“כולם מתויגים פה”: קובי אריאלי כבר לא בורח מהתיוג של ה’דוס’

קשה להגדיר את קובי אריאלי. הוא גדל בבית חרדי אבל משדר תכנית יומית בגל”צ שנחשבת למעוז החילוניות והשמאל. הוא עושה סטנדאפ שצוחק מבפנים על ההווי המתנחלי ורץ משם להנחות פאנל של משפטנים, לא לפני שהוא עוצר בדרך להצטלם לקמפיין חדש של רשת סופרים חרדית.

כבר שנים שאריאלי עובר בין העולמות, חי על התפר, אבל התקופה האחרונה העמיקה את התהום שבין המגזרים. “איכשהו יצאתי מזה בשלום”, הוא עונה כשאני שואל אותו אם המתיחות שיצרה הקורונה השפיעה גם על היחסים עם הקולגות. “גם בגלל שכיום אני כבר לא לגמרי מזוהה כחרדי, וגם בגלל שלא הייתי חיובי לקורונה לאורך כל השנה הזו, לא יודע איך. נס. בעצם, אני אגיד לך איך ויש לי אפילו את הנוסחה: מי ששמר על ההנחיות לא נדבק בקורונה ומי שנדבק בקורונה לא שמר על ההנחיות, זו מתמטיקה פשוטה. יש לי משפחה חרדית ענפה וכולם שם היו חיוביים לקורונה, היחידים שלא נדבקו היו ההורים שלי ששמרו על עצמם”.

עם זאת הוא מסייג. “יכול מאוד להיות שהסיבה שאני מרגיש שיצאתי מזה בשלום, היא שהיו דיבורים ופשוט לא שמעתי אותם, במיוחד השנה שרוב הדיבורים והמפגשים עם אנשים היו בוואטסאפ או בזום, כך שיצא שגם לא נפגשתי עם יותר מדי אנשים. רוב הזמן זה באמת היה בסדר, אבל דווקא ברחוב כן היו כל מיני רגעים לא נעימים. למשל בתחנות אוטובוס, שממש הרגשתי שמישהו מסתכל עליי וחושב מחשבות, אבל אולי זה היה  רק בראש שלי. למרות שאני קצת מבין אותם”, מודה אריאלי, “בוא נאמר שאם אני הייתי חילוני בגל”צ, כנראה שהייתי מחבק את רזי (ברקאי א.פ.) לפני שהייתי מחבק אותי”.

די, תנו לחיות

הרומן של אריאלי (49) עם החברה הישראלית התחיל לפני קצת יותר מעשרים וחמש שנה. אריאלי היה אז בחור חרדי שהתגורר בירושלים, למד בישיבות הנכונות, אבל חיידק קטן מבפנים לא נתן לו מנוח – הוא רצה להשתלב. “משהו בי דחף אותי להיות חלק מהקולקטיב” הוא מתאר את התחושה המעקצצת, “עד היום אני לא יודע להסביר מה בדיוק זה היה, אבל אני כן יודע שהאופציה של להישאר חרדי בדלן לא הייתה על השולחן אפילו לחצי דקה. היה ברור לי שאולי אני עוד לא יודע אם אשאר חרדי או אגדיר מחדש את החרדיות שלי, אבל באוטונומיה הזו אני לא נשאר. אני הולך להיות חלק מכלל ישראל, ובוא נראה מה יקרה משם הלאה.

“ההתחלה של ההשתלבות הייתה דרך העבודה, אבל זה המשיך גם בגלל אורחות החיים ותחומי העניין. היו לי רעב וצימאון אישיים להשתלב, שיחד עם המשלח יד שלי יצרו משהו שעד היום אני לא יודע להגדיר אם יש בי גם מזה וגם מזה, או שאני לא פה ולא פה. זו שאלה גדולה עם משמעות פילוסופית וצריך להגדיר אותה מתישהו, אבל בינתיים אפשר לתמצת אותה לזה שאני חתיכת בן אדם מוזר. אין לי תשובה טובה לשאלה ‘מה אתה?’. כרגע אני בשלב שאני נהנה מזה אז כנראה שככה המצב גם ימשיך ככה. למרות, שלא תמיד קל ונוח להיות אדם בלי מחנה ובלי שבט. לשמחתי אשתי גם שייכת פחות או יותר לאותו זן וביחד אנחנו מקיימים את החיים המשוגעים האלו”.

לא רק מבחינה שבטית אתה לא מוגדר, גם מבחינה מקצועית. אתה קומיקאי שעושה תכנית אוכל? שחקן? סטנדאפיסט? מגיש אקטואליה? אני לא מצליח למקם אותך. זה מגיע מאותו מקום?

“כשעוברים לתחום המקצועי שלי הבלאגן נהיה הרבה יותר גרוע וזה מזיק לי”, עונה אריאלי בכנות. “פה אני לא יכול לומר שאני נהנה מהסיטואציה כי להיות קצת מכל דבר תוקע אותך. נקודה. ברוך ה’ הפרנסה מצויה וגם היצירה, ברוך ה’ אנשים צוחקים ביציאה מהאולם, ברוך ה’ אני מלא בחלומות שאת חלקם אני גם מגשים, מהבחינה הזו הכל בסדר. אבל בסופו של יום, כשאתה קצת מכל דבר אתה כל הזמן ניצב מול הסיכון של לא להיות כלום. זה מחייב אותך להיות יותר טוב ולא מאפשר לך מנוחה. אני בן חמישים עוד שנה והגעתי לגיל שאני רוצה חלום אחד, לא חמישים חלומות. אני כל הזמן שנייה לפני. שנייה לפני הספר הבא, שנייה לפני התפקיד הבא, שנייה לפני הסדרה הבאה, שנייה לפני ההופעה הבאה. “דיייי” צועק אריאלי, “כבר אין כוח. תנו לחיות”.

יש תיוג שאתה מנסה כמה שיותר לברוח ממנו?

“גם, כתוצאה מריבוי התחומים ומהעובדה שאני לפעמים רציני ולפעמים על תקן ‘המצחיק’, יש תגובה שמאוד פוגעת בי. לפעמים אחרי שאני אומר משהו רגשי, מהלב, אנשים שלא באמת מכירים אותי אומרים ‘אני אף פעם לא יודע אם אתה רציני או לא’. זה מאוד מעליב אותי. לפני חודש, הבת שלי סיפרה לי שבנות בכיתה שלה אמרו לה שהן לא תמיד יודעות אם היא רצינית או צוחקת והיה קשה לי לשמוע את זה. הייתי צריך ללכת לפינה בשביל לעכל את זה”.

התסכול מובן לגמרי, אבל יש גם צדדים חיוביים לרב תחומיות שלך.

“בוודאי, זה גם מקור לגאווה מבחינתי. אני יכול באותו יום לראיין פאנל מומחים מתחום הנדל”ן על עתיד המשכנתאות לאחר הקורונה, אחר הצהריים להרצות על החברה הישראלית באוניברסיטת בר אילן ובערב להצטלם לתשדיר של רשת ‘יש’ כשאני יושב בתוך ערימת בצלים. העברתי הרצאה הומוריסטית בפני פורום מטכ”ל וגם בפני קבוצת ראשי ישיבות מהדרום, כשבצהריים אחר כך אני כבר עושה חיקויים של חיות על איזו במה. אני לומד ליהנות מזה וזה הופך את החיים לקצת יותר מעניינים. אז כן, אני גם גאה בזה. אין הרבה אנשים שיכולים לעשות את השילוב הזה. יש אולי אחד כזה שמבחינתי הוא המודל וזה ירון לונדון שאני גם מכיר אישית ומעריך. ובכל זאת, אם הייתי יכול להתפלל על זה, לתכנן מראש, הייתי קצת מצמצם את זה”.

מצמצם לאיזה כיוון, יש תחום אחד שהוא הבייבי שלך?

“היום אני כבר יודע להגיד מה המקצוע שלי. יש לי את היכולת למצוא את המילה או המשפט הנכונים לסיטואציה וזה בא לידי ביטוי גם בכתיבה וגם בדיבור. אבל כוח העל שלי הוא סטנדאפיסט. כותבים כמוני יש הרבה, גם שדרים כמוני לא חסר, גם מספרי סיפורים, אבל תודה לאל אני יודע להצחיק. זה לא תמיד בא לידי ביטוי, כי בשורה הראשונה של הסטנדאפ הישראלי נמצאים אנשים שעושים מופע סטנדאפ ממש ואני עדיין מדשדש שם בין סטנדאפ, לסיפורים ולהרצאה משעשעת. אבל, החלק מההופעה שלי שמוקדש לסטנדאפ לגמרי הוא מאוד טוב לדעתי ואם יהיו חייבים לכתוב על המצבה שלי רק מילה אחת אז שיכתבו סטנדאפיסט”.

רציתי להרגיש לגיטימי

יש לך רזומה מפואר שכבר פירטנו קודם, זה מפריע לך שאחרי כל השנים והתפקידים שעשית, עדיין יש כאלו שמתייגים אותך כ’דוס החמוד’?

“על המיתוג סלחתי כבר לפני עשרים שנה, אבל זה עד היום קצת מפריע לי באיזשהו מקום. נגיד, בתחילת הריאיון, כששאלת אותי על היחס לחרדים, זה גם קצת הפריע לי. הבנתי למה עשית את זה. יש קורונה וזה אקטואליה והכל, אבל עדיין. בהתחלה הייתי נאבק נגד זה. רציתי להרגיש לגיטימי, אבל אז הסתכלתי ימינה-שמאלה ואמרתי ‘יאללה, מה אתה מבלבל את המוח. כולם מתויגים פה’. חוץ מהעיתונאי או כוכב הטלוויזיה התל אביבי הבנאלי והגנרי, שהוא באמת אותו אחד שעשו לו העתק הדבק שמונה פעמים, כולם מתויגים. לכל אחד יש את העניין שלו ואי אפשר לברוח מזה, אז אמרתי יאללה, נעשה קריירה וזהו. בסופו של דבר, אני מפרנס ילדים כבר עשרים שנה וזה בזכות הכיפה. זו אחת הכיפות הכי מניבות שיש”, צוחק אריאלי, “אז למדתי לזרום עם זה.

“זו גם לא עבירה כזו גדולה להיות מתויג כדוס, אנחנו חיים בחברה שבטית, מסוכסכת ומנוכרת והרעיון הזה של להיות סוכן תרבות הוא רעיון מאוד חיובי. אם היו יותר כאלו זה גם היה עובד. הבעיה היא שבישראל זה קורה בצורה קצת מעוותת, אבל הרעיון עצמו הוא נאצל. הרגעים החשובים, בעלי המשקל בחיים שלי, הם הרגעים בהם אני סוכן תרבות. אם זה בטורים בעיתון, בסיפורים, בספרים שהוצאתי, לאורך כל השנים אלו היו הנקודות המרגשות”.

כשאתה אומר ‘סוכן תרבות’, למה בדיוק אתה מתכוון?

“מתווך תרבות בין שבט לשבט. אני מבחינתי כל הזמן מתווך תרבות. גם כשאני יושב ושותק או אוכל בורקס אני מתווך תרבות כי אני קובי הדוס ורוב הזמן אני גם אהוב, לפחות עד שאני אומר משהו בשבח נתניהו. אז בעצם הקיום שלי אני ממלא את הפונקציה הזו. לאורך השנים עשיתי את זה גם באופן אקטיבי. למשל אני יכול להגיד לך שבכל שנות התקשורת שלי, הדבר שהכי הסב לי סיפוק הוא מאמר שפרסמתי לפני כמעט עשרים שנה במעריב. זה היה במוסף חנוכה, ואני כתבתי שם על מוקד האובססיה הדתית לדורותיה – קושיית הבית יוסף המפורסמת: ‘מה חוגגים שמונה ימים כשהנס היה רק על שבעה? הרי ליום הראשון היה מספיק שמן’. כתבתי על המוסד הזה, על המקום התרבותי שהוא תופס, על כמויות התירוצים, על מקור הקושייה ועל מספר השנים שדנים בה”.

העיניים שלו נוצצות. “”אני גאה דווקא בזה כי אני מרגיש שעשיתי משהו, עד היום אני חושב שהעבודה שאני עושה בהבלעה של סיפור תרבותי על הרב מבריסק בתוכנית ‘המילה האחרונה’ בגל”צ, יוצרת יותר אינטגרציה וסוכנות תרבותית מאשר כל המומחים לענייני חרדים שמתראיינים בחדשות ומסבירים מה ההבדל בצבע של הסרט בויזניץ’ הזו ובויזניץ’ הזו. זה קורה אפילו כשאני לא מתכוון. זו לא העבודה שלי, זה פשוט אני”.