מכתב לאבא ואמא האהובים שלי

מצטער שהגעתי לרגע הזה” שכבר אי אפשר אחרת. הגיע הרגע שבו החלטתי לכתוב לכם את המכתב הזה” שהלוואי ולא היה צורך שייכתב. מבקש שתסלחו לי. זה פשוט מוצא אחרון. בתור הבן הגדול שלכם” מרשה לעצמי לכתוב אליכם בשם שאר האחים.
אתם יודעים שגם אם אנחנו הילדים לא מבינים הכול” יש דברים שאנחנו יודעים גם בלי שיגידו לנו או ילמדו אותנו. אז נאמר את זה ככה. אנחנו יודעים שקשה לכם ביחד ושיש ביניכם הרבה כעסים. כשאנחנו בסביבה” אתם מנסים לשחק עסקים כרגיל. כשנוסעים ברכב” אתם מדברים רק אתנו ולא ביניכם. גם לא זוכר מתי ראיתי אתכם יושבים יחד או משהו כזה. כן. ברור שמשהו לא טוב עובר עליכם. לא דיברנו על זה מעולם. אולי כי לא רציתי להאמין שזה נכון. אולי כי לא היה לי האומץ ואולי כי פשוט חשבתי שככה זה. אבל לפני שבוע הבנתי שאי אפשר יותר. זה לא צריך להיות ככה ואתם חייבים לעשות משהו. זה קרה כשחזרתי במוצ”ש מהמכינה” רציתי לספר לכם על התכנון שלי להתגייס במרץ הקרוב. פתחתי את דלת הבית. היה חשוך וכל הילדים ישנו כבר במיטות וחיפשתי אתכם. כשלא מצאתי אתכם בסלון עליתי לחדר שינה שלכם ואז שמעתי את הצעקות והכעסים שלכם. שמעתי צעקות שחתכו אותי. רציתי למות. מבטיח לכם שלא הקשבתי” כי ברחתי. גלגלתי את עצמי למיטה” כיסיתי את עצמי טוב טוב ובכיתי כל הלילה. התפללתי לה’ שהחלום הרע הזה יעבור וייגמר מהר. חשבתי על כמה שאתם סובלים ועל כמה שהמשפחה שלנו אומללה במצב הזה. אני מרגיש שזה לא יכול להימשך יותר.
אני רוצה לספר לכם משהו מהצד שלי כילד” מה אתם בשבילי. תדעו לכם שאני מודה לקב”ה שנתן לי הורים כמוכם. את אמא שעברת ניתוח שהסתבך רק בשביל להביא אותי לעולם ובגללו סבלת במשך שמונה שנים” שבהן גם לא יכולת ללדת. דאגת ונתת לי את כל הזמן שבעולם” בסבלנות מדהימה ואהבה אין סופית. אתה אבא יקר שלי הכי מסור שבעולם. נתת בשבילי את כל מה שביקשתי והרבה מעבר. ידעת לכוון אותי כשהתבלבלתי” בחכמה מבלי לפגוע בי. ליווית וחינכת אותי לאומץ ואמונה שאפשר הכול. אתם בשבילי עולם שלם שמלווה אותי כל רגע ומחזק אותי. מקור לתשובות גם בלי לשאול ממש. בית בעולם מלא אתגרים שתמיד יחכה לי. אתם כל כך חשובים לי. אני אוהב אתכם מאד ואתם הדבר הראשון” שבכלל אהבתי בעולם.
ואולי דווקא בגלל שאתם כאלה הורים טובים” השאלה שמעסיקה אותי היא: איך זה שאתם כל כך טובים כלפי הילדים שלכם וכלפי אחרים” וכלפי עצמכם אתם לא מצליחים? הרי אין משפחה ביישוב שלא מעריצה אתכם. אתם יודעים את זה. אני זוכר איך שהרב של היישוב דיבר בבר-מצוה שלי על הזכות שיש לי להיות בן למשפחה גומלת חסדים כזאת. כל מי שפוגש אתכם מהלל אתכם על המידות הטובות שלכם. אבל ביניכם -הכעסים והמריבות הופכים אתכם למשהו אחר שאני לא מכיר. למשהו שמפחיד אותי וכנראה גם את האחים שלי. זה לא אתם. “אתם” זה אנשים שיודעים להקשיב” לדבר ולעשות טוב.
הלוואי שתצליחו” בשבילכם ובשבילנו. אין סיכוי שאתם מתייאשים! בבקשה תבדקו איך תוכלו לעזור לעצמכם כמו שאתם יודעים לעזור לאחרים. אין לי מושג מה עובר עליכם ומה הסיבה לכך. אני עדיין ילד בשביל להבין בדברים האלה” אבל אולי דווקא מהמקום של הילד” אני מבין הכי טוב עד כמה זה לא מתאים לכם. אני רוצה להאמין שתוכלו ללמד אותנו איך מתמודדים עם קשיים כאלה” כדי שנלמד מכם כשיהיה קשה לנו. בבקשה! כי אנחנו הילדים חשים אתכם ושואבים מכם את כל מה שאנחנו יכולים” בשביל להתמודד עם העולם הגדול. תזכרו שאתם ההורים הכי טובים שהיינו יכולים לבקש ודווקא מהמקום הזה” שבו אתם ממלאים תפקיד כזה עצום” שבר אצלכם הוא שבר אדיר בנפש שלנו. כשאתם נשברים אנחנו נשברים. אני מרשה לעצמי לומר לכם בפעם הראשונה: אבא ואמא אהובים. אני מאד מפחד שתתגרשו. אל תעשו את זה. בבקשה. כי אם תתגרשו – לא רק המזבח יוריד דמעות…
מתפללים לראות אתכם יחד” אוהבים.
בחרדה ובציפייה- הילדים.