השיעור הזה,
ט' בטבת תשפ״ב, זה יום הפטירה של רבי נחום בן שמעון הכהן.
המשפחה שלו גם קשורה למכון מאיר, וגם תורמים למכון מאיר, אז השיעור הזה לעילוי נשמתו.
רוח אדוני תניחנו בגן עדן.
תראו, פרשת ויחי,
קודם כל זו פרשה ככה סוגרת מעגלים, המון מעגלים נסגרים בפרשה הזאת,
הדרמות עם המשפחה, הכל נרגע.
נכון, כתוב, היחי יעקו בארץ מצרים 17 שנה. 17 בגימטריה?
טוב.
טוב, כאילו, 17 זה טוב בגימטריה, כן?
טוב שנים, אחרי כל התלאות של יעקב וכל ה... סוף סוף יש שנים טובות.
כולם שם, ויאחזו בה, ויפרו, וזה, נולדים בנים, נכדים,
וגם באמת סיום הפרשה הוא מרגש מאוד.
יעקב קורא לכל הבנים, כולם נמצאים, הוא מברך את כולם,
נותן לכולם תפקידים,
ובעצם,
אנחנו, שאנחנו מכירים את ההיסטוריה של המשפחה, מה שנקרא,
לא הכל מתחיל מפרשת ויחי, היה גם ניקץ וייגש, היה גם מתחים גדולים והיה סכנה אפילו שהמשפחה,
יוסף, מה אתה רוצה לשבת פה?
יעדי ככה פה? בסדר.
אז אנחנו מבינים שזה הושג מה שנקרא בדם יזע ועמל ודמעות.
טוב, ואז מגיעים לברכות של הבנים,
ומטבע הדברים מי תופס את תשומת הלב בברכות של הבנים?
תודה.
מי תופס את תשומת הלב?
ברוך אתה, אדוני.
יהודה.
יוסף,
אלה הארוכות, נכון?
שמעון ולוי, יש שם איזו סגירת חשבון קטנה.
כאילו, יש ככה שבטים שזה משפטים כאלה.
מסחר חמור גר, וודאי. נפתלי, אלה שלוח. כאילו, זה נראה שהשבטים לפני יוסף, זה כאילו, יעקב
טקטק אותם כאילו, טקטק טקטק, כדי להגיע ליוסף.
בין פורת יוסף, בין פורת עלי עין וכו'. אני רוצה היום דווקא להתעכב
על אחת הברכות האלו,
הקצרות,
על הברכה של שבט דן.
בלתי מוסברת לשבט דן, אני לא יודע למה.
נתנו לגור בכמה מקומות בחיים.
נולדתי בפתח תקווה, אחרי זה גרנו בגולן,
אחרי זה בירושלים,
אחרי זה בבית שמש, אחרי זה בנצרים,
אחרי זה באריאל, אחרי זה בקיצור, סתובבה.
בכל מקום אתה מרגיש את זה, כשגרנו בבית שמש, זה נחלת שבט דן, בין צורה ובין אשת העול,
הרגשתי שם איזה
שייכות מיוחדה. אמרתי, אשתי, תקשיבי, זה הנחלה שלנו, זה פה.
זה ה...
טוב, אולי עוד נחזור.
בכל פנים, דן.
בעזרת השם אני רוצה שאנחנו נבין מה מיוחד מאוד בשבט דן,
ואני מקווה שזה ייתן פה כוח להרבה אנשים שיש להם תכונה מסוימת, ללכת עם התכונה הזאת ולדעת שהיא חשובה מאוד מאוד ויקרה בעיני הקדוש ברוך הוא.
בואו נתחיל.
אומרת התורה,
דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל.
יהי דן נחש עלי דרך שפיפון מלא אורח,
הנושך היא כבסוס ויפול רוחבו החור, לישועתך קיוויתי אדוניי".
בשונה משאר השבטים, שהברכה די ברורה, פה זה קצת כתב חידה.
וגם,
אתה יודע, לדמות מישהו לאריה, לדמות מישהו לזאב,
לשור, וואלה, אבל נחש, קצת ככה,
לא יודע אם כשיש את האייקון של נחש בוואטסאפ, זה אומר מישהו שהוא כזה,
נכון?
ולכן, בגלל הדברים האלה, חלק גדול מהפרשנים לקחו את הפסוקים של יעקב כתפילה על שמשון.
שכל הפסוקים כאן פועלים על שמשון, ושמשון היה דניאדין עמו כאחד משבטי ישראל, הוא היה אחד, הוא היה לבד, אף אחד לא עזר לו,
הוא פעל כמו נחש,
נכון?
נחש לא פועל בלהקות, הוא היה בא, מכיש ונעלם, מכיש ונעלם,
נושך עיק וסוס, ייפול רוחבו אחר, ולשעילתך קיוויתי השם, זה הפסוקים ששמשון אמר, כשהוא היה צריך למוטט את עמודי הבית, זוכרני וחזקני,
החפה המזון, גבי נקמה נקם אחת משתי עיניים מפלישתים וכו' וכו'. אז לוקחים את זה לשם.
וזה בהחלט פירוש מרתק ושווה גם להעמיק בו. אני רוצה לקחת את זה למקום אחר.
לא לשמשון אלא לשבט דן ולתכונה.
לתכונה שלו.
מה התכונה המיוחדת?
האי בן עזרא מעיר כנערה מאוד מאוד חשובה.
דן ידין עמו רמז
שיהיה בעל דגל כאחד מבני הגבירות,
והנה היה כקצין על כל עם מהשפחות.
זה מעניין.
בהמשך התורה,
אז עם ישראל יחלקו אותו למחנות,
נכון?
ויש לכל מחנה מפקד.
דגל מחנה ראובן, בעל צבאו, דגל מחנה יהודה,
זה השני, בעל צבאו,
דגל מחנה אפרים,
ומי אבא צריך להיות?
הבא?
בנימין.
דגל מחנה בנימין, הכי הגיוני,
נכון?
כלומר, קח את כל בני האימהות,
ראובן ויהודה מלאה,
יוסף, אז הוא יוסף, אז יש לו את אפרים ומנשה,
זה אפרים ובנימין.
זה הנשיאים.
לא.
הרביעי, במקום שיהיה בן של האימהות, הוא בן של
שפחת רחל.
דן הוא הבן הבכור של שפחת רחל, זו בלהה,
והוא נשיא, ואיתו, ועל צבאו, נפתלי ואשר.
אז זה דבר מאוד מעניין, שיש מנהיגות בעם ישראל, הוא מנהיג,
הוא נשיא,
נשיא שבט, מפקד זה, שהוא מבנה השפחות.
אז זה אומר שכשאנחנו מדברים על מנהיגות, ובדרך כלל מנהיגות זה אחריי,
קדימה לצנחנים,
נכון, וכל הקורסים למנהיגות, אז מדברים אותך, פרזנטציה, ונוכחות, ודיבור, והובלה,
ואיך אתה מדבר אל אנשים והם ילכו אחריך, וכל ה...
בקיצור, צנחנים, נחשב בין המנהדיו, כן? זה כאילו הקפיצה, אתה זה?
כאן מדובר על מנהיגות אחרת. זה מנהיג.
דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל. אומר כאן הרשב״ם
קודם כל ההשוואה כאן, רש״י כאן הוא מבין, זה לא באתי כאן, אבל רש״י דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל הכוונה כמיוחד. כלומר, כמו יהודה ככה דן.
זה אותה חשיבות.
למרות שיהודה, נקרא לזה, זה הרבה יותר בולט,
זה הרבה יותר נוכח,
זה הרבה יותר וואו,
ודן זה משהו אחר לגמרי, תכף נראה איזה מנהיגות זה שווה דן. מבחינת התורה זה שווה ערך, מבחינת החשיבות. זה שווה ערך.
רק צריך להבין, אז מהי המנהיגות של שווה דן? מהי המנהיגות של שווה דן אנחנו יודעים? אריה, מוביל, מסתער, צועק אחריי, כמו יהודה בשבטים, המנהיג ניגש ליוסף, לוקח אחריות, מוכן לשלם את המחירים,
מסתער מול הכדורים.
מהי המנהיגות של שווה דן? אומר הרשב״ם
על שבטו של דן נתנבא, שהוא מאסף לכל המחנות,
וגם ביהושע כתיב, והמאסף הולך אחר הארון,
וכפי שהיה הולך כל הימים בין משה, בין בימי משה, בין בימי יהושע,
אחר כל הדגלים,
והיה צריך להילחם עם כל האומות הרודפים אחריהם, לזנב כל הנחשלים אחריהם בדרך
ולהנקם מן האומות היו גיבורים. לכך אמר יעקב, דניה דין עמו,
ינקום נקמת עמו כאחד שבטי ישראל,
היה נוקם נקמתם ומשמרם ומרודפיהם,
כי עדין השם את עמו, ודם עבדיו יקום, ונקם ישיב לצריו.
או, אז הרשב״ם הוא פשטן,
והוא אומר, מכיוון ששווה דן הולך מאחורה,
הוא צריך להיות גיבור. למה? כי ככה הוא, כמו שה...
אז הוא לוקח את זה למקום צבאי.
כמו שהמשמר הקדמי צריך להיות ככה. זה גם המאסף של הכוח, צריך לשמור, לראות שזה, והרבה פעמים מזלמים בכוח, ודווקא המאסף מנהל את כל הקרבות.
אז בעצם זה כאילו ההשוואה.
אבל,
אבל כבר רש״י,
בעקבות הפסוקים בספר במדבר,
שמו אותנו באזור אחר, באזור נפשי. ואני רוצה להגיד לכם מעומק הלב,
יש לי ממש התרגשות כשאני מדבר על זה,
כי כשמכירים את האנשים האלו שמשבט דן,
שתכף נראה מי הם,
אז אתה מבין איזו עוצמה פנימית צריך וכמה מעט מחיאות כפיים אתה מקבל.
בסדר? כמה מעט, לא מחיאות כפיים מהסביבה, מחיאות כפיים מאלה שאתה מטפל,
בעיניי שאתה עוסק בהם.
בואו נראה.
בספר במדבר, מתואר כאן, ונשא דגל מחנה בני דן, מאסף לכל המחנות לצבעותם,
ועל צבעו אחיעזר בלמישדיים.
כבר אתם יכולים להבין מהשם אחיעזר,
איזה שם זה?
נחשון בן אמינדב, נחוש, מתנדב.
מי להשם אליי? אמינדב.
נכון?
אחיעזר, מה?
עוזר, אבל איך הוא עוזר?
איך הוא עוזר?
בדרך אחווה. אחי, אפשר לעזור לך?
יד על הכתף, דוחף.
ועל צבא, אומר, העשי מאסף לכל המחנות. תלמוד ירושלמי,
לפי שהיה שבטו של דן מרובה באוכלוסין,
הם היו, עכשיו, מרובה באוכלוסין זה לא רק עניין כמותי,
זה גם עניין
תודעתי כי אתה,
אתה, אפשר להגיד מרובה באוכלוסין זה משהו עממי.
עממי.
כאילו ככה, לא איזה אליטה סגורה באיזה מקום, כאילו עם ישראל, ככה, הרבה.
הוא היה בו הכי הרבה אנשים. ברגע שיש לך מרובה באוכלוסין, זה משהו יותר עממי.
היה נוסע באחרונה,
וכל מי שהיה מאבד דבר
היה מחזירו לו.
ואית מאן דאמר, כתיבה היו מהלכים, היו הולכים בצורה של תיבה,
מפיק להם כאשר יחנוכן יישאו,
ואית דאמר כקורה היו מהלכים,
ומפיק לה מאסף מכל המחנות. יש כל מיני דעות.
האם היו הולכים כמו תיבה,
כאילו אוספים את כל מי שאיבד משהו, אוספים,
מיישרים קו, אישור קו כקורה ו...
שורה תחתונה, אני מנסה כאן לחלץ את התובנה הנפשית,
זה שבט, זה קבוצת אנשים שקודם כל מוכנה ללכת בסוף ולא בהתחלה.
כן?
לא להיות ב...
והם אומרים, התפקיד שלנו
זה לדאוג לכל מי שעשה טעויות.
כי מי שאיבד זה אחד שהוא חסר אחריות.
הגמרא מגדירה איזה הוא שותה,
זה שמאבד מה שנותנים לו.
אז מה, אני עכשיו צריך בגללו לסבול?
הוא איבד שיסבול.
שווה דן אומר,
לי יש סבלנות לאנשים שמאבדים דברים.
מה אפשר לאבד, לדוגמה?
מה אפשר לאבד?
איך?
מה שומע?
טלפון אפשר לאבד. הלוואי שנזכה לאבד פעם פלאפון, הלוואי. אנשים הרי כמו תפילין, כמו תפילין, מנשקים אותו, לא מסיכים את הדעת, ארבע אמות מתורה ותפילין.
הטלפון.
יפה. כשאני יוצא מהבית ואני שוכח את הטלפון, אני אומר, או, ברוך השם, המצב שלי טוב.
אם אני נצאתי מאבד שכחתי את הטלפון, אז המצב טוב.
אז מה אפשר לאבד? אפשר לאבד חפצים, אפשר לאבד עוד דברים,
אפשר לאבד בני אדם,
אפשר לשכוח איזה מישהו, תראה, הם מתקדמים ומישהו נשאר.
אפשר לשכוח את הגבעות. אפשר לשכוח את הגבעות. אפשר לשכוח מה?
אפשר לשכוח את הייעוד,
אפשר לשכוח את ה... אפשר לאבד את התכלית.
כן, אתם פתאום רואים איזו קבוצה שהולכת, ופתאום מישהו כזה,
והוא ככה, פתאום אין לו כוח, והוא ככה הולך אחורה, ו... ומה צריך ברגע הזה?
מישהו אחד
שישים לו את היד על הכתף ויגיד לו, אחי, אפשר לעזור לך?
ואיך יקראו למישהו הזה?
אחי, איזה.
אחי, אתה צריך עזרה?
לא,
ורוב הפעמים לא צריך יותר מזה.
רק ההתעניינות הזאת, רק האמפתיה, השותפות,
ולפעמים גם צריך יותר מזה, ואומר לו, אחי, מה קרה, מה נשברת? בוא, אני דוחף אותך קדימה, קדימה, קדימה, וזה, יאללה, אני דוחף אותך מאחורה, וזה לא נותן לו לוותר, לא נותן לו לוותר לעצמו.
כל מיני דברים אפשר לאבד.
מי דואג לאנשים האלו שיצאו מהמסלול?
לפעמים יש תלמידים בכיתה, הכיתה ממשיכה קדימה, בשלב מסוים איזה תלמיד, הוא אומר, אני כבר לא מבין,
ככה הוא מבטר, זהו. אז הוא בכיתה יושב, מצייר ציורים, מעיף עפיפונים, נכנס, לא נכנס, מגיע, לא מגיע. הוא לאט-לאט, לאט-לאט הוא פורש.
יש איזה מורה ששם לב,
שם לו יד על הכתף ואומר לו, מה קורה?
למה אתה ככה, זה מה? בוא אני אעזור לך לצמצם את הפער, בוא אני אשב איתך בפרטני, בוא אני אלמד אותך.
טוב, אז זו אפשרות אחת.
הדעת זקנים אומר,
תראו איזה מאסף לכל המחנות, לפי שהיה האחרון.
וכל מי שהיה מתאחר בשביל שום דבר היה מתעכב עמהם,
לכך נקרא מאסף.
זה עוד,
זה עוד איכות, זה עוד מיומנות.
מקודם רק אמרנו, אני משיב אבידה, אבל אני לא מתעכב, אני מוצא ומחזיר.
פה זה מי שמוכן להתעכב עם מי שאיחר.
אני מוכן להתעכב בשבילו.
אני מוכן לחכות.
לחכות.
אני אומר, זה לדעתי, הדעת זקנים, זה כל המורים להוראה מתקנת,
שיש ילדים שהם מתעכבים.
יש להם קושי בלמידה,
ולפעמים יש להם קושי בלקלוט דיסלקציה קלה.
בקיצור, הכיתה נעה בקצב
מהיר להם מדי כל הזמן, וכדי להצליח הם צריכים מישהו
שיסכים להתעכב איתם,
שיסכים להסביר להם את השאלות במבחן עוד חמש דקות. אם יסבירו להם את השאלות עוד חמש דקות הם יבינו ויצליחו לענות,
כן?
או אם ייתנו להם עוד קצת זמן, ייתנו להם הארכת זמן, במקום שעה, יהיה להם שעה וחצי, הם יצליחו.
אבל העולם שלנו רץ מהר,
ובעולם שלנו אין מקום לאנשים שלא מתקתקים את העניינים וזה.
ואז אף אחד לא מוכן להתעכב בשבילו,
אז הוא נשאר בחוץ,
אז הוא לא מבין,
אז הוא לאט לאט צובר תסכולים,
הערך העצמי שלו יורד, והוא...
ופתאום מגיע איזה דן אחד, איזה מורה משבט דן,
איזה עובד סוציאלי כזה,
הוא אומר לו, אני מוכן להתעכב איתך פה.
כמה זמן המורה?
כמה שאתה צריך.
נשב
עד שתביא.
מה באמת?
אתם מכירים את הסיפור על רבי פרידה?
פעם, אולי נלמד את זה היום, רבי פרידה היה לו תלמיד שהיה לוקח לו 400 פעם עד שהיה מבין.
היה צריך לחזור עליו 400 פעם.
טוב, הוא היה עושה את זה.
פעם אחת המורה אמר, רבי פרידה אמר לתלמיד שלו, תקשיב,
היום אני צריך ללכת.
רק אני אומר לך ש...
אבל אנחנו לומדים 400 פעם.
סיים אחרי 400 פעם, הוא אמר לו, הבנת? אמר לו, לא.
אז הוא אומר לו, למה לא הבנת?
אז הוא אומר לו, כי אמרת לי שאתה צריך ללכת,
ואז כל פעם אמרתי לעצמי,
בטח הוא לא יספיק 400 פעם,
ואז לא הבנתי כלום.
אז רבי פרידה אמר לו, אתה יודע מה,
אני אלמד איתך עכשיו עוד 400 פעם. זהו, אני יושב פה. אני מוכן להתעכב בשבילך.
רבותיי, זו סוגיה, אני אספר לכם סיפור,
מתי הרגשתי את זה ככה בלב.
למדנו שיעור א', שיעור א', אתה הרי לא לומד כלום, אתה רק מבין שאתה לא מבין.
העולם מתחיל להסתדר לך, אתה מבין את ה...
טוב, הלכנו לצבא,
חזרנו מהצבא ולא חזרנו ביחד.
כל חלק החזרו, לא משנה, זה לא היה כולם חוזרים באותו, כל אחד במקום שלו חזרנו
ולמדו מסכת שבת.
למדו מסכת שבת,
ובקיצור חזרנו, אז הקבוצה שחזרנו, אנחנו התארגנו בחברות בינינו,
ואז התחלנו ללמוד על החברות הטובה ולמדנו וכל זה.
ואללה, שלושה חודשים אחרי עשינו כינוס של השיעור שלנו ואמרנו שזה לא
לא מספיק רציני, ויש פה חבר'ה שלא קמים ככה בבוקר, ויש פה, כאילו, צריך לקפוץ רצינות.
אז השירות המפוצל, אנחנו עוד רגע חוזרים עוד פעם לצבא, וזהו, ככה.
ואז אחד החבר'ה קם ואמר,
כל הכבוד לכל הצדיקים שיש להם חברותות אחד עם השני, והם לומדים וזה.
מה איתנו שאנחנו לא טובים בגמרא? למה אף אחד מכם לא מוכן ללמוד איתנו? מה אתם רוצים? בטח שנשאר במיטה,
כי אתם הסתדרתם, החזקים הם החזקים.
נתן לנו בראש.
באותו ערב עשינו תיקון, פירקנו את כל החברותות
והצטוותנו...
כי גם זה,
גם זה היה טעות, כאילו חזקים, חזקים, שטויות. בסוף אתה מגלה שהאושהו נראה לך כאילו חלש, הוא חזק יותר ממוחר, לא משנה, אבל כאילו התפצלנו לזה, ואז ביחד.
אז נכון, אתה טיפה מעכב,
אתה טיפה מתעכב, אתה מרוויח אלף ואחד דברים אחר כך.
חברות אמיתית והעמקה.
אז המוכנות להתעכב.
הבת שלי הגדולה עשתה שירות לאומי עם ילדים אוטיסטים
בבית ספר בראש העין.
ילדים אוטיסטים,
אוטיסטים,
יש, איך קוראים לזה?
פקטרום רצף. בקיצור, בקצה הקשוח של העסק.
אתה עובד שנה שלמה בשביל שילד ילמד
ארבע מילים, חמש מילים,
בשביל שילד ילמד איזשהו כלל התנהגות. ההתקדמות שם זה במילימטרים, בסנטימטרים.
זו ההתקדמות.
יש שם מלאכים.
מלאכים.
זה שהילד מתקדם, זה שההורים של הילד שמחים, שהילד
לפני כן לא ידע לאכול עם כפית ומזלג ועכשיו הוא יודע לאכול, זה ברור שהם שמחים. אבל המורים,
שאתה כאילו חוזר על משהו יום-יום, ובסוף אתה אומר, ההתקדמות בסנטימטרים, ואתה באמת שמח על הדבר הזה.
איזה גבורה זאת.
להיות אנשי המאחור.
המנהיגים
שהולכים מאחור ודואגים שאף אחד לא יישאר מאחור.
אף אחד לא יישאר מאחור.
רבותינו המקובלים מעירים פה הערה מאוד חשובה.
בספר, קראנו בפסוק, לישועתך קיוויתי השם, נכון? יש כאן אותיות י' ו', כי י' ו' איזה שם זה?
של רחמים או של דים?
רחמים. רחמים. אני רואה שלמדתם קבלה. כל הכבוד.
מעירים רבותינו המקובלים ששם הוויה נעלם.
נעלם
בתורה מפרשת וישב, אין שם הוויה. לא וישב, לא מקץ ולא ויגש.
אין. למה?
כל הפרשות האלה מלאות במה?
בדינים. בדינים, הכול.
הפעם הראשונה שמופיע שם הוויה אחרי כל העניינים האלו זה כאן.
לישועתך קיוויתי השם. אני מצפה לישועה, אני מקווה לישועה, אבל איזה ישועה?
של רחמים.
שיבוא מישהו ורחמים זה לא ויתור,
זה לא מרסי,
מה שאומרים באנגלית.
רחמים בלשון הקודש זה תהליכים.
זה ריבוי של רחם. מה זה רחם? זה המקום שבו נוצרים תהליכים בסבלנות,
לא ממהרים, תשעה חודשים צריך, נכון? תשעה חודשים שהם 42 שבועות,
מלאים, טובים, ככה שהתינוק יוצא מבושל, לא טוב ללט לפני כזה,
והתהליך, התהליך, התהליך, ואז נולד משהו.
זה רחמים. תן מקום לתהליכים עד שייוולד.
זה נקרא גאולה ברחמים?
ותכף תראו שזה קשור לגאולת ישראל, וזה התפקיד של שבט דן.
נסענו פעם עם הילדים לדרום וראינו רכבת.
הילדים היו קטנים.
ראינו רכבת נוסעת.
אז הילדים יש להם תמיד שאלה קבועה. כשהם קטנים יש להם שאלה קבועה על הרכבת.
יש להם הרבה שאלות על הרכבת. מאיפה הדרך? איפה? לאן היא נוסעת?
בסוף הם תמיד שואלים
איך היא מסתובבת?
היא הרי צריכה לחזור, אז איפה הרכבת מסתובבת?
אז מה התשובה?
שהרכבת לא מסתובבת.
לרכבת יש יחידת כוח
ויש
קרון ניהוג.
גם ביחידת כוח יש קרון ניהוג, בסדר? יש לה יחידת ניהוג, בשני מקומות.
בדרך, נגיד, מתל אביב לאשקלון,
אז יחידת כוח נמצאת מלפנים וגוררת את הרכבת אחריה,
והקטר, הנהג, נמצא מקדימה,
ובדרך חזור הקטר, היחידת כוח,
דוחפת את הרכבת לפניה.
הנהג עובר לשבת בקרון הניהוג שנמצא מקדימה, אבל נחילת הכוח, איפה היא?
מאחור.
זמנתם את הרעיון.
אז הקטר בעצם, לפעמים הוא גורר, הנה הוא גר בקריירה,
הוא רואה את הרכבות,
הקטר גוררת, לפעמים יש מנהיגות שאומרת, צועקת, אחריי, קדימה! ויש מנהיגות שאומרת,
אני נמצא כאן מאחור ואני דוחף את כולם.
אני עובד קשה, קשה, צ'יק צ'יק על הפסים, וזה, עובד ודוחף, תוחף, תוחף.
וחלק מהמנהיגות זה המוכנות להתעכב
בשביל מי שקשה לו, כדי שלא יישאר מאחור.
והעמק דבר אומר עוד משהו,
מאסף לכל המחנות לצבאותם מי שנכשל
ולא יכול ללכת עם מחנהו, נשאר יחידי אחרי המחנה נאסף למחנה בני דן,
ומחנה בני דן היו הולכים לאט עם הנחשלים עד שיביאום לצבאותם.
תגדירו לי את המקצוע,
מדריכי חבורות רחוב. לא יודע מה, אתה רואה איזה מישהו ברחוב לבד, הוא נשאר לבד,
המשפחה הזו, עזב את המשפחה וזה,
פתאום מגיע לבדים, ומישהו ברחוב, אוסף אותו.
הוא אומר לו, בוא, למה אתה לבד?
איפה המשפחה שלך? מי עוזר לך?
מי אבא שלך ומי אמא שלך?
בוא כאן לאיזה זולה, לאט-לאט,
עד שהוא מחזיר אותו למשפחה.
לא רק חפצים הולכים לאיבוד, גם בני אדם הולכים לאיבוד.
ומי אוסף אותם, את הבני אדם האלו? מי מסתכל? מי מאיר עיניים? מי מחייך אליהם? מי נותן להם איזה גיבוי?
זה שפט דם.
זה נורא קשור,
זה מאוד קשור ללידה של דן.
הרי דן נולד כשרחל
עשתה עוד ויתור. גם ככה היא מחקה את עצמה, כי היא נתנה את הסימנים ללאה,
אז מילא, אחותה,
הרב קשר אומר שלאה ורחל היו אחיות תאומות,
אז היא נותנה לאחותה, זה דבר אחד.
ועכשיו, מה היא אומרת ליעקב? קח גם את השפחה שלי, את בלהה, אז לגמרי נמחקה.
הכל אני אעשה כדי להמשיך הלאה.
מוכנה לוותר על הנוכחות של ה... על זה, היא האימא, היא הבכירה, יעקב רצה אותה ראשונה, ואיך הגענו לזה שלאה עקפה אותי? אז טוב, לאה זו אחותי, אבל בלהה, שפחה, היא תעקוף אותי.
איזה ויתור.
אז מויתור כזה, מי נולד?
נולד בן ותרן,
שמוכן לוותר על ההיילייטס,
על הוואו, על הפה, על השם,
ולהתעסק עם החצר האחורית.
אתם מכירים את זה? הגעתם פעם לאיזה בסיס?
לקראת ביקור לבסיס, אתה רואה כל השדרה,
הכל מצוחצח, הכל וזה וזה וזה,
אבל כשמגיעה ביקורת אמיתית, הוא אומר לך, קח אותי בבקשה פה לחצר, אני רוצה לעשות סיור ליד הגדרות.
אתה רואה שם הכל זרוק, הכל ציוד קשר, אוהלים, סרוקות וזה,
הוא אומר לך, נכשלתם בביקורת.
מה קורה בחצר האחורית החברתית שלנו כחברה?
מה קורה בחצר האחורית של הכיתה?
מה קורה בחצר האחורית של הקהילה,
מה קורה בכל המקומות הללו. יש מי שנמצא מאחור ודואג שאף אחד לא יישאר מאחור?
יש לדוד גרוסמן באחד הספרים שלו,
יש לו איזה מבחן חברתי כזה.
הוא אומר, איך יודעים אם ילד מקובל בחברה או לא?
נגיד ילדים בכיתה י״ב.
הולכים, ילדים הולכים ככה וזה.
קבוצה, הולכים ביחד, חוזרים מבית ספר.
פתאום אחד הילדים נעצר לקשור את הנעל.
הוא אומר, אם כל החבורה נעצרת, מחכים לו, אתה יודע שהוא מקובל בחברה.
אבל אם אחרי כמה שנים מישהו אומר, תגידו,
מה נסגר עם ההוא שנעצר שם להקשורת הנא? מה נהיה איתו באמת?
המשכנו...
בסדר.
טוב.
שמא תגידו, טוב, עד כאן דברים, דברי דברים יפים וזה, אבל אין, אופן, כשמגיעים, נגיד, למאני-טיים,
כי צריך, כאילו, זה, שם אנחנו לא מוכנים לקחת סיכון, ושם רוצים רק את הטובים ביותר.
אז הנה,
מגיעים
לבניית המשכן.
בניית המשכן.
מי הייתם לוקחים לבנות את המשכן?
היינו לוקחים איזה מישהו, נציג משבט בנימין, עוד פעם, יוסף,
או משבט יהודה, או משבט יששכר, הם תלמידי חכמים.
אומרת התורה,
קח לך את מי? את בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, ואיתו
את האוהל יעב בן אחי שמח. עכשיו אתם מסתכלים בין השמות?
אחד קוראים לו אחי עזר, אחד קוראים לו אחי שמח.
ההוא עוזר, ההוא סומך, וכולם אחים.
אחי, אתה צריך, לא בא לך מלמעלה, אחים, כולם אחים.
כן.
ואיתו אליה בן אחי שמח למטה דן, אמר רבי חנינא בן פזי, אין לך גדול בכל השבטים משבט יהודה.
ואין לך ירוד מן שבט דן, שהיה מהשפחות.
ומה כתיבו, ובני דן חושים.
אמר הקדוש ברוך הוא יבוא והזדווג לו,
שלא תארו חוג עשה שגדול וקטן שווין לפני הקדוש ברוך הוא.
מצד הקדוש ברוך הוא,
העובד הסוציאלי,
המורה להוראה מתקנת,
העובד עם
פגועים כאלה ואחרים שמקדם אותם צעד ועוד צעד, הוא שווה
למי שמעביר שיעור כללי מאוד מאוד יפה לאנשים שמרצים באוניברסיטה, לפרופסורים וכו' וכו'.
לא שיש כזאת חלוקה בדווקא, יכול להיות שהפרופסור בעצמו, כמו פרופסור פוירשטיין, שהיה אדם גדול מאוד באקדמיה והקים את מכון פוירשטיין, לעבוד עם האוכלוסיות הללו, כן?
גדול וקטן שווים.
ואיפה בוחרים להביא את זה לידי ביטוי?
לא באיזה פינה צדדית, זו אמרה מוסרית נחמדה, גדול וקטן שווים. אבל איפה מביאים את זה לידי ביטוי?
בעשיית המשכן.
אבל לא רק בעשיית המשכן, אלא איפה עוד?
גם בעשיית המקדש. תראו,
אמר רבי חנין על עולם על יגיס אדם בכבודו בכבוד המשכן,
שהמשכן נעשה בשני שבטים אלו, ואף בית המקדש
כן עשו שלמה מיהודה, שלמה הבן של דוד הוא מיהודה,
וחירם מדן שנאמר בן אישה אלמנה והוא ממטה נפתלי,
ובדברי הימים כתיב בן אישה מבנות דן שהיה אביו מנפתלי ואימו מדן.
האדריכל הראשי של בית המקדש זה חירם, זה לא חירם מלך צור, אלא זה חירם אחר. הוא היה האדריכל הראשי של בית המקדש,
אימא שלו מדן ואבא שלו מנפתלי.
שני שבטים של השפחות.
אז אם כך
אנחנו רואים שגם במשכן וגם במקדש הקדוש ברוך הוא ביקש את הדבר הזה
אז יוצא עם כן ששבט דן, דן יה דין עמוק כאחד שבטי ישראל
כאחד שבטי ישראל
כמיוחד שבהם זה מנהיגות מיוחדת, זאת המנהיגות שיודעת ללכת מאחור
והיא
לעולם לא תזכה למחיאות כפיים
היא לא תזכה למחיאות כפיים, זה המון דברים שאתה עושה
ואף אחד לא רואה אותנו.
אתם יודעים, יש כל מיני, נגיד בבית חולים. יש מחלקות בבית חולים, מחלקות הירואיות.
כירורגיה,
מה?
מחלקת לידה.
איך, איך?
כל הטראומה, אנשים מגיעים וזה, וזה מנתח, וזה, פותחים וזה, מצילים את הבן אדם, השנייה, הוא נמרץ, כן, הכל כאילו אדרנאים גבוה.
מי שהיה פעם, מצילים חיים.
אין להם בעיה של כוח אדם.
חיות וזה, רוצים להגיע לשם.
בבתי חולים יש ארבע, חמש לפעמים מחלקות שנקראות פנימית.
שמעתם על זה?
מחלקה פנימית מגיעים לשם בדרך כלל אנשים זקנים, מבוגרים,
דלקת ריאות,
שפעת,
זה חלק מבריאים,
חוזרים הביתה, וחלק נפטרים, זו מחלקה שנפטרים בה,
גם.
ושם אין יותר מידי דברים הירואיים.
זה לטפל, לעזור,
לסעוד,
לתת מה שצריך,
ולקבות שהחולה יתגבר, אבל גם הגיל משחק פה את התפקיד.
הרבה יותר קשה להגיע לשם.
יש מענקי עידוד. מי שמוכן ללכת למחלקה פנימית,
אח או אחות, מקבל איזה מענק עידוד.
כי זה ללכת מאחור.
זה ללכת מאחור.
זה לדחוף את האנשים מאחור ולהגיד, אוקיי, אנחנו... זה חשוב. אולי בזה בעיקר חברה נמדדת.
זה שבט דן.
אומר התפארת שליימה מרדומסק,
דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל, יהי דן נחש עלי דרך וכולי.
לישועתך קיוויתי השם,
הנזכר לעיל, על פי מה שכתוב בפירוש המשנה,
הווה דן את כל האדם לכף זכות. אתם מבינים איך הוא קורא את זה?
הווה דן.
איך תהיה דן?
מי רוצה להיות דן?
אתה רוצה להיות דן?
כל האדם לכף זכות.
כך הוא קורא את המשנה.
הווה דן, אם אתה רוצה להיות כמו שווה דן, אתה צריך להיות מאלה שדנים את האנשים לכף זכות.
כי מי ש, כמו שאמרנו בהתחלה, מי שאיבד חפץ,
למה שאני אחזיר לו?
אם אדם היה מופקר ולא שומר על החפצים, למה אני צריך לבזבז את הזמן שלי על ה...
איבדת, תשלם את המחיר, מה אתה רוצה ממני?
לא, אני אתמוך בך.
אם אדם לא משקיע ולא זה, למה הכלל צריך לסבול בשביל איזה כמה תלמידים שלא יודעים? אז שההורים שלהם ידאגו להם וייתנו להם... לא, אני רוצה
לאורות דרכי הצדיקים, ההולכים תמיד במסירות נפש עבור כלל ישראל,
ומקבלים עליהם איסורים ודנים את עצמם עבור כלל ישראל, כמו שכתוב, ונשא אהרון את משפט בני ישראל על ליבו, כלומר לשבט. דן, יש לו איזו יכולת אמפתית.
הוא תמיד אומר לעצמו,
ואם אני הייתי במקומו,
ואם לי זה היה קורה,
ואם זה היה הבן שלי,
ואם זה היה במשפחה אצלי,
יש לו אמפתיה. הוא כל הזמן מחזיר את הדברים כלפי עצמו.
אתה רואה איזה משפחה שמתמודדת עם ילד עם קושי.
ילד עם קושי זה אתגר למשפחה כולה.
ילד שיש לו איזשהו קושי וזה, כל המשפחה סביב העניין הזה.
זאת אומרת, אה, ברוך השם שזה אצלהם ולא אצלו.
ואם זה היה אצלך.
אולי אנחנו אחים, אתה אמור לעזור גם להם.
לעזור, ולפעמים לשלוח את הילד שלך לצאת עם הבן שלהם לסיבוב שעה בגינה, אחרי צהריים, כדי שההורים יוכלו טיפה לנשום.
כל העמותות המבורכות האלו שלוקחות את הילדים עם הקשיים וכו', מוציאות אותם לשבת.
מכירות את זה? מכירים את זה?
כל ה... איך קוראים להם?
שלווה, חיוך של ילד. איך?
עלי שיח, עלי שיר, עלי כל הדברים האלה.
איך?
אתם מבינים למה זה? כי ההורים 24-7, אין להם מנוחה.
ופתאום לוקחים את הילד,
זה מגובה כמו שצריך, רפואי והכול, והם יכולים לנוח.
הצדיק דן, זה מה שכתוב, דן ידין את עמו,
כאחד שבטאי ישראל, פירוש הצדיק הדן את עצמו עבור עמו בני ישראל ומצפה לטובתם,
הוא עושה ייחוד למעלה כאחד. פירוש, כמו שצריך להיות במסירות נפש,
פגישת הייחוד בקריאת שמע השם אחד,
שזה אולי כמו שאצל יהודה,
שזה איזה מין מסירות נפש שאני מוכן למות על קידוש השם,
כן צריך מסירות נפש עבור בני ישראל.
ולדן יש מסירות נפש עבור בני ישראל. דן אומר, אני לא מוכן לוותר על אף יהודי.
אף יהודי, אני אלך למקום הכי ריקוד כדי לתפוס אותו.
כי כן הוא שקול אהבת הבורא ברוך הוא ואהבת ישראל.
והכל צריך להיות במסירות נפש, כמו שכתוב שמע ישראל.
השם אלוקינו הוא השם אחד.
אפילו נותן את אפשך האמונה בקדוש ברוך הוא ככה על היהודי.
על יהודי צריך למסור את הנפש שלא יהיה לכאן ולעיבוד.
זה done.
הכל צריך להיות במסירות נפש. אומרים שהדרך לאהבת את השם אלוהיך, עוברת בתחנה אחת בלבד. איך?
ואהבת לרעך כמוך.
זה התחנה.
הדרך לשם את אלוהיך
עוברת בו ואהבת לרעך כמוך.
והכל צריך להיות במסירות נפש, ועל ידי זה יהיה דן נחש על הדרך לבטל כל הקטרוגים ולהכית כל הקוצים והכוחים המעקלים את התפילה ויעורר רחמים, כמו שכתוב, להשחק אם הייתי השם.
ולכן הוא ממשיך ואומר, מבחינת דן הוא שמקבל על עצמו הדינים עבור חברו,
מקבל את הדינים,
מקבל את הקושי עבור החבר, נושא איתו בעול,
זה נקרא מידה בפרקי אבות, נושא בעול עם חברו,
שהוא על ידי כך דן את חברו לכף זכות ומכריעו לזכות,
וזהו ידין עמו כאחד שמקבל על עצמו מסירות נפש עבור טובת ישראל,
על כן ידין אמו שבטי ישראל. וזה שכתוב, לישועתך קיוויתי השם,
על דרך זה של הערבות נקווה לישועת השם במהרה.
רוצים לזכות לישועת השם?
רוצים לזכות לגאולה למשיח?
זה תלוי ברמת הערבות ההדדית בתוך החברה.
והערבות היא תמיד למי שנשאר מאחור,
למי שקשה לו,
למי שמתעכב,
למי שלפני כמה שנים הייתה, השתתפתי בבר מצווה של ילד שהיה לו גמגום.
עכשיו, אתם יודעים שגמגום זה תופעה, עד היום לא גמרו לחקור אותה,
כי היא לא תופעה גופנית, יודעים שהיא לא תופעה, יש גמגום שהוא תופעה, אבל רוב הגמגומים זה תופעה נפשית,
כי המגמגמים הרבה פעמים לא מגמגמים כשהם לבד.
אם ידבר מול מראה הוא לא מגמגם,
ואם אושר הוא לא מגמגם, רק כשהוא נמצא מול אנשים.
אז מול קהל,
מול קהל, גם אנשים רגילים נורא מתרגשים. הוא ראה שהפחד הכי גדול בעולם זה הפחד מקהל. יותר מפחד מלמות.
בדרך בדיחות אומרים שהאדם עדיף להיות זה שנפטר ולא זה שמספיד.
כן?
אז ילד כזה יקרא בתורה? במה זה תלוי?
שהוא יצליח.
במה?
בקהל.
בסבלנות של הקהל.
בסבלנות.
בנחת.
בזה אנחנו איתך.
יש לנו פה את כל הסבלנות שלו. ייקח פי שתיים הקריאה אנחנו איתך.
כשיתחיל לקרוא.
זה מאחוריי, כן, אני יושב מקדימה והבמה מאחוריי.
אמרתי לעצמי, איך אני יושב עם הגב אליו?
אני לא, זה לא, סיבבתי את הכיסא והייתי עם הפנים אליו וכל הזמן ככה נתתי לו כוח.
התפללתי ככה, אמרתי לו אנחנו איתך וקרה את זה כמו גבר.
זה נקרע.
עכשיו, תראו דבר מאוד מעניין.
רבנו הארי מחלק את החודשים לפי שבטים.
וחודש טבת שאנחנו כרגע בתוכו הוא כנגד שבט דן.
והשם ישמואל עושה עם זה איזשהו חשבון.
הנה לפי סדר הארי זל, שסדר החודשים הוא על סדר הדגלים, חודש טבת מיוחס לשבט דן.
הוא מלשון דין.
ובשס פסחים מי שאומר דון ודיני אמר שמע מינא מדן קהתיד הכתיב דניה דין עמו.
אז נראה ששבט דן הוא אחד כזה נורא נורא קנטרן וכל דבר הוא הולך לבית משפט,
תיפגש במשפט, דין פרוטה כדין מאה, לא מוכן לוותר, ככה זה נראה.
אך מצד שני בפסחים, במגילה,
כתוב ולרוח משפט זה הדן את יצרו פירוש כופהו לשוב בתשובה
ונרעד למי שהוא דן את יצרו בזה הוא מסלק מעליו כל הדינים כלומר שבדן הוא כל הזמן דן את עצמו האם אני מספיק אשוב
האם אני מספיק רגיש
למה כעסתי עליו מה במה שהוא עשה פגש אצלי מידה לא מתוקנת וגרם לה לפעול
זה מה שהוא עושה
זה התכונה של האנשים שיודעים ללכת מאחור
וזהו חודש טבת שלפי קבלת הארי הוא עין ימין דזר אנפין
גם מחלקים את החודשים לפי איברים,
וחודש טבת הוא כנגד עין ימין, כלומר הוא כנגד שבט דן, כנגד עין ימין. מה עושה עין ימין?
כל הזמן מלמדת זכות ומסתכלת בעין טובה.
כל הכבוד, הצלחת.
אתם יודעים, גם יש עוד מקצוע,
פיזיותרפיסט.
אנחנו קודם מכירים את הפיזיותרפיסטים של הספורט, נכון? מגיע לשחקן, עושים לו ככה, עושים לו ככה, עושים לו זה...
זה בדרך כלל גם לא בריא, אבל ננסים כאילו להעמיד אותם.
הייתם פעם בפיזיותרפיה שעושים לזקנים?
הייתם פעם?
מכון פיזיותרפיסטי שמלמדים זקנים,
הוא עושה ככה.
נו, מה זה, אנשים זה מהלכים הפיזיותרפיזיות, בדרך כלל פיזיותרפיסטיות,
יום שלם יוביל אותי עם זה זקן, שהוא יוכל לעשות ככה,
שהוא פשוט לא יהיה סיעודי.
ההבדל בין סיעודי ללא סיעודי הוא הבדל מאוד פשוט. מה ההבדל?
מה?
לא, מה ההבדל בגוף?
האם אתה יכול לקרוא לו שירותים?
מחילה מכבודכם, זה הכול. אם אתה יכול לקום לשירותים,
אתה לא סיעודי. אם אתה לא יכול לקום לשירותים, אתה סיעודי. נכון? זה ההבדל?
אם אדם מצליח לקום מהכיסא,
ללכת מהכיסא 20 צעדים לשירותים,
עוד פעם, סליחה מכבודכם,
לשבת ולקום ולחזור, הוא לא סיעודי.
הוא יכול לשבת כל היום בבית וללמוד תורה וכל זה, והוא לא... אם אדם את זה לא מסוגל לעשות,
הוא מה?
אז אי אפשר. זה טיטול וכולי וכל השאר.
אז זה ללמד בן אדם ללכת עשרה צעדים, לשבת ולקום.
חודשיים.
כל יום בהתחלה מלמדים אותם לקום.
הוא עומד, סופרים עד עשר, שב. כל הכבוד, הצלחת לעמוד, ראיתם? הוא עמד היום. כל הכבוד, מצוין.
למחרת מלמדים אותו לרדת מהמיטה, לעמוד עד חמש-עשרה. מצוין.
ככה חודש, עד שאחרי חודש וחצי,
קחו בבקשה את הסבא שלכם, בן תשעים,
הוא לא סיעודי, הוא יכול לחזור הביתה,
תעשו לו כאלה מרקות וכל מיני זה, תבנו שירותים כמו שצריך, ומה זה?
איזו התעכבות.
אנחנו מדברים על פיזיותרפיסט,
אחד שבא וזה, וספורט, שום דבר, דברים הפעוטים ביותר.
תסתכל בעין טובה, עין ימין וללמד זכות.
עין טובה מהפך הרוגז
ואת חודש תבט שהוא מארחין די עשיו להיות סיטרא די קדושה די יעקב.
טוב,
עכשיו עוד שני דברים.
אתם מבינים איזה שבט זה?
לא תואר ולא הדר להם.
הם לא הולכים עם מדים, אין להם דרגות על הכתפיים,
ולא פה ברזלים על החזה עם אותות ועיטורים וכל הדברים האלו.
כלום, אתה לא רואה, מה אתה רואה?
מישהו יודע מי זה עובד סוציאלי?
מישהו יודע מי שעובד עם אסירים, איך הוא נראה?
מישהו יודע, לא, פה זה...
זה אנשים מצילים אחד-אחד.
זה נכון, כמו שזה נכון ברמת הפרט, זה גם נכון ברמת הכלל.
גם גאולת ישראל, לא שלמה,
עד שלא חוזרים האחרונים.
האחרונים, האחרונים, האחרונים, הם צריכים לחזור. ואז הגאולה שלהם אחרונה. אלה שהכי התעכבו, אלה שנשארו מאחור.
העולם היהודי התקדם,
אבל הם נתקעו איפשהו אחורה.
למי אני מתכוון?
איזה קבוצת
אוכלוסייה בעם ישראל
נשארה בסוף ימי בית ראשון,
ולא התקדמה לבית שני, ולא לתורה שבעל פה, ולא ל...
לא, אתיופים.
חנו בני העדה האתיופית.
הם בסוף גלו את בית ראשון,
הם גלו לאתיופיה, שהיא מקום יחסית מבודד, לאור זה, אבל נותק הקשר שלהם עם כל קהילות.
הקהילה הקרובה אליהם זו קהילת תימן.
זו הקהילה הקרובה אליהם.
נותק הקשר בין
הקהילה האתיופית לשאר הקהילות, והם נשארו שם.
האם יושיטו יד למתעכבים להביא אותם חזרה?
האתיופים יש,
תלוי את מי שואלים, אבל
בדרך כלל כששואלים את אנשים מהקהילה האתיופית, אז הם אומרים שהם מיוחסים לשבט יהודה.
אבל יש מהראשונים שאומרים שהם משבט דן.
גד ודן.
לכן היה ממלכת
גדעון.
היה ממלכה אתיופית יהודית שקראו לה ממלכת גדעון,
כי גדעון זה חיבור של גד ודן. גד ודן.
כן, יש כל מיני דעות.
תראו מה אומר הפרי צדיק.
כי הולך לפניכם השם ומאספכם אלוהי ישראל. זה פסוק בישעיה.
הוא פירש רש״י הולך מאחריכם
הקדוש ברוך הוא
הקדוש ברוך הוא הולך מאחוריכם
כמו בנשא דגל מחנה דן מאסף לכל המחנות שפירש על זה ברש״י ובירושלמי
שכל מי שהיה מאבד דבר היה מחזיר לו וזה עניין נחמה זו
על דרך מה שאמרנו בנחמת נחמו נחמו עמי
שעיקר מכוון הגלויות הוא כדי שלא יידח שום נפש מישראל
וכמו שמסיים שם בהפטרה מרוב אונים ואמיץ כוח איש לא נעדר
כלומר, הקדוש ברוך הוא בגאולה הולך מאחורה.
הקדוש ברוך הוא בעצמו יושב את דן,
הוא גם כן נקרא דן, דיין האמת,
והולך מאחורה וכונס את כולם,
שאף אחד לא ייפול בצד.
הכי מאוחרים, הכי מתאחרים הוא מביא אותם.
וכן אמר כאן, הוא מאספכם אלוהי ישראל, שהוא, מי זה הוא?
הקדוש ברוך הוא מאסף לכל המחנות.
היינו שלא יאבד שום נפש מישראל חס ושלום.
ועל זה הוא אריכות הגלות, כי מחכים לקבוץ את כל הנפשות.
אבל נצח ישראל אין לו הפסק עולמות
וההווה בגלות ה' יתברך משה בישראל, הוא מנהיג אותם,
וזהו נחמת ההפטרה הזאת.
אז גם הקדוש ברוך הוא מתנהג כמו שבט דן.
אז מי שיש לו נטייה כזאת
להיות מאנשי המאסף,
שידע שגם הקדוש ברוך הוא איתו, שהוא עושה מלאכת ה' יתברך.
והערה אחרונה,
הנקודה האחרונה לשבט המופלא הזה, שבט דן.
כשעם ישראל יוצא ממצרים,
אז המלחמה הראשונה שלנו זה מלחמת עמלק.
מלחמת עמלק.
בא להילחם. אנחנו יודעים שהמלחמה עם עמלק זה מלחמה רוחנית,
כי הרי עמלק בא להילחם איתנו לפני שקיבלנו תורה, נכון? פרשת בשלח.
לפני שקיבלנו תורה,
ולפני שקיבלנו את ארץ ישראל,
אז הוא לא יכול להילחם בנו כי אנחנו דתיים, או כי יש לנו את זה, כי אין תורה עדיין.
הוא לא יכול, אין לו איתנו מלחמה טריטוריאלית, כי אין לנו עדיין ארץ. אז מה הוא נלחם בנו? על מה?
על מה?
על עצם היותנו עם ישראל, על המהות.
זו המלחמה, ולכן כל כך התורה.
מה מפריע לעם ישראל?
לעמלק מפריע לו החיבור בינינו,
התופעה שנקראת עם ישראל.
אז הוא בא להילחם.
במי עמלק נלחם?
בנחשלים.
מי זה הנחשלים?
אלה שהולכים מאחור.
כלומר, מלחמת עמלק זה בשווה דן.
הוא המייצג מבחינת עמלק את המהות הכי עמוקה של עם ישראל.
אתה יודע מה זה עם ישראל?
עם ישראל זה מעכב ועד הראש, עם ישראל זה מי שלא מוותר על אף יהודי. כל יהודי הוא אין סוף. אנחנו לקראת ערב יום הקדיש הכללי.
כשאתה אומר, אני לא רוצה לוותר על אף יהודי שלא יודעים מתי הוא נרצח בשואה, אני אגיד גם עליו קדיש.
זה עם ישראל, עמלק מבין את זה באינטואיציה שלו,
והולך להילחם בשבט דן, אומר את זה רבי נתן, ולמה הבאתי כאן מקום מרבי נתן מן אמירוב?
חוץ מזה שזה מקורות נפלאים, אבל למה היה חייב להביא בשיעור הזה?
יורצייט, מתי?
מתי?
מחר.
עשרה בטבת.
נמצא שמחנה דן היו משיבים כל האבדות כי מבחינת מאסף לכל המחנות דקדושה
שכל מה שנאבד ויוצא ונידח מן הקדושה
כל אדם שככה זה נידח מהקדושה הלך ומגבירים ומשיבים למקומו ולשורשו
ועמלק היה רודף את מחנה דן דייקה
דווקא את דן כי הוא רוצה חס ושלום שיישארו אצלו כל האבדות
עמלק רוצה שכל מי שהולך לאיבוד רוחנית הוא ייקח אותו
תבוא אליי, אני אתן לך הנאות על העולם הזה.
כמו שכתוב, ויזנב בך כל הנחשלים אחריך,
שהם אותם שהיה ענן פולטן.
אלה לא מוצלחים כאן מבחינה רוחנית, הענן פלט אותם, ואולי גם אפילו כבר חלק מהאנשים הצדיקים התייאשו מהם.
מבחינת נעבדים ונידחים מן הקדושה.
אבל דן לא מוותר עליהם,
ועל כן הצטווינו להחריד זרעו של עמלק,
ואזי מתגבר מחנה דן ויכולים להגביה ולהשיב את כל האבדות.
נמצא שכריתות זרעו של עמלק הוא מבחינת השבת אבדה,
כי על ידי זה מתגבר מחנה דן שהיו משיבים כל האבדות כאן נזכר להם.
אם יש כאן למישהו נטייה
להיות איזה עובד סוציאלי או איזה אח פנימי
או איזה מורה להוראה מתקנת או מורה בחינוך מיוחד או סתם מתעסק עם נוער בסיכון או נוער בזה ככה או מאחורי הדברים שלא...
אז שידע שהוא עושה מלאכת השם יתברך,
שידע שזו מנהיגות לא פחות משבט יהודה.
דן ידין עמוק כאחד שבטי ישראל,
שידע שהגאולה נראית ככה עד שמחכים, הולך לפניכם השם ומאספכם
ומאספכם אלוהי ישראל.
תכונה מופלאה מאוד
שהקדוש ברוך הוא מייקר אותה וממנה לכן את שבט דן
כאחד
מצורות ההנהגה המרכזיות בעם ישראל, שגם בנו את המשכן
וגם בנו את המקדש.
לישועתך קיוויתי השם, רציתי להגיד לכם,
כן,
יהי דן נחשה לדרך שפיפונו לאורך הנושך יקבי סוס ויפול רוחבו אחור.
עשיתי פעם ניסוי, וזה נסים, עשיתי פעם איזה ניסוי,
סדנה הייתי באיזה מקום,
וביקשתי מהסדנה להתחלק לשניים,
זוגות,
ואז מספר אחד בזוג היה צריך ליפול אחורה,
ומספר שאתה היה צריך לתפוס אותו.
מכירים?
משחק כזה פשוט.
מה צריך לעשות כזה שזה יקרה? מה צריך שיהיה לאדם?
אמון שההוא מאחורה יתפוס אותך כשאתה נופל.
והיו כמה שהיה להם נורא קשה, הם לא הצליחו.
כאילו, תמיד משכו איזה רגל אחורה, וזה, כי הוא חייב לשלוט את הכול.
דן אומר לכל אחד מאיתנו, תדע לך,
אם תיפול אחור,
יהיה מי שיתפוס אותך.
לא נוותר עליך, אני שם בשבילך.
זה שווה דן, שנזכה בעזרת השם,
שיעיר לנו השבט הזה אמן ואמן.
ברוכים תהיו.
