טוב, צהריים טובים. אנחנו לומדים פה טניה קדישה.
השבוע הזה מתחילים כבר אירועי עודת כסלו,
אז כדאי להגיד איזה משהו בהקשר הזה. בטח כל אחד מכם ודאי ימצא מקום להתוועד בו,
כראוי למועד החשוב הזה.
הוא מאוד מאוד קשור,
המועד הזה, עודת כסלו, קשור לספר שאנחנו לומדים.
מדוע?
בגלל שהספר הזה,
וקודם כל, אתם זוכרים, אמרנו בהקדמה, זה בעצם פעם ראשונה שנכתב ספר בצורה שלמה, מגובשת,
שיטתית, ולא רק הברקות כאלה והערות והערות,
תודה.
יש מספיק.
ולא רק הברקות והערות.
והיה לאדמור הזקן הרבה מתנגדים, היה את המתנגדים,
המתנגדים, תלמידי הגאון מווילנה,
זה עניין אחד, אבל היה לו גם הרבה מתנגדים מקרב תלמידי המגיד
שלמדו איתו,
שאמרו לו, מה זה הדבר הזה? מה אתה מגלה פה את כל הסודות לכל העולם?
זה לא הייתה הדרך, הדרך של הרב עמאגיד הייתה
לבחור איזה נבחרת, זאת אומרת היא מצומצמת,
והם לומדים על כל השאר, כל ההמון.
הם מגיעים לצדיק, והצדיק מתפלל בשבילם, ברך אותם, ואדמו״ר הזקן חידש פה דרך.
הוא אומר, לא, אני רוצה לכתוב ספר שכולם יוכלו להבין, כולם יוכלו להעמיק, כולם יוכלו להשכיל.
לכן היה לו התנגדויות
מהנכד של הבעל שם טוב,
הרב ברוך ממז'יבוש,
ומעוד נדמה לי רבי אברהם, אני לא זוכר את השם הזה, שגם כן התנגד.
יש ביניהם התכתבות מאוד מאוד, אפילו תקיפה קצת.
על כל פנים,
אדמור הזקן, כשהוא כתב את הספר הזה,
את ספר התניא,
הוא תכנן לסיים את ההדפסה שלו ביום י' ט' בכסלו.
למה?
ביום השווי?
לא.
לא, הוא נתפס אחרי.
הוא תכנן, מה זה? למה?
כי יט בכסלו היה יום היורצייט של רבו, הרב המגיד,
הרבי דוב בר ממזריץ', נפטר ביוט בכסלו.
אז הוא, כסוג של
עילוי נשמה לרבו,
תכנן שהספר יצא לאור ביוט בכסלו לעילוי נשמת רבו, וזה לא הצליח, זה יצא בכף.
יצא בכף.
יום אחד אחרי.
כשהדמור הזכאי, כשהרב המגיד נפטר,
אז הוא אמר ל... ביוטד בכסלו, הוא החזיק את היד לאדמו״ר הזקן ואמר לו זה יהיה יום טוב של שנינו.
יוטד בכסלו יהיה יום טוב של שנינו והוא התכוון לזה שהוא הולך להיפטר ביום הזה וכנראה יהיה עוד משהו בעתיד. כל פנים,
ספר התניא יצא בכף בכסלו והתחיל שמו לצאת בכל הארץ. בספר הזה, כשהביאו אותו לרב לבצר קימברדיצ'ב, הוא אמר
איך הצליח להכניס
אלוהים כזה גדול לספר כזה קטן, כך הוא אמר על ספר התניא.
ואז התחילו כל הקיטרוגים.
הפרקטיקה של הקיטרוגים פחות חשובה פה, בסדר?
יש איזה כל מיני סיבות פרקטיות.
הפרקטיקה, אם אתם מתעניינים, זה שבעצם באותן שנים התחלפה ממשלת פולין בממשלת רוסיה. רוסיה כבשה את פולין,
ובממשלת פולין היה כזה בלאגן, הרוסים היו מאוד מסודרים, והרוסים היו מאוד מקפידים שלא יהיה,
שיהיה סדרי שלטון, ולכן
ההלשנה לממשלה הרוסית
הייתה יעילה.
זו הסיבה שהמתנגדים של האדמו״ר הזקן החליטו להלשין עליו לממשלה הרוסית.
הם הלשינו עליו כמה עלילות.
העלילה החמורה ביותר הייתה שהוא משתף פעולה עם הטורקים. הטורקים אז היו אויבים של רוסיה ומכיוון שהאדמו״ר הזקן היה גבאי צדקה, בין שאר הדברים שהוא עשה
הוא אסף כסף לטובת
החסידים שהלו לארץ ישראל יחד עם רבי מנחם אדל מויטבסק
והרצל הייתה תחת שלטון הטורקים,
אז היה קל להעליל עליו שהוא שולח כסף,
שאוסף כסף ושולח לטורקים.
אבל העלילו עוד כל מיני עלילות, כגון שהוא כתב בספר נתניה שספירת המלכות היא הספירה הכי נמוכה,
אז זה נראה שהוא כאילו נגד המלכות, וכל מיני דברים מהסוג הזה.
ושהחסידים לא עובדים, אלא רק מאריכים בתפילה,
שהוא כתב שהתפילה יותר חשובה מהתורה, כל מיני דברים כאלה.
זה בניגלה.
אבל היה ברור לכולם,
זה אחד מהעקרונות של השיטה החסידית, של התפיסה החסידית, שכל מה שאתה רואה בחוץ הוא איזה בבואה של משהו שקורה בפנים.
זה היה ברור לאדמור הזקן שהקטרוג למטה הוא שיקוף של קטרוג למעלה. על מה התעורר הקטרוג למעלה?
קטרוג למעלה התעורר על כך שדף מספר התניא נמצא מתגולל ברחוב,
באשפה.
עכשיו, אתם יודעים, כל דבר הוא קדוש.
נכון, כל דבר הוא קדוש. גם דף גמרא הוא קדוש.
אבל יש הבדל,
נגיד אצל המלך, יש הבדל עם
הקול של המלך, אבל יש הבדל עם הסטנדלים של המלך זרוקים,
או עם השרביט שלו, או עם היהלום, או עם הכתר.
יש הבדל, קול של המלך, כמובן.
הכול זה רצונו שמתברך. אבל הגמרא עוסקת ברצונו שמתברך
בעניינים המעשים.
ראובן שלקח משמעון ולוי וכל ה...
והכל זה רצונו שמתברך, וגם גמרא צריך לנהוג איתה בכבוד כמובן וכולי.
אבל הספר הזה, יש פה דברים מהזוהר, הוא עוסק בכתר של המלך עצמו, במלך עצמו הוא עוסק.
וזה מתגולל.
אז הדבר הזה עובר קיטרוג, הנה תראו, תראו מה עושה הפצת
פנימיות התורה בלי אחריות כאילו, בצורה מזולזלת.
כאילו כל אחד יכול, איפה האחריות, איפה הביקורלת,
איפה הסינון, בסדר? פנימיות התורה הייתה מסורה לאורך השנים, רק לגדולי גדולים, וכן על זה הדרך.
אז לזה התעורר קטרוג,
על אדמו״ר הזקן שכתב כזה ספר וכאילו הפיץ אותו.
בעבר היית צריך לבוא לרבי, הוא היה אומר לך משהו.
ועל זה הוא נתפס למאסר.
יש הרבה מאוד סיפורים נפלאים על המאסר, אז אחד הסיפורים היפים זה שהקיסר שמע
שיש אדם גדול בכלא, אז הוא בא לבקר את אדמו״ר הזקן
תוך כדי שהוא מסתיר את זהותו.
אבל אדמו״ר הזקן מיד זיהה אותו.
קיסר פאבל קראו לו.
והוא נעמד.
אז הוא אומר לו, למה אתה נוהג בי כבוד כמו שנוהגים בקיסר?
זה מרידה במלכות. הוא אומר לו, אתה ודאי הקיסר, כי כשהגעת הרגשתי יראה שמרגישים מקיסר.
ואז הוא מאוד התפעל. כל פנים,
שני סיפורים,
ואז תראו איך הדברים מאוד מאוד מתואמים.
יצאה בצורה נפלאה מאוד.
אני מספר שכשהוא היה בכלא, באו לבקר אותו הבעל שם טוב, הרב המגיד, מהעולם העליון.
כבר שניהם נפטרו.
את הרב המגיד הוא זיהה,
כי הוא למד אצלו את הבעל שם טוב והוא לא זיהה כי הרב אדמו״ר הזקן היה אצל הבעל שם טוב בסך הכל
פעם אחת בימי חייו בחלקה.
בחלקה הבעל שם טוב אמר להורים שלו שיגידו לו שהם לוקחים אותו לסבא, לזיידה, לא להגיד לו אפילו, ושלא יספרו לו בכלל
מי הבעל שם טוב.
למרות שההורים של האדמו״ר הזקן,
הרבי ברוך והרבנית רבקה,
הם היו שניהם חסידים של
הבעל שם טוב,
טוב, הבעל שאתה אומר להם,
אל תגלו לבן שלכם שאתם קשורים אליי.
למה? כי הוא ראה ברוח קודשו שהוא צריך יהיה לסלול דרך חדשה.
הגמור הזקן, והוא לא רוצה שכאילו יגיע לזה מעצמו. ולכן באמת מתואר שכשהוא הגיע לגיל 17,
הוא התלבט לאן ללכת, האם ללכת לגאון מווילנה או לרב המגיד?
האם ללכת ללמוד תורה אצל הגאון? ואמר,
אצל הגאון לומדים איך ללמוד,
אצל הרב המגיד לומדים איך להתפלל,
ללמוד אני יודע קצת, תתפלל אני לא יודע בכלל,
אני אלך לשם.
אז את הרבב המגיד הוא זיהה את הבעל שם, הוא לא זיהה, אבל הוא הבין שזה...
ואז הוא אמר, תראו איפה אני נמצא.
כאילו, על מה נתפסתי?
אז אמרו לו, כי אתה מגלה סיטואר תורה.
אז הוא אמר להם,
אבל כל מה שאני אומר זה הכל מכם, מה שלמדתי מכם.
אז הבעל שם זה אמר לרב המגיד,
שיגיד משהו.
אז אדמו״ר הזקן אמר, ואז אדמו״ר הזקן אמר, נכון, זה בדיוק מה שאני לימדתי אותך ואתה לימדת אותו.
ואז אדמו״ר הזקן אמר, אז להפסיק?
שאל אותה, להפסיק?
כאילו,
אז אמרו לו, לא, עכשיו אחרי שהתחלת, לא רק שלא תפסיק, אלא תמשיך ביתר שאת. ובאמת,
יש מה שנקרא בחב״ד לפני המאסר ואחרי המאסר.
לפני המאסר, המאמרים של אדמו״ר הזקן מאופיינים בקיצור.
יש ספר שנקרא מאמרי אדמו״ר הזקן הקצרים.
ואילו אחרי המאסר,
המאמרים הם בשפר רב, בהרחבה, בדוגמאות רבות. מאמרים מאוד מאוד ארוכים של הדמור הזה, כן, באור תורה, ולתורה אור, וליקודי תורה.
אז הוא כאילו,
טוב, אז הוא כבר די בתחילת העניינים ידעו שהכל יהיה בסדר, כי ראו שהוא אדם גדול.
הם שאלו אותו שאלות, והוא ענה להם בכתב.
והתשובות האלה, יש אותם.
כדאי מאוד לקרוא אותם פעם, זה מרתק.
התשובות שהוא עונה לחוקרים
מה שהוא ענה על ספירת המלכות ועל פה ועל שם, תשובות מאוד מאוד יפות.
והנה מתברר
שאדמו״ר הזקן היה בכלא 53 ימים
כנגד 53 פרקי ספר התניא, יש בספר הזה 53 פרקים,
כאילו פרק לכל יום.
ובעצם כשהוא יוצא מהכלא אז הוא מבין שהדין בשמיים מוכרע שהגיע העת להפיץ את התורה הפנימית.
אנחנו היום כבר בכלל לא מבינים איך זה יכול להיות אחרת, אבל אתם מבינים שמה שקורה כאן, לומדים טניה, לומדים הערה, לומדים הרב קוק, זה הכל פנימית התורה, ובעבר זה לא היה דבר כזה, שיעורים באחד,
היה מלמד את השני, אני יודע, משהו כזה, השיעורים הפנימיים היו בגמרא, בהלכה, במשנה.
אז הוא הבין שקיבל אישור מהשמיים להפיץ עוד את התורה הפנימית ביתר שאת וביתר עוד.
הסיפור ידוע שכשהוא אמר את הפסוק,
הוא היה אומר תהילים, כן, הביאו לו כבר את התהילים שלו, אז כשהוא אמר את הפסוק פדה בשלום נפשי, תהילים נ״ה,
פדה בשלום נפשי מקרב לי, כי ברבים היו עמדי,
כן,
והמשך שם,
אשליך על השם יהבך והוא יכלכלך, לא ייתן לעולם מות לצדיק,
וכן על זה הדרך.
זה פרק שעוסק,
דוד המלך עוסק שם במתנגדים שיש לו, לא גויים אלא יהודים.
זה בדיוק מתאים למה שהיה אצלנו.
בדיוק כשהוא קרא את הפסוק הזה,
באו והודיעו לו שהוא יוצא לחופשי.
זה היה ביוטט כסלו.
אבל כשלקחו אותו, הוא היה בפטרבורג,
וכשלקחו אותו, לשחרר אותו באיזה מקום, לקחו אותו בטעות,
היה גביר שקראו לו רב מורדכי לימפלי.
הוא היה מאוד מאוד פעיל בניסיון לשחרר את האדמו״ר הזקן ולהשיג ידיעות שהוא בחיים,
והוא הצליח להעביר לו גם אוכל וכן הלאה דרך, אז הביאו אותו לכתובת של רב מורדכי לימפלי,
אבל בטעות
שמו את אדמור הזקן בקומה אחת למטה, ושם היה גר מי?
היה גר אחד המתנגדים הקדומים שלו.
וכשאדמור הזקן הגיע אליו, אז הוא מאוד מאוד כיבד אותו ונתן לו לאכול,
הגיש לו לאכול, וכוס חמין וכולי, אבל הוא שיגע אותו,
החסידות, זה שטויות, תחזור בך, וזה, ותפסיקו עם כל המנהגים שלכם,
ותפסיקו להגיד כתר, ותתחילו להגיד נעריצך ולהקדישך וכן הלאה דרך,
וכל ה...
ובינתיים החסידים מבינים שהוא השתחרר ולא מבינים איפה הוא נמצא.
מחפשים, מחפשים, אמרו בוא נלך לרבות חיילים, נשאל אותו אם הוא יודע משהו. בדרך הם שומעים למטה, זה קול מוכר, נכנסים, רואים את הדמור הזקן בקומה למטה, וזה כבר היה בכף,
בכף כסלו. לכן בחב״ד ההתוועדויות ההארד קור
הן במוצאי יט כסלו. יט היום זה יום שלישי,
שני בערב זה יט,
אז ההתוועדויות וכו' מתוועדים בשלישי בערב, זו כאילו ההתוועדות.
כי זה יט כ', אבל בסוף זה יצא שהוא באמת יצא בפועל לחסידים בכ',
שזה היה היום שהוא כתב את הספר שהספר הודפס. אדמור הזקן אחרי זה אמר שהשהות אצל המתנגד הזה הייתה יותר קשה לו מכל הכלא.
אבל למה?
כי גויים, אז מה מבינים הגויים?
בסדר, מה כאילו,
חמור נוער עליך, אז אתה נעלב מזה? הוא אמר אליי, חמור נוער שאינהר.
אבל כשאדם מגדף אותך, נכון, אז אתה נעלם מזה, הוא אומר, כשיהודי לא מבין,
יהודי לא מבין את התענוג,
את האמור הוא כתוב השם, את העונג שיש בחסידות, ואת המתיקות שבה הוא עוד נלחם, זה יותר קשה מאשר שהגויים,
כן, הגויים מה הוא יכול לעשות? הוא רק יכול להציק לך לגוף, היהודי מצייר את הנפש.
אז אם כך בעצם יוצא שכל האירוע של המאסר של אדמו״ר הזקן והיציאה מן המאסר קשור קשר הדוק
לספר התניא ולפרסום שלו.
כלומר, זה מין ספר שהיה עליו דין בשמיים, אם ראוי לפרסם אותו.
הספר יצא זכאי בדין, יחד עם המחבר,
ולכן
הוא נלמד, ואתם יודעים שיש עניין גם להדפיס את התניא בכל מיני מקומות, וכן זה הדרך.
אז רק כאן, איזו הקדמה כזאתי,
לכבוד היום הקדוש שמגיע,
שהאדמו... אה, ועוד דבר, כשאדמו... מה עניין אתכם?
או שאתם כבר רוצים... יכול להיות שאתם רוצים להתחיל תניא.
אז אדמו... הזקן, כשהוא יצא,
אז הוא, החסידים רצו לכתוב מגילת י.ט. כסלו, כמו מגילת אסתר.
כי היה הרבה מה לספר.
הרבה מה לספר.
לדוגמה, אחד הדברים שהיה לספר,
את התשובות של אדמור הזקן הוא כותב בעברית.
אז שלחו אותם,
הממשל הרוסי,
לאיזה צנזור אחד, גוי,
שיתרגם אותם לרוסית.
והמודכי לימפלי הזה, הוא חשש שהצנזור הזה, יגיעו אליהם המתנגדים וישלמו לו שוחד כדי שיתרגם את זה לא טוב.
אז הוא רץ אליו,
והצנזור הזה אמר, אל תדאג, אני יודע מי זה אדמוי. הוא היה גוי.
אני נאמן לזה שלי, וכבר ניסו לשחד אותי ואני לא מסכים.
ובסוף הם לחצו עליו, והוא אמר, תראה, אני אכתוב שתי נוסחאות, אחת אני אתן להם שירדו ממני, ואחת אני אעשה אמיצית ואני אשלח.
אז היה שם מה לספר.
כל פעם עם אדמויון הזקן סירב.
הוא אמר ככה, אם תכתבו מגילה,
אז יהיה חג של החסידים.
חג של...
אבל הוא אמר, זה היום עתיד להפך
למועד כללי בישראל שיהיה חקוק בלב
ישראל דלתתא וישראל דלעילא.
ככה הוא אמר. היום עוד עתיד להיהפך למועד כללי, ולכן הוא נקרא ראש שנה לחסידות. אני חושב שאנחנו חיים בדיוק בתקופה הזאת,
איך שיוטי כסלו מאירוע, אני הייתי בגיל שלכם, אז זה היה יוטי כסלו התוועדויות במקומות חסידיים כאלה, היה צריך ללכת וזה.
והיום זה נהיה אירוע רחב מאוד, והרבה מאוד מקומות מתוועדים, וזה נהיה... כי מבינים שזה קשור לעומק-עומק
פנימיות התורה זה גם קרוב מאוד לחנוכה, וזה קשור לפנימיות התורה, האש והלהבה והשמן, מה?
כן, זה שייך לכולם.
אז זה הדברים טיפה לתת כסלו. טוב,
רבותיי, תקשיבו, אנחנו ממשיכים,
אין לנו בריאה להמשיך, אין עצה אחרת,
נכון?
יפה, אפילו אביעד אומר את זה.
והפעם שעברה טיפה העמדנו זו מול זו את הנפש האלוקית והנפש הביאמית, נכון? ראינו שתי נפשות,
פה, ברצף הפרקים ג', ד', ה' וו', הוא פשוט
מתאר את הדברים בצורה שלמה.
אנחנו עדיין, עוד לא מתארים את ה... עוד לא הגענו לתאר את המאבק ביניהם ואת ה... עוד לא, אבל צריך קודם כל,
לכן הספר הזה אמרנו, הוא דרך ארוכה שהיא קצרה,
קודם כל בואו נתאר את הנפשות ואז...
אז דיברנו על נפש אלוקית ועל נפש ימית, בסדר גמור.
עכשיו הוא מפרט טיפה יותר
ואומר כך,
לכל נפש מהצדדים האלו יש לה עשר כוחות ושלושה לבושים.
כוח אחד, עשרה כוחות צריך להגיד, נכון?
עשרה כוחות
ואו שלושה לבושים.
ושלושה.
וזה רק בום אף, לא?
ושלושה אסור להגיד שניים.
אז אה, אז הוא, הוא שלושה. אז זה עוד חוק שלו גם, כן.
אבל זה לא צריך איזושהי שוונה. טוב, לא משנה.
אז, עשרה כוחות
ושלושה לבושים.
בסדר?
מה הם הדברים האלו? אה, נפש האלוקית, נפש אלוקית.
מה זה אומר?
כאילו, איך אני תופס אותה?
יש לה דברים שהיא באה לידי ביטוי.
בסדר? בואו נעשה רגע. מה עם עשרת הכוחות? עשרת הכוחות זה עשר הספירות, כתר,
חוכמה בינה דעת,
חסד גבוהה תפארת, נצח עוד יסוד מלכות,
ושלושה לבושים זה מחשבה דיבור ומעשה.
הנפש האלוקית באה לידי ביטוי.
בדברים האלה, כלומר, תתארו לעצמכם איזה מין צינור כזה,
שהנפש האלוקית נשפכת דרכו לכל האישיות
בעשר הספירות, והיא גם באה לידי ביטוי בשלושת הכוחות. בואו אני רוצה כרגע לתאר לכם את הצדיק, בסדר? לא את הבינוני, את הצדיק.
בסדר?
איך עובדת הנפש האלוקית אצל הצדיק.
אז הוא,
אני ממש, זה נושא רחב מאוד, אבל אני עושה את זה ככה בקצרה, יהי רצון שהדברים ייכנסו ללב.
הוא, קודם כל, מאוד מאוד פתוח לכתר שלו.
הכתר, הוא מבין שיש לו שורש נשמה,
לפעמים הצדיק אפילו יודע לזהות מה שורש הנשמה, כמו נגיד הבן איש חי,
שיודע להגיד, אני שורש נשמתו של בנייהו ובן יהוידע.
ולכן כל השרים של הבן איש חי,
זה על שם בנייהו ובן יהוידע, בן איש חי, בן יהוידע, רב פעלים, מקבציאל,
כאילו, אז הוא קשור לכתר.
בחוכמה, המחשבות שלו, כל היום השכל שלו עסוק במה?
בקודש, בהשם יתברך, הוא דבוק בקדוש ברוך הוא.
דוד המלך אומר, ואני תפילה. הוא לא אומר, אני מתפלא, אני תפילה, אני דבוק בהשם ידבר כל הזמן. הוא מחשבות שלו כל הזמן שם.
כשאתה שואל אותו סתם, אתה אומר, שיחת חולין, מה זה, מייד מדבר איתך על...
בבינה הוא מתבונן במצב שלו,
במה הקדוש ברוך הוא רוצה ממני. כל הזמן יש לו התבוננות בדבר הזה, בסדר?
מתבונן, הוא מתבונן בתפילה.
איזה דבר מתוק זה להתבונן בתפילה, נכון?
לפעמים אתה עוצר,
לפעמים זה קורה אפילו באמצע התפילה,
תפילת הציבור, הציבור, פתאום אני נתפס על ידי משהו, אני עוצר.
פתאום אתה,
נכון, לפני שבוע פתאום נעצרתי על הפסוק,
קרוב השם לכל קורא וכל אשר יקראו באמת.
מה זה לקרוא להשם באמת?
אני לא יודע מה זה לקרוא להשם.
איך קוראים לקדוש ברוך הוא באמת?
אם אתה קורא לו באמת, הוא קרוב אליך. פתאום אתה רוצה, מתבונן.
אז הצדיק הוא, כל דבר ראש לו התבוננות, זה בבינה.
בדעת,
דעת זו ספירה שקשורה רגשית.
אני באמת, אני עכשיו מדבר איתכם, אני מרגיש שאני מתאר את הרב מרדכי שטרנברג.
אפילו שהכרתי אותו יחסית זה, אבל ככה אני מרגיש.
בדעת יש לו איזה רגש טוב.
הוא כולו מלא לבביות שקשורה להשם יתברך. כל מצווה הוא שמח בה.
הוא, כן,
אני זוכר סיפור נאה.
רוצים לשמוע סיפור יפה?
אז שמעתי פעם סיפור על הרב יהודה מוצפי, זה יצא על המשמש של הרב מרדכי אליהו.
כשהוא היה צריך לנסוע לחו״ל, זו טיסה דחופה.
ואז הוא שאל את הרב מה לעשות, הרב אמר לו תתפלל לעלות השחר בכותל מוקדם וזה היה בדיוק
איסור חג סוכות.
אז הוא נסע באוטו לכותל, ככה זה יצא מוקדם ב-4 בבוקר, ובדרך הוא רואה איזה ירושלמי כזה,
צ'למר כזה, עוצר טרמפים ב-4 בבוקר, אז הוא עצר לו, הוא אומר לו, לאן הוא אמר לו לכותל?
הוא רואה אותו ככה עם הטלית.
אמר לו, כבודו,
מילא אני צריך לטוס,
אז אני אחפל מוקדם.
כל כבודו, מה מתפודד לעלות השחר? זה לא זמן, זה תפלל בנץ.
הוא אומר לו, כן, אבל כבר שבוע לא הנחתי תפילין.
למה?
חול המועד.
הוא היה יכול לחכות וכבר להניח תפילין.
אז החסיד, השלם, הצדיק,
הדעת שלו, דעת זו ספירה שמעבירה את מה שאתה יודע,
שהוא יהיה חלק מעולם הרגש,
היא חיה אצלו.
כשהוא מגיע לקודש,
האדנשייה האלוקית נהירה אצלו בחסד,
בחסד זה אהבה.
הוא אוהב באמת את כל הבריות.
כמו שכתוב, אוהב את הבריות, הוא מכוון לתורה.
הוא אוהב אותה, אוהב את הבריות. הוא אוהב את בריותיו של הקדוש ברוך הוא יהודים, אוהב גויים, אוהב את הצמחים,
אוהב את בעלי החיים, אוהב את הכול.
הגבורה אצלו היא צמצום. הוא נזהר על הכוחות לא לבזבז אותם.
לא להשחית מילים סתם,
לריק,
נכון?
אתם יודעים שזה לא בעיה לדבר מילים סתם. נכון, אפשר לבבל את המוח.
הוא נזהר. כשצריך, הוא שותק, כשלא צריך, הוא נזהר על האמת, הוא נזהר להיות מדוייק, אז זה גבורה.
תפארת,
תפארת זה רחמים, תפארת זה איזשהו פאר, איזה יופי, הוא משלב את הדברים באופן שזה תענוג להסתכל.
נצח, נצח זה יכולת להכריע את המציאות.
כשיש התמודדות, הוא יודע להיות עקבי. הנצח הוא עקבי. הנצח זה רגל ימין. יש לו עקביות,
כמו יעקב.
הוא יודע שדברים גדולים מושגים, בעמל, הנפש האלוקית מאירה אצלו עד
עד הנצח, כן, עד הזה.
אז הוא עקבי.
וההוד זה תמימות.
הוא יודע להודות, להודות על האמת, ללמוד אמת בלבבו, וכן הלאה זה הדרך.
יש לו יסוד, יסוד זה האופן שבו הוא פונה אל המציאות ופועל עליה, מפרה אותה בדברים טובים. כלומר, הוא יודע שהמחשבה האלוקית שנמצאת אצלו צריכה להגיע עד למטה. ונכון, כשהוא מלמד תלמידים אז הוא דואג שהדברים ייגעו בתלמידים, הם יבינו אותם, שיפרו אותם, ולא רק להגיד דברים מלמעלה.
במלכות, אז הנפש האלוקית מאירה אצלו בכל הקומה, כדי כך שהוא,
לעת להם ייגר מכלום, הוא מרגיש שהוא צינור לאור האלוקי, בסדר?
זה, תיארתי לכם את עשר הכוחות בנפש האלוקית.
ובשלושה לבושים, מחשבה, דיבור ומעשה.
במעשה, ברור שהוא עושה רק את רצון השם יתברך.
מצוות,
עושים טובים, תורה, חסדים.
בדיבור,
הוא מדבר רק כמו שצריך, הוא מדבר דיבורים טובים, אין לו ציניות,
אין לו רוע,
ויותר מזה, גם במחשבה.
גם אם היית מצייר לו את הבועה הזאת מעל הראש ואני רואה את המחשבות שלו,
היית רואה מחשבות טובות,
מחשבות נקיות, בסדר?
כל זה נמצא אצל כל אחד מאיתנו.
אצל הצדיק, רק זה נמצא אצלו.
אצל כל אחד מאיתנו נמצא הדבר הזה, אבל לעומת זה יש מה?
נפש בהמית. ותנחשו מה?
יש לה אותו דבר.
יש לה עשרה כוחות
ויש לה שלושה לבושים.
ובואו נתאר גם אותם.
בסדר?
הנפש הבהמית, קודם כל יש לה כתר.
יש לה כתר. כלומר,
יש תחושה חזקה שאני פה, אני באתי ואני חשוב.
והיא תחושה נכונה.
כלומר, אדם אומר, מה זאת אומרת, אני כאילו,
בבסיס של הנפש הבהמית הזאת עומדת התחושה שכאילו אני פה ואני חשוב,
ומי שינסה להזיז את המקום, אני אלחם בו.
זה בעומק הסיפור בין קין להבל.
הרי הגמרא אומרת, המדרש אומר שקין
והבל רבו,
נכון שקין אמר, העולם שלי,
כל הקרקע שלי, תפרח באוויר, אתה לא יכול לדרוך כאן.
וזה נשען על מה?
כתוב ככה,
ותהר חווה בתלד,
ותהר חווה בתלד בן, ותקרא את שמו קין,
בת אומר,
קניתי איש את השם.
ואז כתוב, בתוסף ללדת את אחיו את הבל.
לא כתוב,
לא כתוב ותהר בתלד, אלא בתוסף ללדת, כאילו זו תוספת.
וגם לא כתוב שהיא קראה לו הבל, אלא מה?
בתוסף ללדת את אחיו את הבל. זה כאילו שכתוב, בתוסף ללדת את אחיו את שום דבר.
כי באמת יש לי כבר את קין.
במיוחד לפי הדעה שמאות תאומים, יש דעה שמאות תאומים.
כי כתוב, לא כתוב התער ותלדת הבל, אלא כתוב התוסף.
כאילו עוד ילדה, עוד לידה באותו הריון.
היא אומרת מיותר לגמרי, יש לי כבר בן אחד, זה מספיק לי.
אז הבל, חוויית הקיום שלו היא שהוא הבל,
אפילו לא קוראים לו בשם.
אתם יודעים שיש תינוקות בבתי חולים שאין להם שם?
כי ההורים נטשו אותם
ולא קראו להם שם.
אז מה?
אז איך קוראים לו? מספר? אני לא יודע מה, הילד ש... בסוף הצוות מתכנס, ובוא נקרא לילד הזה איזה שם, משהו, נקרא לו איזה שם.
אבל תראו ילד בלי שם.
איך קוראים לך? לא יודע.
אז איך קוראים לי?
זה, כן.
מוזר.
מוזר. מלחיץ.
אז זה הבל, אדם בלי שם.
אז הוא מרגיש שאין לו מקום.
אין לו מקום.
כאילו, כל מקום שהוא היה, אה, אתה אח של קין.
יש לך אחלה אח, אח שלך משהו רציני.
צור לו דש.
אבל הוא, כלום, אף אחד לא מדבר איתו.
וקין עוד אומר לו, תשמע, כל מקום שהאבל מגיע, קין אומר, הייתי פה לפניך, שלי, תלך מפה.
לא, אני גם פה.
לא, זה כמו,
זה כמו, כן,
זה זה, שני אחים, אחד מאוד מאוד מוצלח,
ואחד פחות מוצלח, ואחים, ומדרכים תאומים.
הוא מוצלח, כל מקום.
אז בסוף מה שקורה זה שהבל,
מרוב כעס, שאין לו מקום. הוא אומר, טוב, איך יהיה לי מקום?
אני אהרוג את קין.
מה אתה עושה ככה? מי הרג את מי?
קין הרג את אבל.
מה אתה אומר לי אבל להרג את קין?
אתה מכיר את הזה? על מה קופצות בנות?
מה מניפים ביום העצמאות?
דגל. מי הרג את קין?
נמך, כן.
זה לא ככה. כתוב במדרש,
כתוב בתורה,
כתוב ככה.
ויהי בי יושם בשדה, ויאמר,
סליחה, כתוב, ויאמר קין אל הבל אחיו,
ויהי בהיותם בשדה,
ויקום קין אלאב אל אחיו יארגהו".
זה הפסוק.
אז א', לא כתוב מה הוא אמר.
כתוב, ויאמר קין אלאב אל אחיו,
ואז, לא כתוב מה הוא אמר לו, ואז ויקום קין.
אז המדרש משלים פה את התמונה.
המדרש אומר שהבל רצה להרוג את קין.
בגלל מה שאמרתי לכם.
כי לא ניתן לו מקום, אלף בהמית שלו.
בשום מקום הוא לא יכול להגיד אני, בכל מקום הוא היה הבל.
ואז קין אמר לו, מה, תהרג אותי, מה תגיד לאבא ואימא? אין אף אחד בעולם, זה רק אתה הרוצח.
כולם ידעו שזה אתה.
ואז אביל אמר, וואי, נכון, הרפא, ואז ויקום קין, יעלה ולחיו וירגעו.
קין קם והרג את אביל.
איך אני יודע שזה...
נאמר ככה, למה חז״ל פירוש את הפירוש הזה?
בגלל שרואים בהמשך שהקדוש ברוך הוא דן את קין כהורג בשגגה ולא כרוצח.
אם הוא רוצח, איזה גזר דין מגיע לרוצח?
מוות.
מה יהיה עם האנושות? האנושות תמשיך, מישת ילד אחר.
אם הוא רוצח בשגגה, איזה עונש מגיע לו?
גלות, הוא גולה, נבנה תהיה בארץ.
אז זה גלות בגלל שבעצם היה בסוג של הגנה עצמית.
אז הבל רצה בהתחלה להרוג את קין. למה הבל רוצה להרוג את קין? כי אין לו מקום!
זה הכתר של הנפש הבהמית. הנפש הבהמית, השורש החיובי שלה הוא,
אני צריך מקום. אני.
עכשיו, אני אומר כאן במאמר מוסגר הכי בעולם, בסדר? תשימו לב,
במיוחד אצל גברים, שזה עם ממש דפוק,
שחלק גדול מהוויכוחים שמגיעים לרצח ממש, כמו קין והבל, זה סוגיות של מקום.
הכי מטומטמות בעולם.
הכי מטומטמות במה שאני אומר, כי מישהו תפס את החניה.
שולפים סכין.
מישהו חתך מישהו בכביש.
אז הוא חתך אותך, אז מה קרה? בסדר, תתן לו, שיצא לשלום.
כמו שעכשיו, בשבועות האחרונים, אנשים הוציאו ממש סכינים ורצחו אחד את השני, בגלל מה? כי
כאילו התחושה, זה נשען, כמובן, אני לא ברחתי להצדיק את ההתנהגות הזאת, אבל מה זה נשען?
זה נשען על איזו תחושה חוויה שאני חייב שיהיה לי מקום,
והוא נגע לי במקום.
הוא לא נגע לך במקום,
זה לא המקום שלך בכלל החנייה, הכל בסדר, תוותר.
אבל בבסיס, בעומק,
אדם אומר, אני חייב שיהיה לי מקום, בשביל זה באתי לעולם, כדי שאני אהיה נוכח.
זה הכתר של הנפש הבאמית, אבל משם היא מתחילה להידרדר.
מה זה החוכמה
של הנפש הבאמית?
זה החוכמה.
צריך לאכול?
כן.
טעים?
חד משמעי.
אנחנו מרוקאים, אנחנו אוהבים לאכול טעים, כן, לא מצוין.
מפה ועד
עולם ההתפייטות,
ואני נזכר בסבתא, ואני מביא את הנפש של ילדיהם, וכל ה...
מוחין שמשקיעים בדבר הזה, שהוא בסך הכל אוכל.
הוא בסך הכל נמשך את ההנאה שלו הרגעית, מפה עד פה, וזהו, נגמר הסיפור.
זה way over. כלומר, יש יכולת מדהימה לנפש הבהמית
לעסוק בהשכלות
ברזולוציות מטורפות
של ענייני העולם הזה שלא שווים הנחה. כלומר,
תקתק את העניינים, תעשה את זה, ויאללה, תמשיך הלאה. כאילו, סבבה, צריך לאכול, טעים, בריא, הבנו את העניין. בסדר, לא עכשיו...
נכון, לפעמים אתה צריך מתרגם, שיתרגם לך את התפריט, אתה מגיע לכל מיני אולמות וזה.
מה, מה, מה קורה? אז מה, מה אוכלים בסוף? תגיד לי, מה כתוב?
פונצ'נצ'ו על עלי ריזוטו, עם מוגשים במוקפץ, עם סיומת ארוכה וכל מיני כאלה. בסוף בא לך איזה עלי חסה, עם דובדבן, עם קיסם למעלה, עם מנגו.
אתה יוצא רעב, הולך לאכול איזה פלאפל בחדרה ליד.
נכון?
אתם מכירים את החוויה, כן?
כלומר, אף אחד היום, בגלל כל העולמות המודרניים, אף אחד לא רושם את הצ'ק לפני כבר. אתה אומר, קודם כל אני אראה מה מגישים, אחרי זה אני אראה מה אני... מה?
יש לך 500 שקל, אז מה נגיד? כן?
יאללה, נו, אז יש לו תיצור מכאן רעבים, כי גם אנשים מאמינים את העם. יצר אמין, כן, נכון.
שם יש פחות כאילו, אני מרגיש,
אתה יכול לראות איך אנשים בתוך העניינים שהם חשובים, שלא, דברים חשובים, אבל מתחילים, בית, בית צריך להיות מעוצב,
בית צריך להיות נעים,
בית צריך להיות זה,
אבל יש כאילו קונספט לבית, יש כאילו זה עצבי,
ענייני, ופה ושם, כאילו תורה שלמה,
זה כול הבית,
כולה בית, בסך הכל גרים בבית הזה.
אני רואה את זה גם באופניים.
דימרסיה, כשאני רוכב על אופניים, אופני שטח וכל זה, אופניים, בסוף, בסוף.
זה כלי, מה זה פשוט?
כלי פרימיטיבי לגמרי. זה שני גלגלים, שרשרת שמחברת ביניהם, וזהו.
שילדה, בולמים,
בולמים שם, בולמים כאלה, בולמים אחרים, כזה, פה, קשים, משמשים, הכל מיני דת, פלפולים, אתה לא יוצא מזה.
כי בני אדם יש להם שכל,
והם צריכים להשקיע אותו איפשהו.
אז אם הוא שקוע בתורה, מצוין, אם הוא לא שקוע בתורה, הוא מתחיל להיות שקוע באבלים.
בסדר? בכל מיני...
צריך לדעת את זה. אז יש שכל
של הנפש הבימית, חוכמה של הנפש הבימית. יש בינה,
גם כן,
של הנפש הבימית, שאדם מתבונן בדברים, כמו שאתה הולך לדם למוזיאונים,
מתבונן בדברים,
מעמיק בהם חקר, דברים שלא כל כך צריך להתבונן בהם,
נכון?
יש דברים שצריך לעשות אותם בהעברה בעלמא.
בהעברה בעלמא, בסדר, כאילו, מסתכלים,
ולא צריך עכשיו יותר מדי להתבונן ולהעמיק, כי זה...
אתה לא רוצה שהנפש שלך תהיה שקועה בתוך איזשהו משהו,
נכון? לגמרי, בתוך איזה דבר.
לא, מתבוננים בדבר, מעמיקים, איך אני יודע לדעת?
אז תפארת נהפכת מרחמים להתפארות.
כל עולם הרשתות החברתיות.
היי, הלו, שימו לב אליי!
שמתם לב איפה הייתי לאחרונה?
לא עשיתם לי לייק, תעשו לי לייקים, מה קורה?
הלו, הלו, הייתי, הייתי, וזה.
ותשמע, איפה אני? בקטאר? תקשיב, אני בקטאר, חבל לכם על הזמן.
כל אחד צריך לספר מה הוא עשה, ולהתפאר, ולהתנפח, ולהתפאר.
ספירת התפארת נהפכת להתפארות בנפש הבהמית.
הלחץ הדחוף הזה לספר לכולם מה עשיתי.
עכשיו, אתם יודעים שזה יוצר חברה אומללה.
למה?
כל מי שנמצא בכל הנטווקינג הזה, כל השיטות החברתיות, מה כולם מעלים?
את הקטעים המגניבים. אז האדם יושב בבית,
הוא אומר, בואו, לכולם איזה כיף להם, כולם, תראה איזה ההוא שמה, ורק אני תקוע כאן בבית עם אשתי וזה, עם הילדים, מה זה זה?
כלומר, הוויזואליה היא שכולם עושים דברים מגניבים, ההוא קופץ מאיזה מפל, ההוא כרגע בטיול ג'יפים,
ההוא מטייל בחו״ל, ההוא חוזר מחו״ל, כל המעלים, מעלים, מעלים, ורק אני הולך לעבודה.
אתה מרגיש שהחיים שלך דפוקים.
כל הזמן החיים דפוקים, כל הזמן, מכל רגע.
זה נכון שאצל כל אחד,
אבל אתה אדם עטוף ברגעים שווים, ורק הוא חי את החיים האמיתיים.
אז החיים האמיתיים נהיים דפוקים, בסדר?
עכשיו זה מגיע לדברים מטורפים.
שני סיפורים, מעניין אתכם הסיפורים האלה?
אחלה, זה מה שחשוב שעניין אתכם.
שני סיפורים, סיפור אחד, משהו אחד שקראתי, שיש היום
מין תופעה כזאת שאנשים באים לעשות ניתוחים פלסטיים.
למה?
הוא רוצה להיות דומה לאיזה... היא רוצה להיות דומה לאיזה מישהי שירתה. לא, לא, לא.
אנשים רוצים להיות דומים לעצמם
בתמונות המפולטרות שהם מעלים ברשת החברתית.
בסדר?
אדם מצלם את עצמו, יש אפשרות היום לפלטר את התמונה,
שייף את הצבעים, מסדר את הזה, אתה מעלה את הז'נגלר.
או,
ואז אתה מסתכל על המראה, אתה אומר, איך זה מכוער אני.
מה זה?
בתמונה אני הרבה יותר יפה.
כלומר, המציאות אין מציאות, והאדם עבר לחיות ב...
ועכשיו הוא רוצה שיסדרו לו את המציאות לפי התמונה.
לפעמים אתה רואה כל מיני תמונות, חבר שלך שולח תמונה מנמל תל אביב.
מה זה נמל תל אביב?
בחיים לא ראיתי את הים שם ככה בצבעים.
הייתי שם מלא פעמים.
נכון? כן, אחי, זה נמל תל אביב, אבל ככה.
שדרגתי את הנמל, שדרגתי את זה, נכון?
אז כל מקום שאתה מגיע, אתה מאוחזר, העולם כאילו בשחור לבן.
דופקים את החיים.
ספירת התפארת נהפכת להתפארות.
חסד, גבורה, תפארת. נצח
מהנפש הבהמית זה הרצון, איך, איך, איך,
או עוד מעט דברים טובים, או להתנצח.
אתה רוצה לנצח.
ניצחון.
אני רוצה לתת אותם ממך. תחרות, כן?
הנצח הוא, כמו שאתה אמרת, בנפש האלוקית, זה היכולת לנצח את המציאות בצורה עקבית ולהכריע אותה לטובה.
פה זה לא אכפת לי אם זה טוב או רע, העיקר שאני אנצח.
לא אכפת לי מה, העיקר שאני אשיג את ה...
את ה...
כן, נגיד, הפוליטיקה מאוד שמה, ההתנצחויות, אף אחד לא אומר בחיים טעיתי. מה פתאום, אני טעיתי? בשום פעם לא, מעולם לא טעיתי.
נכון? יש כזה משפט,
אני אף פעם לא טועה, פעם טעיתי, זה היה בטעות.
כן?
אפילו...
לא, אתה צריך להבין.
אז זה ספירת הנצח בנפשבהמית, שאדם רוצה להתנצח,
להיות זה, שהוא תמיד יהיה עילון, שהוא תמיד יהיה לו את המילה האחרונה,
שהוא אומר, תשמע, אמרתי לו, בסוף שלחתי לו, מה נראה לך, זה,
שלחתי לו, וישר יצאתי מהקבוצה וסימנתי אותו, כל מיני כאלה.
אז זה הנצח.
ובספירת ההוד,
כן, אמרנו שבקדושה ההוד זה תמימות, וההוד זה,
כן, אז ב...
הנצח בנפש האלוקית זה ספירת הביט... זה ספירה ש...
זה רגל ימין, זה היכולת
להכריע את המציאות לטובה.
בצורה עקבית, בצורה... זה כמו דף יומי. דף יומי זה בנצח, בסדר?
אני אגמור את השס בעוד שבע שנים, אבל כל היום אני נותן ביס.
לאט לאט אני מנצח את השם. ביס, ביס, ביס, ביס, ביס, ביס. בסדר? נצח עוד ועוד ועוד.
ההוד זה לדעת להגיד תודה.
ההוד זה בקדושה.
לדעת להודות.
לדעת להגיד תודה.
בנפש הבהמית, ההוד נהפך למה?
שמעתם את התופעה של התקרבנות?
כל העולם השם חוץ ממני.
שמעתם את זה?
הנפש, כולו.
אתה יודע למה אני לא מצליח?
להגיד לך לו קודם כל, א', ההורים שלי דפקו לי את החיים.
א',
וב', אתה יודע איפה למדתי, בתיכון המורה לא שם עליי.
וג', בצבא, גם כן, המפקדים וכל זה, והתפלטו אותי. וד', ובכלל, כל המציאות, וכל החברה, וכולם זה, ו...
בני אדם מתקרבנים בתוך העולם שלהם, וטוב להם, והם מעלים את הקשיים שלהם, וכולם רחמים עליהם, מנחמים אותם, במקום לתת להם סטירה, יאללה, תזית את עצמך.
איניור נוץ. אה? מוזיקה מתרדמנים.
כן?
נכון, רע לי, דפוק לי. איך, איך? רעתי וזה, זה הכל אמורה להעבר אותי, עשוי לי ככה. כן.
מה זה?
כן, זה מסכנות בכל מיני סגנונות. למה זה עוד?
בעוד אתה כאילו מודה, בקדושה אתה אומר תודה, לא היה לי וקיבלתי, אני אומר תודה.
זו ספירה של כאילו,
של כאילו הפנמה, של איזושהי הודאה בנזקקות.
בקדושה זה שאדם יודע להגיד תודה לאחרים,
שהוא יודע להודות בטעות,
אבל כשאתה מעצים את זה בנפש הבהמית,
זה נהיה קורבנות?
דפקים אותי.
דפקים אותי, כן.
זה מקום מאוד מאוד נכבד, במיוחד שכולם ככה מלטפים את הבן אדם, כן, לא, אתה צודק, מה קרה, אסור לך, ואתה אומר, וכל זה.
במקום שמה,
תיקח אחריות על החיים שלך, חביבי, בסדר, זה המצב.
יכול להיות שהיה לך באמת תנאים כאלה ואחרים, קח אחריות, תתקן, כן.
איך בן אדם שולט על זה?
איך?
איך בן אדם שולט על זה?
על מה?
עכשיו, בזה הרגע שאלת את השאלה של כל ספר התניא. אם אני אענה לך, אני יכול לסגור את השיעור.
אין לי שום אינטרס כזה.
אנשים פה משלמו הרבה כסף, אני מרוויח.
אבל זו השאלה.
אנחנו כרגע, אמרתי, בתחילת השיעור, אנחנו כרגע רק מתארים את הנפשות.
אחרי זה אנחנו נדבר על איך מצליחים להיות בהוד בקדושה ולא בהוד בקורבנות.
אבל תבינו שהבינוני, כל הזמן הוא נמצא על התווך הזה, בסדר?
ואיך נמצאים בנצח בקדושה ולא בנצח של ה...
איך אתה מנצח בלי להתנצח,
כן?
ביסוד, טוב, זה מה ש...
רבי יוסף חיים, זה מה שקשור אליך.
ביסוד, במקום שספירת היסוד תהיה השפעת חיים בצורה מדויקת ופוריה,
fruitful way, אומרים באופן זה,
היסוד נהיה השפעות זולות,
השפעות לכל עבר, כולל בקצה האחרון, הכי עבה, הכי הכי גס,
במקום חיי נישואין בקדושה ובטהרה עם אישה שכרת את הברית נישואין ויש מסגרת שגם כוללת בתוכה אחריות נפשית וגם כוללת בתוכה אחריות כלכלית ובתוכה חיי אישות,
פריצות מינית,
כן, שלוקחת את היסוד, משפריצה אותו לכל עבר.
ואדם מפזר את כוחותיו ואת זרו לכל עבר עם האי ועם האי ועם ההוא,
וכל ככה,
זה היסוד בנפש הבהמית, שזה דבר מאוד מאוד חזק, זה כוח מאוד מאוד חזק, אבל הוא לא נמצא בבינה, הוא נמצא ביסוד.
הוא נמצא מאוד למטה.
אז זה גורר את כל האנשים.
בסדר?
ומלכות
היא ממש דבר והיפוכו. במקום, יש כזה משל נאה,
אומרים שהעולם מתחלק לכלבים וחתולים.
בני האדם מתחלקים לכלבים וחתולים.
בסדר?
ביחס לעצמם ולבורא ברח.
מה כלב?
כלב, הוא רואה שהבעלים,
הבעלים מוציא אותו לטיול, מחזיר אותו מטיול, נותן לו לאכול,
אומר לו שב, אומר לו זה, כאילו זה. אז הוא אומר, אוקיי, אני כלב, הוא הבעלים,
אז אני צריך לקבל את המרות שלו.
וחתול רואה שהבעלים מוציא אותו, מביא אותו, נותן לו לאכול, אומר לו, אוקיי, אז אני הבוס, הוא משרת אותי, בסדר?
אז במקום שהאדם יגיד, במלכות,
כמו שאמר אחלה זמר הזה שבעולם, שלומי שבת,
נכון, הקדוש ברוך הוא הוא מלך,
ואני עבדו, עבדו.
סבתא שלי הייתה אומרת, עליה שלום, סבתא חנה,
היו באים אוכלים, וככה מרוקאים הולכים לאכול וזה,
וחלק מהדודים הם מסורתיים, וזה.
כשיצא שיברכו ברכת אמנון, הייתה אומרת,
סוויס לאו, סוויס לעבדו.
חצי לאלוהים וחצי לעבד.
אנחנו חצי אכלנו, קיבלנו לעבד, עכשיו חצי לאלוהים, תברכו.
סוויס זה קצת, חצי.
אז במקום שהאדם יגיד, אני על הארץ והקדוש ברוך הוא מלך, זו ספירת המלכות,
מה קורה בנפש הבימית?
אני מלך.
אני המלך,
נכון?
אפשר לראות
ילדים, אני רואה פעמים על האוטו,
קשקשים כל מיני קישושים,
עטרה המלכה, איזה כתר כזה, נכון? דוד אומר כאילו, כותבים את השם וכזה למעלה,
כל אחד חושב שהוא מלך, כולם מלכים, מי הנתינים? אם כולם מלכים אז אין עם, אין...
אז האדם הוא המלך, אני המלך של הכול, הכל מגיע לי, הכול שייך אליי, אני המלך, נכון? יש משאיות כאלה,
סקניה,
The king of the road.
מנסע כזה. אני מלך הכביש, אתם מפריעים לי. זוזו. אז כשאדם חושב שהוא מלך, אז הוא מתנהג בהתאם, וכן, על זה הדרך.
אה, זה בכוחות וגם בלבושים.
נכון? אמרנו עשר כוחות ושלושה לבושים.
דיברנו על זה. אה, לא דיברנו על דעת?
לא דיברנו. סליחה, פספסתי?
וואי, זה הכי חשוב. סליחה, איך פספסתי את זה?
אז
דעת הבאמית
זה העבודה זרה החדשה של כל הדור הזה.
וזה,
תרגש אותי.
עכשיו,
זה דבר ממש כיף להתרגש,
אבל רק צריך לשאול שאלה קטנה אחת לפני כן. האם הדבר שאני מתרגש ממנו הוא דבר ראוי וערכי?
אם הוא לא ראוי ולא ערכי, אני גם לא רוצה להתרגש. מה פתאום?
מה, העיקר שזה יהיה מרגש.
העיקר שזה יהיה מרגש.
לא משנה אם זה טוב, לא טוב. העיקר שזה יהיה מרגש.
זה יהיה מלא. מה?
התורה.
וגם אפילו הנפש הישרה של האדם.
אבל ודאי התורה.
אנחנו רואים את זה כל היום, נכון?
אמת ויציב ונכון.
כן,
נכון.
אנחנו עוד נדבר על זה, אבל רק להגדרה שלך היא הגדרה מאוד מאוד חשובה, כי כשאני מתרגש, אז אני מרגיש יותר את הנפש שלה באמית.
כאילו היא בשיאה, וואו.
רגע, אבל זה נכון להתרגש מהדבר הזה?
אדם עכשיו שומע איזה שיר,
שיר כזה,
שיר שמדבר, לא יודע, שיר דיכאוני, שיר כזה שמכניס אותך לאיזה דיכאון, אתה נורא מזה, וואו, זה טוב לך להיות במקום כזה דיכאוני? זה ייתן לך,
יעשה לך טוב בחיים אחר כך?
או איזה מוזיקה טראנס, שגם כן, עם כל מיני יסודות כאלה אלימים. זה טוב לך להיות אחר כך אלים?
אתה הולך, אדם רואה איזה סרט,
וכל הסרט עוסק בכל מיני, לא יודע מה, באישה שבוגדת בבעלה, וכל זה, והסרט נורא נורא מרגש. מה מרגש?
זה טוב להתרגש מדבר כזה?
תשאל את עצמך לפני שאתה מתרגש, לפני שאתה פותח את לבבך להתרגש,
לספירת, אם זה נכון.
לכן אמרתי, אנחנו אומרים קודם כל אמת ויציב, ונכון וקיים, וישר ונאמן.
קודם כל,
כל זה, אם זה ערכי, ורק אחר כך
והאהוב וחביב ונחמד ונעים ואורע ואדיר ומתוקן ומקובל וטוב ויפה.
רק אחר כך זה זה.
אז זו ספירת הדעת והמלכות אמור.
דעת זה הרגל, זה מה שקושר את כל מה שאני יודע לעולם הרגשי.
אז ספירת הדעת היא הרגש. אז בנפש הבהמית
זה פשוט, המטרה היא להתרגש, זה הכל.
זה הכל, אם זה נכון, לא נכון, העיקר שיהיה מרגש.
בסדר?
ובלבושים, מחשבה, דיבור ומעשה.
עושה בעצם מה שבא לה,
מה שמהנה אותה, היא עסוקה בעיקר בקבלה ולא בלקיחה.
בדיבור, הדיבור הבהמי,
הוא הרבה פעמים דיבור ציני,
הוא דיבור פוגע,
הוא דיבור שבו האדם מפאר את עצמו.
זה דיבור שחוזרת בו המילה אני, אני, אני, אני, אני, אני, אני.
אתם יודעים שהצדיקים לא משתמשים בכלל במילה גאה.
המילה הזאת היא מעושה ולא עולה על הפה שלהם.
יכולים להגיד אני שמח. ראיתי, שמעתי את זה בשם הרב מנהר,
שהוא היה מאוד רגיש לזה,
ופעם היה שבע ברכות לנכדה שלו,
והחתן קם לדבר,
והוא רצה להגיד, החתן, שהוא מאוד שמח, שהוא זכה להצטרף לכבוד משפחה,
אז הוא אמר, אני ממש גאה,
הוא לא הסביר לו את הדודה, הרב מנהג אברהם לא גאה, אל תגיד גאה.
הוא לא מבין מה, תגיד שמח.
אחרי שקראתי את זה, אז ככה התחלתי לשים לב, נגיד, ראיתי פעם ראיון עם הרב עובדיה,
זכר צדיק לברכה, אז הכתב שם אומר לו,
כבוד הרב, אתה בטח מאוד גאה, והוא רצה להמשיך את המשפט על כל ההישגים שאתה, הוא לא יודע, הרב דפק על השולחן ואמר לו, לא גאה,
שמח.
אותו משפט.
המילה גאווה מעושה,
לעומת בנפש הבהמית, בדיבור.
זה אנשים שכל הזמן אומרים, תשמע, אני רוצה להגיד לך, קודם כל, המילה אני מאוד חביבה עליהם. יש כאלה אומרים, תראה, אני חמש פעמים,
תשמע, אני רוצה להגיד לך משהו קטן, אני אמרתי תמיד, אני אומר, אני גם אגיד הלאה, ואני אדבר על עצמו, דיבור, דיבור.
אני חושב שבאמת מרבה בלדבר, כי כשאתה מדבר הרבה,
אז זה עוד יותר תשומת לב, איך אין לזה הדרך.
ובמחשבה, כן, במחשבה, אני אסיים באיזה וורט יפה,
מתי יעקב אבינו יודע שהוא צריך לחזור חזרה לארץ ישראל?
כשבלילה הוא מתחיל לחלום על כבשים.
כל עוד בלילה הוא חולם על יצחק אבינו, הוא אומר, בסדר, ביום אני עובד, בלילה אני זה. אבל כשהוא מתחיל לחלום על כבשים בלילה,
כשהמחשבות שלו זה כבר כבשים, הוא אומר, אוקיי, הגיע הזמן לעצור.
כשאדם בלילה, או בנואל בן עצמו, חושב על איך...
אז גם מחשבה דיבור ומה זה. אז תיארנו כאן שני צירים,
נפש אלוקית מצד אחד, נפש בהמית, על הכוחות שלהם ועל הלבושים שלהם.
ועכשיו,
עכשיו, צריך לדעת ששני הכוחות האלה נמצאים, שניהם בבת אחת אצלנו,
מתגוששים ביניהם,
ושאלתך היא שאלת השאלות איך
מצליחים ליצור את הסינרגיה הראויה, זה נראה בעזרת השם בשבוע הבא, שבת שלום.
