קשה לנו לדמיין את אחד מהזמרים האהובים עלינו כמגיש חדשות. לא משנה אם זה שלמה ארצי, מוש בן ארי או אברהם פריד, אנחנו כנראה לא מצפים לראות אותם יושבים על כיסא המגיש בקרוב. מבחינת ישי לפידות לעומת זאת, המעבר הרגיש ממש טבעי. טוב, אולי חוץ מההשכמה המוקדמת. “שנים לא הלכתי לישון לפני ארבע בבוקר” הוא מספר, “ופתאום אני קם בשש בבוקר באופן יומיומי בשביל להגיש תכנית בוקר. צריך להתרגל לזה”.
הזמר האהוב שהוביל להקות כמו ‘אוף שימחעס’ והקינדרלך’, הלחין להיטים לזמרים כמו אברהם פריד ויעקב שוואקי והוציא גם אלבום אולפן אחד משלו, החזיק לאורך כל הדרך בבולטות תקשורתית. מה שהחל בתוכנית ילדים בערוץ עשר מגיע לשיאו בימים אלו ממש – תכנית אקטואליה יומית ברדיו קול ברמה.
ההתחלה: המקלטים של בני ברק
“הזיכרון הראשון שלי מבני ברק הוא מלחמת יום הכיפורים”, מחזיר אותנו ישי לפידות (53) אל מחוזות ילדותו. כיום לפידות מתגורר בנתניה עם אשתו סלין, אבל הוא גדל בבני ברק אליה עברה משפחתו מאבן שמואל, יישוב בדרום בין קרית גת לבאר שבע, שם גרו בעקבות עבודתו של האב – סגן רב פיקוד דרום בצה”ל. “לבני ברק הגענו כשהייתי בן ארבע-חמש ומיד נפלה עלינו מלחמת יום כיפור. אבא לא היה בבית שבועות וחודשים. קבלת הפנים שלו בפיקוד כשהוא התחיל את תפקידו הייתה משאית עם מאות הרוגים. לא ממש הבנתי אז מה קורה, אבל כן הרגשתי שזה משהו גדול ולא טוב וכן הרגשתי שאבא חסר לי אבל ידעתי שהוא עושה עבודה גדולה. כך בעצם התחיל הרומן שלי עם בני ברק. זיכרון ילדות של מקלטים”.
הבית עצמו, פנימה, היה קצת יותר מורכב מבני ברק שבחוץ. את ההורים שלו מתאר לפידות כמפד”לניקים שורשיים ואביו אפילו למד בישיבת מרכז הרב לפני שהמשיך לישיבת עזתה. סביו וסבתו של לפידות, ההורים של אבא, היו גם הם ‘מזרחוניקים’ הארד-קור. לצד זאת, הילדות שלו הייתה חרדית למהדרין מן המהדרין, עם זיכרונות של כניסה אל הסטייפלר (אביו של הרב קנייבסקי) שאף היה סנדק שלו, קרבה של סביו וסבתו מצד אמו לחזון איש ושל הרב שך חולף לידו ברחוב. “בלי משמשים בכלל” מספר לפידות בעיניים נוצצות על החוויה של ילד שרואה את גדול הדור, “זה היה מדהים. אחרי התלמוד תורה ההורים שלי באו אליי ואמרו לי ‘אתה תחליט אם אתה רוצה ללמוד בשעלבים שזו ישיבה תיכונית, או באור ישראל שזו ישיבה ‘שחורה'”.
אבל אחרי בדיקה בשעלבים ובישיבה לצעירים, לפידות הצעיר מחליט להמשיך ל’אור ישראל’. “אני לא יודע מה הוביל אותי, כנראה זו הייתה יד שמיים שהובילה אותי לעולם הישיבות השחורות. שם ספגתי את השקפת העולם שעד היום מחזיקה אותי ומכוונת אותי”.
הילדות הזו היא שהובילה אותך לקו התפר בין המגזר החרדי לדתי-לאומי שאתה נמצא בו היום?
“אין ספק שכל התחנות בחיים שלי הובילו אותי למקום בו אני נמצא היום. אני מה שנקרא ‘יושב על הגדר’. חייתי בעולם הישיבות הליטאי, גדלתי במשפחה מפד”לניקית ואני מכיר את כל הצדדים של המפה. לכל צד בזרמים הדתיים האורתודוקסים יש משהו מדהים. לדאבוננו, אנחנו תמיד אוהבים לראות את הצדדים הפחות טובים ואני מוצא את עצמי יושב בקבוצת המשפיעים הכי חזקה בציבור החרדי ומגן ומייצג שם את הציבור הדתי-לאומי ודקה אחרי זה אני בצד השני ב’שובי נפשי’ (קבוצת אנשי תקשורת שהקים אורי אורבך א.פ.) מסנגר דווקא על החרדים. לכל אדם וכל קהילה יש שני צדדים, ואני תמיד מקפיד לא לראות מנקודת מבט שטחית, אלא להסתכל גם על הטוב וגם על הרע”.
מלהטט בין עולם המבוגרים והילדים
את נקודת המבט הייחודית הזאת מקפיד לפידות לתת בכל במה בה הוא מדבר, כולל בתוכנית האקטואליה שלו ברדיו קול ברמה. לרגל השקת התכנית התראיין לפידות ל’ישראל היום’ וסיפר בגילוי לב על הסכומים אותם הרוויח עד עתה בהשוואה למה שהוא מרוויח בתקשורת. “המשפט הכי חשוב והכי אמיתי שאמרתי שם הוא שאני לעולם לא אהיה איש עשיר, וזה בעיקר כי אני לא רוצה מספיק. לא רוצה להיות עשיר. רמת חיים סבירה מספיקה לי, יכולתי להתאמץ יותר ולקחת יותר פרויקטים ואולי לעבור לנדל”ן, אבל כשאני קם בבוקר מה שדוחף אותי זה לעשות את האומנות שלי. כל התכניות שאני עושה, גם תכנית הבוקר, גם התכנית הקבועה שלי בשישי ומוצ”ש, גם תכניות הילדים, כולן ביחד לא מכניסות כמו שתיים-שלוש חלטורות במוזיקה. אז למה אני עושה את זה? כי זה מה שמעניין אותי כרגע, וכל עוד אני יכול לשרוד כלכלית ולא צריך לפשוט יד אני זורם עם זה”.
הקריירה שלך רצופה נקודות ממשק עם עולם הילדים: הקינדרלעך, צמד ילד, תכנית הילדים שלך. למה בעצם?
“בשביל זה צריך לחזור אחורה, ללהקת ‘אוף שימחעס’. מגיל צעיר הלחנתי והסתובבתי באולפנים ועלה לי אז הרעיון להוציא מוסיקה חסידית במקצב הדאנס העכשווי. רציתי שמי שיישם את זה יהיה אריה ברונר שאז ניהלתי את הלהקה שלו, אבל הוא פרש ולא נותרה לי ברירה ומאיש של אחורי הקלעים עברתי אל הפרונט. עשיתי את זה בדיעבד, בפחד גדול וביראה גדולה. ידעתי שיש לי כישרונות מוזיקליים, אבל ידעתי גם שאני לא מוכן לזה. הלהקה הייתה הצלחה אדירה ושנה לאחר מכן כבר השתתפנו בקדם אירוויזיון. השאר היסטוריה.
“אבל אחרי כמה שנים הרגשתי שהגיע הזמן להתקדם. כמו ב’אוף שימחעס’ שהרגשתי שהיה חסר משהו ולכן יצרתי אותו, הרגשתי דבר דומה גם לגבי עולם הילדים. אני גדלתי על כל ה’פרחי’: פרחי מיאמי, פרחי לונדון, פרחי ירושלים ודומיהם, ושאלתי את עצמי למה אני לא יכול לעשות כזה דבר בשפה של אוף שימחעס לילדים? למה הילדים הקטנים צריכים לעמוד עם ידיים מאחורי הגב בלי לזוז ולשיר כמו מלאכים? אני רוצה אותם עם שואו על הבמה וככה בעצם הוקמה הקינדרלעך ואחר כך צמד ילד.
“אני מאוד מחובר לילדים” הוא מעיד על עצמו, “ועם השנים ראיתי שאני גם מצליח להתחבר איתם בקלות, אולי כי אני ילד בעצמי. באמת – לא כאיזו סיסמה – אני שטותניק. אשתי והילדים כל הזמן אומרים לי ‘אתה ילד’, וגם אני הרבה פעמים צריך להזכיר לעצמי ‘היי, אתה בן חמישים וזה לא לעניין’. כמו במוזיקה גם בתקשורת אני מלהטט בין עולם המבוגרים לעולם הילדים ויש לי תכנית ילדים יומית בהידברות שאני מאוד אוהב בשם ‘כמו גדולים’. החיבור שלי לעולם תכניות הילדים התחיל בשלב מאוד מוקדם. שהרה בלאו פנתה אליי שאחליף אותה בערוץ 10 בתכנית שנקראת ‘חמישה בעקבות פרשה’. הפורמט של התכנית היה מנחה שיושב ומדבר עם חמישה ילדים חילונים על ענייני פרשת השבוע. זה היה לי מאוד מעניין ועשיתי איזה שלוש או ארבע עונות של התכנית הזו. שם קלטתי את החיבור הבלתי אמצעי שלי לילדים, שאני מצליח לדובב אותם כי הם מרגישים שאני מדבר בשפה שלהם”.
אתה מרגיש שהעבודה שלך עם עולם הילדים הפכה אותך לאבא טוב יותר? שהילדים שלך קיבלו אבא מנוסה יותר?
“לדעתי” הוא עונה בכנות, “זה עשה אותי דווקא אבא פחות טוב. אני מאוד מוצלח בלהתחבר עם הילדים ולרסק דיסטנס, אבל זה לא תמיד טוב. כמובן שזה תלוי מי הילד ומי הילדה, אבל בסוף ילדים צריכים אבא סמכותי וסמכות הורית קשוחה ומבוגרת כמו שיש להורים אחרים פחות הייתה לי ואולי זה פחות טוב. אבל מבחינת חיבור אני לגמרי מחובר אליהם ועושים שטויות ביחד, שטויות ברמה שאם הייתי רואה מישהו אחר בן חמישים שעושה דברים כאלו הייתי אומר לעצמי שהוא זקוק לאשפוז. אבל זה אני וזה הקשר שלי עם הילדים. ככה היה גם עם הקינדרלעך. ככה היה עם צמד ילד”.
מאיפה יותר מזהים אותך? אנשים שגדלו עליך בתור זמר או דווקא מתכניות הילדים?
“זה מתחלק לשניים. יש את אלו שחיו בתקופה של דן שילון ודודו טופז. חוץ מאתניקס היינו הלהקה שהתארחה הכי הרבה אצל דן שילון ומבחינת הדור ההוא אני ‘אוף שימחעס’. אבל יש גם כל מיני צעירים, חיילים למשל, שמזהים אותי ואני כל פעם מתפלא הרי הם בכלל לא נולדו. הם תמיד עונים זה מ’גור ואוח’ (תכנית בערוץ הילדים משנות האלפיים, שהדמויות הראשיות בה העריצו את אוף שימחעס. א.פ.). אם כבר דיברנו על הנושא, מרגיש לי שחסרות היום תכניות תמימות שכאלו. יכול להיות שלילדים כבר אין צורך בהן, אבל אני מתגעגע לימים של טלפלא ווולט דיסני והטלוויזיה החינוכית ולא פחות מכך לגור ואוח שמייצגים לטעמי את ערוץ הילדים השפוי”.
קרדיט:דקל פלד
לפידות מקבל שיעור לאגו
שנת הקורונה הביאה עימה הרבה תובנות שלפידות למד ומיישם. “בשנה האחרונה הקדוש ברוך הוא לימד את האגו שלנו שלמרות שאנחנו במקצוע מאוד מכניס, לא כל הימים ולא כל השנים אנחנו נזכה להיות בכזה מקצוע. צריך לדעת את זה וצריך להעריך את זה והכי חשוב צריך לדעת לומר תודה. להגיד תודה לקהל, לאנשים, לקב”ה. תודה לכולם. השנה הזו הכניסה אותנו לפרופורציות, מעבר לעימות החזיתי שלך עם האמונה שלך. אגב, אני מאמין באמונה שלימה שגם אם זו לא הייתה שנת קורונה, זה הסכום שהייתי מרוויח השנה, גם אם הייתי עובד בדיוק כמו כל שנה אחרת. הקדוש ברוך הוא היה מוצא את הדרכים הנהדרות שלו להשאיר אותי עם הסכום שהוא השאיר אותי אחרי שנת הקורונה. זאת האמונה שלי ואת זה קיבלתי מהישיבה בה למדתי – הכל מאדון כל”.
לפידות עצמו היה חולה קורונה, אבל הוא מתאר כי חווה את המחלה בצורה שאינה חמורה. “נדבקתי בחתונה שהייתה בחו”ל” הוא מספר, “זו הייתה מדינה ירוקה ולא חששנו, אבל בדיעבד מסתבר שכל הקהילה נדבקה שלושה ימים לפני שהגעתי, כך שחזרתי הביתה חולה ואשפזתי את עצמי לשבועיים”. גם זה על פי לפידות היה לטובה, כי היותו מחלים אפשר לו חופש תנועה ויצירה. “פתיחת עולם התרבות הייתה איטית, אבל החזרה לבמות מרחיבה לי את הלב. בתקופה האחרונה שוב חלה נסיגה בנושא, בגלל ההתפרצות המחודשת, אבל אני מקווה שבקרוב מאוד נהיה מאחוריה ונחזור לשגרת החיים הטובה והברוכה שאנחנו כל כך מתגעגעים אליה”.
