היום, י”ט תמוז, הוא יום השנה לפטירתו של ראש ישיבת פורת יוסף הרב בן ציון אבא שאול זצ”ל, מנקיי הדעת בירושלים. אני רוצה לשתף בסיפור מתוק ששמעתי עליו, סיפור שכל כך מאפיין איזה ניחוח רבני שקצת נעלם.
את עיקר זמנו השקיע הרב בן ציון בתפקידו כראש ישיבה, פעל מתוך אהבה ודאגה לתלמידיו, ואכן זכה להעמיד תלמידים הרבה. כמו כן, כתב סדרת ספרים חשובה הנקראת ‘אור לציון’ בהלכה ובמוסר.
יחד עם כל זאת, פינה חמה ומיוחדת הייתה לו בהשקעה בילדים. הוא היה ממקימי תלמוד תורה ‘משכן יצחק’ ומוסדות נוספים. דאגתו לפתיחת מקומות לימוד טובים עבור ילדי ישראל פעמה עמוק בלבו.
וכאן אני מגיע ללב העניין…
מספרים שבבקרים היה עומד בכניסה לתלמוד תורה שהקים, והיה מחכה להסעות התלמידים שיגיעו. לרבים היה נראה זה כלא מכובד או כביטול תורה של אחד מגדולי הדור, לשבת כך ולחכות להסעות הילדים שיגיעו. זה מתאים יותר לאיזה סדרן תורן, חשבו אנשים רבים.
חרף כך, סירב הרב לוותר על התפקיד שבחר לעצמו, וכשההסעה הגיעה היה נעמד ומקבל את פניהם של התלמידים באהבה רבה. כשהיו התלמידים מגיחים מדלת האוטובוס היה מנשק את ראשם של הילדים שצועדים זה אחר זה בבוקר לכיתה.
לימים, כשנשאל על ההתרגשות שעוטפה אותו באותם רגעים, ענה בפשטות:
“דומה בעיני פתיחת הדלתות של האוטובוס לפתיחת ההיכל בבית הכנסת. והילדים הקטנים שלומדים תורה בטהרה יוצאים אחד אחרי השני מההסעה נדמים בעיני כספרי תורה שיוצאים מן ההיכל. ואיך לא אקום, ואיך לא אנשקם….”
אחח.. כמה חסר כיום אותו ניחוח רבני אוהב וחומל.. כמה געגוע יש בי לראות גדול שכזה עומד במעמד פשוט ומיוחד שכזה. ובטח כמה אחרת היה להיות ילד קטן שנכנס ללמוד תורה בשעה שמונה בבוקר אחרי שקיבל נשיקה על הראש מאחד מגדולי התורה שבדור. אשרינו שזכינו לגדולים שכאלה.
