“אֲשֶׁר לאָבִינוּ וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ”

מי זה מלך מלך הכבוד
את הפסוק הזה אומרים בניו של לבן על יעקב, “וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הזה”.
והנה בתוך דברי בני לבן מסתתר לו רמז אלולי מובהק, שמדבר על אבא. ואבא יכול להיות, ואולי קודם כל, אבא שבשמים.
הדיבור הזה מציף בתוכנו שאלה קיומית.
מניין מגיע העושר שלנו היכולות ההצלחה מהי התודעה הנכונה של האדם ביחס למקומות שבהם הוא מצליח של מי זה
הנטייה הבסיסית של האדם היא לשייך לעצמו את ההצלחות, ולהטיל על אחרים את האחריות לכשלונות שלו. ומכאן הדרך לגאווה קצרה מאוד, וכאשר מתגאים – מגיעים למצב שבו “אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת”.
בחסידות מבואר שהיחס הנכון לעשיית הטוב הוא שאין זה שלי כלל. הרי הדברים שבהם כל אחד מאיתנו מצליח – הם כשרונות. וכשרון – זו מתנה. מתנת שמים. ואולי במקום לומר מתנות – יש לומר פקדונות.
הקדוש ברוך הוא הפקיד אצל כל אחד מאתנו פקדונות, יכולות, כשרונות, כדי שאיתם נעבוד ונקדם את העולם למטרתו – לתקן עולם במלכות שדי.
מה שייך להתגאות על זה האמת היא הפוכה – מי שיש לו ריבוי כשרונות , צריך להיות מוטרד – האם אני ממלא את חלקי כראוי האם אני משתמש במתנות שנתן לי הקדוש ברוך הוא למטרה שלשמה ניתנו לי המתנות הללו. כל מה שיש בי הוא – אשר לאבי – כלומר מהקדוש ברוך הוא, אך הוא ניתן לי כדי שיהיה “מאשר לאבינו – כלומר שיאשר ויבסס יותר את נוכחתו של אבינו שבשמים – כאן בארץ. נמצאנו למדים שיש כאן משוואה מופלאה. מצד אחד הקדוש ברוך הוא נותן לנו כשרונות ויכולות, מתנות, וכאשר אנו עושים בהם שימוש ראוי – אנו עוד מקבלים על כך שכר, למרות שמה שגרם לנו להצליח כלל אינו שייך לנו אלא קיבלנו אותו במתנה מלמעלה.
על זה בדיוק פירש הבעל שם טוב בספר ‘כתר שם טוב’ את הפסוק “לך ה’ חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו” – וזו לשונו שם – “והנה ידוע שהאדם מעורב טוב ורע, ולבד זה כי הגוף הוא מסטרא דמסאבא חולקא דיצר הרע, כמו שאמר הכתוב ובחטא יחמתני אמי, והנשמה היא חלק אלוה ממעל, והנה חלק הטוב והנשמה הוא העובד עבודת השם. וזהו המשמש את הרב, כי החלק אלוה בעצמו הוא עובד לאלוה, והעבד המשמש את הרב, שיעבוד עבודה המוטל על העבד, ואף על פי שזה נקרא עבודה גרוע שאין העבד עובד כלום, על כל פנים לא תהיה זאת במחשבתו ודעתו לקבל שכר על זה. אבל הקב”ה ברחמיו ובחסדיו הוא משלם שכר לעבדיו אף על פי שאינם עובדים אותו, רק מאתו יתברך הוא עבודתו. וזהו ולך ה’ חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, אף על פי שאין האיש עושה כלום מעצמו, אף על פי כן אתה משלם כמעשהו, וכמו שהיה העבד עושה בעצמו, וזהו חסד, וד”ל.”
ובכן – למרות שאת הטוב, את המעשים הטובים שלנו – עשה החלק שניתן לנו על ידי הקדוש ברוך הוא – ולא אנחנו, אנו מקבלים על זה שכר כאילו עשינו זאת בעצמנו.
חודש אלול הוא זמן טוב לעשות חשבון אמיתי, ולסלק מהשורש כל רצון לגאווה פסולה. כל הדברים הטובים והמשמעותיים שעליהם משבחים אותנו, והם אלו שעלולים להביא אותנו לכלל גאווה, וממילא לסילוק שכינה – כל הדברים האלו הם כלל לא שלנו. הם “אשר לאבינו”, ניתנו לנו מן השמים, אך בעיקר הם ” מאשר לאבינו” – ניתנו לנו לא כדי שנתגאה על הזולת או נתמלא בשביעות רצון עצמית מסוכנת, אלא כדי שנשתמש בהם לטובת הרצון האלוקי, להפוך את העולם הזה שאליו נשלחנו למקום מואר באור אלוקי וחדור בו.
כשזו הגישה, אז זוכים לכבוד אמיתי. כבוד שרבי נחמן קרא לו ‘כבוד א-להים’. כשאדם זוכה ומצליח לשייך את כל מה שיש בו למתנת א-להים, הוא זוכה לכבוד אמיתי. הבריות מעריכות אותו באמת, כי לא אותו הן מעריכות אלא את החלק האלוקי שנמצא בו, והוא נותן לו מקום ואינו מסתיר אותו. ולכן אפשר לומר עליו ” ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה”.
אך כשאדם מייחס תכונות וכשרונות לעצמו, מתוך רצון לזכות בהערכה וכבוד, הכבוד הזה נקרא כבוד מלכים, שעליו נאמר “כבוד מלכים חקור דבר”. מתחילים לחקור, לשאול, לרכל, לרחרח, מי אמר שמגיע לו הכבוד הזה מה הוא יודע שאנחנו לא, וכן על זה הדרך… ועל זה אמר רבי נחמן:
“כִּי צָרִיךְ כָּל אָדָם לְמַעֵט בִּכְבוֹד עַצְמוֹ וּלְהַרְבּוֹת בִּכְבוֹד הַמָּקוֹם כִּי מִי שֶׁרוֹדֵף אַחַר הַכָּבוֹד, אֵינוֹ זוֹכֶה לִכְבוֹד אֱלֹקִים, אֶלָּא לְכָבוֹד שֶׁל מְלָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (מִשְׁלֵי כ”ה): ‘כְּבֹד מְלָכִים חֲקֹר דָּבָר’, וְהַכֹּל חוֹקְרִים אַחֲרָיו וְשׁוֹאֲלִים: מִי הוּא זֶה וְאֵיזֶהוּ, שֶׁחוֹלְקִים לוֹ כָּבוֹד הַזֶּה, וְחוֹלְקִים עָלָיו, שֶׁאוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַכָּבוֹד הַזֶּה:
אֲבָל מִי שֶׁבּוֹרֵחַ מִן הַכָּבוֹד, שֶׁמְּמַעֵט בִּכְבוֹד עַצְמוֹ וּמַרְבֶּה בִּכְבוֹד הַמָּקוֹם, אֲזַי הוּא זוֹכֶה לִכְבוֹד אֱ-לֹהִים, וְאָז אֵין בְּנֵי-אָדָם חוֹקְרִים עַל כְּבוֹדוֹ אִם הוּא רָאוּי אִם לָאו, וְעָלָיו נֶאֱמַר (שָׁם): “כְּבֹד אֱ-לֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר”, כִּי אָסוּר לַחֲקֹר עַל הַכָּבוֹד הַזֶּה: וְאִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת לַכָּבוֹד הַזֶּה, אֶלָּא עַל-יְדֵי תְּשׁוּבָה. [ ליקוטי מוהר”ן קמא ו].
כששבים בתשובה על הגאווה הפסולה הזו, מפסיקים לשייך לעצמנו מה שלא שייך לנו, ומבינים שמה שיש בנו – אלו פקדונות שאנו מחויבים להשתמש בהם למטרה שלשמה הם ניתנו, זוכים לכבוד אמיתי, כבוד אלקים, שיוצא ונכנס, הולך ובא ממילה אחת – מאבינו. ממנו כשרונותינו, ממנו פעולותינו – כי אנו פעולתך ואתה מלכנו. [ מתוך הספר ” רמזי אלול” העתיד לראות אור בקרוב].