“מיעוט שחוק”

לגבי השחוק, הכל תלוי באיזו מידה הוא מופיע. יש מקום לשחוק במובן של שמחה, שמחה של מצווה, שמחה של נחת רוח והרגשה טובה, אבל ריבוי שחוק מהווה סכנה. “שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה” . בספר קהלת נמצא ביטוי אופייני: “שחוק הכסיל” . יש אופן של צחוק המתאים לאדם בר דעת, ויש צחוק מופרז של הכסיל העומד בסתירה לרצינותו של האדם וההורס את מעמד התורה ואת הגדלות האינטלקטואלית. יש מקום למיעוט של צחוק, ל’חצי צחוק’, לבת צחוק במובן של “הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות” . יש הבחנה בין צורת הצחוק של תלמיד חכם לבין זו של אדם ריק מבחינה רוחנית. מעשה בראש הרבנים בוורשה, ר’ יהודה’לה סגל, שציין שתלמיד חכם מסוים הוא בעל ראש טוב, בעל כשרון, אבל מתוך שבחו הוא הזכיר תכונה אחת שלא מצאה חן בעיניו: “הוא צוחק יותר מדי”. לתלמיד חכם מתאים צחוק במידה מצומצמת, שלא יהיה ניכר על הפנים.
“אז ימלא שחוק פינו” . ברוך השם, אנו קרובים לאותו זמן: “בשוב ד’ את שיבת ציון” . במובן מסוים יש עכשיו קצת מקום להרחבת צחוק, כמובן במידה נכונה. בנוסח של מוסף אנו אומרים: “ושם נקריב”. אכן, ה’שם’ הזה שבחוץ לארץ הוא ‘פה’. “אז ימלא שחוק פינו” קרוב מאוד – כמובן, בשכל ולא כשחוק הכסיל, אלא בראיית מעשה ד’.
כל ‘ששת המיעוטים’ שמציינת המשנה אינם עניינים ספציפיים לאדם שבא מתוך מילוי ישיבתי, אלא סדר אנושי מידותי אלמנטרי. מתוך הבניין השלם והשיטתי של הישיבה יוצאים תלמידי חכמים ואישים רוחניים, בעלי ערך חשוב לכלל ישראל ולחברה האנושית. עליהם להיות מעורבים עם הבריות ויחד עם זה להיות מלאי גבורה, כדי לשמור את המשקל הנכון בין הצד הרוחני שהוא העיקר, ובין המיעוט המצטרף אליו. אין כוונת המיעוטים האלה למיעוטים עד אין סוף. הם כולם שייכים לסדר החיים הבריא, בתנאי שהם במיעוט. למשל, אין להיות משועבד למסחר. יש להיזהר שהחיצוניות לא תיגבר בכמות. “צדיקים, ליבם” – זאת אומרת: תאוות החיים – “ברשותם” ובשלטונם. “הרשעים הם ברשות ליבם” , ואין להם חופש אמיתי, בגלל בלבול בהבנתם מה עיקר ומה טפל. יש למעט בדיבור ולא לפטפט בלי סוף. יש מקום לבת צחוק נעימה ומצומצמת, ולא לשחוק הכסיל. כל אלה עושים אדם נורמלי וטבעי .