אנחנו היום ביום זקן, אנחנו נפגשים פה כל יום חמישי לפני שבת קודש, אנחנו מבוסמים כבר מהאור של השבת
ולומדים טניה קדישה, אהרון.
הספר הזה הוא ספר מאוד חזק,
אבל היום
זה יום חי אלול.
חי אלול זה יום הולדת
שני המאורות הגדולים,
הבעל שם טוב ואדמו״ר הזקן.
הבעל שם טוב נולד באיזה שנה?
בשנת תנח,
והאדמו״ר הזקן נולד בשנת תקה״.
יש ביניהם פער של 46 שנים.
אז 48 שנים,
44 שנים.
ואני רק אגיד כמה מילים על חי באלול, על י״ח באלול.
אומרים שזה מכניס חיות באלול. קודם כל זה חידוש שמציינים ימי הולדת.
בדרך כלל מציינים יורצייט,
מתי נפטר.
פה מציינים ימי הולדת, וכשאתה מציין ימי הולדת זה כבר הופך את זה למשהו שמח, נכון?
שמח, יש כאן איזו אופטימיות, יש כאן איזו שמחה,
יש כאן איזו תמימות גם.
גם כשאתה מציין יורצייט, אתה בעצם מסתכל אחורה, אתה אומר, טוב, הוא נפטר, בוא נראה מה הוא עשה.
כשאתה מציין יום הולדת, אתה אומר, אוקיי, הוא נולד, בוא נראה מה הוא יעשה.
אבל זה משנה טיפה את התיקון,
את המבט של חודש, של ראש השנה.
האם זה יום מדהים מה היה,
או שזה יום של הזדמנות למה יהיה.
אנחנו מבקשים בו חיים וכולי, כי אנחנו רוצים לתקן, כי אנחנו רוצים להמשיך את המסע.
ולכן זה יום שמאוד מאוד חי באלול,
מכניס המון המונחיות בהילול, וזה גם יום שמתחיל את ה-12 הימים האחרונים של השנה,
שנהגו בחסידות להגיד שזה יום כנגד כל חודש.
אז היום זה כנגד תשרי, חודש תשרי, מה שצריך,
תשרי שעבר, תקנים היום. מחר זה חשבן וכן על זה הדרך.
אז אנחנו היום מתעצמים מאוד עם אדמו הזקן בהקשר הזה של היום הולדת שלו,
ויצא לנו בהשגחה הכי פרטית בעולם,
באמת, לא כיוונתי את זה, נתי.
לא מתוכנן.
להגיע היום לפרק ל״ב בספר התניא.
מי שנכנס, יש כאן דפים מקדימה.
פרק ל״ב בספר התניא,
לב התניא, יש כאלה שמתחילים ללמוד את התניא בכלל מפרק ל״ב.
מזה הם מתחילים.
אנחנו התחלנו מההתחלה, אבל זה לב התניא, אני אגיד עליו כמה הקדמות ואז
נלמד אותו.
אנחנו בעצם נמצאים
בלימוד שלנו בעבודת הבינוני,
איך הבינוני הופך את עצמו לאחד שהוא מצליח בקרבות.
כל הזמן הבא, הבינוני כמובן במאבק, איך הוא מצליח, יש כל מיני עצות
איך הוא מצליח. ובפעם שעברה ראינו שאחת העצות היא שבאופן כללי האדם
ימעט את גאוותו.
ימעט את גאוותו.
אחד הדברים שעלולים להכשיל את הבינוני זה תחושת הגאווה והישות והגסות.
אז כשאדם ממעט את גאוותו ואנחנו מודעים לכך שיש בתוכנו נשמה והיא קצת שבויה,
בת מלך שבויה וקצת בוכה, אנחנו
מרחמים עליה, נכון? זה מה שאמרנו בפרק הקודם.
מרחמים. זוכרים, בפרק הקודם הוא דיבר על יציאת מצרים של האדם.
יש לנו נשמה, זקנה היא בשבי, היא רוצה לצאת לאור עולם, רוצה איזה, ואנחנו, האדם כאילו לוקח אותה בשבי. אז כשאדם מסתכל על החיים שלו בצורה הזאת,
מתבונן עליהם בצורה הזאת,
הוא רואה שבעצם יש בתוכי, בתוך כל אחד מאיתנו, חלק אלוקא ממעל ממש.
שהוא מסכן, הולך איתנו לכל מקום.
הוא זועק מכאבים, זועק.
האדם מתמלא רחמים על עצמו,
מתמלא תפילה על עצמו, מתפלל על עצמו, ורוצה לצאת, רוצה לצאת
מהמיצרים של עצמנו.
לא צריך, פעם היה עבדים, היו צריכים אותם באיזה כלא. היום העבד, האדם בתוך עצמו הוא עבד.
וזה התאוות, אלא היצרים, וכן זה הדרך.
על הדרך,
כשכבר עושים את הפעולה הזאת,
וקצת
מורידים את הגסות ואת הביטוי ואת הנוכחות המוגזמת,
מרוויחים גם התקדמות לא רק בציר
בין אדם למקום,
אלא גם בציר בין אדם לחברו.
ומתחדש חידוש גדול מאוד באהבת ישראל.
ולכן יש כאלה שמתחילים את התניא מפרק ל״ב,
כי אהבת ישראל זה יסוד היסודות.
כן, זה יסוד היסודות.
לא תערכך כמוך.
והוא נוגע כאן בנקודה מאוד מאוד שורשית.
הגמרא במסכת סנהדרין רומזת עליה,
אבל היא נקודה מאוד מאוד שורשית.
מה הנקודה?
מה עומד בשורש מערכות היחסים המשובשות בין בני אדם?
מה עומד בשורש?
בבסיס?
מה היא הנקודה הרוחנית?
העמוקה שגורמת לכך שמערכות יחסים בבני אדם יהיו משובשות, לא טובות.
אתה יכול להגיד, שמע, ההוא מעצבן אותי, ההוא הרגיז אותי, ההוא הסתיר לי, ההוא ה...
זה הכל ביטויים. מה השורש?
השורש הוא,
כן,
ומה שאני כרגע אומר לכם, זה כתוב במאמר שנקרא יחלצו מאיתכם.
השורש הוא שעצם קיומו של מישהו אחר במרחב שלי מפריע לי.
זהו.
אני אומר בצורה המקולקלת.
לא משנה אם אתה מדבר, לא מדבר. אומר, אתה מפריע לי.
למה? כי כשאתה פה, אני פחות פה.
הרי לפיכך נברא אדם יחידי.
האדם הראשון נברא לבד, בודד.
פתאום נכנס לעוד מישהו לעולם.
אז חוויית הקיום הבסיסית היא חוויה של אני הייתי כאן,
אני לבדי.
מי שרוצה להבין איך זה נראה,
אז אפשר להתבונן על בעלי חיים.
טורפים,
מסמנים טריטוריה, נכון?
עכשיו, ברגע שאני נכנס עוד מישהו לטריטוריה,
נגמר הסיפור, הם יוצאים מאיפוס. לא, זה פה שלי.
מה אכפת לך עוד דרי ישקף כאן מתחת לעץ ויאכל איזה זברה? יש מספיק זברות לכולם. לא, הוא לא יהיה פה.
זה שלי.
הולכים רכות עד שמישהו מת או בורח.
ובחלק מהדברים,
גם בני אדם מתנהגים כך.
הנוכחות שלך מפריעה לי.
זה שורש הרעה.
שורש הגסות.
אני רוצה להיות כאן לבד.
שלא יהיו.
בנמורה.
יש מקום לקצת שקט, אני לא אומר, אבל תכף...
אני לא אומר שזה מצב אידיאלי, אני רק אומר שזה, כן, על כל אדם.
כן, אני אתן דוגמה ויספר סיפור, בסדר?
דוגמה, אני לא יודע, אולי אתם פחות מכירים את הדוגמאות האלו, כי הדוגמה הזאת,
כשאני הייתי בצבא, אז היה מותר לנסוע בטרמפים.
היום היה אסור.
היינו נוסעים בטרמפים לצבא וזה.
אז אתה עומד באיזה מקום,
להגיד, הוא עסיס בדרום, כולך שבוץ, הוא עומד להגיע הביתה.
עומד,
ככה מחכה בטרמפים וזה, עוצר לך איזה ואן כזה,
אתם מכירים את הסוונות האלה,
עם החלונות הכאים.
אתה פותח את הדלת,
משב של קור כזה,
מחיה אותך, אתה במדבר, נכנס לסוונה כזה,
ריקה, כל זה, החייל, תעלה, מגיע לתל אביב, זהו.
סוגרים את הדלת, ממשיכים,
בצומת הבא עוד חייל עוצר טרמפים.
מה אתה אומר בלב?
יאללה, סאסא, אל תעצור.
קדימה, כאילו...
נכון?
הוא לא צריך בטח, הוא לא צריך תל אביב. אז סאסא, כאילו, אתה אומר בלב.
אני כבר פה, הכל בסדר.
יש דבר כזה. מה שאני כרגע אומר זה גמרא. הגמרא במסכת סנדרין אומרת
כדהביה רחינתן עזיזה
אפוטיה דספסירא הווה שכווינן.
כשהייתה אהבתנו עזה,
היינו יכולים להצטופף גם על פוטיה דספסירא זה העובי של הספסל.
וכשאהבתנו התרחקה, אומרת הגמרא, מלוא גרמידה לא מספיק.
צפוף לי, גם אם אני ועוד מישהו בחדר, צפוף לנו.
הוא מפריע לי.
עכשיו אמרת, אין מקום לקצת שקט, אני רק רוצה לספר סיפור, בסדר?
לא סיפור כזה.
לפני שבועיים וחצי,
שלושה, הבנות שלי היו במחנה קיץ
של תנועת אריאל, פה בהרי ירושלים, איפה שהכול נשרף, אז לפני שנשרף הם היו שם.
אז אני הייתי באיזה חופה,
ואמרתי, אני הולך לבקר אותם,
לשמח אותם.
נסעתי אליהם, קראתי אליהם לאפה בדרך, איך הם סמכו וזה, טוב, גמרנו את הביקור ב-1130 בלילה, הייתי מת מעייפות כבר.
אז אמרתי, או שאני הולך לישון עכשיו, באוטו איזה חצי שעה, אני מתושש,
או במקום ללכת לאוטו אני הולך לטבול באיזה מעיין, אני אתרענן ואני אצא לדרך. אז הלכתי באיזה מעיין, עכשיו ב-11 וחצי בלילה אני כבר מדמיין, אני לבד במעיין, טובל, רגוע,
שקט, טאטה, מתבודדת. איך שאני מגיע, יש שם איזו משפחה חסידית שלמה
על המעיין, כן?
מדברים גם ביידיש וזה, מפטפטים, טוב, אני ככה איכשהו מתארגן לטבילה וכאילו איזה מין,
יש שם כזה מבנה שאפשר להיכנס,
נכנסתי.
אז כאילו, הם מדברים עליי, הם שניהם לבושי, כאילו, מדברים כזה...
אז יש לנו סיימת מצווה, אתה רוצה לדבר? אמרתם, חבר'ה, אולי אכפת לכם להתוועד ככה כמה מטרים מפה, ש...
אה, יו, יו, וזהו, הולכים, טוב, אני כזה נכנס, אתה עובר, כל הכוונות שלי,
כוונות הארי, כוונות הפה, ככה וזה.
אני יוצא מה... יש שם מדרגות, חילקתי על המדרגות, דפקתי כזה גלב היה נו, אבל אתה גם לא כל כך לבור, בקיצור, אתה יוצא ספרטוט לגמרי, אתה יודע, כולך כזה, וגם לילה, וחושך, ועלים,
אתה מרגיש כמו האדם הראשון, דקה אחרי שהוא נברא, כאילו, אוכל.
אז אני אומר לעצמי, שי, צדיק אתה, באת לטבול,
לאסוף מלאכים, ושני יהודים שלידך אתה לא יכול לסבול,
נכון? אז הקב' ברוך הוא הראה לך, בוא נראה לך מה אתה,
תשב פה וזה כזה.
קיצור, התלבשתי, חיפשתי אותם, מה שלומכם, חבר'ה, מאיפה אתם?
אני אסביר לכם על המקום.
ככה ניסיתי לקרב אותם.
כן, מה אנחנו צריכים לדעת? הגסות של האדם מפריעה לו שיש אנשים לידו.
כולם מסתירים לי.
מפריעים לי.
ככה זה.
רק שזה בן אדם רגיל, אנחנו,
לא נעים לנו, אבל אם הוא נגיד באוטו,
אין לנו בעיה לצפור לו ככה בעצבים כאלה,
לך לכל האורות עם היד פתוחה ככה.
זה שורש הגסות.
בכלל לא משנה מה הוא עשה.
זה לא בגלל שהוא אמר משהו או הפריע. עצם הנוכחות,
כשאדם יש לו גסות, עצם הנוכחות של אחרים בידו מפריעה לו. אני רוצה להיות פה לבד, אני מלך המקום.
ולכן כשאדם עובד על עצמו
והוא מקטין טיפה את הגסות ואת הישות שלו, את הגוף,
אז הוא מתחיל להתחבר בנפשות.
מה שמבדיל בינינו זה הגוף.
כל אחד יש את הגוף שלו, אבל הנפש, יש לנו צד משותף.
האחרון.
אז כשיש אהבה, ועל זה הגמרא אומרת
אולי, אולי, אולי, אולי לא זכינו לזה השנה במרון אולי.
ברור שלא זכינו, אבל
הגמרא אומרת,
אני יכול להעלות מחשבות ביחס למרון,
אני רוצה, כמובן, הכל, בלי, חלילה, לא, לא, שום שיפוט, אני רק מעלה מחשבות,
אנחנו גם לא יודעים מה היה בגלל מה חלילה חלילה, אבל 45 אנשים מתו.
הגמרא אומרת, בהר הבית, כשהיה עולים לרגל,
הגמרא אומרת, עומדים צפופים, משתחווים רבוחים.
למרות שהיו עומדים צפופים,
היו משתחווים, היה רווחים.
ומעולם לא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים. אף אחד לא אמר.
אומרים, מעולם לא אמר אדם צר לי המקום, כי כשהוא בא לדבר, המרפק של החבר שלו נתקע לו בפה,
סתם לו את הפה.
אבל מה, לא היינו במקומות צפופים והכל היה בסדר?
מי שהיה בהקפות שניות, מי שהיה בהקפות שניות בבית הרב, אתה מגיע,
צפוף, אבל כולם אוהבים, יש חיבור ויש חיבוק ויש זה, ואז אתה כאילו,
מצליחים לזרום, מצליחים להיזהר.
מצליחים לבטל את עצמך.
ככה היה בירושלים.
ואני אומר, אולי, הרי רבי שמעון תמיד צפוף שם, ברבי שמעון.
עכשיו, כשאתה בוועדת חקירה, שואלים,
מה היה? אז הם אומרים, לא יודעים, באמת,
פלא שזה לא קרה כל שנה.
אז למה זה קרה בכל אופן? כל שנה זה קורה עשרות שנים.
אז אני אומר, אולי,
האם השנתיים האחרונות היו שנתיים שהצטיינו באהבת ישראל?
פחות.
אלו דיברו על אלו, ואלו דיברו על אלו, ואלו דיברו על אלו, ואלה האשימו את הזה,
ואלה האשימו את המדינה, ואלה האשימו את החרדים, ואלה האשימו את החילונים, ואלה האשימו את אלה שטסים לחו״ל.
קורונה הכניסה את כולם לסטרס כזה,
והיה המון המון האשמות וכל זה.
אז הייתה ירידה במפלס האהבה.
ואז כשיש ירידה במפלס האהבה, אהבת חינם, אז משהו בצפיפות הזה לא מחזיק מעמד, וזה משתבש.
זה משתבש.
והכל כאילו...
אז כשיש אהבה,
אתה יכול לצמצם טיפה את הנוכחות שלך בשביל מישהו אחר.
אתמול
ביקשו ממני להיות באיזה מקום,
לעשות איזו התוועדות עם הרכב מוזיקלי,
ואני כאילו מצטרף אליהם,
אני מנגן איתם,
ובין שיר לשיר אני דיבורי,
כן?
בסדר? מובן הקונספט לאירוע?
זה הכול. כרטיסים בטיק צ'אק,
באמפי, שוני, קריסריה. לא, כאילו זה היה לסטודנטים.
אז סבבה, אז כאילו הגעתי וזה,
פגשתי את ההרכב, ככה טיפה דיברנו לפני כן, מה ננגן, מה נדבר, מה זה.
ואז
אני רואה שם עוד יהודי תלמיד חכם,
שגם כן היה חלק מהצוות והוא,
בקיצור, ככה הוא מצטרף אלינו להרכב הזה,
שאני מה זה אוהב?
אהבת נפש.
כל כך שמחתי לראות אותו, הוא שמח לראות אותי, התחבקנו בזה.
עכשיו, אני אפילו לא אגיד לכם, זה אפילו לא היה,
זה לא דרש ממני שום מאמץ
להתחלק מיד לשתיים.
ולהגיד את הדיבורים שביקשו שאני אדבר, אנחנו מתחלקים בינינו, וכאילו, ברור.
כאילו, מה השאלה בכלל?
זה כל כך
אהבה הדדית, וגם זמן לא נפגשנו, וזה שכאילו זה בכלל לא דרש ממני, לא הרגשתי איזה מעמד, צריך להתכווץ ולוותר על החלק שלי וזה, כלום, כאילו הכל פתוח לגמרי.
והייתי פעם, בתור צופה, צופה בהתוועדות זה לא טוב,
איך נגיד, איך נגדיר,
בתור משתתף בהתוועדות אבל לא המתוועדות.
היו שניים, שני גדולים שהתוועדו כאלה,
וזה היה חוויה קצת לא נעימה,
כי אם היו שניים,
אז אחד אמר דברי פתיחה חמש דקות,
ואז השני דיבר שעה וחצי.
והוא יושב לידו.
כולם מחכים שהוא רגע,
כמו גבאי שעולה על הבימה וברגע שהוא עלה הוא לא זז.
היכולת טיפה לצמצם את הגוף, את הגוף, הכוונה, את הנפש הבהמית, וקצת ככה לתת מקום לאחרים,
היא תלויה ממש בדבר הזה.
תלויה, מה זה הדבר הזה? תלויה בזה שאדם קצת מבטש את עצמו, קצת יודע שלא מלוא כל העולם כבודי.
יש פה עוד אנשים.
ואז בקלי קלות, ברגע שאנחנו מתחברים על הציר של הנפש, אנחנו מחוברים, יש מקום לכולם, אפשר לתת מקום לכולם.
בסדר?
יש איזה משל.
בינתיים אני מדבר, ועוד לא קראנו מילה אחת בתניא בחי אלול. מה יהיה איתי?
יותר מדי נוכחות.
אבל נגיד, יש משל.
משל כזה, בעלי המוסר.
מותר להזכיר בעלי מוסר בחי אלול? אפשר, אהרון?
שקד מסכים לי.
אז אומרים בעלי המוסר,
שהיה איזה נהג אוטובוס אחד שהעלה על 100 נוסעים.
דחס, דחס, דחס. עצר אותו שוטר, נתנו קנס,
קנס שמן.
הוא הגיש בקשה לשפיטה.
טוב, הגיעו לשופט,
בא לשופט, אמר לו, כתוב פה שעשרה, הוא אומר, כבוד השופט, לא היה ולא נברא, לא היה 100.
השוטר מעיד, לא היה 100. הוא קורא לשוטר, והשוטר היה מספרתי, היה 100. הוא אומר, אני נוהג מילה שם מול מילה שלי,
לי, אני יש לי רעיון, יש לי הצעה, בואו נביא אוטובוס,
ונראה כמה אנשים נכנסים
אם דוחסים אותם.
שופט אמר, עצה טובה, הביא אוטובוס.
העלו, העלו, העלו, העלו, העלו,
חמישים, שישים, שבעים, שישים וחמש, שבעים וחמש, כבר כולם צועקים, אי אפשר.
אמר השופט, הנה עינינו הרואות, שבאמת הדבר הזה בלתי אפשרי, הדוח.
איך אומרים? דוּח או דוּח?
דוֹח או דוּח?
מה אתה אומר?
דוּח.
דוח
כי דוח זה ראשי תיבות, ולכן הוחלטה ההחלטה באספה של האקדמיה
ללשון העברית
והמזכירה רונית גדיש רשמה את הפרוטוקול
שצריך להגיד דוח כמו רוח, כמו לוח,
כמו נוח, על אותו משקל, ברור?
למה קוראים לזה אקדמיה,
שזו מילה לועזית והיא ללשון העברית?
היה צריך לקרוא לזה המוסד,
אבל חלפי חוט במילה מוסד, ככה הם אמרו.
זה נשמע כזה מוסד לעבריינים, אז הם נשארו באקדמיה.
בסדר, אני חולה על המקום הזה,
אנשים יושבים וחושבים על מילים.
זה משהו, זה יפה.
שבוע ראיתי איך...
גימיק, איך אומרים גימיק בעברית?
שיווקון.
כן?
טוב,
חס לא, איפה היינו?
אה, אז זה השופט. טוב, אז ההוא יצא זכאי.
נגמר המשפט, הולך השוטר לנהג,
הוא אומר לו, תקשיב בריאה, הרי אתה ואני יודעים שהיו שם מאה. בסדר, הצלחת, ניצחת, אבל מה הסיפור?
אז הוא אומר לו, תראה, מאה אנשים שיש להם יעד משותף,
יכולים להצטופף.
סתם אנשים שאתה מביא בשביל כלום, הם לא יעד משותף,
רוח משותפת, גורמת לאנשים להצטופף, להצטמצם, יש להם את העוצמה.
וזה סוד אהבת ישראל, טיפה תצמצם את עצמך, קצת, נכון? הנה, פה יש כאן יהודי שעשה שביל ישראל.
מה קורה בשביל ישראל? הולכים ביחד, יש יעד משותף, פוגשים עוד מישהו, עוזרים, נכון? יש הרבה עזרה הדדית
בין השוויליסטים
וגם בין המלאכים.
כאילו, יש איזה יעד משותף, כולנו ככה שותפים לזה, הולכים, באים לזה, ישראלים בחוץ לארץ, כולם עוזרים, כולם.
וכשכל אחד הוא בעל הבית, וכל אחד הוא זה,
כבר אי אפשר, הכל כזה נפוח, אף אחד לא עוזר לאף אחד.
אז חי אלול, אחד הרמזים הקדושים של אלול,
המופיע בספר הקדוש רמזי אלול,
שאלול זה איש לרעהו ומתנות לאביונים.
אחד התיקונים הגדולים של אלול זה להיות איש לרעהו.
איש לרעהו, הכוונה לצאת לקראת,
לשמוח, לתת.
זה תיקון, תיקון החברה באלול.
בואו נקרא קצת.
אומר אדמו״ר הזה כן בחי באלול,
הנה על ידי קיום הדברים הנזכרים לאל.
להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו.
רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה.
הרי זו דרך ישרה וקלה לבוא לידי קיום מצוות ואהבת לרעך כמוך לכל נפש מישראל, למגדול ועד קטן.
זה לא חוכמה שאתה אוהב אנשים כמוך,
כערכך.
צריך לאהוב אנשים גם שהם נראים לך כפחות מערכך, לאהוב כל אחד מישראל.
אתם מכירים שפעם בא איזה רבי אחד אמר לחסידים שלו?
זה היה פרשת בלק. הוא אמר להם פרשת בלק, ראשי תיבות,
ואהבת לרעך כמוך.
אז אמרו לו, רבי, לא מסתדר, ואהבת זה בו', ובלק זה ב-ב'.
וגם כמוך זה בכף, ובלק זה בקוף, זה לא בדיוק אותו דבר. אומרים, כן, אבל זה בדיוק, ואהבת הלכה כמוך, שזה לא בדיוק אותו דבר.
זה לא בדיוק כמוך.
אז זה היה מבחן.
כי מאחר שגופו נמאס ומתועב אצלו, והנפש והרוח, מי יודע גדולתן ומעלתן ושורשן ומקורן באלוהים חיים?
ושגם שכולם הטעימות ואב אחד לכולנה,
ולכן יקראו כל ישראל אחי ממש.
אתה יודע מה זה יהודי?
אתה רואה בן אדם הולך ברחוב, לא משנה איך הוא נראה.
בין אברהם, יצחק ויעקב,
נשמה אלוקית קדושה
נמצאת שם.
בין
סורו, רבקה, אוכל ולאה.
מי היו אבותיו ואבות אבותיו.
מלאכים, רועדים.
הבעל שם טוב אמר,
למדנו את זה פעם, כשלמדנו כתר שם טוב נראה לי.
הבעל שם טוב אמר,
איפה זה? חבל, אני מביא את זה היום.
זה סיפור ארוך כזה,
אבל הסוף שלו הוא שהבעל שם טוב אמר למישהו, תקשיב,
ויהודי הולך לשוק כל היום,
פתאום אחרי שקיע, הוא נזכר שלא להתפלל מנחה,
אז הוא רץ לאיזה פינה ועומד להתפלל מנחה, וכל תפילת מנחה הוא חושב על סוסים בכלל
ועל העסקים שלו,
והמלאכים רועדים ממנו,
רועדים ממנו.
הוא אומר, מה זה יהודי?
מה זה יהודי?
אחר כך אני אספר לכם סיפור.
אפשר?
מתי סיפרתי אותו?
אה, אתמול.
רבנו חומי צ'רנוביל היה אוהבם של ישראל,
והוא היה גם גבאי צדקה, הם מביאים לו הרבה כסף לחלק לצדקה.
בערב יום כיפור היה אצלו תור ארוך, אנשים היו מביאים פדיון נפש, מביאים לו כספים, כי הוא היה יודע שהיה עושה איתם צדקות.
טוב, אז אנשים מגיעים, ומברך אותם, מברך אותם.
בשלילם סיום הגבאי שלו נכנס, אמר לו רבה, תכף שקיעה, ומקווה,
בערב יום כיפור צריך לטבול במקווה.
אמר לו, בסדר, בסדר.
טוב, יש לך זמן לעבור,
אנשים שממשיכים להגיע, והרבה אומר לו, נכנס השמש, אמר לו, רבה, השמש, עוד רגע,
בסדר, בסדר, יש עוד זמן.
בשלב מסוים נכנס ואומר לו, רבה, או עכשיו, it's an hour never, או עכשיו, או אין מקווה.
זהו, השמש הוא קל. אז הוא כזה מסתכל,
כמה הכיסא רץ בתוך החדר קבלת קהל,
נכנס בתוך האנשים,
עושה ככה ואומר, מקווה ישראל השם.
דבלתי במקווה.
מקווה כלל ישראל.
אני אומר את זה על...
ואנחנו שגרים במרכז,
בהדר גנים, יש לי איזו מחשבה שאני עדיין לא השתכנתי שהיא לא נכונה,
שכשבנו את השכונה העסיקו מהנדס מיוחד שיבדוק כמה צפוף אתה יכול לשים אנשים במקום אחד.
בואו נראה את המקסימום, שיהיה דחוף, יהיה ככה אחד על השני.
אבל יש קדושה בריבוי הזה, מקווה ישראל השם, אתה טובל בכלל ישראל, גם מזיעים כמו שצריך, ככה, אז כל סכונה כזה, כל...
אם יש אהבה, אז הצפיפות לא מפריעה לך.
אומר אדמו״ר הזקן,
בשגם כולם מתאימות ואהב אחד לכולנו, ולכן יקראו כל ישראל הכי ממש מצד שורש נפשם בהשם אחד,
רק שהגופים מחולקים.
זו הסיסמה הידועה של אדמו״ר הזקן.
נפש אחת
וגופות מחולקים. אנחנו כולנו, יש לנו נפש אחת.
הגוף מחולק.
כמו אצל אדם עצמו, יש לנו איברים שונים, אבל הם כולם איברים של גוף אחד.
ולכן העושים גופם עיקר בנפשם תפלה,
אי אפשר להיות אהבה ואחווה אמיתית ביניהם, אלא התלויה בדבר לבדה.
ולכן כשחסידים מתוועדים, אז יש איזו צפיפות כזאת,
והמאמר הזה שאמרתי לכם יחלצו מאיתכם,
הוא מאמר שנכתב כשהייתה התוועדות,
ואחד החסידים רצה לשתות משקה, והיה לו כוס לידו של חבר שלו, ולא היה נראה לו, הוא לקח אותה ושטף אותה,
והרבר ראה את זה, אז לא היה נראה לו.
מה, כבר לא בכבוד שלך לשתות מהכוס של החבר שלך? מה קרה?
אני לא מדבר איתך עכשיו על קורונה וכאלה.
חבר שלך אמרה.
אני אומר,
אחת התכונות החשובות לבן בחיים זה להיות חפש.
אתה מסכים איתי?
לא צריך יותר מדי, יאללה, מסתברים, הכל,
אין מזלג, אוכלים בידיים.
אז הוא ראה, הרבר ראה שהוא לא מוכן לשתות מהכוס של החבר שלו,
זה חמור מאוד, אין פה מספיק אהבה.
יש שם כזה ביטוי, אכלנו מאותו מסטינג בצבא, נכון? פעם מהמסטינג, אכלנו ביחד מהזה, מה קרה לך, אני איתו בסקה שהיינו ביחד, חלפנו סקה שהיינו ביחד.
כל אחד עם המסטינג שלו, כל אחד עם הזה שלו, מה קרה, משפחה,
אוכלים ביחד.
הלאה,
זה שאמר הילל הזקן על קיום המצווה זו, זהו כל התורה, כל הווידך פירוש המזילמות, יסוד ושורש כל התורה,
ולהגביה ולהעלות הנפש על הגוף מעלה-מעלה.
עד יקרה בשורשה, לכל עלמין,
וגם להמשיך אור אינסוף ברוך הוא בכנסת ישראל.
כמו שכתוב לכמן, דהיינו במקור נשמות כל ישראל,
למאה ואחד באחד דווקא,
ולא כשיש פירוט חלילה בנשמות
בנשמות דקוד שאומרים חולושריה באתר פגים.
כשיש פילוג בתוך עם ישראל, וכל אחד הוא רק לעצמו,
אין השראת שכינה.
אין השראת שכינה.
אבל כשיש אהבה ואחווה ופשטות ותמיהות, כולם אוהבים אחד את השני,
אז הכל בסדר.
אז יש.
כן.
לא, לא גוף הפיזי.
לא.
לא.
כן, בדיוק. במקום להגיד גוף, תגיד אינטרסים, או תגיד נוכחות מוגזמת. רק אני פה, אף אחד לא... כשאדם לא רואה את הזולת,
נוכחות.
כשאדם הוא... תשמע, זה אח שלי, אז אתה רוצה להתקרב אליו, אתה לא...
הכל בסדר, בואו נצטופף. יהיה בסדר, נצטופף.
כשאהבה,
אז מוכנים לצופף את הגוף. כתוב אהבה דוחקת את הבשר.
אהבה מקלקלת את השורה,
וכשאין אהבה אז כל אחד יוצא מרחב.
אפשר קצת, תתרחק ממני, זה קצת, אתה מפריע לי. אפשר, כן?
תראו, לפעמים אני מסתכל על הכביש.
אתה רואה פקק תנועה,
עשרות מכונות עומדות, כל אחד לבד באוטו.
אין בזה היגיון, נכון?
כולם סובלים,
ולא מגיעים לאן שהם רוצים, כל אחד מתעקש להיות לבד.
אז בעיניי, מה שעושים היום במדינה,
יש את זה בכביש החוף, נכון?
שיש שם מסלול מיוחד למי שנוסע עם עוד שני נוסעים ברכב.
תצטופפו,
תהיו באהבה. אם תהיו באהבה, גם תגיעו יותר מהר.
לא, אני מתעקש להיות לבד.
רב רפואי לוין זכר צדיק לברכה היה אוהב לנסוע באוטובוס,
לכל מקום.
אמרו, נשלח לך המונית, הוא אומר, לא, אוטובוס, זכות הרבים.
באוטובוס אתה נוסע בזכות הרבים, יש לך יותר זכויות.
ככה עם עם ישראל, ביחד.
עכשיו באוטובוס אתה מביא מישהו לידך,
קצת ככה מצטופפים, ו...
טוב, כן.
אתה אוהב לנסוע באוטובוסים?
אתה אוהב לנסוע באוטובוס?
אני חולה על אוטובוסים.
כן.
אז הוא אומר לך מהמכנה המשותף. זה בן של אברהם, יצחק ויעקב, זה אח שלך.
זה המכנה...
זה המכנה המשותף. למצוא מכנה משותף נוסף, כאילו,
ונושאי שיחה משותפים וכל... הוא אומר, קודם כל,
זה אח שלך.
בן של אברהם, יצחק ויעקב. יש לו נשמה אלוקית.
ככל שהגוף שלנו יותר דומיננטי, הנוכחות, לא הגוף, שקד צודק בהערה שלו.
הנוכחות, אנחנו יותר ויותר מתקשים לראות את זה. תראה, זה מאוד מאוד בולט.
מי שהיה כאן בשירות קרבי, מייד מרגיש את זה.
בסדר? אחד המקומות הכי צפופים בעולם זה טנק.
בתוך הצאריח צפוף, שלושה אנשים, לפעמים יש שם ארבעה אנשים,
נכון לך איזה פצוע או איזה מישהו או איזה קאשה או כל מיני כאלה, קרציות כאלה.
בתוך
מקום מאוד מאוד קטן,
אבל אתה מרגיש כזה דבק, כזאת אחווה, כזאת רעות, כזה, זה שאתה, כולם עוזרים לכולם, וכולם מסתברים עם כולם, וכולם,
זהו.
אז בצבא זה מאוד מאוד חזק,
היכולת הזאת היא להתכנס ביחד, נגיד אומרים בצוללות,
זה ממש צפוף בהגדרה, כן?
נפש אחת, הכוונה שיש לנו מכנה רוחני אחד משותף,
ואנחנו מחולקים בגופות שונים.
נפש אחת בגופות מחולקים.
כי יסוד ושורש כל התורה הוא להגביה ולהעלות את הנפש של הגוף למעלה-מעלה, עד יקרא בשלושה לכל עלמין,
וגם להמשיך אורן, סוף ברוך הוא בכנסת ישראל, כמו שכתוב לכמן, דהיינו במקור נשמות כל ישראל,
למאה באחד באחד דווקא, ולא כשיש פירוד חלילה בנשמות דקודשא בריחו ולא שריה באתר פגים. איפה שיש, רק תדעו לכם,
איפה שיש מחלוקת, אין השראת שכינה.
זה נתון.
אם יש מקום, בטח אם זה מקום של קודש, יש בו מחלוקת,
יש שם אחות הרבה מאוד דברים. השראת שכינה אין שם.
צריך לרוח משם,
כי הקדוש ברוך הוא לא שורים במקום פגור.
וכמו שכתוב ברכנו, אבינו כולנו כאחד באור פניך.
וכמו שהתבהר במקום אחר באריכות.
במה שכתוב בגמרא, בסדר? אז זה קודם כל להבין את הדבר הזה.
ואיפה שיש אהבה ואחווה וגיוון, ובאים אנשים שונים, ומקרבים את כולם בסבר פנים יפות,
שם יש השראת שכינה.
כשהייתי ילד,
היו כל מיני טיפוסים כאלה שאתה לא יודע מה...
אני נתפלתי בבית כנסת אוהל יצחק
ובאמת היה שם, כל שבת זה היה פסיפס
אנשים מגיעים דתיים, חילונים, מסורתיים, תיזהר ממנו שגיא, הוא לוקח כספים ולא מחזיק
וכאילו ממש אהבה ואחווה שלום ורעות ויום כיפור בכלל הכל היה כזה
אז פעם באיזה תפילת מלכה כזה, אני זוכר שהייתי בבית כנסת ואבא שלי היה בחו״ל
היה איזה יהודי כזה, יהודי,
היה לו מראה, הייתי ילד, אבל היה לו מראה כזה ממש,
הוא היה אשכנזי,
חסידי, כלבוש חסידי, ועם איזה זקן כזה ארוך לבן, לא יודע, היה נראה לי כמו יארון אבי.
כזה הסתובב,
אז אבא שלי יצא אליו, אומר לו, אתה צריך עזרה?
הוא אומר, אני מרגיש פה איזה אור מיוחד, מה יש פה?
אני מרגיש פה איזה, יש פה איזה משהו מיוחד.
ואז הוא כזה נכנס, אה, הבנתי, הבנתי, אתם הרבה אנשים שונים ביחד.
כאילו, יש נחת לקודשא בריחו,
כשיש שלום ואהבה ואחווה.
עכשיו מה שקורה בכותל, בספיחות,
מגיעים כל עם ישראל, כל ערב יש שם עשרות אלפים,
כולם מסוגים שונים, מגוונים שונים.
אומרים ביחד, יש נחת רוח יותר גדולה מהדבר הזה?
זה חידוש של השנים האחרונות, חמש, שש שנים האחרונות, זה לא היה לפני כן.
טוב, בואו נסיים את הפרק.
טוב, מה עם מצוות תוכחה?
מצווה להוכיח.
אומר האדמור הזקן,
ומה שכתוב בגמרא שמי שאוה בחברו שחתם מצווה לשנאו וגם לומר לרבו שישנאהו
היינו בחברו ובתוריו מצוות וכבר קיים בו
מצוות תוכיח תוכיח את עמיתך
אם שאיתך בתוריו ובמצוות
ואף על פי כן לא שב מחטאו אבל מי שאינו חברו ואינו מקורב אצלו
הנה על זה אמר הלל הזקן הווה מתלמידיו של אהרון אוהב שלום ורודב שלום ואוהב את הבריאות ומקרבן לתורה אתה רוצה להוכיח מישהו?
קודם כל תהיה בטוח
שהוא יודע שאתה אוהב אותו
קודם כל תהיה בטוח. אם יש לך ספק קטן לגבי אהבה, אתה פטור ממצוות תוכחה.
זה הכל לא צריך להוכיח.
האוהב יכול גם להוכיח, וגם אז התוכחה גם תהיה מתוך אהבה. אבל אם יש איזה ספק קטן, אולי הוא לא בטוח שאתה אוהב אותו, אז אתה פטור. זה הכל. אל תוכיח.
אל תוכיח שום דבר.
אוהב את הבריות.
לומר שאף הרחוקים מתורת ה' ועבודתו,
ולכן נקראים בשם בריות בעלמא. אין להם שום מעלה. לא חוכמה, ולא תבונה, ולא תורה. בריות!
אוהב את הבריות מצד מה שהם בריותיו של הקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא ברא אותם.
צריך למושכן בחבלי עבותות אהבה וכולי אי ואולי יוכל לקרבן לתורה ועבודת השם.
ואין
לא הפסיד זכר מצוות אהבת הרעים וגם המקרבים אליו והוכיחם ולשום עבונותיהם
שמצווה לשנותם מצווה לאהבם גם כן ושתיהן אמת
שנאה מצד הרע שבהם ואהבה מצד בכינת הטוב הגנוז שבהם
שהוא ניצוץ אלוקות שבתוכם המחיה נפשם האלוקית וגם לעורר רחמים
בליבו עליהם.
אז מה, כאילו, מה היחס הנכון למי שהולך בדרך לא טובה?
אז מה, לכעוס עליו, לשנוא אותו,
לצעוק עליו, מה לעשות?
אומר אדמו הזקן,
רחמים,
לרחם עליו ולהתפלל עליו.
אחד הסיפורים היפים שאני כל כך אוהב אותם, זה על הרב שטיינמן, זכר צדיק לברכה,
שפעם באו אליו איזה
צוות של תלמוד תורה להתייעץ, או כל מיני תלמידים,
ואמרו, תלמיד אחד הוא מאוד לא זה, בסדר, רוצים להעיף אותו.
מה הרב אומר?
אז הוא אמר, טוב, איך קוראים לתלמיד,
אמרו את השם, ואיך קוראים לאמא?
אמרו לאמא, אנחנו לא יודעים, זה שם משפחה.
אתם לא יודעים איך קוראים לאמא.
זה אומר שלא התפללתם עליו.
כי כשמתפללים מישהו, מתפללים בן אמא, נכון?
לא התפללתם עליו, אתם רוצים להעיף אותו?
תלכו מכאן, תוציאו אותם.
תתפלל עליו קודם, רחמים.
צריך להתפלל על כל אחד ואחד מאחינו ומאחיתנו מבני ישראל, שתהיה להם הערת הדעת, תהיה להם שנה טובה,
תהיה להם תשובה מאהבה.
לשנוא, לקלל, לחרף, לגדף, להגיד אלה זה, אלה ערב רע ולפה, אלה שם.
לא, זה לא הדרך של החסידות,
של הבעל שם טוב אדמו רזקן.
הדרך היא לאהוב ולהתפלל,
להתפלל עליך.
שהוא ינצח את אלוקית שבתוכה, ומכהן בזמן אלוקית, וגם לעורר חיים בליבו עליהם, כי מבחינת גלות בתוך הרע, המסית רחה גובר עליה ברשעה, והרחמנות מבטלת השנאה ומעוררת אהבה.
הרחמנות מבטלת השנאה ומעוררת אהבה.
אז כלפי כל אחד מבני ובנות ישראל שיש לנו איזה הבדלים,
עיקר הציר צריך להיות להתפלל עליו.
להתפלל.
אם מי שיודע להתפלל, יתפלל על מי שלא יודע להתפלל, יהיה. אנחנו נתקדם.
לעורר חמי, לעורר לב טוב,
לעורר אהבת ישראל. מעלת אהבת ישראל היא מעלה מאוד מאוד גדולה,
מאוד חשובה.
יש על זה השראת שכינה,
וההפך,
המחלוקת היא גרועה והיא פשוט מסלקת שכינה.
וכשאפשר להיות באהבה ואחווה, שלום ורעות,
איך עושים את זה?
קצת לצמצם את הנוכחות, קצת, קצת אפשר.
קצת לתת מקום לזולת, קצת להסתכל על האחר,
לפנות מקום,
לאחרים, לא כל דבר ממלא מקום, קצת לפנות מקום לאחרים. גם הוא כאן, גם הוא קיים, גם הוא יציר של כפיו של הקדוש ברוך הוא, גם לו מגיע.
גם האוטו הזה שעכשיו רוצה, גם הוא רוצה להיכנס לצומת.
אחד הדברים שאני הכי אוהב, במיוחד באלול, אני אוסף זכויות באלול.
צריך לאסוף זכויות.
אני אוהב את התנועה הזאת.
מי שרוצה להיכנס, אני עוצר, זה בכבוד.
בכבוד אחי, אני אוהב אותך.
גם הדרך גם שלך, אתה גם רוצה להגיע הביתה, הנה אני נותן לך.
לא, בדרך כלל התנועה היא...
לא יספיק להיכנס, זה נתפוס לו את הצומת לפני שהוא נדחף.
נכון?
זהו, בכבוד.
מה הוא עושה לך בדרך כלל?
זהו.
אהבת חינם בפנטומימה.
מי קורא לזה?
שנזכה לזה בעזרת השם.
שבת שלום, אחי ורעי.
