הזמן הוא תחילת שנות השלושים של המאה הקודמת. המקום הוא בית החולים של ריגה שבלטביה. אישה יהודייה הרה ללדת אך בשל סיבוכים בלידה הרופאים ממליצים לה לבצע הפלה בכדי להציל את חייה. האישה נוטה לקבל את דעת הרופאים אך שנייה לפני שולחת את אחותה לבית הכנסת, להתפלל. האחות מחפשת בית כנסת שפתוח באמצע הלילה ומתחילה להתפלל ולבכות, כשלפתע היא חשה יד על הכתף ורואה את המנקה ששואלת אותה למה היא בוכה. המנקה לוקחת אותה לביתו של הרי”צ (האדמו”ר השישי של חב”ד, חותנו של הרבי מליובאוויטש. א.פ.) ויחד הן כותבות פתק עם כל הסיפור. אחרי מספר דקות יצא פתק מהרבי שהיה כתוב בו ביידיש שה’ יעזור וייוולד תינוק בריא ושמח. האחות רצה חזרה לבית החולים עם הפתק וברגע שהיא נכנסת פונים אליה הרופאים ואומרים שהם לא יודעים מה קרה כאן, אבל פתאום הכל הסתדר והלידה עברה בשלום.
יכול להיות שעבור רבים הסיפור הזה נשמע כמו טקסט שלקוח מגיליון ‘שיחת השבוע’ האחרון, אבל עבור הזמר והחזן דודו פישר הסיפור הזה הוא הסיבה שבגללה הוא חי. “האישה הזו הייתה סבתא שלי”, הוא מספר בהתרגשות, “והתינוקת שנולדה הייתה אמא שלי. עד היום אני מאוד מחובר לרבי ולחב”ד. לפני כל הכרעה חשובה בחיים שלי הייתי נוסע לרבי ומבקש פגישה. וכשי”ט בכסלו מגיע, כשימי הולדת של האדמו”רים מתקרבים, אני ממש מרגיש את זה”.
‘סע לרבי’
הקריירה של פישר (69) ארוכה ומלאה בהכרעות ובדילמות, אבל אין לו ספק שהחשובה מכולם הייתה במעבר לברודווי ובפריצה העולמית וגם בצומת ההיא הרבי היה. בשביל להבין במה מדובר צריך לחזור שלושים שנה לאחור, לסיפור שהסעיר את ברודווי בסוף שנות השמונים, כשפישר היה זמר חסידי וחזן ידוע שעשה את צעדיו הראשונים בעולם המשחק ונבחר לשחק את ז’אן ולז’אן – הדמות הראשית במחזמר עלובי החיים. השמועה על החזן שגם משחק עשתה לה כנפיים והגיעה לאוזניו של המפיק העולמי קמרון מקינטוש. הוא עלה על טיסה לישראל במיוחד בכדי לצפות בפרמיירה ובסיומה ניגש לכוכב הצעיר עם הצעה – בוא איתי לברודווי.
“ישר עניתי לו שאני לא מופיע בשישי ושבת” נזכר פישר, “ואני זוכר שהוא לא הבין למה, הרי יש כל כך הרבה יהודים בברודווי וכולם משחקים בשבת ואף אחד לא עושה מזה עניין. הסברתי לו שאני דתי ואני לא עובד בשבת והוא ענה לי ‘אבל זו לא עבודה, אתה בא, אתה שר ואתה הולך הביתה’. דיברתי איתו קצת על המשמעות של שבת ביהדות. בכל מקרה, הוא טס חזרה והקשר נותק. המשכתי לחשוב על מה שקרה, ויום אחד אמא שלי אומרת לי: ‘סע לרבי’. שאלתי אותה על מה אדבר עם הרבי? על ברודווי? אמרתי לה שאנשים באים לרבי עם דברים יותר חשובים, אבל אמא שלי אמרה לי: ‘זה חשוב בשבילך, אז סע לרבי’. נסעתי ונכנסתי לרבי לפגישה בארבע עיניים. הוא אמר לי ‘תחזיק חזק ביהדות שלך והכל יהיה לטובה’.
“הבנתי מזה שאני צריך לא להתבייש ביהדות שלי, לא להתבייש להגיד שאני לא עובד בשבת, ובאמת כמה שבועות לאחר מכן התקשרו וביקשו שאגיע לחזרות ושהצליחו לסדר שלא להופיע בשבת. אתם צריכים להבין שלא היה דבר כזה לפני וגם לא אחרי, ששחקן ראשי לא שיחק בשישי ושבת. שחקן בתפקיד ראשי חייב להיות שם כל יום – וזה לא משנה אם אתה חולה, מת או, חי – יש שם ממש משמעת צבאית. במשרדי ההפקות שם עד היום קוראי לי ‘סנדי קופקס’ של התיאטרון, על שם שחקן הבייסבול האמריקאי שסירב לשחק במשחק הכי חשוב של העונה כי הוא יצא ביום כיפור. בכניסה לאולם בברודווי היו מחלקים חוברת עם שמות השחקנים וליד השם שלי הייתה כוכבית קטנה שכתוב בה ‘דודו פישר לא ישחק בשישי-שבת וחגי ישראל בגלל סיבות דתיות’. הפרסום הזה של השבת, זו זכות שלדעתי אקח איתי לשמיים”.
אם עכשיו יבוא אליך אומן צעיר שמתמודד עם הפיתוי של עבודה בשבת, איזה עצה תיתן לו?
“הסיפור עם ברודווי הוא באמת דוגמה שבה קיבלתי בסוף את התפקיד, אבל במהלך השנים היו תפקידים ופרויקטים רבים שנאלצתי לוותר עליהם בגלל השבת. יכולתי היום אולי להיות יותר מפורסם או עשיר, אבל למרות שאני לא צדיק הדור ידעתי שעל השבת אני לא מוותר. לכל מי שמתייעץ איתי אם להיכנס לעולם הזה אני תמיד אומר שהדת והשואו-ביזנס לא הולכים ביחד, ואם לא תשמור על עצמך, אם לא תיקח החלטה לגבי סדר העדיפויות, זה יהיה מאוד קשה. אז מי שחושב שהוא יוכל להחזיק מעמד ולשחות נגד הזרם הזה, שילך ויעשה את זה. אבל אם אתה קצת מפחד שלא תוכל לעמוד בפיתוי, אני מציע שלא להתחיל עם זה”.
הילטון עם קליפות תפוחי אדמה
אתם אולי מכירים אותו בתור ‘דודו’, אבל דודו פישר נולד בכלל בתור דוד. “הכינוי הגיע מהסבתות שלי” נזכר פישר. “מהסבתות שלי קיבלתי את היידיש שאני עד היום מאוד אוהב, זו השפה שבה הן היו מדברות איתי והיה איזה שיר ביידיש שנקרא ‘דודל’ה’, וככה מגיל מאוד צעיר הפכתי לדודל’ה ואחר-כך לדודו. אפילו בארצות הברית כשהתחלתי לשחק בהצגות והציעו לי לשנות את השם לדייוויד, הרי דודו באנגלית זו לא מילה יפה (מילת סלנג שמשמשת ילדים לתאר ביקור בשירותים. א.פ.), עניתי להם שאני לא משנה את השם ואם לא יזכרו את השירה שלי לפחות יזכרו את השם שלי”.
הזכרת את היידיש, אבל אתה הרי נולדת בארץ. היית מגדיר את הילדות שלך כ’צברית’ או שהזיכרונות מאירופה היו תמיד נוכחים?
“אמא שלי עלתה לארץ כמה שנים לפני השואה. אבא שלה היה ציוני והם עלו לארץ בשנת 1932. אבא שלי דיבר המון על השואה, אבל הוא גם תמיד אמר שהוא היה ב’הילטון’ בתקופה ההיא. היה להם שכן פולני בעיירה שלהם – דובנא, המקום ממנו מגיע המגיד מדובנא. השכן הזה חפר בונקר כמה מטרים לתוך האדמה ובמשך שנה וחצי החביא שם שישה-עשר אנשים. הם דאגו אומנם כל הזמן להעביר לו כסף שיהיה מרוצה ושיכור, אבל זה באמת פלא פלאים שלא גילו אותם. אז נכון, היו פשפשים וזה לא פשוט לגור שישה-עשר אנשים בחדר אחד, אבל היה להם חם והיו להם כמה קליפות של תפוחי אדמה לאכול, ככה שלעומת האלטרנטיבה של מחנות ההשמדה הם היו ב’הילטון’. כל החיים שלו אבא חיפש את המשפחה הפולנית הזו כי להודות לה, אבל לקח לו שלושים שנה הוא מצא אותם. זה היה מפגש מאוד מרגש שאפילו צולם בזמנו לטלוויזיה”.
גם מלחמת יום הכיפורים, כשהאווירה בארץ הייתה של חורבן הבית השלישי, מצאה את פישר במעין הילטון משלו. “הייתי אז בקנדה כחזן בימים נוראים” הוא נזכר, “משוחרר טרי מלהקת הרבנות הצבאית. בדיוק סגרתי חוזה לשנה, אבל ביקשתי מהם לשחרר אותי מהחוזה ואמרתי להם שאני לא מסוגל להיות שם כשהמצב בארץ הוא כזה ולשמחתי הם הסכימו. נסעתי מקנדה לניו-יורק כדי לתפוס טיסה לארץ ואני ממש זוכר שישבנו על ארגזי תחמושת במטוס. הקורונה קצת הזכירה לי את המצב של הימים ההם. אתה מגיע לשדה התעופה ורואה אותו פשוט שומם, אין טיסות ואין אנשים. התמונה הזו של חזרה למדינה שנמצאת בטראומה מטורפת נצרבה לי בזיכרון. כמובן שהתגייסתי מיד. לא הייתי לוחם, אבל הופענו בפני לוחמים וניסינו להעלות את המורל”.
מאז הימים שלך כחייל עברו הרבה מים בירדן ואתה חוגג שבעים השנה. הגיל הוא משהו שאתה חושב עליו הרבה? כמה זה נמצא במודעות שלך?
“בכלל לא”, פישר צוחק. “אני בדיוק עובד עכשיו על פיילוט לסיטקום אנגלי על משפחה יהודית בלונדון. כשהכותבת התקשרה אליי להציע לי לשחק את הסבא זה היה לי מוזר כי זה כל כך לא אני. אני בכלל צריך לשחק את הנכד. אבל בסדר, אני מבין שהגיל עושה את שלו. ברוך ה’, גם מבחינה בריאותית וגם מבחינה קולית אני מרגיש מצוין, אני שר טוב, אז אני לא מרגיש את הגיל וחי את חיי כפי שאני רוצה לחיות אותם”.
בגן של דודו
דודו אולי לא מרגיש זקן בעצמו, אבל במשך שנים הוא שר והופיע לאנשים בני שמונים ואפילו תשעים עם שירי א-יידישע מאמא. לכן התפנית שעשה לדמות של המספר בסדרת הוידאו לילדים ‘בגן של דודו’ היא קצת מפתיעה. “זה התחיל כבדיחה בכלל”, הוא משתף אותנו בהצצה אל מאחורי הקלעים. “במשרד של נחום האמרגן שלי היה ארגז וכל קלטת עם שירים שהיו שולחים לנו הייתה נכנסת לשם. אם היה לה מזל היינו שומעים אותה, ואם לא היא הייתה נשכחת שם. הקלטת עם השירים של ‘הגן של דודו’ הייתה בארגז הזה. למזלי בדיוק כשהייתי במשרד, הכותבת, אורית וגנפלד, התקשרה לשאול מה לגבי השירים שלה. אני שומע את נחום אומר לה ‘נתתי את זה לדודו והוא ישמע ויחזור אלי’, תוך כדי הוא שולף קסטה מהארגז ונותן לי אותה. שמעתי את הקסטה בנסיעה חזור וכבר מהרכב התקשרתי אל נחום ואמרתי לו שיסגור איתה כי השירים מוצאים חן בעיניי.
“אני בעיקר זוכר את השירים של הקלטת הראשונה”, הוא ממשיך ואנחנו מתחילים לפזם ביחד את ‘הווי קל כנשר ועז כארי’ מאחת הקלטות, “אבל ברוך ה’ יש כבר תשע-עשרה קלטות כאלו ודורות של ילדים גדלו עליהן וזה עדיין נמכר טוב אז ממשיכים לגדול על זה ואני מאוד שמח על כך. גם זה משהו שלדעתי אקח איתי כשאעלה למעלה. אחד הדברים המעניינים לגבי זה הוא שלא רק דתיים שומעים את זה. פעם הלכתי בירושלים בשבת בבוקר ועצר לידי אוטובוס. אחד מהאנשים שירדו ממנו בא אליי ואמר לי שהקלטות שלי הן הבייביסיטר הכי טוב שיש. זה עשה לי את השבת”.
לאיזה דודו אתה הכי מתחבר? דודו של ‘הגן של דודו’, דודו של ברודווי או דווקא דודו החזן? לאיזה תפקיד אתה נכנס הכי מהר?
“אני מתעורר בבוקר ואני ישר בכל התפקידים. פשוט אומר תודה רבה לקדוש ברוך הוא על כל מה שהוא נתן לי. התחלתי באמת כחזן, ואז זמר חסידי ואז שחקן, אבל אני באמת אוהב את כל מה שאני עושה. אני גם מאוד אוהב לשיר שירי לוחמים ושירי ארץ ישראל”. את השאלה אם זה לא מבלבל קצת כשפונים אליו והוא לא יודע בקשר למה זה פוטר פישר בחיוך: “מי שניגש אליי ואומר לי תודה, בדרך כלל נותן לי להבין למה הוא ניגש אליי”.
עיסוקיו הרבים של פישר הובילו לכך שלא היה בארץ במשך תקופות ארוכות, ולכן הוא מרגיש שהקורונה דווקא הביאה בכנפיה הקלה מסוימת. “הרגשתי קצת כאילו הקב”ה הביא את הקורונה במיוחד בשבילי. הקורונה ‘תקעה’ אותי בארץ ואתה לא מבין כמה נהניתי מזה. יש לי ילד קטן מנישואים שניים, בן ארבע וחצי בסך הכל, והוא בעצם לימד אותי להיות אבא כי כשהאחים הגדולים שלו היו קטנים לא כל כך הייתי נוכח. הייתי עסוק בלבנות את הקריירה. אבל בקורונה בילינו ביחד המון. גם מבחינת עבודה, קצת לא נעים להגיד אבל בזכות האמרגנית שלי גם בקורונה עבדתי המון. נכון, התשלום היה אולי חמישה אחוז ממה שאני מקבל בדרך כלל, אבל העיקר היה לצאת מהבית וללכת לשיר לאנשים. אני חושב שאין דיור מוגן שלא הופעתי בו בשנה האחרונה, לתת להם קצת חיות ושיהיה נושא אחר לדבר עליו חוץ מזה שלא רואים את הנכדים”.
בתוך כל זאת פישר מספר גם על התוכניות לעתיד, על המופע שהוא מריץ עכשיו עם ננסי ברנדס, הסיטקום האנגלי והמופע בתיאטרון היידיש, אבל בעיקר מקווה ומחכה שהתפילות בימים הנוראים יתקיימו כסדרן. “כל החיים שלי הייתי חזן בראש השנה ויום כיפור, והשנה הייתה בעצם הפעם הראשונה שבה התפללתי לבד. פחדתי ללכת למניינים בחוץ, אז פשוט ישבתי כאן על המרפסת והתפללתי לבד וזו הייתה התפילה הכי עוצמתית שהייתה לי בחיים. רק אני, לבד, עם המחזור, בלי למהר לשום מקום, ועם היכולת והנחת להגיד כל מילה. כשאמרתי ‘אבינו מלכנו מנע מגיפה מנחלתך’, פתאום הבנתי מה זו מגיפה. הדור שלנו לא ידע מה זו מגיפה, ההורים שלנו עוד זכרו מה זה טיפוס וחולירע, אבל אנחנו לא ידענו. היום אני כבר יודע מה זה מגיפה, ואני גם יודע שה’ הביא אותה כדי ללמד אותנו דברים שכל אחד צריך ללמוד ולקחת אותם לשארית חייו”.
דודו פישר וננסי ברנדס . צילום :מנחם עוז וז’ראר אלון
