דמותו של יצחק אבינו מלוה אותנו במשך שני ימי החג באופן מיוחד. קריאת התורה של היום הראשון עוסקת בהולדת יצחק וביום השני בעקדת יצחק, בתפילת מוסף, בזכרונות, אנו מבקשים “ועקדת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור”. כמו כן התקיעה בשופר של איל באה אף היא להזכיר לפני הקב”ה את עקדת יצחק “ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני ” (ראש השנה טז א).
מה המיוחד ביצחק שדווקא אותו אנו מזכירים וממנו אנו צוברים זכויות ביום הדין?
הגמרא (שבת פט ב) מתארת ואומרת שלעתיד לבוא יבוא הקב”ה אל אבות האומה כדי שילמדו זכות על בניו. הקב”ה פונה לאברהם “בניך חטאו לי”, ולאחר מכן אומר כך ליעקב, ומקבל מהם אותה תשובה: “ימחו על קדושת שמך”. והכוונה “שכיוון שחטאו, יתקדש שמך בעולם כשתעשה דין בעוברים על דבריך” (רש”י שם). הקב”ה פונה אז ליצחק, וכאן עושה יצחק חשבון שנראה תמוה, אולי אף לא רציני, אומר יצחק: כמה הם שנותיו של אדם – בדרך כלל שבעים. עד גיל עשרים אתה לא דן את האדם. נשארו חמישים שנה, וכי כל הזמן הזה האדם חוטא? – חצי מכך הוא ישן, נשארו עשרים וחמש, וגם בהם הריהו מתפלל, אוכל וכו’, נשארו שתים עשרה וחצי שנים מתוך שבעים שנה שבהן יתכן שחטא, אז אם אתה סובל זאת, טוב, ואם לא, חצי עלי וחצי עליך, ואם תאמר כולם עלי, הרי כבר מסרתי נפשי לפניך בעקדה.
תיאור זה, שנראה תמוה, מוסבר בעמקות על ידי המהר”ל ב’נצח ישראל’ (פרק יג) המבאר שחז”ל תיארו שדווקא יצחק הוא זה שמלמד זכות על ישראל! שיצחק הרי מסמל את מידת הדין, ועתה שהוא זה שמלמד את הזכות – הרי מצד עומק הדין יש זכות, וישראל זכאים בעצם, והחטא הוא רק מקרי אצלם.
את המידה היצחקית הזו אנו צריכים ביום הדין כדי להרבות בזכויותנו ולהיחתם לחיים טובים ולשלום.
את המקום המרכזי בסימני ראש השנה תופס התפוח בדבש, האם גם לו יש קשר ליצחק וללימוד הזכות? על דברי הרמ”א (בשו”ע אוה”ח תקפג) שכתב “ויש נוהגין לאכול תפוח מתוק בדבש”. כתב הגאון מוילנא “על שם ופריו מתוק לחכי, וכמו שכתוב כריח השדה ומתורגם שם ‘חקל תפוחין’ והיה בראש השנה כידוע”. כלומר, אומר הגר”א, הסיבה שאוכלים תפוח היא משום שכשבא יעקב לקבל את הברכה מיצחק, הריח יצחק בבגדיו ריח שדה תפוחים והברכה הזו היתה בראש השנה.
במדרש רבה פר’ תולדות מבואר שהריח הזה היה ריח מיוחד שהריח יצחק בפושעי ישראל, ומביא המדרש שתי דוגמאות כגון יוסף משיתא ויקום איש צרורות. יוסף משיתא, שבשעה שביקשו שונאים להיכנס להר הבית חששו וחיפשו יהודי שייכנס תחילה, ויוסף משיתא היה אתם ואמרו לו שייכנס ויקבל כל מה שיוציא בתחילה, נכנס ויצא עם המנורה. אמרו לו אין דרכו של אדם פשוט להשתמש בזה , היכנס שוב ותקבל כל מה שתוציא ולא הסכים להיכנס על אף כל מה שהבטיחו לו ואמר: “לא די שהכעסתי לאלוקי פעם אחת, אכעיסנו פעם שניה? לקחו והרגו אותו במיתה משונה, והיה צועק אוי אוי אוי שהכעסתי את בוראי’. ויקים איש צרורות היה אחיין של ר’ יוסי בן יועזר, וראה את דודו שלוקחים אותו להריגה אמר לו: אתה שעשית רצון ה’ הנה אתה נלקח להריגה?! ענה לו ר’ יוסי: אם כך ה’ עושה לעושי רצונו ק”ו למכעיסיו. וכששמע זאת יקים הלך וקיים בעצמו ארבע מיתות בית דין ואמר עליו ר’ יוסי: בשעה קלה הקדימני זה לגן עדן (עיי”ש באריכות, וכן ‘מוסר אביך’ קא).
אם כן את הריח הזה הריח יצחק, כי יצחק שיודע להעמיק בסגולת ישראל ולהבין שהחטא אצלם הוא מקרי וחיצוני ואינו בעצמותם, יודע להריח אף בפושעים מסוגם של יוסף משיתא ויקום איש צרורות, את הריח המיוחד הזה הגנוז בהם, ולברכם כנאמר שם “וירח את ריח בגדיו (-בוגדיו) ויברכהו” ובכך הוא מכריעם לזכות ומכניסם לתוך כלל ישראל.
נמצא שגם התפוח בדבש אינו תמים כל כך ואינו בא רק למתק את השנה הנכנסת, אלא אף הוא בא להזכיר כבר בליל החג, את מידתו המיוחדת של יצחק, ואת הריח שהוא יודע להריח בפושעי ישראל.
ואף אנו בעת אכילתנו בליל ראש השנה את התפוח בדבש, נדרשים לרומם מחשבתנו למידתו של יצחק לעסוק בזכויותיהם של ישראל. וכך נכריע את כלל ישראל ואותנו להיכתב ולהיחתם לחיים טובים ולשלום.
