Search
Generic filters

He

Fr

Es

Ru

En

ענת מלמוד מגלה: “קשר הדם עם דת אחרת עשה אותי פתוחה יותר”

לאור החזרה לשגרה ולבמות מספרת ענת מלמוד בראיון מיוחד על שירה החדש שכבש לבבות, המקומות הרבים שיצרו את תחנות חייה, קרובי משפחתה הנוצרים וההופעות אותן לא תשכח לעולם
שיתוף ב facebook
שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
צילום: יעל שלח

השיחה עם ענת מלמוד (32), זמרת ומוזיקאית, זוכת פרס אקו”ם לעידוד היצירה, היא קודם כל יציאה לטיול מרתק ברחבי העולם. והוא מתחיל בארגנטינה. “משפחה ארגנטינאית זה הרבה שמחת חיים”, אומרת מלמוד שהוריה עלו ממדינתם של מסי וכל השאר. “הייתה הרבה אנרגיה בבית, כולם אומרים את כל מה שהם חושבים. בארגנטינה הייתי פעם אחת, ביקרנו קרובי משפחה, וזו הייתה חוויה מעניינת כי אמא שלי גיורת אז המשפחה שלי מהצד שלה הם נוצרים. מעבר לכך, ארגנטינה מבחינתי היא גם משפחה, אבל גם סוג של פתח לתרבות אחרת.

“הביקור הזה היה כשהייתי בכיתה ד’, אבל גדלתי לסיפור הזה מגיל מאוד צעיר. תמיד ידעתי שאמא שלי גיורת. באופן כללי, זה סיפור שההורים שלי מאוד גאים בו, ואני לגמרי מבינה אותם וחושבת שיש על מה להתגאות. הם לא נולדו ככה, הם עשו שינוי ובחרו ביהדות, בארץ ישראל, וזה חתיכת עניין. עד היום אמא שלי בקשר מאוד טוב עם אחותה, ואני חושבת שעצם זה שיש לי קשר דם עם דת אחרת עשה אותי בנאדם פתוח יותר”.

אפרופו פתוח יותר, את ילדותה העבירה מלמוד ברמת מגשימים, ישוב נעים ברמת הגולן. “גדלתי במקום מאוד שקט. היינו המון בטבע. לא היו ממש מקומות בילוי מסביב, ככה שגדלתי על לעשות מדורה עם אנשים, להיות בטבע וכאלה. זה היה הבילוי שלנו בילדות, וזה נשאר אצלי חזק. הפשטות הזאת נמצאת בשורשים שלי. עד היום כשבא לי לבלות יותר מושך אותי לצאת לטבע מאשר לבילויים אחרים. וכן, מאוד יכול להיות שזה גם משפיע על המוזיקה שלי. בנוסף לכך, האנשים בישוב היו פשוטים, במובן הטוב של המילה. היה חום בין האנשים בישוב, ולמשל היה לגמרי הגיוני פשוט לדפוק בדלת של אחד השכנים ולשבת איתו לקפה. זה משהו שבעיר פחות מקובל, תלוי איפה כמובן, אבל בתוכי הוא עדיין נשאר כי גם בעיר אני מתנהגת ככה. זה גם חלק מהשורשים שלי, ואני שמחה על זה”.

מעבר לכל זאת, לדבריה של מלמוד, הבית בו גדלה ממשיך לעצב את דמותה עד היום. “גדלתי לשני הורים מדהימים עם אנרגיית חיים שאין כמוה. אני מעריצה אותם עד היום על הדבר הזה, על איך שהם כל פעם ממציאים את עצמם מחדש. קיבלתי מהם המון בלי קשר לדת או לא דת – קיבלתי מהם אנרגיה לחיות ולחפש את הטוב. היום אני מגדירה את עצמי כמסורתית, אני מחבבת את המסורת ושומרת אותה בדרכי, ואני חושבת שככל הנראה זה היה קורה בכל מקום ממנו הייתי באה, אבל אני שמחה שיש לי דווקא את השורשים האלו. יש הרבה חכמה ביהדות וקיבלתי הרבה דברים טובים מהבית שגדלתי בו, לא רק בגלל הבית הדתי אלא ספציפית בגלל הערכים והאותנטיות של ההורים שלי. לקחתי מהם את העניין של להיות מחוברת לעצמי, ובעיקר לא להתנהל לפי מה שחושבים עלי”.

לאחר חממת הילדות ברמת הגולן, החלה מלמוד ללמוד באולפנה בטבריה. “המעבר לאולפנה היה חוויה מאוד מעוררת”, היא מתארת את היציאה מהישוב השקט וההומוגני אל ההווי הטברייני. “פתאום אתה רואה שיש עוד דרכים ועוד סוגים של אנשים, בהתחלה זו הייתה עבורי ממש טלטלה. החשיפה הזו, הגילוי שיש עוד צורות חיים, בהחלט שינתה אותי”.

ובוודאי הכינה אותך לשלב הבא של חייך – השירות הלאומי

“אכן. את השירות עשיתי בירושלים, ובסופו של דבר גרתי בעיר לא מעט שנים. אחרי השירות עשיתי שם תואר באקדמיה למוזיקה, ובירושלים גם היו ההופעות הראשונות שלי. הסיבה שלקח לי זמן להתחיל להופיע היא שהיה לי פחד במה. כבר בגיל 16 התחלתי ליצור שירים, אבל רק בגיל עשרים וארבע, כשכבר הייתי בסוף התואר, קפצתי למים. הקהל הראשון שלי באמת הורכב מירושלמים. זה התחיל מתוך האקדמיה למוזיקה, מחברים שנורא דחפו אותי להופיע, וכל פעם חבר אחר ארגן לי הופעה קטנה. ככה לאט לאט התחלתי להתקדם וליצור לי קהל ירושלמי שכזה. הייתה איזו שנה כזו שהופעתי רק שם, רק בירושלים, בלי להוציא אף שיר לרדיו, רק להופיע ולהתקדם מסלון לסלון. זו גם הייתה הדרך שלי באופן כללי – האלבום הראשון שלי יצא רק אחרי שנתיים של הופעות.

“כבר בתור נערה הייתי כותבת שירים לעצמי, לא מתוך כוונה לעשות איתם משהו, כמו שאנשים אחרים אכלו ושתו אני כתבתי שירים. אני חושבת שבתוך תוכי רציתי להופיע, כי כן הייתי משמיעה חומרים שלי לחברים, אבל פשוט מאוד פחדתי מזה. הפחד הזה הפריע לי, זה היה דבר שרציתי להתמודד איתו ולראות איך אני מנצחת אותו. בסוף, כשזה קרה, זו באמת הייתה מן החלטה כזו שאני קופצת למים”.

 

לאורכה ולרוחבה

“אחרי שהוצאתי את האלבום הראשון, נוצר איזה עניין סביב השירים. גם זה שקיבלתי עליו את פרס אקו”ם וגם העובדה שהשיר ‘ניגון’ נכנס לפלייליסט של גלגל”צ יצרו איזשהו באזז, והתחלתי להסתובב ולהופיע במקומות נוספים בארץ. בהתחלה קיימתי הופעות קטנות יחסית, ובהמשך זה לאט לאט גדל. ובתוך כל זה יש הופעות שנחרטות בך, הופעות טראומטיות כאלו שבהן לא מגיע אף אחד. ההופעה הכי קשה שהייתה לי התקיימה בפאב הפרה בשבי ציון, והגיעו אליה רק חמישה אנשים. עד היום יש לי קצת טראומה מזה, והבטחתי לעצמי שאני לא חוזרת לשם. זה היה בשנה הראשונה אחרי שהאלבום יצא, ואתה מרגיש שאף אחד לא מתעניין בך וזו תחושה מאוד קשה”.

זה אכן לא פשוט, אבל אני בטוח שהיו לך גם המון חוויות נעימות יותר מהופעות שקיימת

“כן, בהחלט. היו גם הרבה הופעות מאוד מוצלחות. הופעה אחת כזו שזכורה לי במיוחד הייתה הופעה במגדל דוד. היו המון אנשים בקהל, והרגשתי שמלא אנשים באו לראות אותי. זה הפך את ההופעה מבחינתי למאוד עוצמתית, למרות שזו לא הייתה הופעה רק שלי, אבל פשוט הרגשתי אהבה מטורפת מהקהל. היו עוד כאלו, אחת מהן הייתה קרוב לחברון בישוב בשם שמעה, ופשוט באו מלא אנשים. אני זוכרת שהייתי ממש מופתעת, חשבתי לעצמי: ‘איך הם מכירים אותי פה?’. הייתה גם הופעה בהיכל התרבות ממש לפני הקורונה שהייתה סולד אאוט, או אחת בירושלים בבית אביחי שהגיעו אליה מלא אנשים, וברוך ה’ היו לא מעט הופעות כאלו”.

לצד החוויות הטובות מהופעותיה הרבות, מלמוד גם מספרת בגילוי לב על השנה החולפת שעברה עליה לאחר שהתגרשה ממתן – לו היתה נשואה במשך חמש שנים. “בשנה האחרונה הייתי בהמון מקומות. זו הייתה קצת בריחה שכזו, הרגשתי צורך להתאוורר מירושלים אז ניסיתי כל מיני דברים ומקומות חדשים. התחלתי במרכז וגרתי ברמת גן כמה חודשים, אבל אז הגיעה הקורונה והייתי צריכה לבטל המון הופעות וסדנאות ככה שמצאתי את עצמי תקופה בגולן אצל ההורים, ואחרי זה גרתי במשך שלושה חודשים באשקלון. זו הייתה מן תקופה כזו שהרגשתי שאני מחפשת את המקום שלי בעולם. מתן ליווה אותי מההופעות הראשונות שלי בהרכב, והייתי צריכה לעבור המון שינויים פנימיים שהובילו גם לשינויים החיצוניים.

לאחר מספר חודשים באשקלון ובסופה של תקופת נדודים, מצאה ענת את עצמה בליבו של גוש דן. “לקח לי זמן, אבל מצאתי ביפו את מקומי. צריך לזכור שהיינו בקורונה ובקושי היו הופעות מאז שפרצה לחיינו, וחיפשתי מקום שיש בו חיים. במשך הקורונה והסגרים פשוט הרגשתי שאני קמלה. נכון שהיה אפשר לנסוע ולמצוא איזה תירוץ, אבל גם זה היה מלחיץ וגם לא היו חיי חברה מסביב וככה מצאתי את עצמי סגורה בבית. חיפשתי מקום שיש בו חיים ואנשים בני גילי, וחברה המליצה לי על יפו והתאהבתי בה ובאיך שהחיים המשיכו להתנהל כאן בקורונה. האם אהיה פה לנצח? לא יודעת, אבל בינתיים יפו מרגישה לי כמו המקום האולטימטיבי לתקופה הזו.

“בחודשים האחרונים אני מנסה לחזור להופעות בכל הכוח, זו המטרה שלי כרגע, וברוך ה’ זה הולך טוב. לפני מספר חודשים הוצאתי שיר לרדיו שנקרא ‘להיות שמחה’, ואני מרגישה שיש בו אנרגיה חדשה של יצירה ממקום קצת יותר שלם בחיים. החלום שלי הוא לחזק אנשים באמצעות המוזיקה שלי, אז אני שמחה שהמוזיקה שלי קצת עולה למעלה. הדרך הזו אל השמחה היא ממש שאיפה שיש לי בחיים, מעין תפילה שכזו”, מסכמת מלמוד.

 

תגיות: גרים
5 1 אצבע!
דרג שיעור
guest
0 התגובות שלכם
Inline Feedbacks
אראה לי כל התגובות
חם באתר
play3
בית המדרש
יחס הורים לילדים שעזבו את הדת,כפיה ומשא ומתן בחינוך,מה היחס הראוי לפדופיל | שו”ת עם הרב שלמה אבינר
יחס הורים לילדים שעזבו את הדת,כפיה ומשא ומתן בחינוך,מה היחס הראוי לפדופיל | שו"ת עם הרב שלמה אבינר
58 דקות
play3
בית המדרש
חישובי הקץ וקץ המשיח – הרב אייל ורד
חישובי הקץ וקץ המשיח - הרב אייל ורד
41 דקות
play3
בית המדרש
מי את דבורה ,מינקת רבקה? הרב אייל ורד
מי את דבורה ,מינקת רבקה? הרב אייל ורד
44 דקות
play3
בית המדרש
מהם חלקי התורה המכונים פרד”ס ומוסר העבודה של הרמב”ם – הרב אורי שרקי
מהם חלקי התורה המכונים פרד"ס ומוסר העבודה של הרמב"ם - הרב אורי שרקי
54 דקות
0
נשמח שתשתף אותנו במחשבות שלך!x
()
x