טוב, צהריים טובים, אחיי ורעיי,
אנחנו בשבוע הקדושה, גם ערב ראש חודש סיוון,
כבר מקווה ששמעתם את תפילת השלע הקדוש,
וגם נפש הפרשה לפרשת נשוא,
וגם אנחנו רוצים להתכונן לשבועות.
למה אנחנו רוצים להתכונן לשבועות? כי יש,
כל חג יש לו את הציר שלו והכנות לחג, אבל יש איזה מין צופן גנטי שהפרשות שקורים בסמוך לאותו חג, הן מתאימות לחג.
מתאימות לחג. לדוגמה, שבת שעברה,
קראנו על הדגלים,
יום ירושלים, מקווה שאתמול הייתם מצד הדגלים, נכון? זה ממש...
אז יש מקומות שזה קל לראות את זה וקל להבין, יש מקומות שצריך טיפה יותר להעמיק.
הפעם יצא לנו שפרשת נשוא היא ממש צמודה לשבועות.
זה ברור שבפרשת נשוא יש
איזשהו יסוד מאוד משמעותי בעבודת הנפש בדרך החסידות,
שזה מה שאנחנו עושים כאן,
שיכין אותה מהיטב לשבועות.
עכשיו,
כשלומדים תורה בדרך שאנחנו מנסים ללמוד כאן ביחד,
אז יש כל מיני דרכים.
דרך אחת זה באמת לראות מה הנושא.
הפרשה מדברת, ואז לחפש את הנושא,
איפה הנושא הזה עוד מופיע. זה דרך אחת. דרך שנייה זה לראות פסוק לפעמים. יש פסוק שהוא לא לב הפרשה, אבל הוא מופיע בדיוק, מתאים
לאיזושהי סוגיה. ולפעמים זה עובר דרך מילה.
יש איזו מילה מרכזית,
הרבה פעמים זו המילה, מילת הכותרת של הפרשה,
אז אנחנו מבינים שהמילה הזאת היא הסיפור.
והמילה שחוזרת על עצמה הרבה מאוד פעמים,
התחילה בפרשה שעברה, אבל גם בפרשה שלנו, זו המילה נשאו.
נשאו את ראש בני גרשון, נשאו את ראש בני איקאה,
נשאו את ראש אדם בני ישראל,
ונשאו את יריות הטחש, נשאו, נכון, נשאו, נשאו, אפילו בפסוק הראשון כתוב,
נשאו את ראש בני גרשון, גם נישואים וגם גירושים.
כן, גרשון.
אז זה אומר שבמילה הזאת, נשוא,
אנחנו רוצים לחפש שם.
מתאים לכם?
החיפוש הזה?
נחפש.
מה מוליד החיפוש?
יש כאן דף, תעבירו לו רק דף.
מה מוליד החיפוש?
אחד המשלים המובהקים ביותר
למערכות היחסים בין האדם לבין התורה, בין ישראל לבין התורה וגם בין האדם הפרטי לבין התורה,
זה משל מנישואין, חתונה, נכון?
בזוהר אומר שבליל שבועות אנחנו יושבים ולומדים
ועוברים את התיקון, כי מנהגנו הקדוש להגיד את התיקון,
כדי לקשט את הכלה בכד קישוטים. כד קישוטים דמלכה זה 24 ספרים של התנ״ך שאנחנו עוברים עליהם במהלך התיקון, תחילה וסוף.
שמונה אמונה משלים לכך,
נדרשים שמערכות היחסים בינינו לבין התורה, בין האדם לבין התורה, הן הכי הכי דומות למערכות היחסים בין איש לאישה.
לנישואים.
עושה איגר, נכון?
אפשר לתת משלים אחרים, אפשר להגיד שזה דומה לרב ותלמיד,
גם זה יש משלים כאלו,
הדומה
לאבא ובן, גם זה. אבל המשל הכי הכי נפוץ, המשל הכי
מרווח,
זהו המשל של
חתן וכלה.
יש רק בעיה אחת, מה?
לא ברור במשל
מי החתן ומי הכלה.
לא ברור.
יש לפחות, יש יותר אולי, אבל יש לפחות,
לי דורש פה דפים.
יש לפחות
שלושה
מדרשים או שלוש אפשרויות
כדי להבין את זה.
בואו נראה.
רש״י מביא על הפסוק בפרשת בסדות הברכה.
ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר לאמו.
הופיע מהר פרען ועטה מרעבות קודש וממינו ישדת לאמו.
רש״י אומר מסיני בא יצא
לקראתם
כשבאו להתייצב בתחתית ההר כחתן היוצא להקביל פני כלה
שנאמר לקראת האלוהים למדנו שיצא כנגדם
אז יוצא לפי המשל הזה שהקדוש ברוך הוא רואה
מה הוא?
חתן, ישראל מה הם?
הכלה ואז מה התורה?
מה?
איך איך?
שושבין כן מעניין
אבל זו משמעות אחת הקדוש ברוך הוא החתן הוא יורד ישראל עם הכלה נמצאים למטה
והתורה, אז צריך להבין מהי בהקשר הזה. זה משל אחד.
במסכת תענית
כתוב כך
וכן הוא אומר,
צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שיתרה לו אמו.
אז המלך שלמה הוא חתן או כלה?
הוא הכלה, למה? מי עומד ליד הכלה בחתונה?
מי עומד ליד הכלה בחופה?
האמא. מה יש לכלה על הראש? יש לה עטרה, היא נומה.
מה?
היא נומה. אז אמא של הכלה מסדרת לה את הכלה. זה כאילו שלמה הוא הזה.
ביום חתנותו ויום שמחת ליבו, ביום חתנותו זה מתן תורה, ביום שמחת ליבו זה בנהל בית המקדש.
אז יוצא מהדבר הזה שלפי המשנה הזאת, ישראל הם הכלה והתורה זה החתן, הקדוש ברוך הוא כאילו לא במשוואה כאן.
ובפסיקתא יש בכלל משל שלישי,
הכי מעניין אולי,
בשעה שנתן הקדוש ברוך הוא תורה לישראל,
מלאכים שמחים והקדוש ברוך הוא עצב,
שנאמר, כשומעכים את הכל מתוך החושך וכו',
וכי אפשר לומר שהקדוש ברוך הוא היה שרוי בחושך,
והלא כבר נאמר, הוא נהור הימי שריה, איתו האור.
אלא, למשל, למלך בשר ודם שנתן את בתו לאחד מגדולי המלך,
והתנה עימו ואמר לו, אתה יודע שאני מלך ובתי בת מלך,
ויודע אתה שבתי רכה וענוגה.
מפונקת.
ורוח רע אינה יכולה לסבול.
כן, כל מיני דברים לא זה.
אל תוציאנה בלילה שיירה משהו שמא יפול על בגדיו ואל תעסק בדברי העבירה
שהיא שונאת אותם וקיבל עליו כל התנאים הללו ומסר ביתו לשושביניה
אז במשל הזה הקדוש ברוך הוא זה, ישראל זה החתן, נכון?
והתורה זה הכלה, ומה הקדוש ברוך הוא?
אבא של הכלה, לא, אבא של הכלה,
נכון?
משל למלך בשר ודם שנתן ביתו לאחד מגדולי המלך
אז המלך זה
אז בסדר, הלכנו על המשל הזה, אנחנו זורמים עם המשל הזה של חתן וכלה, אבל מי החתן ומי הכלה?
כי נישואין, פרשת נשוא, מי מתחתן עם מי?
אז כמובן, אנחנו מדברים בהרבה מאוד דברים, אנחנו נראה כאן תורה נפלאה מאוד מאוד של אדמו״ר הזקן, אבל קודם כל נגיד את הדברים טיפה בעל פה, כדי שזה יתכח לנו את האדמה הנפשית שאנחנו, ואז נקרא בפנית האותיות.
זה ברור שמדובר על זוויות שונות ביחס לתורה, זוויות שונות, בסדר?
בואו ננסה ביחד.
להבין איזה זוויות.
אם הקב' הוא חתן וישראל הכלה,
במשל הראשון, נכון? כמו שרשי אומר.
כי חתן יוצא להקביא פני כלה, אז מה התורה?
כתובה, התורה היא ה...
יש כאלה, צריך סיד עם מצווה טאנס, שרוקדים עם הגרטל כזה, נכון?
כלומר, במשל הזה בא לזה ביטוי העובדה ש...
מה זאת אומרת הקב' הוא חתן וישראל הכלה? איך אפשר?
איך אפשר לעבוד את הקדוש ברוך הוא? הלוא הקדוש ברוך הוא זה יש אוכלה.
החתן והקהל לא יכולים לחיות ביחד, מפני שהחתן הוא עצום והוא אדיר והוא...
כן, באמת ככה מתואר מעמד הר סיני,
שכשהקדוש ברוך הוא ירד על הר סיני אז הם מתו.
פרחה נשמתם, לא מחזיקים מעמד, זה כזה חתן.
אז במובן הזה התורה היא האופן שבו אנחנו מצליחים להחזיק במלך בלי להישרף.
כלומר התורה זה מין, זה מעיל שהמלך לובש על עצמו,
איזה לבוש מאוד מאוד קרוב,
שהלבוש הזה מאפשר לכלה להחזיק במלך בלי להישרף.
אז התורה היא מתווכת
בינינו לבין השם יתברך.
מתווכת.
בין החתן לבין הכלה. כן, סליחה, במשל, בנמשל.
ישראל זה הכרה.
רוצים להידבק בהשם יתברך, רוצים מאוד, אבל אי אפשר.
הלא הוא שוכלה.
אז מה נעשה?
אז אומר החתן, אני מוכן טיפה לצמצם את עצמי. אנא, אנחנו אומרים, אנוכי השם אלוהיך,
אנא נפשי כתביתי אבית.
אני את עצמי כתבתי ונתתי, התורה היא איזה מין לבוש,
והרצון האלוקי מתלבש בכל מיני דברים, בשרשון אגח את הפרה,
בביצה שנולדה ביום טוב,
בכל מיני דברים הרצון האלוקי מתלבש,
באופן שניתן לאחוז בזה.
ניתן להחזיק את זה בלי שניסרף.
אז בהקשר הזה התורה היא מתווכת
בין
הקדוש ברוך הוא לבין
ישראל
בין החתן לבין הכלה.
מה נפקא מינה?
סליחה שאני משתמש במילה הזאת.
מה זה משנה?
כאילו, סליחה, לא מה זה משנה.
איזה דגש יש בלימוד תורה לפי המשל הזה?
שימו לב,
בדיוק היה לי על זה דיבור בשבת האחרונה עם מישהו.
הייתי בשבת באיזה מקום, אז ניגש אלי איזה מישהו, ככה, בבוקר, מוקדם יחסית, ישבתי ללמוד בחוץ.
יש לי שאלה.
אמרתי לו, מה השאלה?
אז הוא אמר לי, תראה,
יש הרבה מאוד סיפורי חסידים שמדגישים את יסוד הכוונה, כאילו לוקחים דברים שהם תקלה, בעצם הלכתית,
ומדגישים את כמה הם נפלאים, כי העיקר הכוונה, כמו ההוא שצפצף בחליל, בתפילה, וכמו,
מכירים את כל הסיפורים האלה, שהעיקר הכוונה,
הסיפור עם השתי הלחם בצפת, אצל רבנו אריה אומר לי, איזה מין דבר זה, מה זה, זה חינוך להמרצות? זה חינוך ל...
חינוך ל... צריך לעשות את הדברים כמו שצריך.
אז התחיל דיון מאוד מעניין,
ומה שבסוף הגענו למסקנה ביחד, בדיון המשותף שלנו,
היה את הדבר הבא.
יש קליפות ופרי.
יש קליפות עבות שקל יחסית להסיר אותן. כשאדם עושה עבירה, זו קליפה גסה.
אז קל להסיר אותה. להגיד, זה אסור לעשות, תעשה דברים, מצוות. בסדר גמור.
אבל יש קליפה דקה.
הרבה יותר קל להסיר את הקליפה הגסה מאשר את הקליפה הדקה, נכון?
קל לקלף את התפוז,
לקלף את הלבן,
הלבן של התפוז יותר קשה, לקלף את
הבקבוקונים האלה זה כמעט בלתי אפשרי.
אז יש קליפות דקות, מהם קליפות הדקות?
שאדם יגיד לומד תורה, לומד תורה,
הוא לומד תורה, אבל מה אתה לומד תורה?
הוא לומד לחדד את השכל, לומד בשביל הנאה האינטלקטואלית,
הוא לומד, זה קליפה,
זה קליפה,
זה קליפה, ויש אנשים שככה הם עונים, אתה אומר, תגיד, למה אתה לומד גמרא? אני אומר לך, חדד את השכל.
כאילו שהגמרא זה מחדד.
בסדר?
אז,
כן, אז זה קליפה דקה.
במשל הזה אנחנו מבינים שהמטרה היא הקדוש ברוך הוא, לא התורה.
התורה היא הדרך להגיע לקדוש ברוך הוא, אבל כשאדם לומד תורה הוא לומד רק כדי להשיג את הרצון האלוקי ולהיות דבק בשם יתברך.
וזה דבר מאוד מאוד משמעותי.
בסדר? למה אני לומד תורה? בשביל ההנאה? בשביל הסיפוק? בשביל האינטלקטואליות? בשביל הפה ושם? אני לומד תורה כי אני רוצה לחבק את המלך בעצמו.
כי אני אשרף, אז אני מחבק את המהיל שלו.
המלך נמצא בתוכו, אבל המטרה היא המלך.
המטרה היא המלך. זה מה שאומר הרב צבי יהודה,
בית המתגש נחב, כי לא ברכו בה תורה תחילה. מה היא הברכה אשר בחרבנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו? לא את התורה, את תורתו. זו תורה שלו.
אנחנו מנסים ללמוד את רצון השם יתברך, דרך התורה לפגוש, אבל לפגוש את הקדוש ברוך הוא.
וזה בא לעקור את התפיסה הלא טובה שהתורה כאילו יש לה איזו ישות עצמאית והיא זה.
לא, אדם יכול ללמוד תורה והוא יהיה עסוק בעצמו.
באינטלקט שלו, בהנאה שלו, בסיפוק שלו, ובכלל בלי השם יתברך, ישכח את הקדוש ברוך הוא לגמרי.
הרב הורמן היה אומר שאפשר לעבור על המסכת לשון עבירה.
הוא אומר שכן, עבור על כל השס.
ואפשר לחזור על המסכת לשון חסרה בתשובה.
אותה מסכת, אתה יכול לעבור עליה או לחזור עליה?
כן?
במי אתה עסוק?
אז במשל הזה של התורה היא,
הקב' הוא החתן וישראל הם הקהלה והתורה היא המתווך ביניהם,
הדגש שלנו כלומדי תורה זה אני רוצה לעשות את רצון הבורא ידברך.
אחד הסיפורים הכי יפים,
הכי יפים מהדבר הזה, אני חושב, הכי יפים,
זה הסיפור המפורסם והידוע. מתניה, אתה מכיר את הסיפור הזה? אני לא מחדש לך,
אבל מצווה לחזור על הסיפור הזה.
על רבנו הרימה
ורבנו הבית יוסף. אתם מכירים את הסיפור?
לא מכירים, לידר לא מכיר, כבר שווה לחזור.
רבנו הרימה היה גר בקרקוב,
היה בן שלושים אולי.
רבנו הבית יוסף גר בצפת, הוא היה כבר מבוגר,
בן שישים.
ושניהם כותבים אותו ספר.
הבית יוסף כותב את הבית יוסף,
רבי יוסף קארו, והרימה כותבת את דרכי משה הארוך.
ואז כותב הרימה בדרכי משה הארוך, בהקדמה,
ובהגיע תור אסתר, טור, אבל תור, בט' הוא כותב טור, אסתר, איסור והיתר.
כשהגעתי להתחיל לכתוב את הטור על,
את הפירוש על, כי גם בבית יוסף וגם בדרכי משה זה הכל פירוש על הטור.
כשהגעתי לטור איסור והיתר,
קיבלתי שמועה שיש חכם ספרדי בצפת שכותב את אותו ספר.
אותו עיקרון הוא כותב.
מה הייתם הייתם עושים?
מי ישיג? מי ישיג, אומר רבי שלום? מי ישים את הספרינט? מי יצא ראשון?
זה אם האדם עסוק בעצמו.
בהישגיות שלו או משהו כזה.
אבל אנחנו מדברים פה על ענקי עולם.
אז הרמימה אמר, רבי יוסף קארו הוא זקן ממני,
רבי יוסף קארו הוא גר בארץ ישראל ובצפת,
לא משפט הבכורה.
הוא הוציא את הספר.
אבל זה לא הסתפק בזה הרמימה,
אלא הרמימה לקח את כל הדרכי משה שלו ושלח את זה לבית יוסף ואמר לו, תקשיב,
כשזה יהיה שלם הספר שאתה מוציא,
תשלב ואחרי זה אבית יוסף לקח מהאבית יוסף ועשה את השולחן ערוך ואז הרימה הוסיף את ההערות שלו וזאת אחת הסיבות ואולי הסיבה לכך שהשולחן ערוך יתקבל בתור ספר הפסיקה של כלל ישראל בגלל שהוא נולד
מתוך רצון
מוחלט
לעשות רק רצון עובר יתברך של שניהם גם שאר הגדולים אבל הם גם שילמו מחיר
הרימה ויתר על ספר עצמאי אחרי זה הוא הוציא אותו אבל זה כבר היה
אתם מבינים?
זה מה התכלית שיהיה ספר רימה בעולם?
שיהיה ספר. אז תחליט שאנשים ידעו דבר השם זה הלכה, ידברו את רצון השם יתברך.
אז אם צריך, אז אני מוותר והוא יהיה.
זה במשל הזה.
נפלא.
אתם איתי?
זהו.
טוב.
המשל השני,
אמרנו התורה היא החתן, תודה ממש היום יום חם ובירושלים עוד יותר, תודה. סליחה שמטריח אותך.
המשל השני, התורה החתן וישראל הכלה.
נכון?
פה כנראה הקדוש ברוך הוא זה
האבא של הכלה אולי,
אבל הדגש פה זה על התורה, היא החתן וישראל הכלה.
כמו שרש״י אומר,
בעצם אותו המשך,
אבל במקום הקדוש ברוך הוא זה התורה, נכון? מחליפים.
מה הדגש פה?
אם התורה היא החתן וישראל עם הכלה,
מה הדגש?
כלה לשון כלות... אנחנו בסוף נראה את הכל בפנים באדמור הזקן, זו תורה נפלאה של אדמור הזקן, זה חומר חזק לווריד,
אבל אני חייב שלפני כן טיפה נדבר על זה, שאנחנו נרגיש שאנחנו ביחד.
גם תעזרו לי, תחשבו ביחד.
אם התורה זה החתן וישראל זה הכלה, אז מה הדגש?
כלה לשון,
כלות הנפש.
החתן
בא ליצור שינוי בכלה.
כן? הוא בא, כאילו, משפיע ומקבל.
במובן הזה, התורה,
המשל הזה בעצם בא לתאר את התורה בתור מי שבא ליצור אצלנו שינוי.
אתם מבינים את העניין?
אתם מבינים?
אם במשל הקודם,
נגיד, זה מאוד מאוד חשוב שנלמד בדיוק את התורה שניתנה למשה מסיני, ולא תורה אחרת,
כי אחרת זה לא יחבר אותנו לקדוש ברוך הוא, זה יחבר אותנו לדברים אחרים.
כאן הדגש הוא אחר.
מהו הדגש?
הדגש כאן הוא על הלומד.
אני הלומד, אני הכלה,
והתורה באה אליי כחתן, אז היא באה כדי לשנות אותי.
וזה דבר מאוד מאוד חשוב.
מפני שיש אנשים שבאים ללמוד תורה, והם באים בסקרנות אינטלקטואלית, אני כאילו, אני מתעניין, זה מאוד מעניין וכל זה. מה אם להשתנות?
מה אם לעשות מה שכתוב?
אה, לא, זה לא,
על זה אני לא, על זה לא באתי.
כן, אבל כל המהות של התורה זה שהאדם לוקח ברצינות את מה שהוא לומד והוא משתנה.
בדיוק כמו שהחתן,
במושגים הפנימיים החתן נקרא משפיע והקהלה נקראת מקבל, כן?
החתן,
לא שזה ככה בחיים, כמובן, בחיים זה הדדי, אבל טוב,
טוב, מושגים ברוחניים.
החתן נקרא משפיע והכלה נקראת מקבל.
כשאתה בא להיות,
אז בעצם אם אנחנו הכלה והתורה היא החתן, זה אומר שהתורה היא משפיעה,
ואנחנו המקבלים.
מה זה מקבל? מקבל זה אחד שמוכן להשתנות.
אתה מוכן להשתנות?
אדם לומד איזה משהו,
אתה בא בלב פתוח גם להשתנות. כלומר, זה לא רק פה בדעת, זה גם בלב.
זה אומר שאני יכול להיות שאני מסתכל לשנות את איך שאני מדבר,
איך אני מתלבש,
ואת איך שאני נראה ואת מה שאני אוכל ואת המוזיקה שאני שומע
המון המון דברים יצטרכו להשתנות
אם אדם
לומד תורה ברצינות.
אנחנו אומרים את זה כל יום,
לשמוע, ללמוד וללמד, לשמור, לעשות ולקיים, את כל דברי תלמוד תורתך.
אז כאן הדגש שלו על לקיים.
הדגש שלו על המוכנות להשתנות, וזה לא דבר קל.
אדם יכול להיכנס אל עולם התורה עם מה שהוא בלי להשתנות.
בלי להשתנות. אפילו לעקם את התורה.
להגיע בלב פתוח ולקבל, אדם מקבל על עצמו, אני מקבל על עצמי כמה שאפשר, כמו שאומר הרמב״ן, באיגרת הרמב״ן,
שמה שאני אלמד, אני אשתדל להיות.
אלמד משהו,
אני אשתדל להיות כזה. אם אני אלמד ללכות לשון הרע,
זה לא כדי להגיד למישהו, אה, עכשיו דיברת על לשון הרע. איך אתה יודע? כי גם אני...
אלא זה באמת כדי לא לדבר על לשון הרע.
ואם אני... כל דבר שאני אלמד, אני אשתדל להיות, וזה...
זאת מטרה, כן, איך, אמר לי פעם איזה בעל תשובה,
אבל האמת שגם אשתי אמרה לי את זה פעם.
אשתי התחילה כאילו להיות,
כמו לחזור בתשובה בכיתה ח', משהו כזה.
עד אז המשפחה שלה הייתה מסורתית, והיא החליטה שהיא רוצה
לעזוב את התיכון,
כאילו לא ללכת, כמו האחריות של התיכון החילוני, ושירשמו אותה לאולפן.
אז זה,
אחרי זה כבר כל הבית.
היא אמרה לי פעם, אם הייתי יודעת
אז כמה מאתגר זה יהיה בהמשך, אני לא יודעת אם היה לי כוח.
כי בהתחלה זה רק נראה עוברים לתיכון, בלבנות כאלה טובות, וקצת מחליפים את הבגדים, את השרוולים, ארוכים וזה.
אז אמר לי פעם בעל תשובה.
הוא אומר לי, תשמע, אנחנו התחילים משבת.
הוא אומר, היה נראה לנו נחמד, שבת,
פלטה, קונים פלטה.
היה נראה לנו מגניב, פלטה, קנו פלטה יפה עם נייר כסף,
בדיקים נרות,
זה קידוש.
הכל כאילו, היה נראה,
עד לעד נכנסו לעניינים, פתאום הם הכירו את הספר החביב
והעבה
שמירת שבת כהלכתה, חלק א',
ואז הם הכירו שיש לו אח,
גם על שמירת שבת, חלק ב',
ואז גם ראו שיש לו מילה הרבה אחים, מלכות יוסף ארבעה חלקים, זה ארבעה חלקים.
קשה,
התחלה לפחות,
בסדר?
באנו להשתנות,
באנו לזוז.
אם התורה היא החתן, אנחנו הקלה, הקלה צריכה להשתנות.
הקהל צריך לבוא בלב פתוח.
בכלל, זה הסוד של כל הדייטינג.
זה הסוד וזה גם הפרדוקס.
שדייט לא יכול להצליח אלא אם כן באים בלב פתוח.
אבל אתה מפחד לפתוח את הלב, כי אם זה לא יהיה זה, אז אתה נפגעת.
נכון? אז זה כאילו...
טוב, אז בשיעור הדייטינג נדבר על זה פעם, אבל בתורה זה ודאי נכון.
אי אפשר להצליח בלימוד תורה אם אדם לא מגיע עם לב פתוח.
בלב פתוח הכוונה מוכנות להשתנות.
השתנות.
מה שאתה לומד, אם זה באמת,
אתה צריך להיות גם כזה.
בסדר?
אז במובן הזה הדגש הוא בעיקר על המוכנות לשינוי,
כן? למעבר ממצב למצב.
ובמשל השלישי,
במשל השלישי אמרנו, הקדוש ברוך הוא החותן,
יש לו בת יחידה,
לא יודע כאן מי יהיה נשוי לבת יחידה,
אבל זה,
בת יחידה זה הכל, אבל בת יחידה, בת יחידה להוריה,
או-הו, אבא, קשה לו מאוד להיפרד מהבת שלו.
אז באמת, למה אבא נפרד מהבת?
למה הוא מסכים להתחתן?
למה? שתישאר אצלו, אבא משגיח עליה הכי טוב.
מה הבעיה?
אומר לכם לידור, דברי אלוקים חיים,
האבא יכול לתת לה הכל חוץ מדבר אחד. מה?
המשך,
פרייה ורבייה.
אז במשל הזה, שהאבא נכנע ונותן את הבת לחתן,
זה רק,
או בעיקר, על תכלית אחת. שמה?
שיהיו ילדים.
בתורה, מה אני אשאל? שיהיה חידוש.
שיהיה חידושים, שתהיה התחדשות.
כלומר, אומר הקדוש ברוך הוא, למה הבאתי לכם את התורה?
אם היא נשארה ככה כמו תשאי,
לא ילדה ילדים, אז למה הבאתי לכם? זה יכול גם להישאר אצלי.
אני רוצה ילדים מהזיווג הזה.
מה זה ילדים?
ספר, עוד ספר,
עוד חידושים, עוד זה.
לא סתם,
חלק גדול מספרי הראשונים בכלל נקראים חידושי.
חידושי הריתפא, חידושי הרשבא, חידושי הרע, חידושי, חידושי, הכל חידושי.
הרב עובדיה, זכר לצדק לברכה, היה ממש עושה מסיבה כמו שהיה יוצא,
מוציא ספר. היה לו, יש סרטון כזה חמוד ברשת שהיה, עשו לרב עובדיה יום הולדת שבעים, בהפתעה.
היי, הצליחו למצוא איזה דקה שהוא לא העביר שיעור ולא למד, ואמרו, יש איזה כינוס משפחתי,
הוא הגיע, עשו לו יום הולדת.
ורואים את הרבנית, מרגלית עליה השלום, שאומרת את הילדים, אל תיתנו לו לברוח, הנה הוא בורח, הוא רוצה, תתפסו אותו.
ואז רואים את הרב עבדיה מסתובבר, הוא אומר, כל הכבוד, כל הבל הבלים, אין בזה ממש, העיקר, כמה תורה אדם לומד, כמה ספרים הוא מוציא.
אז הוא אומר, אני בן 70, אבל עוד לא הוצאתי 70 ספרים,
אני צריך להוציא 70 ספרים.
אז בסוף ימיו הוציא יותר מ-70 ספרים.
רואים אותה שם מברכת את אשתו, אומרת לו, איך היא מברכת אותו?
עד עכשיו הוא הוצאת 40 ספר, ואני מברכת אותך שתוציא 50 ספר, כאילו זה החידושים.
חידושים, חידושים, למה באנו?
אז במובן הזה העיקר בתורה היא ההתחדשות, אדם מחדש את עצמו, מחדש אחרים, מתחדש בעצמו בתורה.
כן, יפה, נכון, יפה אמרת, פרי מגדים היא פרי חדש, יפה.
והגמרא אומרת אפילו, המשנה אומרת אפילו דברים חריפים. כל תלמיד שיושב
ולא רואה סימן ברכה בלימודו חמש שנים,
קדימה, לך תלמד מקצוע. מה זה סימן ברכה בלימודו? ברכה זה איזה התחדשות, איזה מאמר שכתבת, איזה ספר שאתה הולך להוציא, איזה משהו, איזה...
אם זה ככה, אז ברוך השם תהיה אדם קובע עיתים לתורה וכל זה, אבל כדי להיות
כאילו בתוך בית המדרש, איפה קרנה התחדשות? זה הסיפור
במשל הזה. אז אם כך,
שלושת המשלים של הנישואין, אנחנו כרגע בעקבות פרשת נשוא,
מספרים שלושה סיפורים שצריך את כולם
ביחס אל התורה. הסיפור הראשון,
אמרנו, זה שהתורה היא הדרך להיפגש עם הקדוש ברוך הוא.
ומי שלומד תורה
רק בשביל התורה עצמה, הוא עלול למצוא את עצמו לומד בשביל עצמו,
ומטרות לא טובות.
תורה בשביל
בגלל שמשה מתברך,
זה אחד.
הדבר השני, התורה היא החתן וישראל זה הקהלה, התורה באה כדי לשנות אותנו.
אנחנו צריכים להשתנות, אנחנו,
הלומדים באים וצריכים לבוא בלב פתוח.
והמשל השלישי זה אנחנו באים לשנות את התורה, בסדר?
התורה ניתנה לנו כדי שנשנה אותה,
כמובן באופן המותר,
נוסיף עליה, לא נשנה אותה רפורמית, נוסיף עליה, נחדש,
נפרה, נרבה וכן זה הדרך, זה כמובן מקביל לתורה שבעל פה,
שניגשת התורה שבכתב ומתחילה לחפור אותה ולעשות כל מיני דברים כאלה ולהוליד ממנה כל מיני דברים, דברים שלפעמים זה גם יוצא מחלוקות כאלה ואחרות, אבל
ממש שלושה משלים על הדבר הזה של הנישואין, וכמו שאמרנו שבועות, בעצם
מתאר את החתונה של עם ישראל,
מעמד הר סיני מתאר את החתונה של עם ישראל עם התור.
כל זה היה איזו הכנה כזאתי
לתורה הנפלאה הזאת עם האדמו״ר הזקן, בואו נראה אותה ביחד.
אמרנו, אני סידרתי את זה קצת אולי בצורה אחרת, אבל
אלה הדברים פה. התורה ציווה לנו משה מורשה קילאת יעקב, הוא הולך על הפסוק הזה,
והנה אמרו חזיו בפסחים שם,
אל תקרימו רשע אלא מאור עשה שהתורה נקראת כלה.
טוב, אז זה ברור, נכון?
וכן הוא ביראה בתרומה, ושם צריך לומר
דעה עבור חז״ל במשנה סוף פרק ד' לתענית
דיום חתונתו זה מתן תורה,
ופירוש ביום חתונתו משמע שכנסת ישראל נקראת כלה.
אז תחליט,
התורה נקראת כלה או כנסת ישראל נקראת כלה?
נכון, אז צריך להחליט מי הכלה פה?
יש פה חתונה עם שתי כלות.
ואם כן התורה, אם כנסת ישראל נקראת הקהלה, אז התורה נקראת חתן.
הן אמת, כי ברבות, סדר אחרי מות,
סוף פרק כ' מבואר, משל המלך שהיה משיא ביתו, זו התורה.
הדעות הכתיב יום חתונתו וכן וכן, אם כן לפי זה יש לומר,
וגם בפירוש ביום חתונתו היינו שישראל הם החתן,
והתורה שהיא הבת של הקדוש ברוך הוא היא הכלה.
טוב, אז זה כבר,
אך באמת דקה מדוכתם משמע גם כן,
ופירשנו ביום חתונתנו שישראל הם הכלה.
כדי פירש רש״י על הפסוק מסיני בא,
יצא לקראתם כי חתן יצא להגביל פני כלה.
בכל מה שגם כן ברבא, בפרשת נסובי, יום חתן אותו זה סיני, חיתונין היו שם,
האין זוהר חדש וכו', ועניין עטרה ורבות וכי... בקיצור, אז
בדיוק כל המקורות האלה שסותרים כביכול אחד את השני,
הוא מביא אותם כאן ברשימה מאוד מאוד ארוכה
ומנסה לבייר אותם. אנחנו קצת דיארנו את היחס, בואו נראה איך הוא כותב את זה.
ויש מתרצים,
זה הראשון.
דלגבי הקדוש ברוך הוא נקראים ישראל כלה,
ולגבי התורה נקראים ישראל חתן.
תלוי
ביחס למי.
ביחס לקדוש ברוך הוא אנחנו כלה.
ואז מה התורה?
השבוין, הכתובה, החבל, המעיל שהוא לובש, אפשר יהיה לחבק אותו.
כלומר, ואז במובן הזה המטרה בלימוד תורה זה להתחבר להשם יתברך.
התורה היא תחנה הכרחית בדרך להגיע לקדוש ברוך הוא.
והיינו שיהיו בבחינת כלה לגבי הקדוש ברוך הוא להיות כלתה נפשי,
כלה שארי ולבבי.
בסדר?
זה עם ישראל ביחס לקדוש ברוך הוא. אנחנו רוצים להגיע לקדוש ברוך הוא, משתוקקים,
כלים להגיע, לפגוש את המלך, לא יכולים.
אה, דרך התורה.
אנוכי ה' אלוהיך, אנחנו מחבקים את התורה ודרך זה אנחנו מגיעים לקדוש ברוך הוא. אבל המטרה היא הפגישה עם השם יתברך. זו המטרה.
בסדר?
מילא הברכה בתורה.
אני רק רוצה להגיד שלפי המובן הזה,
כשמעמיקים בו היטב,
לא ייתכן שום מצב בעולם שאדם ילמד תורה תוך כדי תפילה.
אתם מבינים?
רוחנית, פנימית.
כי אם כל המטרה היא לפגוש את הקדוש ברוך הוא,
אז התורה זה המעיל שהוא לובש וכל זה, אבל התפילה זה הפגישה בעצמה.
שם אתה ממש נפגש.
אז אם כל התכלית, בכל מקרה אני עובד בלפגוש את הקדוש ברוך הוא. זו המטרה.
אני יכול לפגוש אותו דרך המכתב שהוא כתב לי, זה התורה.
הוא כתב לו, אז אני יכול לפגוש אותו דרך מפגש אמיתי, דרך התפילה.
אז איזה אדם יעזור את המפגש וילך לקרוא את המכתב?
בסדר?
אבל אם אדם לומד תורה בשביל התורה, הוא לומד תורה, התורה זה מעניין. אז שהוא יהיה בתפילה,
יש מקומות שלפעמים אתה מרגיש שהתפילה היא מפריעה.
במיוחד בכל מיני כינוסים של לימוד תורה.
יש כל מיני כינוסים כאלה של גדולים וכל מיני רבנים וכל זה, ואז
בין שיעור לשיעור, שזה עשר דקות, בוא נעשה מהר תפילה, לקראת השיעור.
התפילה מפריעה לך, כמו אומרים בדרך בדיחות, הנכון שתמיד יהודי אוהב להיות
פרווה ואחרי מנחה.
כלומר, תן לי לגמור עם הדברים, תן לי להיות חופשי,
תן לי להיות פרווה ואחרי מנחה.
לפי המובן הזה, אם כל המטרה מתאמנים שגם המטרה היא, גם כשאני לומד תורה, המטרה היא להיפגש עם הקדוש ברוך הוא, אז לעולם לא נוכל להחליף את ה...
כן, עכשיו זה זמן תפילה, זה פגישה. טוב,
זה לגבי התורה.
אזי למען תזכרו שתהיו בחינת הזכרים ומשפיעים לגבי התורה, וזהו, ועשיתם את כל מצוותיי.
כן?
אז זה,
הוא מכניס פה גם את האפשרות השנייה, כן?
להיות זכרים לגבי התורה ועשיתם את כל מצוותיי, מיד יגיד את זה,
זה היכולת שלנו להשפיע על התורה בעצמה, להשפיע עליה.
ללמוד אותה, לחדש בה, לפרוט בה ולרבות בה, ממש. טוב, עדיין לא ברור לו,
אך אם כל זה אינו מיושב עם המאמר תלת קשי ומתקשרין דה בדה קודש אבריכו באורייתא בישראל בזוהר חדש חלק ג' פרסות אחרונות
משמע שישראל הם מקבלים מהתורה ואם כן התורה היא החתן
וכן מה שמאמר חז״ל פרק כמה דברכות כי אני משמח את החתן שאלתי איזה זוכה לתורה שניתנה בחמישה קולות משמע שהוא מידה כנגד מידה התורה נקראת חתן כן אז
אז אם ככה אמרנו, אם התורה נקראת חתן, אז מה אנחנו קלה, ואז באה התורה?
אז יש לנו שני כיוונים. מצד אחד התורה באה להשפיע עלינו, אנחנו צריכים להשתנות,
ומצד שני אנחנו באים להשפיע על התורה ולדרוש ולחדש בה.
ויובן זאת בעקבים עניין אירוסין ונישואין ומה שייכות זאת להתורה.
אך הנה אירוסין הוא מה שהחתן נותן להקלת טבעת קידושין,
ובזה הוא ממשיך לחיות מועט להיות מקודשת לשון הפרשה לו,
כמו שכתוב הרי את מקודשת לי.
כן? כל מי שכאן הולך להתחתן. אז כדאי שיכיר את העניין הזה, מה קורה בקידושין.
מה קורה?
זה טעות. אגב, זו טעות הלכתית אפילו, בסדר?
ממש טעות הלכתית.
אנשים חושבים שהקידושין זה טעות, זה מה שנקרא עבירה גוררת... טעות גוררת טעות.
אנשים חושבים שהקידושין זה מעשה חד-צדדי. רק הגבר נותן טבעת לאישה.
ואז זה מעצבן את האישה. אני גם רוצה.
ואז היא אומרת לו, אני גם רוצה לתת לו טבעת.
וכשהאישה נותנת טבעת לגבר,
הכוונה בזמן הקידושין עצמו, הוא אומר לה, הרי את מקודשת לי בטבעת זו,
והיא אומרת לו, סימני כחותם, שזה, זה,
לפי רב משה פרנשטיין זה פוגם את הקידושין פגם מהותי.
למה?
כי זה פשוט הורס את המבנה הפנימי של הקידושין.
אבל זה נשאר לזה שבכלל לא מבינים מה קרה בקידושין. מה כן קורה בקידושין? בקידושין הגבר נותן לאישה משהו קטן.
מה זה המשהו הקטן הזה?
טבעת, טבעת,
כמה שטבעת תהיה שווה,
היא יכולה להיות גם שווה פרוטה, אני לא מריץ לכם לקנות טבעת שווה פרוטה, אחרת זה
יעלה לכם ביוקר בהמשך,
אבל טבעת כמה שווה שמונה מאות שקל, אלף שקל, אלף חמש מאות שקל, לא משנה הן טבעת,
והאישה נותנת לגבר בתמורה משהו איכותי שונה לגמרי, הרבה יותר. מה היא נותנת לו?
את עצמה, הסכמה.
זה הסכמה, ככה היא מסכימה.
עכשיו, זה שני דברים שונים.
זה נקרא זיווג, כן?
הוא נותן משהו אחד, וזה מעורר אצלה משהו אחר.
ברגע שאתה נותן אותו דבר, אז זה נראה כמו החלפות.
זה לא נראה שהיא נותנת.
כך עושים כאילו החלפות. זה לא נתינה ונתינה, זה כאילו החלפה.
נתינה ונתינה, כשאני נותן משהו מסוים, אני מקבל בכלל משהו אחר.
טבעת זה טבעת, זה עלול להיראות כהחלפות. ולכן רבי משה פיינשטיין אומר שזה ממש יכול לפגום את הקידושים.
אז אומר כאן הגמור הזקן, אתה נותן משהו קטן ובתמורה מקבל משהו איכותי הרבה יותר גדול.
אז זה גם בתורה.
החתן נותן להקלת טבעת קידושין ובזה הוא ממשיך לה חיות מועט, הוא נותן לה קצת ממנו והיא להיות מקודשת לשון הפרשה לו כמו שכתוב הרב מקודשת לי.
וכמו כן למעלה, הנה יש תורה שבכתב ותורה שבעל פה.
כי הנה תורה שבעל פה הוא הפירוש על התורה שבכתב. כביכול הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה שבכתב.
הוא התחיל איתנו, נתן לנו איזה אקט
שבא להשפיע עליהם.
כמה אותיות יש בתורה שבכתב?
805. אה, כולל מי כתוב את זה? 304,805. זה המספר, דשתה את האותיות.
וכמה אותיות יש בתורה שבעל פה?
זה כמו הסינים, כמו סינים. הרי ברגע שדיברנו עכשיו נולדו עוד סינים. כמה סינים יש? עכשיו שדיברנו נולדו עוד מיליון.
אז ברגע שדיברנו עכשיו יצאו כנראה עוד איזה עשרים ספרים.
אז נכון, אין אותיות, כל החדר הזה מלא ספרים,
הכל מלא ספרים.
כאילו הקב' התחיל איתנו, הוא אמר, התחלת איתנו, חכה, תראה מה מתפוצצים.
זה אירוסין, כאילו הוא נתן לנו תורה של מכתב,
ואנחנו מוכנים לקבל אותה עלינו, אחזנוע,
נכון, מורשה קהילת יעקב, אחזנוע ולא נעזבנה,
ואנחנו מגיבים פי שתיים, פי שלוש, פי מאה, פי מאה, פי אינסוף,
בתורה שבעל פה,
שתורה שבעל פה זה מלמטה למעלה.
כלומר, התורה שבכתב היא,
במימד תורה שבכתב התורה היא החתן וישראל הם הכלה,
אבל בתורה שבעל פה התורה היא הכלה וישראל הם החתן.
כי הנה תורה שבעל פה הוא פירוש על תורה שבכתב,
כי בתורה שבכתב אינו מפורשת את הפרטי המצוות, רק התורה שבעל פה מפרש ומבאר כל פרטי תורה שבכתב,
וזה נקרא תורה שבעל פה מאורסה,
שהיא בחינת כלה,
שהחתן נותן טבעת קידושין לכלה,
וזה כאילו התורה שבכתב,
ובזה ממשיך חיות להיות מקודשת לשון הבדלה והפרשה אליו.
כמו שכתוב,
כמו כן כתיב, כי אלה המצוות אשר יעשה אותם אדם וחי בהם.
היינו שממשיכים חיות לבחינת תורה שבעל פה,
שהוא בחינת מלכות, בחינת כלה,
להעלותה למעלה לבחינת תורה שבכתב,
שהוא מבחינת קודש שלנו. כלומר, הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה והמשיך בנו חיות, והחיות הזאת נותנת לנו את החשק לעסוק בתורה שבעל פה ולחדש ולעיין בפסוקים ולהוליד מזה מדרשים ומדרשי מדרשים, שזה קשור מאוד מאוד למימד השלישי שדיברנו עליו, נכון?
שלמה נתן האבא את הבת לבן?
כדי שיחדש.
אז התורה שבעל פה היא בעצם הסיבה.
כתוב לא הוקרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל, אלא התורה שבעל פה.
וזהו מאורסה שמבחינת תורה שבעל פה שנקראת קלה מאורסת ומקודשת,
לבחינת תורה שבכתב,
בחינת חוכמה אלאה שהוא בחינת חתן.
התורה שבכתב זה החתן והתורה שמשפיע על התורה, עלינו, על ישראל,
ולעומת זאת התורה שבעל פה היא החתן שמשפיע על הכלה שהיא תורה שבכתב.
בסדר? זה הכל.
תראו, זה גם טיפה הבדל לגבי, אני אגיד לכם את דעתי, כן?
הקטנה, קלה כמות שהיא.
מה לומדים בליל שבועות?
אני מאוד מאוד מחזיק מהתיקון.
תיקון שתיקנו קדמונים,
רבותינו, והתיקון כולל את הכל. אבל בעיקר הדגש שלו זה על תורה שבכתב. עוברים על כל הכף דלית ספרים ועל כל המצוות.
מתי יצא לכם פעם לעבור על כל התרג מצוות? להגיד לרדתם בפה.
אז עוברים על הכל, יש חלק מהאשכנזים אומרים גם את המשניות של כל
תחילה וסוף של כל מסכת, אצל הספרדים גם לא אומרים משניות.
אומרים את כל התורה שבכתב וזוהר. לא נוגעים בתורה שבעל פה בכלל.
כל התנ״ך,
ההתחלה והסוף של כל פרשה.
בסדר? אז לוקח זמן. את כל התנ״ך,
אחרי זה כל תרג מצוות,
והזוהר.
זוהר, זוהר, זוהר.
השלב, בתיקון של השלב גם אומרים משניות.
אבל אצל הספרדים דווקא כתוב לא להגיד משניות.
למה לא להגיד משניות?
ולכן אני כאילו מאוד קשה לראות שאנשים בליל שבועות, אני לא, כל אחד זה מה שהוא רוצה, אבל אנשים בליל שבועות לומדים כאילו גמרא, לומדים בסדר לילה כאילו, עושים עוד...
איפה המיוחדות של הלילה הזה?
אתה עכשיו לומד עוד...
כשלומדים תורה שבכתב,
לומדים את הרצון של הקב' ברוך הוא.
אנחנו ממש קלה והוא חתן.
אנחנו לומדים את מה שהוא נתן לנו.
זה עצמו אחר כך יעורר אצל האדם חשק כפול ומכופל להתמסר לתורה שבעל פה.
זה ייתן לו את כל החידושים ואת כל הכוחות ואת כל העוצמה.
אנחנו מתייחדים דווקא עם תורה שבכתב.
כלומר, בליל שבועות אנחנו באמת שמים יותר דגש על היותנו קלה של התורה שבכתב, כדי שאחר כך,
במשך כל השנה,
נוכל להיות החתן של התורה שבכתב דרך תורה שבעל פה.
אז זה מאורסה שבבחינת תורה שבעל פה שנקראת כלה מאורסת ומקודשת לבחינת תורה שבכתב, בחינת חוכמה אלאה,
שהוא בחינת חתן להיות, האחריות נמשך לה, אחריות,
והוא דוגמת בחינת תירוסין שהחתן נותן להקלת הבת,
ואז היא נותנת לו את מה?
את עצמה.
ולפי שישראל ממשיכים הקידושים, על כן נקראים חתן,
לגבי תורה שבעל פה שנקראת קלה.
ישראל ממשיכים את הקידושים, על כן הם נקראים חתן,
כן? בהקשר הזה לגבי תורה שבעל פה.
טוב, אתם רואים שזה, אנחנו ניסינו טיפה בהתחלה לסדר את זה, כי הוא עובר בלי לאותת מאפשרות אחת לאפשרות שנייה.
בכל אופן, בואו רגע נסכם את זה, ואז נראה איך אולי אפשר להגיד את הכול על המילה נשוא.
אז אמרנו שבצד אחד המטרה של התורה זה להביא את האדם לקשר עם השם יתברך. מה שהוא אומר כאן,
שישראל יהיו בבחינת כלה לגבי הקדוש ברוך הוא, להיות כלתה נפשי, כלה שארי.
ואנחנו לומדים תורה כדי להיפגש עם השם יתברך, ולכן מברכים בתורה תחילה,
וכל היחס הוא מאוד מאוד חשוב, וצריך גם להיות מאוד מדויק בתורה, כי רק התורה שניתנה למשה מסיני מחברת אותנו לקדוש ברוך הוא, ולא כל מיני דמיונות אחרים.
זה צד אחד.
מובן שני, אנחנו הכלה והתורה היא החתן.
בעיקר מדובר על תורה שבכתב,
אבל אולי אפילו גם תורה שבעד פה, והאמירה הנפשית כאן היא, באנו להשתנות.
לא באנו ללמוד תורה בשביל האינטלקטואל,
לא באנו ללמוד תורה כדי לקבל,
באנו כדי שהתורה תחולל בנו שינוי.
אז לא תחול בבת אחת, אבל כן, אדם לומד, הוא צריך להשתנות.
ודבר השלישי,
שהתורה היא הכלה, ואנחנו החתן, והקדוש ברוך הוא זה אבא של הכלה,
אבא של הבת, היחידה,
זה באנו לחדש בתורה.
זה במובן הזה ישראל הם החתן והתורה היא הקלה,
התורה שבכתב היא הקלה וישראל היא החתן, זו תורה שבעל פה.
באה התורה שבעל פה לתורה שבכתב ומתחילה לעשות את הבלגן הזה ולחדש אותה. ומסך הכול מחמישה חמשי תורה יוצא לך שישה סדרי משנה ותלמוד ומתרשים, הכל מהדבר הזה.
ובמובן הזה העיקר זה לזכות לחדש בתורה, לעיין בה ולחדש בה ולהבין אותה לעומק ולפרוד ולרבות בה וכן על זה הדרך.
וכל הדברים, כל הממדים האלה, לכאורה נמצאים במילה נשא ובסדר שקשור גם לשבועות, כי שבועות זה היום יורצייט של אור שבעת הימים, אורנו הבעל שם טוב,
הכנעה, הבדלה, ההמתקה, בסדר?
יש נשא לשון
שאתה נושא משהו,
נושא משהו על ה...
כן, נתחיל מזה, שאתה נושא משא,
נושא מסע, כאילו, משהו ככה נופל עליך, ואתה אמור להיכנס, זהו,
אתה מבין שזה כמו שבוע שבוע ראיתי בהשבעה של הבן שלי, אז יש לך לקבל על עצמי עול משמעתו של צבא הרנה לישראל.
ככה אומרים.
בדור הזה שבכלל מזכירים את המילה עול, זה כבר חידוש, עצוב.
צועקים, עול משמעתו.
אדם מקבל על עצמו עול משמעתה של תורה.
התורה היא באה, היא החתן,
ואנחנו הכלה, והיא באה לשנות אותנו, ואנחנו מקבלים את העול. אז זה נשוא לשון משא.
וזה כנגד הכנעה.
יש נשוא לשון נשיאה,
נשיאה, ותישייני רוח, לשון רוממות.
ובמובן הזה,
אז מה? זה התורה שבאה אלינו
כמתווכת את הקשר עם השם יתברך, בסדר?
כמתווכת את הקשר עם השם יתברך. אנחנו כאן על הארץ, הקדוש ברוך הוא השם. איך להתרומם אליו?
התורה תרומם אותנו.
אתה רוצה לפגוש... אני לא בטוח שמה שכתבתי כאן בדף, יכול להיות שהתבלבלתי בעצמי,
כן, אבל עכשיו זה מתבהר לי בעקבות זכות הלימוד שלנו.
כשאדם רוצה, אני רוצה לפרוש את השם יתברך, רוצה להיות קשור אליו, איך אני אעשה? אני נשרף.
אומרת התורה, תחזיק בי! תחזיק בי, אני לוקחת אותך.
עולים ביחד לקדוש ברוך הוא, לרצונו, למחשבותיו, לכוונותיו, נעלה אליו.
האדם שלומד תורה השתנה לחלוטין, הוא רוממ... אומרים את זה, תחשבו מה זה, אומרים את זה בתפילה,
בחגים,
ורוממנו מכל השם.
רוממנו.
אנחנו, ברוך השם, התורה מסיעה אותנו, מרוממת אותנו, מגדלתו,
אחד מהדברים בפרקי אבות, מגדלתו ומרוממתו על כל המעשים, הלומד תורה לשבא, זוכה לדברים הרבה, נהנים ממנו, יצא ותושב וחולה,
ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים, הוא זוכה לרוממות, הוא זוכה להתנשאות.
הוא מסתכל על העולם הזה לא ממקום נמוך, לא ממקום שפל, לא ממקום של תאווה,
כל דבר הוא פוגש בצורה יותר רוממת, היחס שלו לכסף הוא אחר,
והיחס שלו ליצר המין הוא אחר, כל דבר הוא ממקום של גובה ורוממות.
אז זה נשוא לשון התנשאות.
נכון, נכון.
והנשוא השלישי זה נישואין, ממש נישואין.
ואמרנו, המטרה בנישואין זה, בעזרת השם,
ילדים ותולדות.
זה המקום שבו האדם, וזה כנגד, סליחה, הקודם היה כנגד הבדלה.
אנחנו לא יכולים להגיע לקדוש ברוך הוא, צריך להסתרף,
אז הבדלה, אתה פה, הקדוש ברוך הוא שם, יש לנו משהו שמחבר.
המתקה מלמד אותנו הבעל שם טוב, הדבר הכי מתוק,
באמת זה הדבר הכי מתוק בעולם, ששני אנשים רווקים,
וכל אחד גדל מעצמו, מתחתנים, ואחרי תשעה חודשים יש להם ילד, או השנה, בעזרת השם, ופתאום נהיה עם משפחה, ועוד ילד ועוד ילד, אין לך דבר מתוק מזה, אתה ממש רואה את הנצח, את האין סוף,
ממשיך.
וזה כנגד המובן שהקדוש ברוך הוא האבא של הקהלה, ואנחנו החתן,
והתורה נמסרה לנו על ידי האבא,
כדי שנחדש בה, כדי
שמרומם אותה, כדי שנפרה ונרבה בה,
וזה כמובן כנגד המתקה. נשוא, נשוא, נשוא, שלוש אפשרויות
לקרוא את המילה עצמה נשוא,
ולכן זו הסיבה שהרבה מאוד, שכמעט תמיד יוצא שפרשת נשוא היא לפני שבועות, והרבה פעמים יוצא שהיא צמודה ממש לשבועות. אנחנו מתוך פרשת נשוא,
בעזרת השם נישן טוב בשבת, גם ננוח בשבת, וניכנס
לשבועות כדי לקבל תורה,
שנזכה לזה אמן ואמן. ברוכים תהיו רבותיי.
