“התוכנית שלי הייתה להיות עקרת בית”; אורלי גולדקלנג בראיון אישי

האסוציאציה הראשונית של רובנו למראה הכותרת ‘עיתונאי’ היא של פרשן פוליטי שמתראיין בטלוויזיה או כתב-חוקר שנובר בארכיונים, אבל הצצה אל מאחורי הקלעים לסדר יומה של אחת העיתונאיות המובילות במגזר מציגה תדמית קצת אחרת.

אורלי גולדקלנג (50) היא סגנית-עורך של העיתון ‘מקור ראשון’ בשבע וחצי השנים האחרונות, שלצידו פועל גם אתר בתהליך התחדשות. “בין השאר, המטרה שלנו באתר היא לשמר את רוח מקור ראשון גם באינטרנט”, היא אומרת. הניסיון להבין מהי אותה ‘רוח’ שהזכירה אורלי, הביא אותנו לדיון על התקשורת כיום בכלל, ועל השליחות שאורלי הציבה לעצמה בפרט. “אנחנו לא מנסים להיות הראשונים שהודיעו שכך וכך קרה”, היא מנסה לדייק ולהסביר את כוונתה. “כוונתנו לומר מה המשמעות של הדברים. פעם, כשהיו שתיים-שלוש מהדורות רדיו ביום, החדשות עצמן היו דבר מעניין. שכשהייתי קטנה כולם היו צופים בתשע בערב במהדורת החדשות בטלוויזיה, ובאמת מופתעים ממה שמדווח. היום אתה שומע את המהדורה המרכזית בשמונה בערב וזה יותר סיכום יומי, במקרה טוב עם חידוש שאותו ערוץ תקשורת כבר פמפם לך כל היום כדי שתבוא לצפות במהדורה. מאז האינטרנט והטוויטר, החדשות פשוט כבר לא חדשות.

“היעד שלנו, במקור ראשון, מעולם לא היה להיות גוף תקשורת שמדווח על מה שקורה לפני כולם, אלא לתת פרשנות אחרת על הדברים שקרו ודווחו. להביא קול חדש שעד עכשיו היה מיוצג רק בטורים צדדיים. וזה משפיע גם על התקשורת הכללית, שכביכול שידרה לכולם ועכשיו נאלצת לקחת בחשבון גם את הדעות שלנו. זה נכון במיוחד בעידן שלנו שבו כל אחד יכול להיות ‘איש חדשות’, אם זה בציוץ בטוויטר, בסרטון שהוא מעלה בפייסבוק וכו’. בעקבות זאת, הפרשנות הופכת ליותר ויותר מהותית. העובדות, בסופו של דבר, הן אובייקטיביות, השאלה היא מה אתה אומר עליהם”.

יחד עם זאת, גם לאחר הדברים הנחרצים האלה, חשוב לגולדקלנג להדגיש כי יש חריג אחד בעיתון שלה אשר לגביו הם חשים חובת דיווח ולא רק פרשנות – נושאים שגופי תקשורת אחרים מתעלמים מהם. “יש נושאים שמעניינים אותנו ולא אותם”, היא אומרת. “כמו ענייני התיישבות, ציונות, ומאבקים מוסריים שאנחנו תומכים בהם”.

התכנית ‘רוח נשית’ בערוץ מאיר עם מזל כלף בהנחיית אורלי גולדקלנג 

את מזכירה פה עמדות שפחות נשמעות בתקשורת הכללית, אבל מעניין שהדוגמאות שלך הן דווקא מתחומי ההתיישבות והציונות ולא דוגמאות שקשורות להיותך דתייה

“אני דתייה, וזה חלק מהאישיות שלי. אי אפשר לעשות את ההפרדה. גם בתפיסה שלי מול מערכת המשפט או מול ההתיישבות, יש נגיעות שנובעות מתוך האמונה הדתית שלי. ויש גם את הדברים שהם יותר מובהקים. גם כשאני כותבת על בחירות תמיד יש שם ביטויים דתיים, רפרנסים לתפיסות דתיות, מטאפורות שלקוחות מהעולם הדתי כי זה מי שאני. יש מקום כמובן גם לכתיבה תורנית ולדברי תורה, אבל בשביל זה יש טורים ומדורים מיוחדים. אני כפובליציסטית שרוצה לשים את הזרקור על משהו מסוים מנסה לפנות לקהל יותר רחב”.

אמור לי מי שכניך

אמנם כיום מכריזה על עצמה גולדקלנג כפובליציסטית ועיתונאית, אבל לא תמיד היה ברור שזה הכיוון. למעשה, כאשר יועצת כלשהי הציעה לה בתום לימודיה לעסוק בעיתונות, גולדקלנג בכלל לא הבינה איך היא מעלה זאת על דעתה. “להיות סופרת למשל מאוד דיבר אלי, אבל עיתונאית? זו בכלל לא הייתה אופציה. התכנית שלי הייתה להיות עקרת בית”, היא מספרת, “וגידלתי את ילדיי בחדווה בבית עד שיום אחד פנה אליי נתי מלחי, תושב עפרה שריכז את הטקס לציון 25 שנה ליישוב, ואמר שהוא שמע שאני כותבת ושאל אם אוכל לכתוב כמה מערכונים לקטעי מעבר בטקס”.

גולדקלנג נענתה למשימה, כתבה ואף הציגה במערכונים, ומשם התחיל כדור השלג להתגלגל. טור אורח בכתב העת המקומי ‘עט עפרה’ הפך לטור קבוע, ובהמשך מונתה לעורכת של כתב העת. משם התגלגלה לכתב העת ‘נקודה’ ואחר כך למקור ראשון, שם היא פועלת עד היום כאשר במהלך השנים מילאה תפקידים שונים בעיתון – עד לתפקידה הנוכחי כסגנית עורך. “בהתחלה הייתי כותבת רק למגירה, כך שהייתי ממש מופתעת כשנתי שמע שאני כותבת. לצערי עד היום הוא לא זוכר מי הפנה אותו אלי, כלומר מי אחראי בכלל למפנה המקצועי הגדול בחיים שלי”.

את מתגוררת בעפרה, גם חגי סגל עורך העיתון מתגורר בישוב, ואני יכול לשלוף עוד לא מעט שמות כמו עקיבא נוביק, יפעת ארליך, עטרה גרמן, וכמובן, הבן של חגי, עמית סגל. מה יש באוויר שם שמוציא כל כך הרבה עיתונאים דתיים?

“יש לנו גם כמה חברים ביישוב שלא כותבים”, היא צוחקת. “אבל יש באמת הרבה שכן. יכול להיות שכשאתה גדל במקום שההיכרות היחידה שלך עם עיתונאים היא דרך המסך או העיתון, זאת בכלל לא אופציה להגיע למקצוע. אבל כשאתה רואה שהשכן שלך עובד בזה, פתאום התקשורת הופכת לאפשרות. ישראל הראל בעצם התחיל את הסחף הזה כשהקים את ‘נקודה’, ולקח אנשי חינוך כאורי אליצור, חגי סגל ואורי אורבך והפך אותם לעיתונאים. הוא עשה את אותו הדבר עם יאיר ובמבי שלג, ועם אנשים נוספים. לכן, ברור שהשכן, צור ארליך למשל, יחשוב שזאת אופציה. וכנ”ל גיסתו יפעת ארליך לבית קידר מהבית ממול”.

התכנית ‘רוח נשית’ בערוץ מאיר עם שרה דריבן בהנחיית אורלי גולדקלנג 

דם, יזע ודמעות

תחום נוסף שאליו הגיעה גולדקלנג כמעט במקרה היה לימוד הגמרא, כאשר החליטה לפני מספר שנים יחד עם בתה התיכוניסטית לפתוח את מסכת ברכות רק כדי לראות מה יש בפנים, ולנסות. “זה היה לפני קצת פחות מעשור, ואני ממש זוכרת את אבא שלי ז”ל, שהיה ספרדי שמרן למדי – עומד ומסתכל עלינו בעיניים מוארות ואומר ‘לא ראיתי בחיים דבר כזה’. עד היום החיוך הזה מלווה אותי”.

זו הייתה החוויה הראשונית של גולדקלנג עם הגמרא, אך אז מטבע הדברים קרו החיים והגמרא נשארה בצד עד האיחוד המחודש לפני קצת יותר משנתיים. “רציתי ללמוד עם הבן הקטן שלי, אוֹרי, משהו שהוא קצת יותר מהמשניות שכבר למדנו. בעלי הציע לנו לנסות ללמוד את מסכת סוכה בגמרא. הייתי אז די באשליות, ולא ידעתי מה זה אומר לסיים מסכת. הייתי בטוחה שעד סוכות אנחנו מסיימים, אבל את המסכת סיימנו רק כעבור ארבע שנים, בשבת הבר מצווה שלו”.

הסיבה שהשניים התעכבו עם סיום המסכת – מעבר להפתעה הראשונית והקורונה שעיכבה את הכל – הייתה החלטתה של גולדקלנג לקפוץ על הרכבת ולהצטרף למחזור החדש של הדף היומי שהתחיל בטבת שעבר. “כשהתחיל מחזור הדף היומי זה התלבש בדיוק על תחושה שהסתובבתי איתה הרבה זמן בפנים. היה לי תסכול מאוד גדול על זה שאני לא יודעת מה כתוב בגמרא. על כך שאנחנו יכולים לפעמים ללעוג לאיזה חילוני שאמר ציטוט לא נכון או שאין לו מושג מה ההבדל בין אהרון הכהן לפנחס הכהן, אבל זה בדיוק מה אני, בוגרת אולפנה, מרגישה כלפי הגמרא. לא היה לי מושג לגבי השמות, הדורות והמקומות, ואני עוד למדתי משהו מזה באקדמיה.

“למדתי מורשת ישראל גם בתואר בראשון וגם בשני, ואני משוגעת על סדרת ‘חכמים’ של הרב בני לאו. אז בסדר, אולי אני יודעת קצת יותר מהחילוני הממוצע, אבל ממש לא כמו שאני מצפה ממי שגדל בבית דתי כל חייו ומגדל ילדים בבית דתי. אני רוצה להיות חלק. זה לא קשור לכן אישה או לא אישה, זה חור בהשכלה שהרגשתי שהוא פשוט מביך.

“החלטתי פשוט לצלול פנימה, וההתחלה הייתה ממש דם, יזע ודמעות”, היא נזכרת. “הייתי ממש בוכה שאני לא מבינה מה הם רוצים ומה הם אומרים פה, אבל לאט לאט למדתי את השפה והתבניות הקבועות בסוגיות ופשוט התאהבתי. הייתי יושבת עם פורטל הדף היומי פתוח במחשב, מימין שוטנשטיין, משמאל שטיינזלץ, ושיעור של עשרים דקות היה לוקח לי בערך שעה וחצי, לא כולל שתי קבוצות הוואטספ עם השיעורים שהייתי מאזינה להם בנסיעות. לפעמים הייתי חצי יום על דף אחד, וגם על העבודה בעיתון ובאתר, זה היה פשוט משוגע. לכן עד היום אני משתדלת להיות שבוע לפני הדף היומי, כדי שגם אם יהיה עומס בעבודה ולא אצליח להתקדם מדי יום, לא אפסיד אף דף.

“המשכתי ללמוד, ואז פתאום נגמרה המסכת הראשונה, ואז עוד אחת, ואני זוכרת את אמא שלי מספרת בגאווה למישהו שהבת שלה לומדת דף יומי. הוא ענה לה ‘עזבי, בעירובין היא תתקע’, אבל הנה אני כבר כמה מסכתות אחרי עירובין שעברה בשלום. כיום ברוך ה’ אני מצליחה ללמוד הרבה יותר בקלות, וכל העסק לוקח לי פחות זמן. אין לי יומרות ואני לא יודעת מה יהיה, אבל אני כל הזמן ממשיכה להתקדם ולנסות”.

עולם הפוך ראיתי

בנוסף לכך, ומעבר לכל תפקידיה העיתונאיים, הרזומה של גולדקלנג כולל גם הנחיית שתי תכניות כאן, בערוץ מאיר. “זו הייתה חוויה מאוד גדולה, קצת ראשונית, וצברנו ניסיון תוך כדי תנועה. התחושה מסביב הייתה של שמחה וערכים, ושל אנשים שרוצים להביא טוב. אני חושבת שגם הצלחנו להעביר את זה לצופים. תכנית אחת הייתה התכנית ‘רוח נשית’, שניסתה להביא לידי ביטוי את העוצמות הנשיות של המרואיינות וזכיתי לפגוש דרכה נשים מרתקות ממש. הצופים בבית קיבלו בסוף תכנית של עשרים דקות, אבל כל תכנית כזאת הייתה למעשה יום צילום שלם שבו ביליתי עם המרואיינות שהיו באמת השראה.

“התכנית השנייה הייתה תכנית אולפן שעסקה בענייני משפחה בעריכת אלישיב רייכנר, כל פעם עם שלושה פאנליסטים אחרים. זה אחד הדברים הכי טובים בלהיות עיתונאי, שאתה זוכה להכיר כל כך הרבה אנשים. אנשים מתלהבים תמיד מהסלבס, ‘מה את מכירה במציאות את זה וזה?’, אבל הכי מעניינים הם דווקא אלו הלא מוכרים. דווקא מי שנראים לנו כאנשים פשוטים. בעולם צודק יותר הם אלו שהיו צריכים להיות המפורסמים”.