“היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים”. היום הוא “יום ההולדת” של העולם, וממנו מתחייב חשבון נפש תקופתי של העולם. האם הוא מצדיק את בריאתו? לא קל לענות על שאלה זו. האדר”ת, חותנו של הרב קוק זצ”ל, כותב על יום הולדתו (אגרות האדר”ת סי’ יד):
“הן יום עצרת הוא יום מולדתי, ביום שניתן בו תורתנו הקדושה. ואולם בכל שנה נזהרתי מלהזכיר גם עצמי דבר זה, שהיה גורם לי עיצבון וכאב לב, כי ידעתי שבעוונותי הרבים אין לי מה לשמוח על זה, ובכמוני ודאי שאמרו ‘נוח לו (=לאדם) שלא נברא’.”
לנגד עיניו של האדר”ת עמדו דברי הגמרא במסכת עירובין (יג, ב):
“נמנו וגמרו, נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, ועכשיו שנברא – יפשפש (או: ימשמש) במעשיו”.
עומדים אנו בפני עובדה מוגמרת. העולם נברא, והאדם נברא. אולי זה לא “נוח” לנו, אבל ודאי שזה “טוב”. על כן, מאחר שנבראנו, עלינו לבחון את עצמנו עד כמה ממלאים אנו את ייעודנו, כדי להתקדם בדרך העולה בית א-ל, אל עולם שכולו טוב.
אולם כיצד יעשה האדם את חשבון נפשו? הרי טבעו של אדם, שהוא נוטה להצדיק את עצמו. ואף אם הפרט נוטה גם לביקורת עצמית, כיצד תעשה זאת האנושות כולה? הרי אינה יכולה לשפוט את עצמה אלא על פי המוסכמות הערכיות והמוסריות שלה. ואם מוסכמות אלה עצמן דורשות תיקון, כיצד תדע מה עליה לתקן? כיצד תדע בכלל אל מה לשאוף?
לשם כך נועד מושג הקשה לעיכול אצל אדם שאימץ לעצמו את התרבות הדמוקרטית, ויותר מכך – את זו הפוסט-מודרנית: “מלכות ה'”. ואכן, כיצד יכול האדם לשמוח במלכות ה’? האם שמח הוא לשוב ולאבד את האוטונומיה שלו? האם שש הוא לשוב ולקבל עליו עול חיצוני? האם מוכן הוא לחוש כאילו עניבת חנק מונחת על החופש שלו?
בשיעורי אזרחות למדנו כי כל מלכות – יש בה שלוש רשויות: רשות מחוקקת, רשות מבצעת, רשות שופטת. התפתחות המדעים הרחיבה את האוטונומיה של האדם. נדמה כי הטכנולוגיה לקחה מידי הקב”ה את “הרשות המבצעת”; כי מערכת של ערכי מוסר אנושיים לקחה מהקב”ה את “הרשות המחוקקת”, ומערכת המשפט המודרנית לקחה מהקב”ה את “הרשות השופטת”. ולאן כל זה מוביל אותנו? האם האדם בשנת תשס”ח הוא באמת אדון לגורלו הפיסי, המוסרי או הרוחני? האם הוא באמת אדם טוב יותר? מאושר יותר?
למרות הכול, חש האדם חוסר אונים מול איתני הטבע, מול טרור, מול שחיתות במערכות השלטון והמשפט, מול פריחתן של אידיאולוגיות המאיימות על קיומה של האנושות, ואשר “צו הפלורליזם” אוסר להילחם בהן, מול תחושות קשות של ניכור, של בדידות, של חוסר משמעות, מול אובדן הקרקע היציבה מתחת לכל חשיבה מוסרית או ערכית. אם הכול אנושי, אם הכול יחסי, אם אין לעולם מגע עם מה שמעבר לו, כיצד יקבע מה באמת טוב ומוסרי? ואם כן, לאן צועד עולמנו? לאן הוא מתקדם? האם יש קנה מידה כלשהו להערכה של קידמה? והאדם, כפרט, לאן הוא הולך? הרי הוא מלא רצונות סותרים, לא יודע מה באמת הוא רוצה מעצמו. אין לו שום קנה מידה מוחלט לקביעת טוב ורע.
לכן אנו שמחים לקבל על עצמנו את מלכות ה’. “ועל כן נקווה לך ה’ א-להינו לראות מהרה בתפארת עוזך…”. “מלוך על כל העולם כולו בכבודך והינשא על כל הארץ ביקרך”. הערכים הא-להיים, הערכים המוחלטים, האמת לאמיתה – כולם צריכים להופיע: החסד והצדק, האמת והשלום, היושר והחכמה, החמלה והאהבה, הגבורה והרחמים. עליהם להוביל את האנושות כולה, את כל האומות, את כל התרבויות, ואת כל אדם ואדם עלי אדמות. “יכירו ויידעו כל יושבי תבל, כי לך תכרע כל ברך, תישבע כל לשון. לפניך ה’ א-להינו יכרעו וייפולו ולכבוד שמך יקר יתנו”.
בראש השנה אנו נפתחים אל מה שמעבר לעולם, מעבר לאנושות. מצמצמים אנו במודע את האוטונומיה האישית שלנו, את ה’אגו’ שלנו, ומכירים בכך שיש טוב גדול יותר, מוחלט יותר, גבוה יותר מכל מה שאנו מסוגלים ליצור בעצמנו. או אז נפתחים אנו אל מלכות ה’. פתיחות זו כלפי מלכות ה’ שמעלינו, כלפי הטוב הא-להי העליון והאינסופי – היא הנקראת “יראת שמים”. פתיחות זו היא הנותנת לעולם ולאדם את משמעות קיומם, את כיוון השאיפה שלהם. “כי המלכות שלך היא ולעולמי עד תמלוך בכבוד”.
זוהי עמידתנו לפני הקב”ה ביום הרת עולם, ביום שבו עומדים למשפט כל יצורי עולמים.
