שלושה ספרים נפתחים. “אמר ר’ כרוספדאי אמר ר’ יוחנן: שלושה ספרים נפתחים בראש השנה… צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה. בינונים תלויים ועומדים מראש השנה ועד יום הכיפורים, זכו נכתבו לחיים, לא זכו, נכתבים למיתה” (ר”ה טז, ב). המדרש המפורסם הזה, בדבר שלושת הספרים הנפתחים בראש השנה, המעצב את תודעתנו על אודות ראש השנה מימים ימימה, ראוי לבחינה מדוקדקת יותר.
לכאורה זהו מדרש הסותם את הגולל בפני המבקשים לנצל את עשרת ימי התשובה על מנת להמתיק את דינם. הצדיקים, כך נאמר במדרש, נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים בראש השנה, אם כן אינם זקוקים לעשרת הימים על מנת לתקן. הרשעים, לעומת זאת, אינם מקבלים אורכה כלל ונחתמים לאלתר למיתה, נמצא שעשרת ימי תשובה לא יועילו להם. עשרת ימי התשובה ובשיאם יום הכיפורים לא נועדו אפוא אלא לחלק מסוים מאד מן הציבור, המכונה ‘בינוניים’. שמא תאמר ‘רוב הציבור הנו בינוני’, מן הרמב”ם לא משמע כן: “מי שזכיותיו יתירות על עוונותיו – צדיק, ומי שעוונותיו יתירות על זכיותיו – רשע. מחצה למחצה – בינוני” (הלכות תשובה ג, א). בודאי המאזניים המצויים אצל רבש”ע שונים משלנו, “ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות, והוא היודע היאך עורכין הזכיות כנגד העוונות” (שם), ובכל זאת ‘מחצה על מחצה’ נראה כדבר נדיר.
זאת ועוד, לרשעים, אותם שעוונותיהם מרובים על זכויותיהם, אלה אשר עבורם ראש השנה מהווה ‘הזדמנות אחרונה’, אין ראש השנה מאפשר לתקן. בידוע שהדרך לסליחה ומחילה עוברת דרך חרטה, וידוי וקבלה לעתיד. המבקש לנצל את תפילות ראש השנה על מנת לשוב מחטאיו מוצא כי אין אותיות התפילה נענות לו. אין זכר להכרה בחטא ובקשת סליחה, תחת זאת גדושה התפילה בהמלכת ה’. מייחל האדם למצוא ולוא מקום אחד לפרש את אשר על לבו ולהתחנן על גזר דינו, ואין. אפילו בתפילת ‘אבינו מלכנו’, שם נאמר לראשונה “חטאנו לפניך”, מצויות כל תזכורות החטא והסליחה בסוגריים, מפני ש’יש קהילות שנהגו שלא לומר’… בצר לו ממתין האדם ל’תשליך’, אך גם שם אין זכר ללקיחת אחריות של האדם על חטאיו או וידוי, רק בקשה מה’ להתעלם מן החטאים, כביכול בקשה לעריכת משפט מוטה במקצת…
תשובת הרצון. מורי ורבי, הרב משה בלייכר שליט”א, ביאר את הדברים בטוב טעם ודעת, ואביא כאן מקצת מדבריו. וידוי בצורתו הרגילה, אכן מהווה תנאי בל יעבור לסליחה וכפרה, ובכל זאת יש בו חיסרון מהותי. פירוט החטאים והבעת הצער עליהם, כפי שאנו חווים בעשי”ת ובמיוחד כפי שנעשה ביום הכיפורים, עוסקים בפרטים, אנו מפרטים את כל סוגי החטאים והחסרונות, אך איננו נוגעים בשורש הבעיה, כי אם בתוצאותיה. בהעדר מגע עם השורש, עם המניע לכל מערכת החטאים, יש להעריך כי למרות הכנות בבקשת הסליחה יקשה על האדם להיגמל מחטאיו, והוא עתיד לשוב לסורו במוקדם או במאוחר. חיסרון נוסף בוידוי המפורט הוא מפגש של האדם עם מסה כבדה של חולשותיו שיש בה כדי להביא את האדם לייאוש ולתחושה כי אין ביכולתו להיחלץ מן החטא.
ראש השנה אינו עוסק בפרטים, בסימפטומים למחלה הרוחנית, הוא מבקש לתקן את השורש לכלל החטאים. עולם של חטאים נובע מתפיסה מעוותת, מאובדן המגע עם התוכן האמיתי של החיים. ראש השנה מבקש להשיב אל תודעתנו את עקרונות היסוד, לתקן את התודעה שבעקבותיה ניתן יהיה להשיב את המעשים למקומם הראוי. העיסוק המרובה בהמלכת ה’ נועד להגדיר מחדש את היעדים הרוחניים והמוסריים, לאפשר מבט אחדותי על הבריאה, כזה המאמין כי סוף הטוב לנצח. ההכרה החדשה יוצרת רצון חדש, ובעקבותיו אמון חדש של האדם בעצמו כי יוכל לשוב באמת. השלב הראשון, הנעשה בראש השנה מחייב תהליך של ‘תשליך’, התעלמות לרגע מן המצב המעשי הראוי, והתבוננות על היעדים בלי שאלות מעשיות מביכות, לעת עתה. הרצון הנבנה בראש השנה יהווה פתיח מופלא לפן המעשי של שאר ימי התשובה עד לפסגת התשובה ביום הכיפורים.
כוחו של הרהור. עדיין ישאל השואל, מה תועלת יש בתשובת הרצון אם לא ניתנה הזדמנות לתשובה מעשית, וכבר בראש השנה נחתם הדין לרעה? יש לדעת כי המשקל של הרצון בבחינת רבש”ע את האדם הוא עצום, ואפילו טרם שיבתו המעשית, המהפך בהכרה וגילוי הרצון הכביר לשנות, מעמידים את האדם לכל הפחות במדרגת ‘בינוני’, אשר הימים הבאים יגלו עד כמה עמוקה היתה תשובת הרצון שחווה בראש השנה.
לכוחו של הרהור תשובה מצאנו ביסוס הלכתי. קובעת הגמרא (קידושין מט, ב) כי האומר לאישה: ‘הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור’, אפילו הוא רשע גמור הרי זו ספק מקודשת, שמא הרהר תשובה בלבו. המדקדק בגמרא יראה כי אילו היינו משוכנעים שהרהר תשובה בלבו, היתה האישה מקודשת בודאות מפני שזכה להיכנס לכלל צדיק גמור, אף שעדייו לא נחשפו בפועל תוצאותיו המעשיות של ההרהור.
