אדם טוב, אתה יכול ללכת לעבוד.
הוא אומר, מה? אין לי כסף, ואין לי כסף, ולא מצאתי עבודה. הוא אומר, תקשיב, תפסיק לגנוב.
בוא, אני אשלח אותך,
תלמד איזה מקצוע. אני אעזור לך, אני אסדר לך מקצוע, אני אדאג לך.
בוא, תהיה בן אדם ישר.
הוא שומע בדבר הזה
וכל זה.
והוא הולך לסדר לו מקצוע, נותן לו לעבוד.
לעבוד.
עכשיו הוא יצא מלהיות גנב בכלל, לא פה ולא במקום אחר.
אז הוא אומר, המוסר מפחיד את האדם, אל תעשה עבירה פה, תסתכל, יתפסו אותך או שתקבל עונש.
זה עוזר פה, זה לא עוזר שם.
חסידות עוקרת את הרצון לעשות רע מעיקרו.
מה שאומר כאן אדמור הזקן
זה דבר מאוד מאוד מיוחד ונפלא.
שימו לב,
מקום המאבק הוא הגוף.
הגוף.
כלומר, עולם העשייה.
למדנו, כלומר,
הנפש האלוקית והנפש הבהמית נאבקות מי ישלוט על הגוף.
אז למדנו מהדבר הזה שני דברים. א', אל תשבור את הגוף.
כי אם תשבור את הגוף, אז זה לא חוכמה.
הרסת את המשחק, בסדר?
כל העניין שיש גוף. יש אדם חיים, שאדם הוא חי, איפה הוא שמח,
והוא תוסס,
סבוב עלי חיות וכל זה.
ועכשיו, אבל אם אדם אומר, אוקיי, זה כמו משחקים עכבואים,
ופעם בא פתאום מישהו, רגע, רגע, תקשיבו, אני יודע איפה כולם מתחבאים. נו, זרסת את הכול, גילית,
אבל,
נכון?
אז צריך שיהיה גוף,
צריך שאדם יהיה לו גוף.
והדבר השני,
ששוב פעם, אדמו״ר הזקן מציב את הרף בעולם העשייה.
בסוף האינדיקציה זה מה אתה עושה.
מה אתה עושה.
את התיקון של הדעות ושל הרגשות,
יש לנו זמן.
אם נגיד כעסתי בלב, אבל לא יצאתי את הכעס הזה על מישהו,
אז בסדר, את הכעס בלב יש לי עכשיו זמן לתקן. אני אלמד, אני אבקש, ברגע שלא פגעתי בזולת, יש לי מרחב תיקון.
אבל אם זה יצא ויצא למישהו אחר, אז זה רשע.
אז לכן המאבק הוא איך אנחנו, איך נראה הגוף. כלומר, איך נראה היום-יום שלנו, איך אנחנו קמים,
איך אנחנו אוכלים, איך אנחנו מדברים,
איך אנחנו מתלבשים,
איך נראה עולם העשייה שלנו.
מי שולט על עולם העשייה?
מי ימנחה אותו?
מאבקים יהיו בדרך מכל כיוון.
אבל בסוף,
מה שנקרא, מי סופר את הכסף במדרגות?
מי עכשיו בסוף הגיע לקו הסיום?
מי ניצח?
זו האינדיקציה.
וזה גם מאוד מנחם, וזה גם מאוד ממוקד.
זה מאוד מאוד עוזר.
ואני אגיד כאן משפט, ובזה נסיים.
אחת הבעיות בהתמודדות עם הנפש הבהמית, זה שהנפש הבהמית היא ממוקדת, כמו שאמרנו. היא יודעת להגיד לך, תשמע,
אם תאכל את האוכל הזה הלא-כשר, יהיה לך טעים, זה סיבת תוצאה.
ואילו הנפש האלוקית אומר לך, אם תעשה עכשיו דברים טובים, לעתיד לבוא, יהיה לך שכר, סוף הכבוד לבוא, זה יהיה עוד.
תמיד היו אומרים בדיחה, למה הסדר,
הפעם היה הסדר מר, אז הולכים רק לתות חנים.
היום כבר פתחו את זה, אז אמרו, למה הולכים לתות חנים? כי זה מאוד מתאים לתלמידי,
אתה פועל משהו פה, אתה עושה משהו פה וזה פועל שם. אתה לא בדיוק רואה איפה זה פועל, אבל אתה מאמין שזה הגיע,
וזה כאילו, זה ככה,
בבחינה כזאת של...
אז,
אבל פה אדמור הזקן אומר, רגע, רגע, גם הנפש האלוקית יכולה לקבל קונקרטיות וספציפיות.
זה מאוד קל למדוד את זה, קל לזה, איפה, כאילו, איך התנהגתי? מישהו אמר למילה במקום? הגבתי או לא הגבתי?
האם הצלחתי לבלום את פי בעת מריבה או לא?
האם עשיתי את כאפיה על האכילה, האם אכלתי... זה דברים מאוד מאוד מיידיים.
זה לא רק מה אני מרגיש,
ומה רמת השייכות שלי, ואיפה אני נמצא.
זה איך הצלחתי להתמודד עם אתגר כזה או אחר. כולל, נגיד, הזכרנו קודם אתגר התפילה.
הרבי, כשהיו אנשים אמרו לו שלא צריכים להתפלל, אמרנו להתפלל מהסידור.
להתפלל מתוך הסידור.
תגיד את המילים.
עכשיו זה קונקרטי לגמרי, אתה אומר, יש כאן מילים, אני עובר אותן, בכוונה, לא סתם לקרוא ספר טלפונים, הנה הצלחתי.
נכון שבכוונה יש לי עוד מה להשתפר, אבל עשיתי את המעשה.
זה נותן אפשרות ריאלית להצליח.
זה מאוד מאוד קונקרטי,
וזה המאבק על העיר קטנה.
אז קודם כל בואו נכבד את הגוף שלנו,
ונדע שהוא המגרש משחקים האמיתי.
נמשיך בעזרת השם אחרי חנוכה.
שיהיה לכם חנוכה שמח ומאיר.
תגובה אחת
שלום רב
לא קבלתי תשובה על “חלק אלוקה ממעל” מה פירוש חלק ?
נוסף לזה, צריך להתבונן, אז מהו בפרק ט’ הלב בחחל הימני אין בו דם ? הרי אנו יודעים שיש בו דם
בכוד רב