פתיח:לעיתים עלולה להצטרף עצבות לתהליך התשובה. מהי חשיבותה הגדולה של השמחה בעבודת ה’, עד שבלעדיה אנו צפויים לפורענות?
ימי התשובה שאנו נמצאים בעיצומם מלווים על ידינו בקושי מסוים. הצורך להתבונן יותר ולשים לב אל מעשינו, דיבורינו, ומחשבותינו, גרם לעצירה כלשהי במהלך החיים הזורם, השוטף, והדבר יכול לגרום לצער ולהביא אף לידי עצבות.
מתלווה לכך דאגה נוספת: האם בכלל תתקבל תשובתי. פעמים רבות כל כך הבטחתי שאשתנה ולא עמדתי בזה ומדוע דווקא עכשיו כן אצליח ותשובתי תתקבל? בא מרן הרב קוק זצ”ל ובספרו הנפלא ‘אורות התשובה’ הוא מלמדנו ש”ביסוד הכל צריכה לבוא ההסברה הכללית של בטחון התשובה ועצם השלוה ושמחת עוז שצריכה להיות מתלבשת הנפש של כל איש אשר אור התשובה מאיר בנשמתו”. אך שמחה זו אינה של קלות והפקר אלא היא מלווה גם ביראת חטא, “ולכוון עם זה איך שמחת אמת זאת ונעם זיו קדש זה איננו מפר יראה חלילה” (הקדמה לאורות התשובה), כך “שהתשובה אינה באה למרר את החיים כי אם להנעימם” (אוה”תש טז, ו) כי עצם הדבר שאתה עסוק ונמצא בתהליך של תשובה, של חזרה למקור, ואתה בצער ובחרטה על מעשיך הרעים, זה כבר מראה על היותך בעל תשובה ואין לך שמחה גדולה מזו (עי’ או”התש יד כג).
השמחה צריכה ללוות אותנו בכל מערכות חיינו בעבודת ה’, דבר זה נלמד מפרשתנו. וכך כותב הרמב”ם בסוף הלכות לולב “השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצווה בהם, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו שנא’ “תחת אשר לא עבדת את ה’ אלוקיך בשמחה ובטוב לבב” (דברים כח מז). פסוק זה שמופיע בתוך הקללות שבפרשתנו מלמד שחסרון השמחה בעבודת ה’ הוא הסיבה לכל הירידה הרוחנית שמביאה את הקללות האלו. ונשאלת השאלה כיצד יתכן שאדם שמקיים תרי”ג מצוות יכול לגרום למימוש הפורענות החמורה רק משום שלא עירב שמחה בעבודתו, דבר שהוא לכאורה רק פרט מפרטי המצוה? עונה על כך הרב נבנצאל שליט”א: “כל המקיים את התורה בשמחה מובטח שירצה תמיד להוסיף בה עוד ועוד. עבודת ה’ בשמחה היא עדות על הזדהות פנימית של האדם עם המצוות וראיה לכך שהוא מבין את מעלתן העצומה. אבל המקיימן בהרגשת כפיה, סימן שאין בו אותה הבנה פנימית, שבעצם הוא רוצה להשתחרר מן העול שבצווארו, אז גם אם הוא עוד ימשיך לקיים את מצוותיו הקפואות, הרי שבניו או תלמידיו יספגו את חוסר החיות שבתוכו והם יממשו כבר את רצונו הכמוס להשתחרר מהם. כך שהשמחה אינה עוד פרט בקיום המצוות אלא היא תקבע השאלה המכרעת האם אדם זה יהיה ממקיימי המצוות, האם בניו או תלמידיו יהיו ממשיכים לבית זה ולבית מדרש זה, או שחלילה תינתק השלשלת” (שיחות לראש השנה בעריכת אחי הרב יוסף שליט”א).
וכך אכן מבאר זאת מרן הבית יוסף ב’מגיד משנה’ על הרמב”ם שהזכרנו, “ועיקר הדבר הוא שאין ראוי לו לאדם לעשות המצוות מצד שהם חובה עליו והוא מוכרח או אנוס בעשייתן, אלא חובה עליו והוא שמח בעשייתן ויעשה הטוב מצד שהוא טוב ויבחר באמת מצד שהוא אמת ויקל בעיניו טרחן ויבין כי לכך נוצר לשמש את קונו“.
מצווים אנו אפוא להעמיק מבטנו לעבוד את ה’ בשמחה ולצרף את השמחה לתשובתנו ומתוך כך נזכה לתשובה מאהבה שמהפכת אף זדונות לזכויות.
