האם ילד קטן או נער לפני גיל בר מצוה שעבר עבירה חייב לחזור עליה בתשובה בקטנותו או לאחר שהגיע לגיל בר/בת מצוה, או שאין כל צורך בתשובה?
לכאורה, אין מקום לשאלה זו, מפני שקטן פטור מן המצוות. מי שלא נצטווה על המצוות ואיננו “שייך” בהן, כיצד יתחייב לחזור בתשובה על עבירה שלא הוזהר עליה ועל מצוה שלא נצטווה עליה?!
הספק מתעורר בגלל ההתלבטות של גדולי ישראל, כיצד להגדיר את הפטור של הקטן ממצוות. האם קטן לא “שייך” כלל במצוות, או קטן “שייך” בהן ורק נפטר מעונש עליהן. בניסוח ה”פרי מגדים” (בהקדמתו לאו”ח): האם קטנים פטורים לגמרי מהמצוות או שהם חייבים בהן אבל לא נענשים עליהן מפני שאינם “בני דעה”. בדומה לזה חקר ב”חלקת יואב” (סי’ א), האם “אין שום איסור חל” לפני שהגדיל, או “איסור יש רק שאינם בני עונשים”.
ה”מנחת חינוך” (מצוה יז) כתב כדבר פשוט ש”קטן הוא בן מצוות, רק שלא שייך לומר שהתורה הזהירה אותו, מפני שהוא איננו בן דעת, אבל הוא חייב במצוות”. שתי ראיות מביא ה”מנחת חינוך”: א. אסור מן התורה להאכיל קטן במאכלות אסורות. ב. יש דעה בחז”ל שמן התורה, לא רק שנאסר עלינו להאכילו מאכלות אסורות אלא גם נצטווינו להפרישו (“קטן אוכל נבילות, מצווים בית דין להפרישו”). מכאן שקטן “שייך” במצוות אלא שלא נענש עליהן מפני שאיננו “בן דעת”. בלשון אחרת: אכילת מאכלות אסורות היא “מעשה עבירה” גם אצל קטן, מעשה בלתי רצוי ואף מגונה, אבל אין לקטן “אחריות פלילית” עליו מפני שהוא איננו “בן דעת”, כלומר: הוא איננו נושא באחריות מלאה למעשיו.
ה”חלקת יואב”, לאחר מו”מ ארוך, מבחין אצל קטן בין “מצוות עשה” לאיסורים. קטן איננו חייב כלל ב”מצוות עשה”. באיסורים – הוא שייך בחלקם (החלוקה היא בין איסורים שתלויים במעשה לאיסורים שתלויים בהנאה, כמו מאכלות אסורות).
האם נסיק מכאן שקטן שהגדיל חייב בתשובה על העבירות שעבר בקטנותו? מסתבר שלא, מפני שהוא לא נענש עליהן, אין לו “אחריות פלילית” עליהן, לכן איננו חייב לשוב בתשובה עליהן. כך קבע אחד מגדולי הראשונים – הר’ ישראל איסרליין, בספרו “תרומת הדשן” (פסקים סב), אך משמע מדבריו שקטן איננו שייך כלל במצוות ואין שום משמעות למעשה עבירה שעשה קטן. בתוך דבריו הוא דוחה את הראיות שהביא ה”מנחת חינוך”. וזו לשון השאלה: “אשר שאלתני על הקטן שקִלל את אביו בינקותו בהיותו בן י”א שנה, עוד עבר עבירה אחרת באותו פרק שהעיד עדות שקר על איש כשר שגנב, ורוצה לקבל תשובה על ככה”. בתשובתו הוא מוכיח שקטן גם אם כבר הגיע לגיל חינוך (6-9) לא נענש על מעשיו. “נראה דקטן… לאו בר עונש ואזהרה הוא כלל ועיקר… מוכח דאפילו עונש כל דהוא ליכא עליה [= עונש כלשהו אין עליו], מדאמר ‘קטן אוכל נבילות אין בית דין מצווים להפרישו’. ואי הוי עליו עונש [=ואם היה עליו עונש], בית דין אמאי לא מחייבינן [= מדוע אינם חייבים] להפרישו מן העונש?”.
שואל ה”תרומת הדשן”, אם קטן לא נענש על מעשיו הרעים ואין להם כל משמעות, מדוע אסרה התורה להאכילו במאכלות אסורות (כאמור לעיל, מזה הוכיח ה”מנחת חינוך”, שקטן “שייך” במצוות)? “יש לומר הטעם, דקפיד רחמנא [= שהקפידה התורה] שלא ירגיל אותו לעבור עבירות, וכשיגדל יבקש לימודו”. כלומר, התורה אסרה עלינו להאכילו מאכלות אסורות, לא מפני המשמעות העכשווית של אכילת האיסורים על ידי הקטן, לא מפני שהוא “שייך” באיסור, אלא בגלל ההשלכות החינוכיות לעתיד. מי שהורגל לאכול איסורים בקטנותו, עלול להמשיך בהרגלו לכשיגדיל. אבל, לעת עתה, בקטנותו, אכילת האיסור איננה מעשה עבירה, לכן הוא איננו חייב לשוב עליה בתשובה.
בסיום דבריו מתייחס ה”תרומת הדשן” לקטן שגרם נזק, וכותב שאם נדייק בגמרא, נראה ש”סימן רעה הוא לקטן שנעשו מכשולות מתחת ידו, לכך נראה טוב הוא שיקבל איזה כפרה”. החזיק אחריו הרמ”א (או”ח סי’ שמג): “קטן שהיכה את אביו או עבר שאר עבירות בקטנותו, אף על פי שאין צריך תשובה כשיגדל, מכל מקום טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה, אף על פי שעבר קודם שנעשה בר עונשין”. מדוע? “סימן רעה הוא לקטן שנעשו מכשולות מתחת ידו”. מהו “סימן רע”? למרות שהמעשה לא נחשב לעבירה, סוף כל סוף הוא התרגל למעשה זה (הב”ח כותב על מעשה עבירה של קטן שזה “לא טוב לנפש”)”. ועוד, ילד שהגיע לגיל חינוך ומזיק בכוונה תחילה לזולתו, יש לחשוד שיש לו נטייה קלה להזיק (בשו”ת הרדב”ז כותב שסימן הוא שהשטן מרקד בין קרניו, לכן טוב שיתוודה על מנת שלא יבקש יצרו את לימודו). נטייה זו צריכה טיפול, לכן מן הראוי שישוב בתשובה.
תגובות, הארות והערות – יתקבלו ברצון. פקס: 02-5353947. מייל: aviner@neto.net.il
—-
לב אבות – קו חם (חינם) להורים של מתבגרים. המשיבים בקו: רבנים, פסיכולוגים ויועצים. טל’: 02-9973232.
