האולפן הביתי של אלנתן שלום מעוצב בפשטות, ניכר שזה מקום שמיועד לעבודה ויצירה ופחות לצילומים וראיונות. גם אלנתן הוא כזה, רגוע, מחויך, רואים שטוב לו מאחורי הקלעים, באולפן הקטן שלו בכוכב השחר שממנו יוצאים לחנים לזמרים הכי גדולים בארץ. “אין כאן הרבה מקום”, הוא מתנצל בחיוך כשאני שואל אותו למה על הקירות תלויים רק חלק מאלבומי הזהב שהשתתף בהלחנתם. “אלו פשוט הגיעו ראשונים”. האלבומים המדוברים הם של חנן בן ארי ובניה ברבי. לזמרים אחרים להם הלחין אלנתן, כמו מירי מסיקה, ריטה, שירי מימון ועוד, פשוט לא נשאר מקום.
לפני מספר שנים ניסה אלנתן לעבור לקדמת הבמה, הוציא שירים, סגר אולמות ואפילו השתתף בעונה הרביעית של ‘דה וויס’ (שם פגש לראשונה את בניה ברבי כמתמודד ואת מירי מסיקה כשופטת, א.פ.), אבל דווקא כשהיה נראה שהימים האלו מאחוריו הוא החליט שהוא הולך על זה שוב. הסינגל הראשון ששחרר, ‘נושם’, נכנס לפלייליסט של גלגל”צ, מאז הוציא עוד מספר סינגלים, ואלבומו הראשון עתיד לצאת בקרוב.
“רציתי להיות מפורסם“
מה מביא מישהו שכבר מוכר כיוצר ומלחין מצליח להסתכן בחוסר הצלחה ולנסות לפרוץ שוב כזמר? ומה לדעתך יהיה שונה מהפעמים הקודמות בהן זה לא הצליח?
“בתחילת שנות העשרים שלי הייתי בטוח שאני הולך לפרוץ. זו הייתה התודעה שלי, שאני הולך להיות הדבר הגדול הבא ואני אהיה הדבר החם הבא ואני ואני ואני. וזה פשוט לא קרה. זה לא קרה בשום מובן, וזה אפילו די התפוצץ לי בפרצוף כמה פעמים, עד שהבנתי שאני צריך להפוך את כל המשוואה. הבנתי שאם זה לא קורה לי, אז שלפחות זה יעבור דרכי. וככה התחלתי להלחין לאחרים. פתאום אנשים באו ואמרו לי ‘יש לך לחנים טובים’. אני זוכר שהראשון שרצה לחן שלי היה אביהו שבת שאז בדיוק פרץ עם השיר ‘דרך’. שם התחיל להתעורר בי הרצון לתת לאחרים.
“כל מה שהיה לפני שזה קרה היה שיעור מאוד מאוד כואב ב’אתה כרגע לא יכול להיות בפרונט, אתה עוד לא בשל ונכון לזה וזה לא יצליח’. המציאות הכתה בי, ואני לא ראיתי את זה. הייתי בטוח שיש פה טעות, שהעולם לא רואה אותי. לא מספיק הבנתי את עצמי, אז איך העולם יבין? אלו שיעורים כואבים, אבל אין דרך אחרת ללמוד אותם. יושבים אצלי הרבה אומנים באולפן, חלקם חדשים וחלקם ותיקים, אבל לא משנה מה תגיד להם – את השיעורים שלהם הם יצטרכו ללמוד בעצמם ולחטוף את המכה. הם באים להתייעץ, אבל בעצם הם רוצים לחטוף את המכה כי רק דרכה הם יצליחו לעבור לשלב הבא. למקום שבו הם רוצים להיות”.
ומה השתנה עכשיו? במה אלנתן שיושב מולי שונה מאלנתן של תחילת שנות העשרים? מה הופך אותו מתאים יותר לעמידה בקדמת הבמה?
“בהפוך על הפוך, זה דווקא ההבנה שאני לא העניין פה. אספר לך סיפור. ניגנתי לא מזמן באיזו חופה, ומישהו שאל אותי ‘אתה כבר מת להיות על הבמות, נכון? זה כלום בשבילך החופות האלו’. עניתי לו שלא, כי כמו שבחופה אני לא העניין, אלא הזוג, ככה גם בהופעות – הקהל הוא העניין. אני רק מעביר אליו משהו שאמור לעבור דרכי, שאני מתפלל עליו שאהיה נקי שם, שאוכל לתת את המתנות שאני מאוד רוצה לתת. זו המהות. הזרקורים ומחיאות הכפיים הם תוצר הלוואי של הדבר הזה, לא המטרה. אם מישהו רוצה ללכת להופיע בשביל לקבל כפיים, אז שלא יעשה מוזיקה”.
בעיניך זו סוג של שליחות בעצם?
“מאוד רשמית לי המילה הזו, שליחות” הוא מתפתל. “זו פשוט ההבנה שאתה חלק ממשהו גדול יותר בעולם, שלא אתה העניין. אני מקליט שירים כדי לתת לאחרים, ואני מופיע על במה כדי להעניק לאחרים. אם הייתי הולך לשם בשביל לקבל הייתי בבעיה קשה, כי ברגע שהזרקורים היו נכבים היה נוצר חוסר שהיה צריך למלא כל הזמן, ויכול להביא על האדם חיים מאוד עצובים. אבל כשאתה בעמדת נותן, יש לך ברז שנפתח ונסגר, כך שאתה תמיד יכול לתת.
“ההבנה הזו שאני לא העניין שינתה אותי. בשנות העשרים שלי הייתי בתחושה ש’אתם לא מבינים בכלל מה אתם מפסידים’, ו’אני חייב שתביאו לי אהבה וכמה שיותר ובכמויות’. רציתי במה וקהל, רציתי להיות מפורסם. באתי מהמקום הלא נכון בעיני. לא נקי. ושילמתי על זה מחיר. המציאות הגנה עלי, אמרה לי תקשיב, יבוא זמנך אבל לא ככה, אל תעשה את זה, זו קריירה מועדת לפורענות, אתה תגיד הרבה שטויות ותשיר הרבה שירים שלא מייצגים אותך. אני לא יכול להגיד לך שעכשיו אני במקום נקי לגמרי, אבל אני עובד על זה כל יום. אני רוצה להיות שם, במקום של נתינה, משתדל להיות הרבה יותר בענווה. שיניתי פאזה, ופתאום דברים קורים.
“למשל, ‘נושם’ נכנס לפני כמה חודשים לגלגל”צ, שירים אחרים מושמעים בצורה מדהימה בכל מיני תחנות, יש קהל, אנשים מגיבים ועושים קאברים. להגיד לך שזה מגיע בעשרות אלפים? לא, עדיין לא. אבל זה בסדר. אנשים חושבים שהצלחה זה אם זרקת אבן למים ובצד השני של העולם נהיה מזה צונאמי, אבל מבחינתי הצלחה זה עצם העשייה. אם אתה מחובר לעשייה שלך, מוציא מהכוח אל הפועל, זו הצלחה. משם ואילך מה שהעולם יעשה עם זה כבר לא בשליטתך. אני מאמין שאמת בסוף תגיע למקום שלה, כמו השירים של רבי שלמה קרליבך, שם ה’צונאמי’ הגדול שהוא יצר קרה רק אחרי מותו”.
המאור הגדול והמאור הקטן
אלנתן שלום, עוד מעט בן שלושים וחמש, ועובד להגדרתו במשרה מלאה במוזיקה. “תמיד הייתי בתחום המוזיקלי” הוא מספר, “אבל עבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות. ניהלתי בית ספר למוזיקה, עבדתי בחנות לכלי נגינה, כל הזמן הייתי בתחום אבל לא תמיד הלב שלי היה שם”.
הלב כאמור היה במנגינות שהלחין מגיל צעיר, אבל למרות ההתעניינות והכישרון לא קרה עם זה כלום. ואז הגיע חנן. המנגינה של השיר שאתם מכירים כ’אמא אם הייתי’ הסתובבה בראש של אלנתן כמעט שנתיים, אבל חנן בן ארי היה זה שבזכותו כל המדינה יודעת לזמזם את הלחן המרגש.
לצד השמחה, לא היתה גם קצת אכזבה? שנתיים המנגינה אצלך ולא קורה כלום, ואז חודש היא אצל חנן בן ארי ופתאום כל המדינה מזמזמת?
“השמעתי אותה על הגיטרה לכל מיני חברים ומכרים והיא לא כל כך נגעה באף אחד מהם, כולם אמרו לי שזה ‘נחמד’. למדתי מזה שיעור מאוד גדול, והוא שמעטים האנשים שיודעים לזהות פוטנציאל של דבר. מעטים האנשים שרואים משהו שהוא ממש בחיתוליו ואומרים ‘זה הולך להיות משהו משהו’. אנשים מאוד אוהבים לראות מוצר מוגמר. לפעמים אנחנו רואים משהו שהוא טיפה גולמי ואומרים ‘זה לא מספיק’, כשבפועל יש שם פוטנציאל מאוד מאוד גדול ברמת הפצצה האטומית. כש’אמא אם הייתי’ יצא לא הייתי מי שאני היום, ובדרך כלל כשאנשים שומעים לחן ממישהו שהוא לא מפורסם עדיין אז התגובה היא תמיד ‘נחמד, מגניב’. עכשיו כשאני משמיע לאנשים מנגינות הם ישר אומרים ‘וואו’, כאילו בראש שלהם רץ שאלנתן כבר יעשה מזה מנגינות עם פוטנציאל מטורף.
“אני רואה את זה כל הזמן מסביבי, איך אנשים שעוד לא עשו כברת דרך ורק משמיעים משהו אז התגובה של אנשים היא סקפטית, אבל כשבן אדם שעשה דרך משמיע משהו כל הנתונים במוח של האנשים מולו משתנים והם רואים את הדברים אחרת. לכן התחושה היא לא תסכול, אלא שהייתי צריך לעבור תהליכים. אין דבר כזה כאן ועכשיו, זה הכל בדמיונות שלנו. דברים גדולים באים בתהליכים, אין מה לעשות. אני יודע שזה נשמע קלישאתי אבל זו האמת”.
אני רוצה לשאול שאלה קצת עמוקה – היכולות שלך תמיד היו שם ופשוט אחרים לא ראו אותם, או שגם הן היו צריכות לעבור תהליך?
“יש תקופת הבשלה שחייבת לקרות”, הוא אומר בכנות. “מה שהיה לפני כן באמת לא היה טוב, אין לי דרך עדינה לומר את זה. הייתי מלחין כל יום, ואני עדיין עושה את זה. כמו שספורטאי מתאמן כל יום, אני מתאמן על השריר הזה שנקרא הלחנה. אני לא יכול לחכות למוזות, זה לא ילך. זה דמיונות. יש תקופות של כיבוי כללי, שלא משנה מה אתה עושה הלב שלך כבוי ואתה יודע את זה, אבל אין ברירה, אתה פשוט אומר לעצמך אולי מתישהו יבוא משהו טוב. זו עבודה קשה, אנשים רואים רק את ההיי-לייטים ולא מבינים שרק פה, בתיקיה של המחשב, יש לי קרוב לאלף שירים שלא יקרה איתם כלום כנראה, וזה בסדר, זה חלק מהאימון שלי, לעבוד ולעבוד.
“מעבר לכך, יש כל מיני מהלכים שאתה חייב ליישם טקסטואלית ומוזיקאלית, אבל בסוף משהו נתפס ויש לך הארה מאוד גדולה. ברגע שקורה משהו באולפן זה כמו לידה, אפילו אם אתה לבד, אתה נורא נרגש, מרגיש שאתה חייב לעשות משהו: לאכול, לרוץ, להתקשר לחבר. זה משהו גבוה ומאוד משמח שיש שיר שתופס. לא שם בחוץ, תופס פה. יעקב אסרף אמר לי פעם משפט מאוד יפה: ‘קליפ שלא עובד על הנייר, גם לא יעבוד בפועל’, כלומר, כשאתה עושה את התכנון של הקליפ ואתה מתרגש, אז הקליפ הזה יעבוד בטוח, אי אפשר לטעות בזה. אותו דבר בשיר שהוא עדיין סקיצה רק עם גיטרה ושירה, והוא נמצא באולפן ואתה מתרגש ממנו, צריך להיות גאון כדי להרוס אותו בהפקה. אבל שיר שהוא לא טוב מלכתחילה, וההפקה אומרת ‘אנחנו נציל את המצב של השיר’, כנראה שהשיר הזה לא יגיע רחוק”.
לך היה את חנן, אבל בוא לא נשכח שלרוב האומנים הצעירים שהזכרת קודם אין חבר שיהפוך לרוק-סטאר. אתה חושב שאם לא היה את חנן היית מצליח לפרוץ?
“זו שאלה נהדרת, ואני לא יודע לענות עליה. קח בחשבון שזה יכל להיות באותה מידה גם סתם חבר מהישיבה, מישהו שהוא נו-באדי. כל הקסם היה שזה לא מישהו מלמעלה שבא ומשך אותי, אלא ששנינו היינו ממש באותה נקודה. חנן לא היה מוכר, הוא הוציא אז רק את ‘ממך עד אלי’ ולא קרה איתו עדיין כלום, היה לו אולי 100 אלף צפיות. היה את הדיבור של דוס מהמגזר שמנסה לפרוץ, אבל יש מלא כאלו. הרשת מוצפת בכאלו שרוצים לפרוץ. לפעמים אני אומר שחנן הוא בבחינת ‘מאור גדול’ ואני ‘מאור קטן’. אני יותר ‘ירח’, מאחורי הקלעים. אני אוהב מאוד את הפרונט, אבל לא באותה דרך. המפגש ביני לבין חנן פתח לשנינו דרך חדשה ומרגשת, אבל כשחנן הלך לבמה אני נכנסתי אל מאחורי הקלעים. אל תבין אותי לא נכון, אני לא תולה את הקריירה של חנן בשיר הזה, אבל אני חושב שאנשים פותחים אחד לשני דלתות, וברגע ההוא נפתחה איזושהי דלת. ‘אמא אם הייתי’ עשה המון גם לי, וגם לחנן, וגם לעולם”.
לומר אלנתן – זה די והותר
יש אווירה של סיום באוויר, אבל לפני זה יש שאלה אחת שאני מרגיש שאני חייב לשאול. למה רק אלנתן? להיכן נעלם שם המשפחה?
“זו שאלה שהרבה שואלים אותי” הוא מחייך, “אבל בינינו, קצת הזמנתי אותה. אני תמיד נורא מתלבט מה לענות, אבל בפשטות התחושה שלי באופן אישי היא שזה שם נדיר יחסית. כלומר, אם היו קוראים לי ‘משה’ למשל, אז הייתי קורא לעצמי משה שלום, אבל בגלל שהשם שלי לא כזה נפוץ אמרתי לעצמי שמספיק אלנתן. אני אספר לך סיפור. פעם אחת שאלתי את נרקיס למה היא לא משתמשת בשם משפחתה, ואני ממש זוכר איך היא ענתה לי ‘נרקיס זה מספיק, גם ככה השם שלי הזוי, לא צריך להוסיף לו גם שם משפחה’. נורא התחברתי לזה, שאם השם שלך מספיק נדיר לומר אלנתן יהיה די והותר, במיוחד אצלי שהשילוב של ‘אלנתן’ ו’שלום’ הוא משהו קצת מחייב שמעמיס הרבה על הכתפיים. למרות”, הוא מוסיף, “שלא משנה כמה אני אומר אלנתן, אנשים עדיין קוראים לי אלנתן שלום, אז כנראה שאי אפשר לברוח באמת מהשם שלך”.
אם אני עכשיו מכניס ליומן שלי שעוד חמש-עשרה שנה אנחנו ממשיכים את הראיון הזה, כשתהיה בן חמישים, איזה אלנתן אני אפגוש?
כאן שטף הדיבור של אלנתן נקטע והוא עוצר להרהר. “אני חושב שעל פי המגמה שלי עכשיו” הוא עונה אחרי דקה או שתיים, “אתה תפגוש אלנתן כמה שיותר מחובר לעצמו, למשפחה ולבריאה. החלום שלי, שאני חושב שהוא כבר מתקיים בפועל, הוא שהשירים שלי ירפאו אנשים. אני רואה איזה ריפוי עושים המילים והמנגינות שאני כותב לאחרים, ויש לי חלום שזה יעבור גם דרך הגרון שלי. אני רוצה להיות חלק מהריפוי הזה. אבל בקצרה, איש פשוט, עובד ה’ שמחובר לעם שלו ולמנגינות שעוברות דרכו”.
