“ברוב בתי הכנסת הרווקים הם סוג של נספחים”; מייסד בית הכנסת ‘כורזין’ פותח את הלב

שבת יורדת על נחלאות, השמיים נצבעים אדום זוהר, ורחובות השכונה מתמלאים במתפללים בדרכם לבית הכנסת. אני יוצא מביתי ומתחיל לרדת ברחוב בצלאל, מנסה לנחש לאן פניו של כל מתפלל מועדות. זה לבית כנסת ‘גורל’ התימני, זה ל’עדס’ הידוע, וזה ל’בנאים’ שברחוב שילה.

מסע הניחושים נפסק כשאני נתקל בפנים צעירות, כאן כבר אין צורך לנחש, הוא בוודאי הולך ל’כורזין’. מרחביה, נחלאות, מרכז-העיר ואפילו משכונות יותר רחוקות, כולם הולכים ל’כורזין’.

אותיות הזהב הדהויות שעל הקיר מכריזות כי פעם שכן פה בית כנסת ‘תפארת ישראל’ של יוצאי קהילת דייארבקיר. אך לא המבנה הישן הוא שמושך אליו את צעירי ירושלים, אלא המניין שמתקיים בו אשר הקים אהרון דרמון לפני חמש עשרה שנה, מניין שנקרא פשוט ‘כורזין’ – על שם הרחוב הקטן היוצא מרחוב בצלאל.

“דייארבקיר זו עיר כורדית במזרח טורקיה”, פותח מייסד המניין אהרון דרמון בהסבר על הדרך בה הגיע למקום. “כשהקהילה היהודית שהתגוררה שם עלתה לארץ הוקם בית הכנסת הזה. לפני חמש עשרה שנה, כשחיפשתי מבנה להקים בו מניין חדש כבר לא נשאר פה אף אחד מהקהילה המקורית והמבנה עצמו היה סגור”.

דרמון הוא מרצה, מאמן ומטפל במקצועו וגם חוזר בתשובה, דבר שהוא עצמו מדגיש כמה וכמה פעמים לאורך הראיון כאחד מהדברים שאפשרו את היווצרות המניין המיוחד. “אצל דתיים יש כל מיני מסורות ודעות קדומות שהתקבעו ביחס לבית הכנסת” הוא אומר, “מסורות שאני נקי מהן מכיוון שלא באתי מרקע דתי. הממסד של בית הכנסת יוצר מין הבחנה והפרדה בין רווקים לנשואים, למשל. ברוב בתי הכנסת רווקים לא יקבלו אחריות או תפקיד, לא יתייחסו אליהם יותר מדי, הם סוג של נספחים. אני פשוט התייחסתי לכל אחד כאל יהודי. לא רווק או נשוי, פשוט יהודי”.

צילום:נתאי שאנני

התוצאה לא איחרה לבוא וקבלות השבת ב’כורזין’ הפכו לשם דבר בשכונה הירושלמית. בימים כתיקונם מכיל בית הכנסת 100-120 איש, כשבחגים וימים טובים המספר אף מוכפל ומשולש.

“אני חושב שמה שמושך לפה את הצעירים זו האווירה הביתית” מהרהר דרמון בקול, “החיבור הזה בין הספרדים לאשכנזים, רווקים ומשפחות. יהודים. אווירה של הכלה וקבלה של כולם. זה מה שמאפשר לכולם להרגיש אצלנו בבית, גם למי שבדרך פחות מוצא את עצמו בבתי כנסת אחרים כמו הרווקים שהזכרנו או זוגות מעורבים של ספרדי/ה ואשכנזי/ה”.

מה מביא אדם לקום בבוקר ולהכריז שהוא מקים מניין חדש? במיוחד במקום כמו נחלאות שבתי כנסת לא חסרים בו.

“בעיקר הרצון לחיבור בין ספרדים לאשכנזים. במשך שנים התפללתי בבתי כנסת אשכנזיים למרות שאני עצמי ספרדי והסתובבתי עם תחושת החמצה שהצד הספרדי שלי לא בא לידי ביטוי. זה לא עניין של צד אחד שהוא דורסני בכוונה, זה פשוט קורה באופן טבעי. זה כמו שלא משנה אם תבוא לספרדי או אשכנזי ותשאל אותו מאיזה ברכון הוא מברך, שניהם יענו לך: ‘הברכון הרגיל’. כל אחד והרגיל שלו”.

“זה משהו שגיליתי עם הזמן, בהתחלה חשבתי שזה חד צדדי, שיש פה התנשאות של אשכנזים על ספרדים, אבל ראיתי גם לא מעט מקרים הפוכים. זה מגיע משני הצדדים. גם בהיסטוריה היו מצבים הפוכים, כשבאמסטרדם ישבה קהילה של יהודים ספרדים מבוססים מגירוש ספרד, ודווקא האשכנזים היו אז הגולים המסכנים”.

צילום:נתאי שאנני

שלום לתמימות

דרמון ממשיך ומתאר כיצד ביקש להעלים את הסוגיה העדתית מהמניין שלו. “הרגשתי שיש צורך באחדות, ושהאחדות הזו תתחיל מלהתפלל יחד. ומכיוון שהמוציא מחברו עליו הראיה, אני הבאתי ראיה שאפשר לעשות פה משהו אחר, שמשלב. בדגש על משלב, ולא אחיד. לא רציתי משהו שיטשטש את ההבדלים, אלא מניין שיקבל גוונים גם מפה וגם משם. אמנם לא חקרתי את הנושא, אבל בתחושה שלי ההבדל בין הנוסחים הוא מקסימום חמישה אחוזים, על זה לא הולכים לרב”.

“פרופ’ בר אשר, נשיא האקדמיה ללשון, גר פה ליד ומגיע מדי פעם להתפלל פה. הוא אמר לי ‘אהרון, חלמתי כל חיי להקים בית כנסת כזה. לא ייתכן שבית כנסת יהיה המוסד המבדל האחרון בחברה הישראלית’. זה מצחיק, אבל זה ממש כך. יש גם סיפור על הרב סבתו, אבא של הרב חיים והרב שבתי, שבדרך כשהם עלו לארץ הם רצו להתפלל והייתה שם גם קבוצה של עולים מהונגריה. בשתי הקבוצות היו כאלו שרצו לעשות מניין נפרד, אבל הרב סבתו נזף בהם ואמר שלא ייתכן שבארץ ישראל מתפללים בצורה נפרדת. כבר בדרך הם עשו מניין משותף. זו הייתה מן תמימות שכזו”.

אל תשליכני

המצב בו היה בית הכנסת של קהילת דייארבקיר לפני שנגאל על ידי המניין החדש הוא לא נדיר בנחלאות ובתי כנסת רבים בשכונה עומדים שוממים או משוועים למניין.

לי באופן אישי יצא לראות כמה וכמה פעמים אנשים מבוגרים שמנסים לקושש עשירי למניין מבין עשרות הצעירים שממלאים את החצר של כורזין ואף גולשים לרחוב, לרוב בלי הצלחה.

זה לא כואב לך על אותם בתי כנסת ועל אותם זקנים? אין לך קצת ‘מצפון’ שהמניין שלך פורח ושלהם נאבק על חייו?

“חשבתי על זה הרבה. אני מכבד את המבוגרים האלו אבל הם חייבים להבין שצריך להתעדכן ושזו אמנם זכותם לשמר את המנהגים המקוריים שלהם מבלי לתת אפילו אחיזה כלשהי למנהגים החדשים, אבל שלא יתפלאו שצעירים לא באים אליהם. הייתי בכמה בתי כנסת פה באזור, גם כורדים וגם אשכנזים, בתי כנסת ענקיים וריקים ממתפללים. הצעתי להם שינויים שימשכו אליהם צעירים והם סירבו. העדיפו להישאר עם ה-10-12 אנשים שלהם”.

צילום:נתאי שאנני

“לפעמים אני שואל את עצמי” הוא ממשיך לשתף וניכר שהדבר בדמו, “מה יקרה עם עוד כמה שנים אנשים יתחילו להרפות מכורזין. יהיה בית כנסת יותר מעודכן ומעניין וצעיר. ואני עונה לעצמי שזה בסדר. שכל עוד יש לי קהל אני אפתח, אבל אם לא יהיה לי קהל אז אני אסגור. אולי זה נובע מהעובדה שאני לא בא מבית דתי. אין לי את הסנטימנטים האלו שבית הכנסת חייב להיות פתוח. אם יש צורך אני אפתח, אם אין צורך אני אסגור. זו למשל גם הסיבה שאין אצלנו מנחה וערבית ביום חול – אין צורך בזה, יש מספיק מניינים”.

הקורונה אגב, באופן אבסורדי, רק הגדילה את המניין. העובדה שבבית הכנסת היה מקום מוגבל ועכשיו עברו להתפלל בחצר וברחוב בצירוף העובדה שבתי כנסת אחרים נסגרו רק הגדילה את מניין הצעירים.

“ביום כיפור תפסנו כמעט את כל רחוב בצלאל” מספר דרמון בעיניים בורקות, “ובשבתות של הסגרים נאלצתי ממש לבקש מאנשים ללכת ולהתפזר ועדיין היו עשרות כך שנאלצנו להתפזר לכמה מניינים קטנים ברחובות הסמוכים. אנחנו מקפידים מאוד על שמירת מרחק ומסיכות, גם אם זה אומר לעצור את התפילה ולהעיר למי שלא מקפיד. היה לנו לפחות מקרה אחד של חולה קורונה מאומת שאני יודע עליו וזה היה בתקופה שאחרי הסגר הראשון ככה שאפילו היינו בתוך הבית כנסת, אבל בגלל שהקפדנו על המרחק וההנחיות אף אחד לא נדבק ממנו”.

היות האדם לבדו

במקצוע שלך אתה מאמן לזוגיות ומעביר סדנאות והרצאות, כמה מזה מתבטא בקשר השוטף שלך עם הצעירים שמגיעים להתפלל?

“אני רואה את הכאב של הרווקים והרווקות” הוא עונה בפשטות, “אני מבין את הכאב הזה כי באמת יש לי הרבה ניסיון בטיפול ברווקים ורווקות”. בשביל להבין על איזה ניסיון מדבר דרמון כדאי לחזור אחורה לעיר הולדתו קאן שבצרפת אותה הוא מתאר כי “עיר די דומה לאילת אבל עם פחות קדושה”. שם בגיל 13 אחרי הבר מצווה החליט לחזור בתשובה משום שחיפש משמעות בחיים בעולם ריק מתוכן. במשך שנים הוא עסק בתחום העיצוב עד שהבין שמה שנותן לו סיפוק אמיתי – זה לעזור לאנשים.

דרמון החל לקחת קורסים של דמיונובע, דמיון מודרך, NLP וקואצ’ינג והיום הוא עובד בתחום כמרצה, מטפל, מאמן אישי וזוגי וגם מכשיר מאמנים ומטפלים. את כל הידע המקצועי שלו, הוא משתדל להביא לתוך בית הכנסת, לתוך ‘הביצה’.

“אני מדבר על זה הרבה בדרשות ובשיעורים, ואני משתדל להעביר משנה סדורה בנושא, להעביר לאותם רווקים את המסרים שחשובים לי שידעו. ברוך ה’, זכינו שיצאו מבית הכנסת כמה וכמה זוגות שהתחתנו, וגם לא מעט אנשים שאמרו לי שהדברים שאמרתי שינו את התודעה שלהם ובזכות זה הם התחתנו. המטרה שלי בסופו של דבר, גם כמטפל וגם בקהילה, היא לעזור לאנשים לשנות את התודעה שלהם לגבי זוגיות, רווקות והחיים באופן כללי, וברוך ה’ אני רואה ברכה בזה”.

“אני אספר לך סיפור לסיום” דרמון מסכם בחיוך, ” פעם אחת הזמנתי מטופל שלי להגיע לקבלת שבת בבית הכנסת, הוא הגיע, הסתכל מסביב, ואז שאל אותי ‘תגיד אהרון, יש פה מישהו בבית כנסת שהוא לא מטופל שלך?”.