כינויו של יום טוב אחרון ‘שמיני עצרת’ מלשון עצירה. וכהסברו של רש”י (ויקרא כג לו) “בבקשה מכם עכבו עמי (-עצרו עמי) עוד יום אחד קשה עלי פרידתכם”, נראה פשוט ומובן.
אך במבט שני נראה פירוש זה תמוה מאוד, כשתי שאלותיו של ה’שם משמואל’ (מועדים תרע”ד עמ’ רכב): “א. ויש להבין מה עצה היא זו, הלוא כל קושי הפרידה הוא משום דבקות האהבה שנצמחת מקדושת החג ואם יעכבו עוד יום אחד תגדל האהבה עוד יותר, ויותר תהיה קשה אחר כך הפרידה? ב. ועוד, מדוע לא יציינו זה (שצריך להוסיף עוד יום אחד) בשאר המועדים שכולם אהובים וגורמים דבקות של ישראל באביהם שבשמים?”
מבאר ה’שם משמואל’ שכשאדם נותן דבר לחברו יש כאן שני עניינים: “א. גוף הדבר שחברו השיג, שהוא הצד הטפל שבעניין. ב. ועוד החיבור שבין הנותן והמקבל”, המקבל קיבל, אולם עצם הקשר שנוצר בעקבות הנתינה בין הנותן והמקבל, הוא כמובן העיקר. דוגמא לדבר, המוכר דבר לחברו – הקונה קנה חפץ והמוכר קיבל ממון תמורתו, אך לא נוצר שום קשר ביניהם מעבר לכך. מה שאין כן קשר בקידושין שבין איש לאשה, שאף על פי שהאיש נותן ממון, טבעת, והאשה את מעשה ידיה, עצם הקשר שביניהם, הוא חיבור שאין בו פירוד. כך ההבדל בקשר שבין הקב”ה לבריותיו – הקשר שבין הקב”ה לאומות העולם שונה בתכלית מהקשר שבינו לבין עם ישראל.
העיקר בקשר בין הקב”ה לאומות העולם הוא המתנה שהוא נותן להם. “השפע הניתן מן השמים שניתן רק להחיות את המקבל, ומקבל השפע הולך לו” – זהו השפע שמשפיע הקב”ה על אומות העולם בחג הסוכות, שפע כלכלי, ועל כך אנו מקריבים עבורם שבעים פרים כידוע. אך מעבר לקבלתם השפע, אין קשר עצמי, אמיתי, פנימי וקבוע, בינם לבין רבש”ע, אלא זהו קשר חיצוני טכני. לעומת זאת, הקשר בין הקב”ה לישראל שונה לגמרי. בקשר זה העיקר איננו קבלת השפע אלא עצם הקשר שביניהם ויהיה השפע אשר יהיה. על כן כשהקב”ה רוצה להראות את ההבדל העקרוני בין ישראל ואומות העולם, הוא בוחנם במצות הסוכה ומקדיר עליהם חמה (סוכה). אוה”ע, שמה שמעניין אותם הוא קבלת השפע, כשאינם יכולים לקבלו יוצאים מסוכה במורת רוח ובועטים בה ובכך מגלים שאין להם קשר עצמי אמתי עם רבש”ע, אלא זוהי “אהבה התלויה בדבר שבטל הדבר בטלה האהבה”, אך לעומתם ישראל היוצאים מהסוכה, יוצאים בענווה ובהכנעה שהרי עיקר הדבר הוא עצם הקשר שבינם לרבש”ע יהא אופי קשר אשר יהא, טוב או רע, מובן או לא מובן וכד’. זוהי אהבה שאינה תלויה בדבר אלא אהבה קבועה, אהבת עולם.
על כן, בחג הסוכות שבו הקב”ה משפיע שפע לכלל העולם – שפע גשמי כלכלי, השפעת השפע היא במדרגת אומות העולם ובה העיקר הוא ה’מתנה’ שהעולם מקבל. אך לא זו תמצית השמחה. על כן ישנו יום נוסף, הוא שמיני עצרת, שבו הקב”ה משפיע שפעו, על פי מדרגתם של ישראל בלבד, בו העיקר הוא עצם הקשר שבין הנותן למקבל ולא המתנה הלובשת צורה ופושטת צורה. וזהו שאמר: “קשה עלי פרידתכם”, דהיינו, אם לא תתעכבו עמי עוד יום אחד אפרד מכם כפי שאני נפרד מאומות העולם, כי זהו אופיים של הימים הללו, אך עכשיו, כשתישארו אתי עוד יום אחד “נותן להם השפע בבחינת קידושי אשה שיישאר החיבור ולא יתפרדו”. חיבור אמתי פנימי ונצחי.
זו גם הסיבה שרק בסוכות בו יש גם לאומות העולם קשר עם החג – ניסוך המים, שבעים פרים – שפע כלכלי הנצרך לכל אדם באשר הוא, אנו זקוקים להתעכב יום אחד בעצמנו לבדנו עם הקב”ה, מה שאין כן בפסח ובשבועות שאין להם שום קשר לחג, אין צורך בכך. לא נטעה אם נאמר שהתרבות המערבית המצויה כיום, ‘תרבות’ המייצגת את אוה”ע, היא ‘תרבות’ שהעיקר שבה אינו הקשר העצמי שבין בני אדם וגם לא שבינם לבין רבש”ע, אלא הדברים נמדדים על פי התועלת והאינטרס הפרטי. ‘המתנה’ כפשוטה וכדרשה, נמדדת ב’שוויה הכלכלי’ והתועלת השימושית, ולא על פי ערכה האמתי שהוא עצם הקשר שבין הנותן למקבל, בין אדם לזולתו ובין אדם לבוראו. נשתדל מאוד לא להעתיק תרבות קלוקלת זו אלא נלך בדרך המיוחדת לישראל, נתחבר לזולתנו ולרבש”ע חיבור מוחלט ללא תנאי, ללא קשר ל’מתנות’ כאלו ואחרות, ובע”ה נחגוג את חג הסוכות, ולאחריו את שמיני עצרת, בשמחה רבה, שמחה אמתית ושלמה.
פרשת: מידע לא זמין עבור המיקום והתאריך המבוקש | (ירושלים)
תפריט
