אנחנו נפגשים כדי ללמוד אגדות חז״ל.
השם העשיר הוא כל סך חכמינו.
אנחנו מספרים סיפורים של חז״ל ומנסים ללמוד אותם היום.
סיפור מתוק מהגמרא, מסכת תעניד, דף כב, עמוד א'.
תכף תראו גם למה אני מאוד אוהב אותו.
יש פה איזה משהו שהוא, נגיעה אישית יש לי בסיפור הזה.
אז בואו נקרא אותו וננסה קצת להעמיק בו, בסדר?
בני עולם הבא, זה הסיפור.
רבי ברוקה חוזה,
אבא שכיח בשוקה דבי לפת. הוא היה מסתובב הרבה בשוק הזה, שנקרא שוקה דבי לפת.
ואבא שכיח אליהו לגבי.
אליהו הנביא,
גם אליהו התשבי וגם אליהו בן יצחק,
היה מתגלה אליו, תדיר.
יש כאלה צדיקים שזוכים לגילוי אליהו, נכון?
שהבת לפני שהבת שלי ילדה, אני הייתי בטוח שיש לה,
לא גילויון ממש, יש להם בת.
ילדה ביום שלישי, לא יודע למה, בשבת התחלתי לשיר
ארוך מעלני, כאילו פתאום,
ואני אומר, מה אתה שר? יש לה בת, אתה יודע שיש לה בת, נולד בן.
אז פיוט כזה.
טוב, אליהו הנביא מגיע, אז הוא, זהו, אתה כבר, אז רבי, רבי ברוקה היה לו,
אליהו היה נגלה אליו הרבה.
אמר לי, איכה באי שוקה בר עלמא דעתי,
רבי ברוקה שאל את אליהו, תגיד, יש כאן בשוק הזה בני עולם הבא?
מה זה בני עולם הבא?
בסדר, תזכור את השאלה. כלומר, קודם כל צריכים להבין מה הכוונה בבני עולם הבא. בפשטות כרגע מבינים, אנשים כאלה שאחרי 120
הם יקבלו עולם הבא, לכאורה.
תכף נראה אם זה ההסבר.
אמר להם, לא, אין פה.
או, זה קשה להגיד דבר כזה, כאילו, אין פה בשוק אפילו אחד שהוא בן עולם הבא.
כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, נכון?
אז זה קצת מוזר.
התשובה, טוב.
הדאחי והאחי,
תוך כדי הדיבור שלהם,
חזה לאהו גברא ראו איש
דאבא סאיימם מסנאי אוחמי, היה לובש נעליים,
אוחמי זה כהות,
נעליים אדומות אולי, נכון? אוחמי זה אדום, כן, כמו אוחמוניה נדמה לי.
ולא רמי חוטא דתכלתא בגלימי, והיה הולך בלי תכלת.
הכוונה כאן זה לא שהיה הולך עם ציצית בלי תכלת,
אלא היה הולך בלי ציטית בכלל.
בסדר? הגמרא קוראת לציצית
על שם
המצווה תכלת, כן.
אז מסכת תענית זה המוראים, זה אומר שבזמן המוראים עדיין הייתה תכלת.
וזה היה דבר תימה שאדם הולך, יהודי הולך בלי תכלת. איך יכול להיות דבר כזה?
אז לכן הסיפור, זהו, אפשר לעשות את השיעור.
זה ממש מתוק.
אמר להי בר-עלמא דעתיהו, היהודי הזה הוא בן העולם הבא.
אפילו שהוא הולך עם
נעליים, מסע נעוך מזה היה נעליים שככה גויים היו רגילים ללכת,
ובלי ציצית ובלי כלום.
טוב, אז הוא הגיין אותו לדעת.
רהט באתרי, רץ אחריו, אמר לי, מאיה עובדך? מה אתה עושה?
מה אתה עוסק?
אמר לזיל, אהידה ביתה למחר. תלך, תבוא מחר, עכשיו אין לי זמן להגיד לך.
למחר, אמר לי, מאיה עובדך?
למחרת הוא אומר לו, מה, מה אתה עושה?
אמר לי, זנדוקנה אנא.
זנדוקנה זה סוהר.
אני סוהר.
ואסר נא גברי לחוד ונשה לחוד.
אני דואג להפרדה בבתי הכלא,
שיהיה גברים לחוד ונשים לחוד, כדי שלא יהיה פריצות.
ורמינא פוראי בין האנה לאנה כיחידי לא הליתי לידי איסורה.
ואני גם שם את המיטה שלי בין הגברים לנשים, כדי שלא יבואו לידי איסור.
כי חזינא בת ישראל דיהבן נוכרים עליה עינייו, כשאני רואה איזה בת ישראל שהתגלגלה לכלא,
והגויים רוצים ככה לשים עליה עיניים,
מסרנה נפשי ומצילנה לה, אני מציל אותה, מוסר את הנפש.
כנראה, אם אני מבין נכון, הוא היה פשוט מבריח אותה מהכלא, משחרר אותה.
למרות שהם היו תופסים אותו, אז זה כמובן היה מסכן את עצמו.
יום אחד אבה נערה מאורסה גבן, דאבו יאהבו והנוכרים עיני יום אחד.
הייתה שם נערה מאורסת שנוכרים נתנו בה את עיניהם.
שקלי דורדיה דחמרה ושדה אליה בשיפולה ואמרי
דיסטנא היא.
לקחתי שברי יין וזרקתי לה על הבגדים ואז אמרתי לה גויין מה אתם נוגעים בה היא עכשיו במחזור אל תיגעו בה כאילו בסדר ככה הצלתי אותה.
דיסטנא זה במחזור.
אמר לי מה היא טעם מלאת לחותי ורמת משנא וחמא אז למה הטבלי ציצית והולך עם
נעליים של גויין בסדר אתה סוער אבל אין סיבה שתתלבש בצורה הזאת
אמר לי
איילנא ונפיקנא ביני נוכרים.
אני ככה מסתובב בין הגויים.
כי איכי דלולידא די יהודה אנא, שלא יזהו אותי שאני יהודי.
כי אבו גזרא גזרתא מודנה לו לרבנן, ובאו רחמי ומבטל גזירתא. וכשאני שומע איזה גזירה שגוזרים על היהודים,
אני הולך ומגלה לחכמים,
והם או שמתפנלים ומבטלים את זה או שעושים כל מיני פעולות שוחד או מה שצריך לתת למי שזה כדי לבטל את הגזירה.
אז אסור שידעו שאני יהודי, כי אחרת אני לא אצליח לגלות את הגזירות.
ומאי תמה כי אמינא לך,
מה אנא מהי עבדך, אמרת לי זילא עידנא בתא למחר, ולמה כששאלת לך מה אתה עושה, אמרתי לי תבואי מחר?
אמר לי, באי שעתה, בדיוק כשדיברת איתי, גזרי גזרתא, גזרו גזירה,
ואמינא אמרתי לעצמי ברישא אי זיל ואשמע לו לרבנן דליבאי רחמי עלא דמילדאו. קודם כל שרבנן ידעו מהדבר הזה ויתפללו על זה ורק אחר כך אני אז לא היה לי זמן
לדבר איתך.
טוב עד כאן סשן ראשון.
הדאחי ואחי תוך כדי הדיבור אטוה אנחתרי אטי
באו עוד שני אנשים.
אמר לאליהו לרבי ברוקה
הנח נמי בני עלמא דעת איננו, גם הם, גם הם בני עולם הבא.
אז עזה לגביי, הוא רץ אליהם.
אמר לו, מהוי עבדייכו? מה אתם עושים?
אמרו לו, אינשי בדוכי ענן, אנחנו אנשים מבודחים
ומבדחינן עציבי.
אנחנו משמחים אנשים עצובים.
כמו נגיד היינו אומרים היום ליצנים רפואיים כאלה.
אינמי, חוץ מזה,
כי חזינן בי טריידי היטלו תיגרא בעדייו,
כשאנחנו רואים שניים שרבים ביניהם,
תרחינן ועבינן לאו שלמה.
זה הסיפור.
סיפור חסידי בגמרא,
בדיוק.
אז הסיפור הזה צריך כמובן להעמיק בו,
דרכם של חזל,
ננסה להבין מה יש כאן.
אז קודם כל, לדעתי הסיפור הזה הוא מבטא שתי קצוות,
שני ניגודים כמעט,
לשאלה הגדולה,
איך ניתן לזכות להיות בן עולם הבא.
וקודם כל, מה זה הגדרת בין עולם הבא?
אז בשונה ממה שאמרנו בהתחלה,
שבין עולם הבא זה מישהו שאחרי מאה ה-20 יש לו חלק לעולם הבא שכר,
זה כנראה לא הכוונה כאן בסיפור,
אלא הכוונה, כי אחרת,
זאת אומרת, כל השוק הזה אין אנשים שיש להם, כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא.
בין עולם הבא, זה כמו שאני אומר, בן בית.
הוא בן בית
בדבר הזה, נכון?
או כמו שאני אומר על מישהו,
כשאתה אומר על מישהו שהוא בן,
כן, כמו בן בית, כמו
כאילו אחד שהוא מאה אחוז במשהו מסוים, בסדר?
בסדר. אני,
אל תירא אותי ככה, אני בן בית שם, אני לא, בסדר? אני
בן עולם הבא, הכוונה, הוא בעולם הבא זה אחד.
זה לא שיש לו חלק לעולם הבא, הוא בעולם הבא זה אותו עניין, הוא הבן של העולם הבא.
או זאת שאלה רצינית מאוד, מי הוא בן עולם הבא?
לא מי שיש לו חלק. חלק לעולם הבא יש לכל אחד מישראל, יש לו חלק לעולם הבא.
בוודאי לכל אחד מישראל יש חלק מן המעשים שלו, הם מעשים ראויים שמזכים אותו להיות.
אבל בן עולם הבא?
אחד שהוא...
זו המציאות שלו.
הוא 100% כולו בעולם הבא.
זה באמת...
ואז יוצא הגדרה שאנחנו חוזרים עליה הרבה מאוד בחבורה,
שהכוונה הוא שואל אותו מיהו
בן עולם הבא פה, בעולם הזה.
זאת אומרת, אל תדבר איתי אחרי 120. יש כאן בשוק אדם
עכשיו הוא ניתן להגדיר אותו כבין עולם הבא. בקיצור, אני אנסח את זה בצורה יותר מובנת לנו.
האם? הוא שואל אותו, האם יש כאן מישהו בשוק הזה
שחי את האידיאל והשליחות שלו ב-100%
ואז הוא בין עולם הבא כבר בעולם הזה, הוא הביא לעולם הזה שלו
לחיים פה את השליחות,
את הייעוד, את המשמעות, כי הרי אמרנו שעולם הבא זה עולם המשמעות,
והוא חי את זה ברמה של 100%.
יש פה בשוק? הוא התחלם אמר לא, אין פה.
אין פה, יש פה 80, 90, 70, 100% אין.
אין. אדם שהוא יום ולילה, 24-7,
נמצא רק בשליחות שלו.
טוב, תגידו, מה, אין רבנים בשוק הזה?
אין מלמדי תורה וכל זה? יש.
אבל האנשים האלו,
הם אומנם עוסקים בשליחות שלהם, אבל יש להם גם
שמחה מהדבר, הנאה, סיפוק מהדבר הזה בעצמו. אז זה קצת כאילו פוגם בה.
בסדר, זה לא מאה אחוז, כי יש בזה גם, אנחנו בני אדם.
נכון? אז גם יש בזה גם צדדים של...
נכון?
רופא,
נגיד,
עוסק בלרפא את כולם וכל זה,
אבל לרופא יש לו גם מעמד חברתי גבוה,
מכבדים אותו,
פועלים את דעתו,
לפעמים אפילו
פועלים בגוף שלישי,
שהיו מכובדים, עושים שליחות, קצין בצבא.
עדיין יש שליחות,
אבל אי אפשר להתעלם מהצופה שלוש בצד.
נכון?
רובי כהן, כזה, אי אפשר להתעלם.
והלנגות, והזה, והזה, והשליטה, והכוח,
זה לא העיקר, זה אפילו לא זה, אבל זה מרכיב.
זה מרכיב, נכון?
תנאי שכר, תנאי שירות, אז
מאה אחוז
אין פה.
עד שהוא אומר לו, תקשיב, יש כאן מישהו.
יש כאן מישהו.
המישהו הזה,
כאילו, אקסטרים, קצה,
הוא חי מאה אחוז מהזמן בשליחות שלו.
אבל בואו נשים לב
שאין לו מזה
שום הנאה חברתית בעם ישראל, כי הוא נראה כמו גוי.
כלומר, מי שעובר ברחוב ואומר, זה מתבולל, אז אל תסתכלו עליו בכלל.
הוא סוהר
בבית כלא,
כנראה של הרומאים או הבבלים, מי שהיה שם, סוהר משת״פ, בקיצור, משת״פ.
איך אומרים משת״פ בערבית?
עמיל.
עמיל, משת״פ עם הגויים.
הוא מפרנס, הוא רוצה כסף, קיבל הצעה להיות סוער בזה, והוא סוער של יהודים, זה הכוונה,
הרומאים, או מי שלא היה כאן, אז הוא אמר, אתה תהיה אחראי על המחלקה היהודית והשב״כ הזה, אתה סוער של יהודים.
איך הוא היה בדיוק רואה בת ישראל?
לא, כי אתה רואה לפני כן,
כשהוא היה מפריד אותם גברים, אז מה, הגויים אכפת לו, שהגויים יהיו, זה? ברור שעל פניו,
זה הסיפור הזה,
הוא היה אחראי על
המחלקה היהודית,
על העצורים היהודים, ככה אני מבין.
אז אם ככה,
יש כאן אדם שאין לו שום הנאה לא סביבתית,
לא חברתית.
אתם יודעים מה? אולי אפילו התגלגל לזה, אולי הוא לא רצה,
אולי הייתה לו מצוקה, והוא שם נמצא במקום הזה.
ואז במקום הזה יש לו בחירה.
אפשרות אחת להגיד, גם ככה נמצא במקום הכי גרוע בעולם, גם ככה נמצא במקום הכי... אז יאללה, אני כבר... בואו.
אפשרות שנייה להגיד, אני במקום הזה
יהיה כל הזמן בשליחות,
במתח,
מתח חיובי הכוונה,
בזה כדי להציל כמה שיותר יהודים שהגיעו לכאן. אפשר גם להבין שגם יהודים שהגיעו לכלא, כנראה הם לא מהחלק הגבוה של החברה, יידרדרו לשם.
אני כל הזמן אהיה ב...
ואז
אנחנו רואים מה עושה כאן, נכון?
דבר ראשון,
גברים ונשים, מפריד אותם.
ושם את המיטה שלו באמצע.
אז מה זה אומר עליו?
שגם הוא נקי מאריות.
כי, אתם יודעים, סוער וזה, אולי הוא, יש לו הרבה יכולות.
הוא דואג שמי שהגיע לכלא,
יהודים לא יתפרקו מוסרית.
אז זה דבר גדול מאוד לא להתפרק מוסרית, גם כשאתה נמצא במקום נקי וטוב ונעים.
אבל הכלא מזמין את ה... יאללה, כבר כולם פה גם ככה, אז מה שבכלא נשאר בכלא.
והיכולת של אדם כזה להעיר למישהו עלומה מוסרית
בתוך מציאות שהוא נמצא בה, שהיא מורכבת, היא יכולת נפלאה מאוד.
הוא חי את השליחות הזאת. הוא אומר, נכון, אנשים יידרדרו לכאן והגיעו לכאן,
יגיעו לכאן למקום לא טוב וכל זה, אני אעזור להם, שלא יידרדרו עוד.
כאילו, לדעתי יש כאן איזה מדרגת התפתחות. בהתחלה הוא אמר, אני אדאג שלא תהיה כאן התפרקות מוסרית.
שמי שמגיע לכאן, כשהוא יצא מכאן, הוא לא יתבייש להסתכל על עצמו מרע.
ואז הוא התקדם עוד ואמר,
ואם תגיע לכאן בת ישראל ואני אראה שהגוי עם זה, אני אמסור את הנפש כדי להציל אותה.
הופה. כלומר, הוא מסכן את עצמו,
מסכן את התפקיד שלו, מסכן את החיים שלו אולי,
בשביל להציל בת ישראל.
ואפשר לשאול איך בת ישראל הגיעה לפה, לכלא.
כנראה גם לא עשת דברים לא בסדר, אז תסבול. לא.
למסור את הנפש.
ואז הוא מתקדם עוד שלב ואומר,
אפילו בת ישראל שבעצמה מגיעה לכלא והיא ככה, לא לגמרי מתנהגת בצניעות, באופן שהגויים נמשכים אליה,
גם לה אני אדאג, הוא עושה איזה טריק טכני כזה ודואג להרחיק אותה,
לפני שהוא ממלט אותה.
להיות דמות מוסרית בסביבה בלתי מוסרית,
זה מזכיר את יוסף הצדיק.
יוסף הצדיק נמצא בכלא, הוא נמצא בכלא,
לפי החשבון של חזל, עשר שנים.
והכלא במצרים זה בור, זה כתוב בור.
גם פה שמו אותי בתוך הבור. אז זה בור, פשוטו כמשמעו.
זה מתחת לפני האדמה, כנראה היו קצת חלומות מלמעלה,
אין תאורה,
אין כלום, הוא עשר שנים שם.
כמה זמן לוקח לך להיות בכלא טיפוס קשוח,
חשדן,
אכזרי, כלא?
כמה זמן לוקח לך?
כדאי מאוד שייקח לך מהר מאוד, אחרת לא תשרוד.
דקה וחצי.
ויוסף אחרי עשר שנים, כשהוא בכלא,
הוא קם בבוקר ורואה את שר המשקים ואת שר האופים שהם לא מחייכים.
הוא רק, אז אומרים להם, מדוע פניכם רעים היום?
אנחנו, לפעמים אנחנו לא שמים לב שהאישה שלנו לא מחייכת.
אשתך, האלה שלך כזה, עצוב, אתה לא שם לב.
ויוסף בבור, שאין שם אור, חשוך,
והם שני שרי משקים, והוא בכלא עשר שנים, הוא שם לב.
מה, הפנים שלכם לא מהירות כמו כרגיל.
תראו איזה רגישות הייתה לו.
והוא אומר להם אחר כך,
על לא עוול בכפי, כי גונב, גונבתי מארץ העברים, וגם פה לא עשיתי דבר כי שמו אותי בבור. הוא מחזיק עדיין את תחוש הצדק.
אז גם האיש כאן מזכיר לנו את יוסף הצדיק,
במובן שהוא פועל בסביבה מאוד מאוד מורכבת וקשה,
לייצר
מציאות
מתוקנת מוסרית.
ואז הוא מתפתח עוד ואומר, רגע, שנייה.
אם כבר הקדוש ברוך הוא הביא אותי למצב הזה,
התגלגלתי למצב הזה, התדרדרתי למה, איך שתגדירו את זה?
למה לא לקחת את זה עד הסוף?
עד הסוף.
ואז מה הוא מחליט לעשות?
להיות ממש מרגל.
הוא מוותר על כל הסממנים היהודים.
ושוב פעם, אם הוא מרגל, אז מה זה אומר?
שעם ישראל לא יודע מזה, אחרת יתפסו אותו.
אז הוא בעצם ויתר על כל לגיטימציה חברתית.
אין לו מחיאות כפיים, מסתכלים עליו ברחוב עם משתף וכל זה.
והוא כל יום מסתובב כמו גוי, שומע כל מיני דברים,
והוא הולך לחכמים לספר להם.
ומה יעשו החכמים?
לפי הסיפור, התפללו.
כלומר, הוא גם מאמין בכוח התפילה.
הוא מוכן לסכן את עצמו כדי להביא ידיעות לחכמים,
כדי שחכמים יתפללו.
לא כדי שהם יבטלו את הגזרה באמצעים ארציים,
אלא כדי שיתפללו.
וואו, איזה חסיד.
אז יש פה אדם שחי לגמרי באקסטרים,
על הקצה, נמצא באזורים מאוד מאוד מסוכנים,
מסכן את החיים שלו אחת לכמה זמן כדי להציל, להבריח איזה מישהי מהכלא.
מסכן את החיים שלו באופן יומיומי
כדי להביא ידיעות לחכמים,
תוך כדי שהוא מוותר על כל סמאן יהודי ובעצם סופג ביזיונות מכולם.
הוא חי כאן בעולם הזה את השליחות שלו של העולם הבא.
ללא שום הנאה.
אין לו הנאה חברתית,
אין לו, לא יוצא לו מזה כבוד,
לעולם לא ידעו מזה,
ואפילו כשמישהו כבר גילה את הסוד שלו,
הרי רבי ברוק הבעל אמרו לו, תשמע, תשמע,
אתה בן העולם הבא, אני יודע, גילו לי, תספר לי למה.
אז סוף סוף יש לו הזדמנות, לפחות מישהו אחד ידע,
אוי, סוף סוף באת, תשמע, לך אני יכול לספר, אתה יודע לך, אני רק עסוק פה כל היום בלהציל יהודים.
נכון? זה איזה מין צורך כזה, לפחות שמישהו ידע.
אתם מכירים את הבדיחה?
היה פעם רובי רפורמי,
ביום כיפור הלך לשחק גולף.
ביום כיפור.
ומה?
כל הכדורים נכנסו לו.
נדמה לי ש-11 חורים, וזה מכה ראשונה.
אז בשמיים,
המלאכים אמרו לקדוש ברוך הוא, מה זה?
משחק עוד יום כיפור, אתה נותן לו שכל הכדורים ייכנסו למכה ראשונה?
אז הקדוש ברוך הוא רואה להם, אתם לא יודעים,
הוא לא יוכל לספר על זה לאף אחד.
לא נעים לספר שיחקתי ביום כיפור, עלול.
להצליח משהו בלי לספר את זה, זה מה זה שווה?
נכון? בלי להעלות איזה תמונה, ככה לשלוח איזה רמז,
אז למה עשינו? אז מיותר.
כדי להצליח לא לספר משהו, אתה צריך להיות מאוד מאוד מאוד מדויק,
מאוד מאוד מאוד פנימי,
מאוד אומר, מספיק שאני והקדוש ברוך הוא יודעים את ה...
הסיפור הזה, האיש הזה, מזכיר לי את מי. אתם יודעים את מי?
את שמשון.
אני לא אוהב להגיד את המילים. אני לא אוהב את הצירוף שמשון הגיבור.
זה לא נראה לי צירוף של חז״ל, אלא שמשון השופט.
שמשון מתמנה להיות שופט של עם ישראל.
מי ממנה אותו?
הקדוש ברוך הוא ממנה אותו. הנשמה שלו ממנה אותו.
מי יודע שהוא שופט של עם ישראל ובעצם עסוק בלהגן על עם ישראל?
מי יודע?
מי?
אף אחד.
אף אחד.
מה חושבים על עם ישראל?
וואלה, קרתה תקלה חינוכית למנוח ואשתו, קראו לה צללפונית,
יצא להם בן,
אמרנו, השם ירחם.
כשהיו רוצים להזהיר ילדים, תיזהרו, אם לא תלמדו תורה, תהיו כמו ההוא.
התחתן עם גויות,
גייר אותם, בסדר, אבל נו, שוין, גייר אותם.
הולך לזונות,
בעזה, מסתובב בעזה, נכון?
כתוב שהוא הולך לזונה בעזה.
הולך לאיזה, רב עם כולם, מכה ואיזה, משתתף במסיבות,
עושה התערבויות,
הימורים,
שם ירחם.
הכל זה סיפור כיסוי כמובן,
כדי שהפלישתים לא ידעו
שהוא שופט, כי אז הם יתנקמו בעם ישראל.
אז שמשון מתחפש, הכל זה סכסוכים משפחתיים, סכסוכים על רקע של הימורים,
סכסוכים על רקע של זה.
אבל אתם יודעים, אתה לעולם לא תוכל לגלות סוד
שאתה לא יודע.
אם שמשון היה אומר לעם ישראל, תקשיבו,
אני שופט שלכם, אבל אני הולך להתחפש וזה, וככה לא ידעו,
אז יום אחד פלישתים יתפסו איזה יהודי ויענו, ויגידו לו, תגידו, מה השמשון הזה? והם יגלו את הסוד.
אז עדיף שלא ידעו.
מה שאתה לא יודע, אתה לא יכול לגלות, נכון? אז הוא גם לא מספר להם.
ואבי ואימו לא ידעו. אפשר לעשות את הפסוק פה.
אף אחד לא יודע.
הנה אני עונה.
בשביל זה אני פה בדיוק.
המשמעות הייתה שלאורך התקופה ששימשון פעל,
פלישתים לא התעסקו עם ישראל.
למה?
למה?
כי הוא הטריד אותם, היה להם מתעסק איתו.
הוא מושך את האש אליו.
שמשון הוא כמו נחש, נחש עובד לבד.
הוא משך את האש אליו, בלי שהם ידעו.
אפילו בשלב מסוים עם ישראל מסגירים אותו.
מסגירים אותו על פלישתים.
טוב מאוד, עוד יותר טוב.
מעמיק את סיפור הכיסוי.
שמשון זכה שאחרי שהוא מת,
אז עם ישראל הבין מה הוא היה. אה, עכשיו הבנו מה הוא עשה עבורנו.
עכשיו אנחנו מבינים כמה הוא דאג לנו.
אז הם הולכים ומתאמצים ומביאים אותו לקבר ישראל.
עושים פעולה צבאית מאוד נועזת וחודרים לעזה,
חופרים בידיים בין שלושת אלפים גופות כדי למצוא את הגופה שלו ולהביא אותו לקבר ישראל.
אבל הוא פועל לבד,
בעצמו.
יש לו איזו ודאות
שזה התפקיד שלו, ואסור שאף אחד ידע.
האדם הזה הוא כאילו בסגנון שמשון.
אין לו, וגם לא תהיה לו,
שום,
אני אומר שמשון,
שדלילה ככה הציקה לו, בסוף גילה לה את הסוד. תקשיבי, אני נזיר אלוהים מבטן, ואני, יש לי שליחות.
הוא, האדם הזה,
בא אליי ואומרים לו, תקשיב, תקשיב, אני יודע לך, אתה, יש לך פה, אתה בן העולם הבא, תספר לי.
זה נורא נורא מגרה, נכון? יש לך איזה סוד.
לפחות שמישהו אחד ידע, אם יקרה לי משהו מחר בבוקר,
שמישהו יספיל אותי וידע להגיד.
הוא אומר, תשמע, אין לי זמן, תבוא מחר. למה?
אני בשליחות.
ברגע שבאת אליי,
היה לי בדיוק ידיעה להעביר לחזל,
לחכמים.
אז הוא לגמרי, לגמרי מחובר לשליחות שלו.
לא מתפתה לשום דבר, הוא לא צריך פרסום. הוא אומר, מספיק שאני והקדוש ברוך הוא יודעים, זה מספיק לי.
לא צריך שום דבר מזה.
אל תגידו לי תודה, אל תספרו, הכל בסדר.
דרמה.
דרמה.
עכשיו, אני קורא כאלה סיפורים, אני אומר לעצמי טוב.
זה באמת שייך לתקופות דרמטיות, זה אירועים דרמטיים. אני לא יודע מה, אלי כהן כאלה, אנשים מרגלים, אנשים זה... אנחנו אנשים פשוטים, חיים את היום-יום שלנו. קמים בבוקר, הולכים לעבודה, חוזרים, ילדים, מביאים... נכון,
אנחנו כבר לא נחיה בקום המדינה ונקים את המדינה מאפס ונכבוש את הדרך לירושלים.
כבר לא נכבוש את...
הצנחנים יכבשו את שער האריות.
כבר לא לעלן החרמון ונגיד, העיניים של המדינה. זהו, אנחנו חיים עכשיו בתקופה אחרת.
שגרה כזאת, אז מה? אז אי אפשר להיות בן עולם הבא?
כלומר, השאלה האם רק תקופות דרמטיות,
מלאות הרות גורל, מזמנות אנשים כאלו?
א', התשובה היא כן.
אחד הספרים שאני מאוד אוהב זה ספר על
יוחאי בן נון.
יוחאי בן נון היה אלוף,
מפקד חיל הים.
הוא הקים את השייטת,
שייטת 13. הוא היה פלמחניק,
בתור פלמחניק הוא היה מין צפרדע כזאת, הוא היה גם בים וגם ביבשה.
כשהיו פעילויות בים, הוא היה בים,
אבל לא תמיד היה פעילויות בים, אז בינתיים הוא היה מלווה שיירות לירושלים.
הוא זכה בעיטור הגבורה על הטבעת האונייה
איברהים אל-אוואל,
אוניית מלחמה מצרית.
איך הוא הטביע אותה?
לא.
הוא רכב על סירת נפץ, סירה מלאה בחומר נפץ.
השיטה הייתה שאתה כאילו עם הסירה,
ומאה מטר לפני שהסירה מגיעה לאונייה אתה קופץ ממנה והיא ממשיכה ומתפוצץ.
אם קפצת בזמן, מצוין.
אם קפצת קצת אחרי הזמן, אתה קרוב מדי לפיצוץ, וזה משהו כזה.
זו הייתה השיטה. הוא, ברוך השם, הצליח. קיבל עיטור הגבורה.
אחרי שהוא גמר להיות בצבא,
הוא הקים את המרכז לחקר ימים ואגמים.
היה ממקימי קיבוץ מעגן מיכאל. אדם, הוא איש רב-פעלים.
יוחאי בן נון.
כשהוא הגיע לגיל גבורות,
אז הילדים שלו, הנכדים, הוציאו לכבודו ספר.
והשם של הספר הוא כשם התשובה שהוא ענה להם כשהם שאלו אותו את השאלה,
סבא,
איך עשית את כל הדברים האלו?
אז הוא ענה להם תשובה בעיניי נפלאה.
הוא אמר להם,
התקופה לקחה אותנו.
הייתה תקופה גדולה, היה בה הרבה משימות,
וזה לקח אותנו.
זהו, זה היה.
אז התקופה לקחה אותנו, יש תקופות גדולות.
ומה יהיה אם אדם חי בתקופה של שגרה?
מה נעשה?
לזה בא ההמשך של הסיפור מיד אחר כך.
מייד אחרי שני האיש הגיבור הזה, מגיעים עוד שני אנשים.
אליהו אומר לו,
הם גם בני עולם הבא.
טוב, מה, אתה יודע, אחרי כל הדרמות שראינו כאן, מישהו שהוא סמוי, והולך בלי זה, ונראה כמו גוי, ומרגל, וזה, וזה,
מי החבר'ה האלה? הוא הולך אליי, מי אתם?
אה, צחוקים, העניינים, אנחנו אינשי בדוחי ענן.
כלומר, אנחנו אנשים
אוהבים בדיחות.
אנשים שמחים, אנשים, איך תגדירו את זה?
מעצמנו אנחנו כאלה.
לא, אנחנו אנשים ככה.
אבל בחרנו לקחת את הבדחנות האישיותית שלנו, האישיות הבדחנית שלנו,
ולהפוך אותה לעבודת השם,
ולשמח עצובים.
רבותיי, אין לכם דבר יותר שגרתי מהדבר הזה.
אין דבר יותר שגרתי מהדבר הזה.
כל היום הוא אומר, אני עסוק בלהדליק חיוכים אצל אנשים.
יש לנו בשכונה,
אותו כבר מזמן לא ראיתי,
לפני כמה שנים הוא היה עדיין בשכונה.
היה יהודי מבוגר, פנסיונר כנראה,
מחלק עיתון ישראל היום בבוקר.
הוא עומד בשבוע בבוקר בתחנה עם המדהים האלה, מחלק עיתונים.
ואני הייתי גם כן מחכה שם לאוטובוס,
ואני הבנתי את הקטע שלו.
הוא לא מחלק עיתונים.
מה הוא מחלק?
חיוכים.
היה לי זמן, הייתי מחכה עשר דקות, רבע שעה לאוטובוס,
אז הייתי מתבונן בו,
הייתי רואה בצורה שיטתית,
כל מי שקיבל ממנו עיתון,
הוא היה גורם לו לחייך.
שיהיה לך בוקר טוב, שיהיה לך יום מוצלח,
חדשות טובות שיהיה לך,
כך,
האלוהים, ככה, יש שם, ככה.
שמח אנשים.
יהודי, פנסיונר, מחלק עיתון ישראל היום.
אתה יודע, עומד כזה עם ה... יש להם כאלה...
מסתבר לא ראיתי אותם, האמת, היה כזה... יש לה אוברול אדום כזה,
איזה דוכן כזה קטן. כאילו, אחי, אתה אומר לעצמך, גם אם יהודי בגיל כזה מחלק עיתון ישראל היום,
כנראה פנסיה גבוהה אין לו, הוא לא יצא לפנסיה מההייטק, בוא נגיד ככה, בסדר?
כאילו, אתה יודע, נהג מולי יוצא, הוא מחייך לו.
הייתי סופק כמה חיוכים הוא הדליק עד שאני עולה לאוטובוס.
וזה כן יש אצלנו בשכונה, עכשיו הוא היה קצת חולה עד שזה,
יש איזה יהודי אחד
אצלנו בשכונה, אולי בעוד מקומות יש פנסיונרים שמתנדבים להעביר ילדים את הכביש
שמשמרות זהב כזה בבוקר או אחרי הצהריים, או בצהריים.
אז יש אחד,
תמיד עם סיגריה ביד, כזה מטוס, כזה, עומד שם באיזה פינה, יש לו פינה קבועה.
עכשיו הוא עומד על, כאילו, מעבר חציה כזה,
כל מי שהוא עובר, מסתכל,
נגיד עם שני אנשים,
הוא לא מכיר אף אחד, כן, לא יודע?
אה, אתה נוסע איתו?
זכית בפיס,
שמור עליו.
זה,
כל אחד יש לו ברכות כאלה, מחלק ברכות, מחלק.
עכשיו, מה שקרה זה שאנשים לאט לאט הכירו אותו,
טוב, אז אתה רואה?
נהיה תור ליד הזה שלו.
כולם עומדים.
בוא בוא ניסע משם לקבל ממנו ברכה.
בוא אפשר, אנחנו יכולים למסורו מפה ומשם, בוא בוא ניסע משם.
זה, אתה איתו, יותר טוב מהפיס.
אני אוהב אותך, שמור עליך. הוא עם סיגריה ככה.
שיא השגרה, אין שגרה יותר מזה.
אבל הם בני עולם הבא, כי הם ידעו לקחת את הבדחנות שלהם, את הליטנות. אפשר לעשות את זה הרבה מאוד...
אם אפשר עם הבדחנות לצחוק על אחרים,
אפשר עם בטחנות ללעוג על האחרים, אפשר הרבה מאוד דברים.
אומרים, אנחנו, המשימה שלנו תהיה מה?
לשמח בני אדם.
זה סיפור של שגרה.
כלומר, אפשר להיות בן עולם הבא בתקופות דרמטיות, הרות גורל, משנות חיים, וכן על זה הדרך,
אבל פתוחה גם האפשרות להיות בן עולם הבא בשגרה,
דרך שימוש בקורות שלך כדי לשמח אחרים,
כמו שהם עושים כאן.
אינשי איבדוכי ענן מבדכינן עציבי.
עכשיו,
אתה יודע, כשאתה משמח מישהו,
איך ריב שלם יגר לי בחיי, הוא אומר, you never know.
אתה לא יודעת מי שימחת.
לפעמים שימחת מישהו והעברת אותו מ-95% ל-100%, סבבה.
בסדר, גם לפני כן הוא היה במצב מעולה.
אבל לפעמים שימחת מישהו
והעברת אותו בדיוק את הקו ממינוס לפלוס.
לפני כן הוא היה לגמרי במינוס.
עכשיו פתאום הוא נהיה...
סיפר לי איזה חבר שבצבא הייתה תקופה קשה, הייתה לו תקופה קשה, והוא ממש...
היה שלב שהוא חשב לעשות לעצמו משהו,
לשפגוע בעצמו בצורה כזו או אחרת כדי
לעוף מהזה.
והוא כאילו, פתאום עבר איזה מישהו,
הוא אומר, נראה לי שאפילו לא יודע, אבל סתם, כאילו, שם עליו יד, הוא אומר, מה קורה, אחי, הכל בסדר, אתה נראה לי? נתן לו איזה כמה מילים.
הוא אומר, הוא פשוט הרים לי את המצב רוח בכמה סנטימטרים, זה גרם לי, שנייה, רגע, לירות
עף מעל המים ולהצליח לעבור את החלק הקשה, וכבר אחר כך...
אתה לעולם לא יודע את מי אתה...
למי אתה גורם חיוך? מה עשית?
בסדר?
אנשים עצובים
בגלל כל מיני סיבות.
יכול להיות ששימחת מישהו ונתת לו פתאום המון המון כוח להתמודד עם דבר שהוא כבר היה בטוח שכבר נגמר לו הכוח,
ופתאום נתת לו עוד טיפה כוח.
אז אינשי איבדוכי ענן ומבטחי נציבי.
אינמי,
מה זה אינמי?
אינמי בגמרא זה כאילו תירוץ נוסף.
אבל פה אי אפשר להגיד שזה תירוץ נוסף אלא זה כאילו דבר נוסף שאנחנו עושים,
כי חזיון ביתרי דהיט לא ותיגרא בעדייו, כשאנחנו רואים שתיים שהם רבים,
תרחידן ועבידן להושלמה.
כמו אהרן הכהן.
טוב, בשביל זה מגיע להם עולם הבא?
אני חושב שהסיבה שמגיעה להם עולם הבא, כי הפעולה הראשונה שהם עושים
והפעולה השנייה זה שני הפכים.
לשמח מישהו, אתה יודע, אדם שהוא שמח וכל זה, כאילו, אני מזרימה, אני אספר להם בדיחה, אני אספר לזה מישהו, מצחיק אותו, מצחיק אותו, הכל כאילו טוב, הכל בשמחה, הכל בטוב לבב.
יש לנו שכין כזה שהוא ממש תמיד משמח לבבות, תמיד יורד ושר עם כולם ובמעלית ובסוכות, ממש אחד שהוא אוהב שמח,
מעולה.
אבל עכשיו להתחיל להיכנס למריבות של אנשים?
אחי, לא מתאים לי, אני אדם שמח, אל תכניס אותי לאזורים הצהובים בחיים.
ההוא כועס, ההוא מקפיד, ההוא יש לו איזה, מה אני צריך את זה? אני, אין לי בעיה לשמח אנשים, אבל אתה צריך להכניס אותי עכשיו למריבות? זה לא הקטע שלי.
זה צריך, תביא להם איזה פסיכולוג, תביא להם איזה מגשר, אני לא, זה לא שם.
לא.
שני האנשים האלה ידעו להיכנס גם למשהו שהוא לא מתאים להם,
אבל הם אמרו, אנחנו ננסה.
אולי מכוח השמחה שלנו גם נצליח לפעס אנשים.
אז הם גם, כי אתם יודעים,
זה,
לספר בדיחות ולהצחיק אנשים זה תמיד נעים. אתה רואה מישהו עצוב, פתאום אתה משמח אותו, אז הוא תמיד שמח.
אתה בחלק המואר של החיים.
אתה בחלק המואר של החיים, נכון?
יש בחיים גם צדדים לא נעימים להיות מנהל.
זה להיות הרבה פעמים בסיצואציה לא נעימה, אתה לפעמים צריך לנזוף באנשים,
צריך לפטר אנשים, צריך
להגיד לאנשים החלטות שלא תמיד מתאימות להם, כאילו אתה...
אבל להיות מורה למוזיקה בבית הספר, זה תמיד נחמד,
מי לא אוהב לשיר?
אז יש כאילו, יש מקצועות ששייכים לצד המואר של החיים,
נכון?
אריאלה, ממפעל הפיס.
יאללה, אמר זכית, השם מברך אותך, השם ייתן לך את זה.
אבל לא כל החיים זה אריאלה,
אבל לפעמים צריך לדפוק בדלת ולהודיע הודעות לא טובות.
אז הם כאילו שייכים לחלק המואר של החיים.
מספרים בדיחות, מצחיקים, כולם... עכשיו, כמובן, כולם אומרים, אה, הנה החבר'ה שעושים שמח, הנה, יאללה, בואו, הנה, תשמעו, לכו, רצו, ולכו צמחו.
האם האנשים האלה גם מסוגלים להיכנס למקום שהוא הפוך מהטבע שלהם?
לסכסוכים, לצער, לעצם,
ולדבר איתו, ולדבר עם ההוא, ולדבר עם פלוני, ולדבר עם אלמוני וזה?
הם עושים את זה.
אז יש כאן בסיפור הזה שני קצוות.
קצה אחד מאוד דרמטי של אדם שהתגלגל לאיזה מקום מאוד מאוד מסובך וידע למצוא את השליחות שלו בתוך המקום הזה והלך והתפתח,
והלך והתעצם,
והסכים לוותר על כל,
ויתר לגמרי על כל כבוד חיצוני, הוא לא נראה כמו יהודי,
בטח חושבים שהוא מתבולל וכל זה, והוא בפנים עושה פעולות אדירות
עד רמת ריגול כדי להודיע לחכמים,
והוא דבוק בקדוש ברוך הוא כל רגע.
אבל אז אנחנו אומרים, אוקיי, אבל מה איתנו?
אנחנו חיים פשוטים, אנחנו אנשים פשוטים, חיים רגילים. אפשר להיות בן עולם הבא בשגרה? התשובה כן.
כן, הנה, אינשי איבדוכי שמשמחים, זה הדבר הכי שגרתי בעולם, אבל עושים אותו כל יום בצורה שיטתית.
הם החליטו לשמח אנשים.
הם בני עולם הבא.
והם גם מוכנים להיכנס לצדדים פחות נחמדים בחיים. הם לא רק מחכים שימחאו להם כפיים, הם גם נכנסים למקומות של מחלוקת.
יש אפשרות לאדם לחיות חיים כאן בעולם הזה ולהיות בן העולם הבא.
בין אם זה בדרמטיות,
באירועים גדולים, בסדר גמור, ובין אם זה בשגרה.
בשגרה. בדברים מאוד מאוד פשוטים, אבל מתמידים ועקביים.
שנזכה להיות בני עולם הבא.
היה לכם מעניין?
זה העיקר.
