תראו, אנחנו לומדים את תנא קדיש. אני רוצה להגיד איזה כמה מילים על המבנה של הספר,
לפני שניכנס לנושא שלנו היום.
ספר התניא בנוי בצורה שאדמו״ר הזקן מבאר,
הוא קובע איזה כלל באיזה פרק, ואז בפרקים אחריו הוא מאוד מאוד מפרט את הכלל הזה.
הוא יורד לפעמים לרזולוציות כאלה מדוקדקות.
אז אנחנו כאן בשיעור הזה משתדלים בעיקר לעבור על הפרקים
של הכללים, על העוגנים של הספר, ואחרי זה, בעזרת השם, כל אחד מכם בזמנו החופשי אש
ישלים את הפערים.
אז
רק בואו נזכיר מה עסקנו בפעמים הקודמות, ואז נראה מה נעסוק היום.
בפעם הקודמת,
בפעמיים הקודמות, עסקנו במעלתו של הבינוני, נכון?
ובביאור של הפסוק,
כי קרוב אליך הדבר מאוד,
נכון? הוא שאל, מה זה כי קרוב אליך הדבר מאוד? הרי זה לא קרוב, יראת השם היא לא קרובה.
אז הוא אמר, נכון, יראת השם הכוונה,
העובדה שהאדם מתרחק מעצמו מהרע ולא תהיה לו משיכה אל הרע ולא תהיה לו נטייה אל הרע, זה דבר רחוק, זה צדיקים.
אבל היכולת לשלוט על עולם המעשה זה זמין, זה קרוב.
גם אם יש לי נטייה לכעס, אני יכול להתגבר ולא לכעוס.
גם אם יש לי רצון להגיד למישהו איזו הערה צינית ופוגענית,
אני יכול להתגבר ולסתור את הפה. נכון, אני יכול, בצורה מודעת, בצורה מושכלת.
הייתי רוצה, אמן, כן יאמר השם, שבכלל לא יהיה לי את האיבר הזה, שאני בכלל לא אמשך אל המקום הלא נעים.
אבל אנחנו בינוניים, אנחנו נמצאים בין לבין, אז אנחנו כן נמשכים.
בכל אופן, היכולת להתגבר היא כן זמינה.
כלפי היראה, כלפי הלא תעשה, כלפי ה... בסדר? זה ה...
ובמובן הזה הפסוק צודק, הדבר הזה הוא קרוב.
קרוב אליך הדבר מאוד, כן? השבוע... מה זה?
כן, בטח.
קודם הלב, כאילו?
לכאורה, כבודו צודק, היה צריך להיות קודם כל הלב ואז הפה. אבל הלב, זה כאילו להפוך את הרצון. וזו עבודה יותר ארוכה. מפיך,
גם אם אתה עכשיו בלב, אתה יכול בפה לשלוט,
ולא להוציא את המילים הלא מותאים אותנו. זה קרוב לך מאוד. אדם מגיע הביתה,
לא יודע מה, הבית מבולגן, הוא רוצה עכשיו להתפוס.
בסדר, אז הוא ישתוק.
עוד שעה אולי הלב יתהפך, בינתיים את הפה אתה יכול לסגור.
כן?
ואני ממש,
השבוע היה לי כמה, בזכות הלימוד שלנו, אז זה ממש עזר לי השבוע.
הייתי השבוע באיזה מקום,
מה קורה, ברק?
אני מחכה עד עכשיו להודעה ממך, רק שתדע.
אני מחכה להודעה ממך עד עכשיו,
שאני אצטרף אותך לקבוצה. אני במצב שתיים כבר שלושה ימים.
על האגרופים, כן.
אז תן לו דף, תן לו, תן לילד דף.
אז הייתי באיזה מקום, כלשהו,
ובקיצור, איך אני אנסח את זה בלי... היה שם איזושהי סיטואציה שלמחרת כאילו גרמה לי...
הייתי כאילו מעוניין
להתעלם ולא להתייחס, בסדר? שזה בסדר? אבל עשיתי לעצמי עבודה, אמרתי לעצמי, אני, לא, אני אתייחס לזה בצורה חיובית, אני אשלח איזה משהו בצורה אקטיבית, שדווקא ידבר על הצד החיובי שהיה בזה.
זו לא הייתה התלבטות בין, לחדילה, לא. יכולתי או להתעלם,
אמרתי לעצמי, אתה מתעלם כי יש שם איזה משהו, אתה עושה את זה, אני צריכה עבודה,
ועשיתי אתקאפיה כזה, ובכל אופן הצלחתי להתייחס איזושהי התייחסות. אבל
הייתי רוצה, הלוואי, בכלל לא הייתי מרגיש את הרגישות הזאת, אולי. צדיקים כנראה לא היו מרגישים, אני לא צדיק.
אז,
אבל כן לעשות את החשבון הזה, וזה זמין, לבחור, להגיד, אני בוחר כן להתייחס לאיזשהו משהו
שיכולתי לא להתייחס אליה, אבל להתייחס אליה בצורה חיובית. זה קרוב אלינו. זה קרוב.
בפרקים שדילגתי,
כמה פרקים שדילגנו כאן,
הוא מדבר על המילה מאוד גם.
ואני רוצה להגיד על כמה מילים בעל פה, ואז להיכנס לפרק שלנו, כי הפרק שלנו מתחיל סשן מאוד מאוד חשוב.
אהלן תמסור, מה נשמע?
אבל חשוב לי להגיד רק בעל פה מה הוא אמר שם.
הוא מסביר גם את המילים, כי קרוב אליך הדבר מאוד.
המילה מאוד באופן בסיסי בשפת חז״ל משמשת כשם כינוי לאהבה,
כן?
הדבר יכול להיות יראה
ומאוד יכול להיות אהבה. למה? כי כתוב ואהבת את אדוני אלוהיך ובכל רבך ובכל נפשך ובכל מאודיך.
ודוד המלך אומר, נכון,
ואני בעודי העללה בוראי,
בעודי יש קוראים במאוד שלי דורשים את זה. אז מאוד זה ביטוי לאהבה.
אז הוא אומר שלא רק שההתרחקות מהעבירה
היא קרובה אלינו ברמה הפרטית,
גם האהבה.
וזה קצת חידוש,
כי אהבת השם אחרי הכול זה...
ואז הוא רק אומר איזו הערה קטנה או גדולה, לגבי המבנה של הנפש שלנו,
והיא נותנת איזשהו הסבר למה גם אהבת השם יכולה להיות קרובה לבינוני. והוא מסביר ש...
תראו, זה כמו שאני אגיד לכם,
אני אקח דוגמא,
יש לנו היום גז,
במדינת ישראל יש גז, נובל אנרג'י נדמה לי, זו החברה, נכון?
אתם יודעים מה זה לחפור גז?
איזה עלויות,
הקידוח של הגז, איזה עלויות, החיפוש,
קידוח,
זה מיליארדות דולרים החיפוש בים, זה מאוד מורכב האירוע הזה.
לכן מדינות לא עושות את זה, כי זה קצת הימור,
זה כמו קצת להמר בפיס, אז מדינה אין לה כסף
לזרוק על חיפושים שלא יוצא מהם כלום.
חברה פרטית, היא יכולה כאילו לשחק עם זה, ואם היא תרוויח, היא תרוויח בגדול, כמו שהיה כאן. בכל אופן, איך עושים את זה?
לא חופרים סתם בים. אז יש חברות גיאולוגיות מיוחדות,
שהן יודעות לזהות, לעשות כל מיני סונארים כאלה ואולטרה סאונד לים,
ומזהות
כל מיני כפלי קרקע שקיימים בים, כיסי, זה לא נכון, כיסי קרקע, כיסי אוויר כאלו,
וכל הפלנקטון של הים, כל האורגניזם שבים ששוקע ומחלחל שם לאורך אלפי שנים,
הוא תוסס ומפיק גז, והם יכולים להגיד לך, תקשיב,
באזור הזה תקדח, פה יש גז.
פה לפי התחסית והפועל והשם יש מקצוע שלם כזה,
ואז זה מאוד מאוד מצמצם,
ואם תמצא אתה תהיה עשיר מאוד,
אז עושים את זה.
בסדר?
והנה, עובדה, שמול חופי ישראל, מדינה לא גדולה, ויש לנו סך הכול
כמה קילומטר חוף יש לנו?
ברק.
משהו כזה, קצת פחות, 220 קילומטר חוף.
לא הרבה.
נמצאו ארבעה מאגרי גז. הלאומה,
כריש,
תמר,
לוויתן ותטיס.
ארבעה.
ולוויתן הוא הגדול מסוגו בעולם.
ולוויתן גם נמצא בדיוק על הגבול של המים הכלכליים של ישראל, על הקשקש.
למה אני מספר לכם את כל הדבר הזה? אתם הרי לא מושקעים אם יוצא להתחק תשובה.
בגלל שאם אומרים לך שמשהו קיים בתוכך, יש לך הרבה יותר חשק לעבוד ולהשקיע ולמצוא אותו,
מאשר אומרים לך, אתה תחפש, אולי כן, אולי לא.
אז התורה מודיעה לנו,
אנחנו יודעים את זה שבכל אחד מאיתנו יש נפש אלוקית,
חלק אלוה ממש, שהוא רוצה להיות דבוק בקדוש ברוך הוא.
וזה נמצא אצל כל אחד מאיתנו.
איך אנחנו יודעים? אז הדמור הזה כאן מוכיח את זה.
מה קורה ליהודי שדוחקים אותו בפינה?
היהודים הפשוטים ביותר, אוסרים את הנפש ברמה.
רואים את זה, לא צריך ללכת לדורות קודמים, מחפש סיפורים מדורות קודמים. תראו מה קורה כאן כשיש מלחמה.
אנשים מגיעים, 120% גיוס.
מה נשמע רבי משה? איזה כיף, איזה זכות,
איזה געגוע.
חבר'ה, תן לו דף מפנק, תן לו את הדף הכי טוב.
אז, בסדר?
אז זה כאילו,
יש לך, יש לך,
אומרים לך, פה תחפור, אתה תמצא. אז יש, אה,
בכל יהודי יש נפש אלוק הממעל, חלק אלוק הממעל ממש, שהיא קיימת בפנים.
והיא באה לידי ביטוי במצבי קצה לפעמים,
במצבי חירום, במלחמות, או כשהם עניינים של מסירות נפש, כמו שהגמרא מספרת, אבל צריך להגיע לגמרא, אפשר גם,
כן, אפשר גם,
כל יהודי הכי פשוט יכול להיראות לך.
אני אספר לכם סיפור
שעשה לי נחת, ממש,
מצווה לפרסם,
אבל אני לא אפרסם,
אני לא אספר בשמות, כי אולי אנשים לא רוצים, אבל סיפור אני אספר.
אני שבוע שעבר ערכתי חופה ביום שישי
לקרוב משפחה של מישהו מהחבורה, שלמד בחבורה.
אז יצאתי במונית,
הנהג היה עם כובע,
אז לא ידעתי אם הנהג הוא דתי או לא,
והנהג לקח אותי, החזיר אותי.
בדרך חזור הייתה תוכנית
ברדיו בהלכה של הרב אברהם יוסף.
זה רדיו.
לא תוכנית דרשות, תוכנית בהלכה.
והנהג השאיר את הרד דולק על התוכנית, אז מזה הבנתי,
הסקתי שהוא שומר את תורם המצוות.
טוב, הגענו הביתה, הכל בסדר.
השבוע יש לי עוד חופה
בנמל תל אביב,
וכשפגשתי את הזוג לפני החופה,
הסיפרתי להם על העדים, צריך עדים, שומר את תורם המצוות,
ואמרו, אני יכול להיות עד אחד, אבל תביאו עוד עד.
בדרך כלל יש, אין בעיה, בדרך כלל זה...
אחד מהחברים, קרובי משפחה אי אפשר, אז אחד מהחברים.
הם אמרו לי, אין לנו, אין לנו חתונה קטנה, אין לנו דתיים במוזמנים.
הם אמרו, תבדקו איזה חבר מהעבודה, כלום, אין.
טוב, אז אמרתי, אין לכם, אני אדאג לעד, אני אביא עד.
פגשנו לפני תחום, נזכור להביא עד.
אז ככה השבוע מגיע, אמרתי, מה אני אעשה, מה אני אעשה, אמרתי טלפון לאולם, אמרתי, אולי משגיח כשרות, משהו, לא יודע, לא חזרו אליי.
אמרתי, יש לי רעיון, שבוע שעבר נסעתי עם מונית,
אני אתקשר לנהג הזה,
אני אגיד לו, שמע,
גם השבוע יש לך תאונה, אבל הפעם, אל תחכה במונית, הפעם
תבוא איתי, תהיה עד,
ויהיה לך גם פרנסה וגם מצווה.
אז הרמתי אליו טלפון לנהג,
אבל אמרתי לו, שמע,
נסענו שבוע שעבר, שאלתי אותו, אתה שומע את המצוות? והוא אמר לי, כן, ברוך השם זכיתי, כן.
אז אמרתי לו, תקשיב, יש לי גם השבוע חתונה, וכיס.
אז הוא אומר לי,
לא, מה, להיות עד, זה...
איך אני יכול להיות עד? אני לא יודע, אני לא מכיר אותם,
אני לא יכול להעיד שהם רווקים, הוא כאילו יירת שמיים.
אז אמרתי לו, לא, אתה לא צריך להעיד שהם רווקים.
היעדר רווקות כבר עשו אותה. רק צריך להעיד על החופה עצמה.
אה, בסדר.
אז הוא אמר לי, לא, אבל יש בעיה אחרת.
מה? הוא אמר לי, תראה, היות והנסיעה,
קיבלתי אותם מהתחנה.
זה לא הוגן שאני אקח נסיעה כאילו פרטי.
זה לא, אני פוגע כאילו בחברים שלי.
זה צריך להיות דרך התחנה.
אז תתקשר לתחנה ותגיד שאתה רוצה נהג דתי.
יש לנו עוד כמה.
יהיה התור שלהם, אני אדאג שזה יהיה נהג דתי,
אבל אם לא, אולי אני, אולי לא, אבל דרך התחנה.
זה יפה,
ממש, כאילו,
כיוון שאתה הזמנת אותי דרך התחנה, אז אם כל אחד שמזמין אותו דרך התחנה ייקח את הנוסע אליו, אז התור יידפק.
הפול, אני לא יודע איך קוראים לזה,
חברות יפה, אז אמרתי לה שים בלב,
אני רציתי נהג דתי ומדבר איתי נהג צדיק,
אני רוצה אותו.
אה?
טוב, נהגר. זהו, אני...
טוב, התקשרתי לתחנה,
אז בהתחלה, שמה, הסדרן לא הבין מה אני רוצה, הוא הביא לי את המנהל.
אז המנהל אומר לי, כן, בטח, חתונה וזה, זה יופי. לא הביאים אותך עכשיו שאני אבא של הכלה,
שובילים שאני הרב.
אין בעיה, בטח, נהג דתי, אני אשלח לך נהג הכי דתי, וזה, ככה. אולי אני אגיע, הוא אומר, גם אני דתי. אמרתי לו, אין בעיה, תבוא אתה, תבוא כולם.
וזה, כמה.
ואומרים לי, מתי החתונה, ומה התאריך ה-11?
הוא אומר לי, לא ה-11, א' בתמוז. הוא אומר לי, אתה הכי צודק, זה התאריך האמיתי, אבל אין מה לעשות, אנחנו יודעים.
ואחרי שעתיים הוא התקשר אליי, המנהל תחנה, הוא אומר לי, הנה, יש לי פה את הנהג הצדיק שייקח אותך, וזה הנהג הזה שדיבר איתי.
הוא יסתדר, אני מקווה, ככה זה נראה, שזה יסתדר, נראה מחר.
אבל אני נורא התפעלתי מזה שהוא
החזיר את זה חזרה לתחנה.
אז אתה רואה, אצל כל אחד מאיתנו יש...
יש יצר טוב.
הוא נסתר, צריך לחפור כדי לגלות אותו, אבל הוא קיים.
זה אוצר גז, החברה אומרת לך, פה יש גז,
אז תחפור. ולכן, במובן הזה זה קרוב מאוד.
זה מסותר, הוא קורא לזה, לבינוני,
יש אצלו בלב אהבה מסותרת לבורא יתברך.
בסדר?
הזיראה היא מאוד מאוד זמינה, כי אתה בסך הכול צריך לשלוט על המעשים.
אהבה נמצאת, אם תחפור תגלה,
אתה לא חופר סתם באיזה ריק ושום דבר.
אתה חופר, זה נמצא, תדע לך, זה נמצא. הרי היה שזה נמצא, תוכל לראות.
נוכל לראות איך אנשים,
יהודים מסרו את הנפש לאורך הדורות, יהודים הכי פשוטים שלא למדו תורה ולא, נהנים, מסרו את הנפש. אפשר לראות את זה לא רק חלילה בעניינים של אסונות.
אפשר לראות כמה יהודים מסרו את הנפש, התאמצו, לא יודע מה מסרו את הנפש, התאמצו מאוד שהילדים שלהם ילמדו בחינוך דתי או בחינוך של תורה, התאמצו מאוד, ועבדו קשה,
שילמו הרבה כסף, למרות שבפנים זה קיים.
אז תחפור, אומר אדמו״ר הזקן הבינוני, ותגלה את אהבת השם. תחפור, הכוונה, תתאמץ,
תגלה בכלל. אז זה,
אלה בעצם, זה בעצם מה שעשינו עד היום.
כאן, בפרק כ״ו,
הוא חוזר חזרה לדון במאבק
בין הנפש הבהמית לבין הנפש האלוקית. הרי אמרנו שהבינוני הוא מאבק מעליך על שניים. מי שולט על העיר קטנה, ככה הוא אומר, נכון? כמו שבעיר יש פארקים,
יש עצים יפים, ויש גם ביוב וכל מיני דברים למטה,
וגם אותם צריך.
אבל השאלה, מי מנהל את העיר? אז גם באדם יש צדדים כאלה וצדדים אחרים.
מי מנהל את העיר?
אז עכשיו הוא נותן כאן איזה כלל מאוד מאוד משמעותי לגבי הניצחון,
והוא עובר לספר, לדבר פה, מיד נקרא את האותיות בפנים,
הוא עובר לדבר פה על, ופה רבי משה, טוב שהגעת,
על המחלה הראשונה בהיקפה בעולם.
הראשונה בהיקפה בעולם, שזה לא התקפי לב ולא סרטן ולא שום דבר, אלא זה דיכאון ברמותיו השונות,
שמוביל להשמנה, שזו המחלה השנייה בעולם, הגדולה, ולעוד כל מיני דברים אחרים.
עצבות, דיכאון, מחינם זה הדרך,
זו מחלה.
הוא עובר לדבר עליה, מפני שאם אני אתן כאן איזה משל לעצבות,
אני משתמש במידה של עצבות, במקום להגיד דיכאון, עצבות.
מה עושה עצבות?
בחסידות אומרים ככה,
רבי נחמן אומר,
בשם הבעל השם אתם אומרים ששמחה היא לא מצווה, אבל היא מביאה לכל המצוות,
והעצבות איננה עבירה, והיא יכולה להביא לכל העבירות.
כלומר, מה ששמחה עושה לאדם מגבירה מאוד מאוד את המערך החיסוני הרוחני שלו. אדם שמח,
הוא אדם אופטימי, הוא אדם שמאמין בעצמו, הוא אדם שיש לו תחושת מסוגלות והוא יצליח.
גם בעבודת השם. אדם שהוא עצוב,
המערך החיסוני שלו נחלש,
כמו באיידס.
הרי אף אחד לא מת מאיידס.
כולם מתים מנזלת מי שמת.
אייד זה תסמול את הקשר החיסוני, אין חיסון, ואז נזלת יכולה להרוג את הבן אדם. היום מצאו לזה פתרון, כמוני כדורים, לא יודע מה עושים שם.
אבל,
אז כשאדם יש לו עצבות,
הוא נהיה חשוף
לנפש הבאמית.
אדם שהוא עצוב, הוא חשוף לתאוות, כי התאוות נותנות סיפוק מיידי.
עכשיו אין לו זמן עכשיו ללכת בלית המת לקרוא ספר או לעשות את זה מצווה. עכשיו תן לי משהו מיידי, תן לי לראות על זה חפיסת שוקולד במקרה הטוב, או יותר נמוך.
אז לכן, בתוך ההגדרה של עבודת הנפש שלנו כבינוניים,
צריך לשים מול העיניים את הנושא של העצבות, ולראות איך אנחנו נמנעים לחלוטין מן המצב הזה. איך אדם נמנע מעצבות.
וגם פה, אדמו״ר הזקן אומר,
בכל החסינות מדברים על זה,
עצבות או שמחה,
זה לא קורה לי,
או שאני עצוב או שאני שמח, זה החלטה.
זה state of mind, זה יכולת הכרעה. אדם יכול להחליט שהוא יהיה שמח, והוא יהיה שמח.
או להחליט שהוא נמנע מעצמות. ויש כל מיני דינמיקות שעוזרות לאדם
להצליח
להתגבר על עצמות. אבל קודם כל צריך להבין מה עושה העצמות.
וזה המשפטים שכאן. בואו נראה.
אתם איתי?
אתם בשטייגן? אתם בשמחה?
כן, נועם?
יופי.
ברם,
פרק כ״ו בתניא קדישא. ברם, כגון דת צריך להודות לכלל גדול,
כי כמו שניצחון לנצח דבר גשמי,
כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה, להפיל זה את זה.
הנה אם האחד הוא בעצלות וכבדות, ינוצח בקהל וייפול,
גם אם הוא גיבור יותר מחברו.
בדיוק היום ראיתי פוסט,
פוסט בעברית,
רשומה,
על סיפור על הרב שטיינזלץ, זכר צדיק לברכה,
שזה תלמיד שאל אותו,
שאל אותו,
הרב צדד נתן לו איזו עמדה באיזשהו נושא,
אז תלמיד שאל אותו, למה אתה לא כותב את זה באינטרנט?
למה אתה לא כותב את זה בזה?
אז הוא ענה לו תשובה, מה זה יפה?
הוא אומר לו, תראה,
אם אני אכתוב את זה באינטרנט יקומו כנגדי מאה צעקנים ויכתבו נגד.
אז כאילו, אני נותן להם סתם מקום.
הוא אומר לו, אני מעדיף
פשוט לעשות את מה שאני חושב.
ובמקום לכתוב,
אני מעדיף לגעת פיזית באיזה מאה אנשים ולעשות את זה.
וזה, אני פחות חושב שיהיו לי מתנגדים.
כי בשביל זה צריך לקום מהספה.
ולנענע עוד כמה איברים חוץ מהשפתיים או האצבעות של הידיים. וזה אנשים לא עושים.
כאילו, נכתוב נגד זה, אבל תקום מהספה ותעשה משהו, אם אני אעשה, אף אחד לא יתנגד.
אז אני מעדיף לעשות.
מקסים, כן?
אז הוא אומר ככה, אם האחד בעצלות וכבדות ינוצח בקל וייפול,
גם אם הוא גיבור יותר מחברו.
ככה ממש בניצחון היצר. אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות,
זה ברור. היצר הוא,
אני אומר שהיצר הוא כמו הלכות בורר בשבת. למדתם הלכות בורר?
מתי מותר לברור?
מה הכלל?
אוכל ביד ומיד. וזה גם הגדרה ליצר הרע.
אוכל ביד ומיד. עכשיו זמין תאווה כרגע. לא מחר, עכשיו, כעת, זהו.
עכשיו אני מקבל את זה.
אז אם אדם הוא בעצלות,
בסדר, הוא נותן לך עכשיו משהו מיידי.
הדוגמה הכי קלאסית בעולם, בסדר, נועם? אתה מגיע הביתה, אתה מת מרעב.
רעב!
רעב. עכשיו אתה מגיע למטבח, אתה רעב, אתה רוצה לאכול.
יש לך שתי אפשרויות. אפשרות אחת,
הרגשת למקרר, להוציא ירקות,
לשטוף אותם, לחתוך אותם,
לשים לימון, שמן זית, קצת מלח, לא הרבה,
לחמם בתנור איזה לחם ככה מקמח מלא,
יושבת לסעודה.
אפשרות שנייה,
כן, המלוח צועק לך מהמקפיא, תוך דקה על המחבט, הוא ככה מנופח טיים חם לגרון.
מה תלך?
אתה תלך על הסלט, כי אתה מתוקן.
אבל רוב האנשים,
אוכל, בוא, ידו מייד, עכשיו אני אחתוך את הסלט,
נשטוף את הידיים, תרתב, זה רטוב, המים רטובים.
וזהו, עכשיו אני אתחיל לחתוך סכין, עד שאני אגיע לסכין, עד שאני אחזיר את הסכין.
לחתוך ולטבל, לעשות את הלימון, הלימון, זה גם כן מלכלך לך את הידיים.
אז זה אהב אותך, זה משפך את זה, יאללה, יש אוכל.
צריך קצת להתאמץ. אם אדם מגיע עם איזושהי אנגיה, ואם הוא רוצה לאכול בריא, אז הוא גם יתאמץ.
אבל אם אדם מגיע, אין לי כוח.
אין לי כוח, אז מה?
אני אומר, אני מספר את זה על החרם, אני מספר את זה על עצמי.
יש ימים שאני מוצא את עצמי חי על קפה ועוגה, למה?
במקום שתכין איזה אוכל, אבל אתה מרתיח את הקומקומט, כוס קפה, איזה עוגייה, ממשיכים הלאה.
אתה תדלק את התדלוק של רמאות, כי זה לא באמת אוכל,
ואתה כאילו ממשיך הלאה.
אתם מבינים את הבעיה פה?
אז אם אדם הוא בעצלות וכבדות, העץ הערה מנצח.
צריך להיות באנרגיה, צריך להיות בזריזות.
טוב, אז תשאלו, מאיפה נובע?
מהיכן נובעת העצלות והטמטום? אז הוא אומר, זה נובע.
עצלות וכבדות הנמשכות מעצבות וטמטום הלב, כאבן.
כי אם צריך להיות בזריזות הנמשכת משמחה
ופתיחת הלב וטהרתו מכל נגנוד דאגה ועצב בעולם. שמעתם?
אדם צריך לטהר, זו עבודה,
לטהר את הלב מנגנוד דאגה ועצב בעולם. כמובן, למה זה שייך?
שייך כמובן למה?
לתפילה.
לתפילה. שייך לאמונה ולביטחון. אם אדם יש לו אמונה,
הוא יודע שהוא לעולם הוא לא לבד.
הוא לעולם לא לבד. הקב' הוא איתו. וכל מה שיורד מן השמיים, הכל יורד לטובה.
לטובה. לא לטוב, אלא לטובה. יכול להיות שעכשיו זה לא טוב, אבל זה יתברר לטובה.
הוא מקבל כוח.
הוא מקבל כוח.
הוא מקבל... יש לך לפעמים כל מיני התמודדויות.
טוב, לא, אני לבד. מה, הקדוש ברוך הוא לא...
עכשיו יש... מתחלפת ממשלה. אז יש, בצדק, רב, יש דאגה. אנשים מוטרדים, אנשים דואגים. מה יהיה?
מה יהיה?
אז כנגד הדאגה הזאתי צריך להגיד, א', צריך לדאוג כמה שאפשר שיהיה טוב,
של להיות עם יד על הדופק ולשים לב וכו', אבל דבר שני צריך לזכור, הקדוש ברוך הוא עזב את עמו ישראל,
הקדוש ברוך הוא, שמעתי שהוא לא מתחלף ביום ראשון, הוא נשאר,
הוא נשאר,
הוא לא עוזב את עמו ישראל,
נו כן, הקדוש ברוך הוא איתנו, שומר עלינו,
בסדר? אבל זה נכון גם ברמות אישיות.
הולך אדם להתמודד לאיזה משרה, לאיזה מקום עבודה, מול אחוז הזה.
שנייה,
בוא נזכיר, מצד אחד עושה, אני לא אוהב את המילה השתדלות, כי המילה השתדלות יש לה קונוטציה כזאת, אה השתדלוס, עושה את הכל כדי להצליח.
מתכונן, נערך, לומד על המקום, מגיע מעוניין לראיון, מגיע עם מוטיבה, עושה את הכל.
אבל דקה אחרי שהוא עשה את הכל, מה הוא צריך להזכיר לעצמו?
אין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא נימה, אין אדם נוגע במוכן לחברו כמלוא נימה. אם זה שלי זה יגיע, אם זה לא שלי זה לא יגיע.
לא משנה כמה דברים אני אעשה.
נשיאת טפחים כזאת.
בן אדם מגיע כזה, מצב כזה, נופלת עליו רגיעה.
אם זה שלי, זה הקדוש ברוך הוא יגיע לי.
אילן, מה נשמע?
איזה זכות.
בדיוק שאלו אותי השבוע על מורה לך ליל צד.
אז אתה מורה לך ליל צד?
כן. טוב, אבל אין לי את המספר שלך, אני צריך את ה...
שלח לי אותו.
ברוך תהיה.
מובן!
אז לדו... אבל זה דורש עבודה.
אם אדם הוא כל הזמן בטרדות ודאגות, רפואי לוין זכר צדיק לברכה,
כשהלכנו אליו פעם,
וכל מי שהלך אליו וכנראה שמע את הוורט הזה,
אז הוא היה אומר, במילה דאגה יש את כל האלף-בית
מא' עד ה', חוץ מהאות ב'.
הוא אומר, בדיוק.
היכן שיש דאגה אין ביטחון,
והיכן שיש ביטחון אין דאגה.
נכון?
איך כתוב בתהילים? הולך בתום,
ילך בטח.
אם אדם הולך בתמימות,
אם השם יתברך, אז הוא הולך בטוח, יש לו...
נכון? נכון ליבי, דוד המלך אומר, נכון ליבי,
אלוהים, נכון ליבי, עשירה ואזמרה. אם הלב שלי הוא נכון, כלומר,
יש בי ביטחון בקדוש ברוך הוא, אני עולה, עשירה ואזמרה.
אבל אם אדם כל הזמן דואג, ומה יהיה, ומה יהיה, ואיך יהיה, ואיך יהיה,
לא יוצא מזה.
אז זה נקרא פתיחת הלב וטהרתו מכל נדנוד ודאגת עצב שבעולם. מה ש... טוב, יפה.
עד כאן זה העמדה שלו,
שהעצבות היא פסולה מכל וכול. צריך להימנע ממנה, להתרחק ממנה, אגב, בכל האמצעים.
רבי נחמן גם יגיד, גם היא לדה שטותא, לגיטימי כדי להימנע מעצב.
הטענה שלי, אני אומר, אתה שומע, טינסאו, איפה אתה גר?
ראשון.
ראשון. ראשון זה עיר קדושה,
כידוע, לא יודעים.
מה הסיסמה של ראשון?
מצאנו מים.
עיר יפה ראשון.
אז אני גר בפתח תקווה.
ואני גר במגדלים.
מגדלים, 20 קומות.
ואתה יודע שבראשון, וגם בפתח תקווה בכלל, בגוש דן אנשים לחוצים.
למה?
פקקים, וצופרים, ולפעמים רק לצאת מהשכונה לוקח לך איזה עשרים דקות.
יותר לחץ. זה לא ירושלים, שפה הכל קדושה, או אתה גר באיזה כפר.
אז לכן עשו עצה להרגיע את האנשים.
מה העצה?
אתה נכנס למעלית, יש לך במעלית מראה.
מה צריך מראה במעלית?
למה צריך מראה?
מה, אתה תסתרק במעלית?
מי שנשאר לו שיער יכול להשתרד, אצלי זה כבר, לא הבעיה שלי, לא הבעיה שלי, כן, נעשה רילוקיישן, אני חושב שהמראה במעלית נועדה כדי שאדם יעשה לעצמו קצת פרצופים,
כמובן אם הוא לבד, אם הוא עם עוד אנשים שלא יעצרו אותו על שוטטות,
אבל אם הוא לבד, תעשה לעצמך קצת פרצופים,
תשתחרר קצת מכל המתח, תגיע הביתה שמח.
את כל העומסים תשאיר במעלית,
כשתגיע לקומה שלך תצא, תלחץ כפתור,
ירד למטה למינוס לפיר או משהו כזה, ואתה תיכנס הביתה רגוע.
רבי נחמן אומר,
גם מילי דשטוטה מועיל כדי להסתלק מעצבות,
ודאי דברים שהם יותר מילי דשטוטה, כמו כמו שכתוב בספר מלכים,
ויאמר כחולי מנגן והיה כנגן המנגן, ותהי עליו רוח השם. על מי זה נאמר?
לא, לא,
לא, לא.
על שאול אמר, ויקחו לאדוני איש שיודע לנגן, והיה לנגן, וטוב לאדוני המלך.
אבל אני אמרתי לכם, והיה אומר, קחו לי מנגן, והיה כנגן, ונגן מטיע לו רוח, אלוהים זה נאמר על הנביא אלישע.
בסדר?
ואז מכאן לומדת הגמרא שאין, אתה אמרת אלישע?
אמרת אלישע, חזק או ברוך?
מכאן לומדת הגמרא שאין שכינה שורה, אלא מתוך שמחה של מצווה.
אז ניגונים, בין אם זה בדיסקים, בין אם זה...
אגב, זה עיקרון כל כך נכון,
זה חלחל עד ההלכה.
הפוסקים,
רבותינו הפוסקים,
מתירים לשמוע,
מי שיש לו איזו עצבות,
מתירים לו לשמוע מוזיקה עד ראש חודש אב לפחות.
כן, מי ז' בטעון. כי אומרים, מה שאסור זה רק מוזיקה שמסמכת, ולא מוזיקה שנועדה להסיר עצבות.
יש דעות כאלה.
אז מוזיקה טובה, אוכל,
בגדים שאדם קונה לעצמו, טיול, בטבע אדם יוצא לטייל.
אתם יודעים שיש מנהג, אתה מכיר את המנהג הזה?
רבי משה,
הרי כל, אולי נדבר על זה, כל ההלכות,
הלכות אבלות של חז'ל,
זה מופת של גאונות בהבנת נפש האדם.
איפה שאתה לא נוגע בהלכות אבלות, אתה עומד נדהם איזה תובנות עמוקות היו לחז'ל בהבנת נפש האדם. גם הם הבינו אותה לעומק בנימים היותר קטנים שלה.
ואיך חז'ל יודעים לקחת את האדם מהטראומה הכי גדולה שיכולה להיות לאדם, זה לאבד מישהו קרוב, משבעה קרובים,
ולהחזיר אותו בצורה מודרגת למסלול החיים.
בסדר?
ואחת ההלכות היותר נפלאות בהלכות אבלות זה,
יש כמה הלכות. ההלכה הראשונה זה שכשהאבל חוזר מבית העלמין,
צריכים להכין לו אוכל לשכנים, נקרא סולת אברה. למה? מה הסיפור?
יש חשש שהוא לא ירצה לאכול.
יחזור עם הדוכא וימאס כאילו בחיים. אז השכן ייכנס,
יכריח אותו לאכול, תחתוך לו, תאכל, תדחוף לו.
כדי ש... זה ההלכה אחת. ההלכה שנייה,
זה לא הלכות, זה מנהגים, זה הכל מנהגים בהלכות אבלות.
יש מנהג,
ראיתי אותו בעיקר אצל האשכנזים,
שכשהאבל קם ביום השביעי, הרי הם מקימים את האבל,
פללים כבר שחרית, האבל יושב קצת, מנחמים אותו, אז אומרים לו כמה פסוקים,
ונותנים יד לאבל, אומרים קומו אבלים,
ואז אצל האשכנזים יש מנהג שמיד הם יוצאים לטיול מסביב לבית.
מיד. עם הבגדי האבלות יוצאים, עושים סיבוב, חוזרים.
מה קרה? צא החוצה. הייתה שבעה ימים בתוך בית, צא. תראה קצת פרחים, ציפורים, קצת צבעים, קצת אוויר,
תתחיל לחזור חזרה. כי האבלות מסתיימת לא כשהם קמים בבית, אלא מהבית הולכים לבית העלמין,
עולים לקבר,
עושים שם אזכרת שבעה, ורק אחרי שחוזרים מהקבר, אז רשמית מסתיימת השבעה, ואפשר להוריד בגדים ולהתקלח וכו' וכו'.
לפני שמסתיים, קודם כל צא החוצה, תעשה איזה סיבוב, כי גם זה משמח.
לא רוצים שהאבל יגלוש, חלילה.
אז אתה רואה את הטיפול בעצבות.
אז נגינה, סעודה,
חברות, חברים, שיח עם חברים,
הוא מאוד מאוד משמעותי.
צריך לטפל בזה, אדם צריך לדאוג שהוא לא ייפול לבור הזה.
אז זה קודם כל ההצהרה של אדמור הזקן.
עכשיו הוא בא להתמודד עם כל מיני מקורות שכאילו אומרים הפוך.
ומה שכתוב בכל עצב יהיה מותר,
פירוש שיהיה איזה יתרון ומעלה מזה.
בכל עצב יהיה מותר, הכוונה שיש איזה יתרון בעצב.
אומר לא, הנה אדרבה, מלשון זה משמע שהעצב מצד עצמו אין בו מעלה,
רק שיגיע ויבוא ממנו איזה יתרון.
והיינו השמחה האמיתית בה' אלוהיו הבאה אחרי העצב האמיתי לעתים מזומנים על עוונותיו במר נפשו ולב נשבר.
שעל ידי זה נשברה רוחו רוח אטומאה וסטרא אחרא
ומחיצה של ברזל המפסקת בינו לאביו שבשמיים.
כמו שכתוב בזוהר על הפסוק,
רוח נשברה לב נשבר ונדקה,
ואזי קוים בורש הפסוק, דקרא תשמיאני ששון ושמחה,
אשיבה לי ששון אישעיך ורוח נדיבה תשמחני. כלומר, אין מטרה בעצב,
אלא יש מטרה במה שקורה אחריו, בסדר?
אז הוא כאילו, זה בדיוק מתאים לספר התניא.
להימנע לחלוטין מעצבות,
להימנע לחלוטין מעצבות,
אנחנו כנראה לא יכולים.
כלומר, לפעמים האדם נופלת עליו,
נופלת עליו איזו עצבות, הוא מרגיש כזה, טוב.
אם היינו צדיקים, היינו רק שמחים כל היום.
משיח אותיות, שמח.
כל הזמן יהיה שמח.
הרב יגיאון כל הזמן מחייך.
מישהו פה ראה, הרב יגיאון פעם לא מחייך?
לא תפסתם, אין דבר כזה, רק מחייך כל הזמן. צדיקים מחייכים.
אבל אדם, טוב, נפל עליך עצבות.
עכשיו אתה בינוני, נכון? אז תדע שזה רע ותילחם בה.
וככל שתמהר לצאת ממנה, ככה גם תגיע לפרי הראוי מהעצבות, שהוא,
בסדר, אתה כאילו מתמרמר על עוונותיך, שאתה לא בסדר, אבל אתה אומר, אבל אחרי הכל הקדוש ברוך הוא כאן, ואחרי הכל אני חי, ואחרי הכל הוא נותן לי והוא מאמין בי,
ואז אדם מתמלא בשמחה.
מתמלא בשמחה. כלומר, לפעמים דווקא הריחוק והעצבות עוזרת לנו
מייד לחזור חזרה לעצמנו, אבל להרגיש,
בוא נאמר ככה, שהדברים לא יהיו מובנים מאליהם עבורנו.
וזהו טעם פשוט לתיקון הארי, לומר מזמור זה אחר תיקון חצות, קודם הלימוד,
כדי ללמוד בשמחה אמיתית, בהשם הבא אחרי העצב,
שיש לשמחה זו יתרון, כיתרון האור הבא מן החושך דווקא.
כמו שכתוב בזוהר על הפסוק, וראיתי שיש יתרון לחוכמה מן הסכלות,
כיתרון האור האין שם.
ודי לחכימא.
בסדר, אז אם כך זה ברור
ומקרא מלא דיבר הכתוב תחת אשר לא עבדת את השם אלוהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב קול
ונודע לכל פירוש הארי על הפסוק זה.
אז אני מקווה שאתם יודעים מה אמר הארי על הפסוק הזה אבל במקרה אם אתם לא יודעים אז אני אגיד לכם מה הוא אומר.
הפסוק הזה נאמר באמצע הקללות
בפרשת כי תבוא
ורבנו הארי אומר
הפסוק הזה נאמר כאילו הוא מובלע
הפסוק הזה נאמר ככה,
כאילו הארי עוקר את הפסוק ממשמעותו,
הפסוק אומר ככה,
והיה התחת אשר לא עבדת את השם אלוהיך משמחה וברוב כל,
אתה תעבוד אותו מעוני וממחסור, בסדר? כאילו, הייתם ברצף, זה כאילו,
במקום זה יהיה לך את זה, במקום שתעבדו את הקדוש ברוך הוא בשמחה וברוב כל וברוב טובה וכו', תביא רגע, אולי אני אגיד את הפסוק הזה בלשונו,
נמצא לדעתי בצד שמאל.
אומר משה רבנו בפרשת כי תבוא,
זה הפסוק, בקיצור.
אז הארי עוקר אותו ממשמעותו ואומר,
כל הקללות הארוכות שכתובות כאן,
כל הקללות זה בגלל שעבדת את השם אלוהיך בלי שמחה.
כן,
הנה, מה אמרתי? שמאל, כן.
וגורר אליך כל הקללות אליך ורודפוך וישיגוך עד ישעמדך, כי לא שמעת בקול אדוני אליך לשמור מצוותיו וחוקותיו וכולי.
תחת אשר,
זה הפסוק,
תחת אשר לא עבדת אדוני אלוהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב קול, ועבדת את אויביך אשר שלחנו אדונייך בכך,
בך ברעב ובצמא ובערום ובחוסר קול".
אז זה נראה כאילו שני פסוקים שהם
זה במקום זה.
במקום שתעבוד בשמחה, אתה תעבוד עכשיו בערום.
אבל הארי לא קורא את הפסוק ככה. הוא אומר, הארי,
כל הקללות האלו באות בגלל שעבדת את הקדוש ברוך הוא ללא שמחה.
עכשיו תבינו, זו אינדיקציה,
זה מכניס לנו לתוך המשוואה ועבודת השם נתון שאני לא יודע כמה אנשים לוקחים אותו בחשבון.
תגיד, אתה שמח?
אתם יודעים, אם הייתי שואל,
אם הייתי נותן להורים עצה טובה,
איך הם ידעו אם הבית הספר שלהם מתאים לילד או לא?
זו עצה הכי פשוטה.
הילד שלך שמח כשהוא הולך וחוזר? הוא שמח? זה מה שאמרו לנו כשעברנו לפתח תקווה
ורשמנו את הילדים לאן שרשמנו, התייעצנו עם כמה הורים,
אז זוגו,
הם אמרו, תקשיבו, אנחנו לא יודעים, לימודים, הילדים קמים בשמחה.
כיף להם ללכת וכיף להם לחזור.
זה המון.
אז את היסוד הזה צריך גם להכניס לעבודת השם.
תגיד, זה משמח אותך?
אתה מבסוט?
אתה מגיע לתפילה, התפילה משמחת אותך או שהתפילה מעצבנת אותך?
אם התפילה מעצבנת אותך,
תעשה עם זה משהו.
תחליף מקום, תחליף מניין, תחליף סידור, תחליף פעם, תעשה משהו.
אל תשאר באותו מקום ותגיד, אוף,
זה צריך להיות משמח,
בסדר?
החגים, המועדים, תעשה עם זה משהו, שזה יהיה
בהתנגל השם, יש פסוק, בהתנגל השם, ייתן לך משאלות ליבך.
במובן הזה, סליחה שאני משבח את המרוקאים,
אני מת על המרוקאים בהקשר הזה.
כל דבר הם מבסוטים.
כל דבר,
בכיף.
מה? בלי לחץ.
תפילה, מגיעים ככה, בנחת, הכל טוב, מבוסמים, מרוצים על עצמם,
המרוצים על העולם, באמצע התפילה מתגנבים שם על איזה קידוש ככה קטן, פינוקי
בית כנסת זה חגיגה, אבסורדים, הכל טוב, הכל סבבה, נכון?
כל פעם בתורנות, בדירוג, כמו בהסתערות בדירוג בצבא, כל פעם מטפטפים אנשים למטבחון שם, אתה רואה, לאט לאט האוקטן של הערק באוויר עולה, אתה מרגיש שהכל ככה מתפתח, האירוע מתפתח
מה, משה, אתה מכיר את זה?
הכל טוב, הכל אחלה, הכל בכיף, בשמחה
בסוטים, פיוטים, איזה אבש,
בלי לחץ.
אז צריך להכניס את זה, זה משמח או לא משמח?
יראה איך הכתוב, יראה איך עירוני וישמחו.
בסדר?
משמח, רוצים שיהיה משמח.
בלי כבדו.
מה זה אכווה?
עייף. יפה.
עייף, כועס, בודד רעיון. קניתי.
מכור בחברת עצמו ובנתון משה. כן, נכון, יפה.
וואי, זה משפטים חזקים, משה.
אני חוזר עליהם.
מכור בחברת עצמו ובחברה מסוכנת.
זה כמו עורך דין שמייצג את עצמו, הוא עורך דין טיפש של לקוח חמ... לא חכם, משהו כזה. עורך דין גרוע של לקוח טיפש.
משהו כזה, יפה.
אז הוא אומר את זה, נודע לכל פירוש הארי על הפסוק.
זה,
טוב, אז מה עושים?
והנה עצה יוצא לתאר ליבו מכל עצב נדנוד ודאגה, ממי לדה עלמא. ממי לדה עלמא, הכוונה, מה שכולנו מטריד את כולנו, פרנוסה,
ובריאות,
ורפואה, וכל הדברים שמטרידים בני אדם,
ומה יהיה עם הילד, ואיך נגדל אותו, ואיך נחתן אותו, ואיך ניתן לו דירה.
שאלה טובה, איך נקנה דירה כרגע?
אנחנו, נראה לי, אוהל, יורט, משהו כזה, זה מה שיהיה פה.
אז אתם יודעים שדירה מודדים במספר משכורות.
כמה משכורות צריך כדי לקנות דירה?
אז פעם היה צריך 80 משכורות, מהיום זה קרוב ל-300, 300 זה משהו משכורות.
זה כאילו,
זה רק עולה.
אז מה היא עצה היעוצה?
לתאר ליבו מכל עצב, נידון דאגה ומי לדאנמה, אפילו בהנחיה במזון, הם מודעת זאת לכל מאמר חז״ל, כשם שוברך על הטובה, פרשו בגמרא לכבול ושמחה.
כמו שמחת הטובה הנגלית ונראית, כי גם זו לטובה,
רק שאינה נגלית ונראית לענייני בשר,
כי מעלמא דאיטקסיא שלמעלה מעלמא דאיטגליה, שהוא וווה, משם הווה ברוך הוא, ומעלמא דאיטקסיא הוא יהודי.
זה שכתוב אשר הגבר אשר תיאסרנו יא,
כן?
כלומר, כל האיסורים נובעים רק בגלל שזה יא.
מה הכוונה?
שזה לא גלוי לנו.
אז אנחנו, הרבי תמיד היה מברך, תכף ג' תמוז, הרבי תמיד היה מברך שיהיה
בשורות טובות בטוב הנראה והנגלה.
הייתה ברכה שגורה בלשון הרבי.
הרבי היה אומר, שבענו מטוביך, שאומרים בתפילה,
אומרים שעיוור אף פעם לא שבע,
כי כדי לשמוע צריך לראות את האוכל.
אז אנחנו אמרו לקדוש ברוך הוא, סבאנו מטובך שנראה את הטוב.
אבל צריך לדעת, וכל אחד שמסתכל אחורה על החיים שלו
יוכל לראות את זה, שהרבה דברים שחשבנו אותם לדברים לא טובים בזמן נתון,
כשעבר זמן הם התבררו לנו כדברים טובים ולפעמים כדברים הכי טובים,
הטובים ביותר.
מקום עבודה שרצינו להתקבל אליו ולא התקבלנו,
מישהי שרצינו להיפגש איתה ולהתחתן ובסוף היא נפרדה מאיתה, כל מיני דברים.
אחרי שנה, אחרי חמש, אתה מסתכל אחורה ואתה
הוא אומר,
היום אני יודע להגיד שהקדוש ברוך הוא ריחם עליי,
ועזר לי, ואני אפילו לא ראיתי.
אז מה שמבקשים מאיתנו זה בזמן נתון להגיד, כרגע אני לא יודע, עכשיו אני לא יודע, אבל
התברר לטובה. זה מרגיע, נותן ביטחון,
ומסלק את העצמות.
וגם,
גם עוד עצה טובה, שהוא גם כן אומר אותה כאן בהמשך,
זה לא להעמיס את כל העולם על הרגע הנתון. אתה יודע, אדם מגיע, יש לו איזה ילד בכיתה ג', קיבל חמש, ארבעים במתמטיקה.
אז לפעמים אתה רואה את ההורים,
כי הם כבר, הם רצו קדימה, אמרו, עכשיו הוא 40 במתמטיקה,
אז איך הוא יעשה פסיכומטרי,
אז איך הוא יתקבל לאוניברסיטה,
אז הם כבר רואים אותו קבצן ברחובות.
נירגע, זה רק ילד בכיתה ג', וזה רק 40 במתמטיקה, והכל זה.
צריך גם לצמצם את האירוע, להסתכל מה מונח לפניך.
אבל בעיקר הוא מדבר פה, אשרי הגבר אשר תייסרנו יא.
הייסורים באים מצד שזה ביא, עדיין נכסה.
נכסה.
בהמשך זה מתגלה. לכן אמרו חז״ל,
כי השמחים בייסורים עליהם הכתוב אומר אוהביו,
כצאת השמש בגבורתו,
כי השמחה היא מאהבתו,
מאהבת קרבת ה' יותר מכל חיי העולם הזה,
כי דכתיב, כי טוב חסדך מחיים וכו', וקרבת ה' היא ביתר סט ומעלה אין קץ בעלמדית קסיא,
כי שם חביון הוא זו. כשאדם אומר, אני יודע שהקדוש ברוך הוא לא עוזב אותי,
כרגע אני לא מבין, כרגע אני לא רואה,
אבל אני יודע שהקדוש ברוך הוא נוכח,
הוא חווה את קרבת השם בצורה העמוקה ביותר.
עמוקה ביותר, בסדר?
עכשיו אני לא יודע להסביר מה יצא מזה, לא יודעים.
אבל יתברר, יתברר לטובה.
ואז יתגלה לעתיד, יתגלה מכיסוייו, יאזרח ויעיר בגילוי רע בעצום לכל החוסים בעולם הזה, מסטופים בצל החוכמה,
שהוא בבחינת צל ולאורה וטובה נראית, ודי לך כי מהר.
עד כאן
זה הדיבור שלו לגבי עצבות ממילא דה-עלמא,
פרנס בריאות וכו'.
טוב,
אז זה קל לטפל אולי.
אבל יש עוד עצבות, שהיא נקראת עצבות ממילא דשמיא.
שאדם מתבונן על מצבו הרוחני ואומר מה יהיה איתי.
ואז נופלת עליו עצבות.
איך לטפל בזה בעצבות ממילא דשמיא?
נראה בעזרת השם
השבוע הבא.
עד אז תהיו שמחים. ובעיתוי מושלם רק הפסקנו לדבר דברי תורה, הוא התעורר. תראה מה זה, זה כאילו אומר שהוא מחובר.
שבת שלום רבותיי.
בשורות טובות.
אז טוב, בשבוע הבא אני אעביד דף חדש, בסדר, אין בעיה, בבקשה.
