לפני שנה בדיוק חגג הזמר והשחקן איתי לוקץ' עשרים שנה על הבמה. בגיל עשר הוא כבר התחיל לכתוב למגירה, מגיל ארבע-עשרה הוא על הבמה ומאז הוא מעולם לא הפסיק ליצור ולהופיע במשך עשרים שנים. זה היה המצב נכון לשנה שעברה ועקב משבר הקורונה, הכל השתנה. הרצף בן שני העשורים נקטע. רק כעת העניינים חוזרים לעצמם.
"ההופעה האחרונה שלי הייתה לפני קצת יותר משנה" הוא משתף, "בפברואר שעבר. הייתי רגיל להופיע בין ארבע לשמונה פעמים בחודש, בחודשים של סיבוב הופעות הגעתי אפילו לשתים-עשרה ופתאום שנה שלימה שלא עליתי על במה להופיע, זה לא קרה לי מאז כיתה ח'. היו תקופות יותר חלשות, אם זה בגלל ניתוח שעברתי או חוזה לא מוצלח, אבל גם אז, במקום להופיע שש הופעות בחודש הופעתי רק אחת או שתיים. מצב שאני לא אוחז מיקרופון שנה שלמה לא היה לי".
מי אתה איתי לוקץ'?
איתי לוקץ', בן 35, הוא תעשייה שלימה בגוף של אדם אחד: הוא חתום על קליפים ופרודיות שגרפו מיליוני צפיות, מופיע בפרסומות, מבקר מסעדות, השתתף בתוכנית הריאליטי 'משחקי השף', משתף פעולה עם כל הראפרים הגדולים בישראל, תוכניות בוקר, ערוץ הספורט ועוד. אבל איכשהו, בסוף היום כל הדברים האלו מתכנסים למותג אחד שנקרא איתי לוקץ'.
"אני לא מכוון את היצירה שלי לשום מקום", הוא מנסה להסביר את סוד הקסם שהפך אותו לחביב הקהל. "אני חושב שזאת הייחודיות שלי. אני יוצר את היצירה שלי והיא הולכת לאן שהיא הולכת. אבל יש הבדל בין מי שומע את המוזיקה שלי, למי שמזהה אותי כשאני עובר ברחוב. המוזיקה שלי מדברת בעיקר לבני נוער, חיילים וקצת לסטודנטים. אני לא סתם מדבר באוויר, זה ממש פילוח שעשינו: מי שצורך את המוזיקה שלי הם בעיקר בני 13 עד 27, מתוכם 75 אחוזים גברים ו-25 אחוזים של נשים, עם דגש מאוד חזק על גילאי 16 עד 22. זה לגבי המוזיקה. החשיפה הכללית גדלה עם השנים גם למבוגרים. לדוגמה אתמול הצטלמתי לפרסומת באזור רוטשילד בתל אביב ועצרו אותי המון אנשים וביניהם גם הרבה מבוגרים".
ציינת ששומעים אותך צעירים, אבל גיל זה כידוע דבר שמשתנה עם הזמן. צעירים ששמעו אותך לפני עשרים שנה, היום כבר די מבוגרים. הם עדיין שומעים ובאים להופעות?
"בדרך כלל הם מקשיבים לשירים הישנים. כל יום אני קורא את כל ההודעות ששולחים לי ואני רואה שאנשים מבוגרים יותר מכירים את השירים הישנים ובני נוער מכירים אותי מהטיקטוק. כלומר מי שמקשיב לשירים הישנים יותר זה אנשים שגדלים איתי כבר מאז, עוד מהתקופה שראפ היה פחות בטרנד. אני הכנסתי ועדיין מכניס, לראפ שלי גם את הקומדיה ואת הוויראלי, לכן אני מגיע ליותר אנשים ממה שהראפ מגיע.
"זו הסיבה שגם בתקופה שלא שמעו ראפ בארץ, אנשים שמעו אותי. יש לזה גם חסרונות. אמנם הרבה אנשים מכירים אותי אבל הם לא מגיעים להופעות. אם אני הולך עם רביד פלוטניק (נצ'י נצ', א.פ.) ברחוב, אנשים עוצרים אותי הרבה יותר ממה שעוצרים אותו, אבל בסוף הוא מוכר פי עשרה יותר כרטיסים ממני להופעות. כדי למלא אולם צריך לעבוד ולעשות יח"צ. על אף שמכירים אותי, השם שלי לא מספיק לי כדי למכור כרטיסים. אנשים שומעים אותי בסלון שלהם, אבל לא יוציאו 50 שקל כדי להגיע להופעה. וחבל" הוא מוסיף בקריצה אובייקטיבית, "כי הביקורות ממי שמגיע הן מצוינות".
הזכרת שהסגנון שלך הוא יותר קומי או ויראלי והרפרטואר שלך באמת מכיל גם שירים וקליפים בוטים יחסית. יש שירים שהיום לא היית כותב? שירים שכתבת והיום לא תופיע איתם?
"מלא שירים", לוקץ' עונה כמעט בלי לחשוב. "לא כי אני חושב שהיצירה שלי הייתה גזענית או שוביניסטית. היצירה שלי באה ממקום קומי וקומדיה יכולה להיות קיצונית, אבל אני מבין שהזמנים משתנים ושבמיוחד בשנים האחרונות צריך להיות הרבה יותר פוליטיקלי קורקט. אם בין 1960 ל-1970 תרבות הPC- החמירה ב5%, אז בין 2011 להיום היא החמירה ב-300%. אני גם כך תמיד שיחקתי על הגבול הזה, אז אין ספק שהיום יש שירים שלא הייתי יוצר ושיש מילים ומסרים שהיום אני לא אשתמש בהם.
"לגבי להופיע עם השירים האלו, תלוי באיזה שיר מדובר. אם זה רק מספר מילים בעייתיות אז אני מחליף אותן, אבל אם זה שיר שכל הפזמון שלו בעייתי כמו 'אצלנו בשכונה', שאגב הוא כנראה השיר שלי שהכי הצליח, אז אני כבר לא שר אותו. גם יש הבדל בין הופעה פרטית לציבורית. לפני הקורונה עשיתי המון הופעות פרטיות: חתונות, מסיבות גיוס, דברים כאלה. אז בהופעות הללו כשרוצים משהו מהרפרטואר שאני כבר לא שר, אין לי בעיה לשיר להם. אבל בהופעות פתוחות יש שירים שירדו ולא יחזרו. עדיין, זה לא אומר שאני חושב שצריך למחוק את היצירה ולהוריד אותה מהרשת בגלל התרבות היום.
"בסוף אני ראפר", מדגיש לוקץ'. "מילים קיצוניות הן חלק מהז'רגון שלנו, אנחנו מדברים בשפה יותר בוטה. אני לא מתיימר להיות בן אדם שאמור לחנך את הנוער. אני עושה את המוזיקה שלי ומי שרוצה שיבוא. אז את המילים שהיו גזעניות הורדתי, כי על אף שהן נאמרו בהומור ובאו להמחיש נקודה הבנתי שהן פוגעניות ולא מצליחות להעביר את המסר. אבל למשל את כל מה שלא עובר בגלל העניין הפמיניסטי אני ממשיך לשיר ואני חושב שאנשים מבינים שזה הומור. ההוכחה היא שאנשים ממשיכים להגיע ולשמוע, נכון ל-2019 לפחות".
המקום הכי נמוך
לא רק תרבות הפוליטיקלי קורקט השתנתה בעשור וחצי האחרונים, גם לוקץ' עצמו השתנה. "כמעט מתתי לפני חמש-עשרה שנה" הוא משתף. "הייתי מעשן שלוש חפיסות ביום וזה כמעט הרג אותי. כבר לא האמנתי שאצליח לצאת מזה. הייתי אז מאוד רחוק מהדת. היה לי חבר קרוב שהיה דתי והוא אמר לי תעשה התבודדות, תבקש מה'. אמרתי לו למה שה' יקשיב לי? אני הרי לא מקיים מצוות בכלל ואוכל ביום כיפור. הוא ענה לי שדווקא מהמקום הכי נמוך הזעקה הכי נשמעת. אז יצאתי להתבודדות. אמרתי קריאת שמע והתחלתי לבכות בהיסטריה ולהתחנן על חיי ולמחרת הפסקתי לעשן. מבחינתי זה היה נס גלוי. לאט לאט התקרבתי לדת והיום אני יהודי מאמין. אני לא עובד בשבת, מניח תפילין מעת לעת, הולך לפעמים לבית כנסת ולא אוכל חיות לא כשרות. לא אגיד לך שאני שומר על הכל. יש דברים שיותר קשים לי כמו למשל כשרות שמתנגשת עם הביקורת מסעדות, אבל אני לא מצדיק אותם, אני יודע שזה לא בסדר.
"אני חושב שאת השינוי הכי גדול הרגשתי כשהפסקתי לעבוד בשבת. בהתחלה הייתי הולך לבית כנסת בערב שבת עם כיפה וחולצה מכופתרת אבל עם פלאפון מכובה בכיס ואחרי התפילה הייתי מוריד את הכיפה והחולצה, מדליק את הפלאפון והולך לעבוד. ככה כל שבת. הרווחתי המון כסף באותה תקופה והחלטתי לפתוח בר שגם עבד בשבת וגם לא היה כשר ופשוט הפסדתי הון תועפות על המקום. בתוך שלושה חודשים הפסדנו תשע מאות אלף שקלים, שזה כל מה שהרווחתי קודם לכן. קמתי מזה והחלטתי שאני יותר לא אעבוד בשבת. שוב, אני לא שומר שבת לחלוטין, אבל אני לא עובד בשבת ואני הולך לבית כנסת ואנחנו מארחים באופן קבוע לארוחת שבת ועושים קידוש. ברור לי שעל הופעות בשבת מקבלים הרבה יותר כסף, לפעמים אפילו פי שניים על הופעה, אבל זה לא כסף שילך למקום טוב. חוץ מזה, מאוד כיף לי החופש והשקט השבועי הזה, שבת עושה לי מאוד טוב".
אחד הקווים המנחים בקריירה מבחינתו היא 'לעשות מה בא לי לעשות'. "אני והמנהל שלי חישבנו שהפסדתי במהלך הקריירה חמישה מיליון שקלים על דברים שלא רציתי לעשות. זה לא קל לסרב לתוכניות ריאליטי שמציעות מאות-אלפי שקלים על השתתפות וזה קרה לא פעם ולא פעמיים, אבל חשבתי שזה לא יהיה מה שטוב לי. אני גם משקיע שעה-שעתיים ביום בלענות למעריצים על הודעות, לא כי זה משתלם או רווחי, אלא כי הקהל והקשר איתו חשובים לי. בלי הקהל היצירה שלי לא שווה כלום. אני לא יוצר כדי לרצות את הקהל. למעשה הלהיטים הכי גדולים שלי היו אלו שאנשים המליצו לי לא להוציא, אבל בלי הקהל אני סותם כותב למגירה. לכן חשוב לי שהשיח איתי יהיה פתוח וישיר וכל עוד כותבים בצורה מכבדת אז אני גם עונה. רק לעיתים מאוד נדירות קורה שאני לא עונה או אפילו חוסם מישהו".
מזמן כתבת פוסט שזכה לתפוצה נרחבת על עובד של 'כאן 11' שזרק איזו הערה 'שמנופובית' כשחיכית לעלות לשידור. איך אתה בתור כוכב רשת מחליט מתי לחסום, מתי לפרסם, ומתי הגבול נחצה?
"זה מאוד רגשי מבחינתי, כל פעם שעשיתי שיימינג זה היה כי מאוד נפגעתי. שים לב שדווקא בסיפור עם 'כאן' לא היה שיימינג, לא הזכרתי את השם של הבן אדם. יותר מזה, אני מאוד אוהב את 'כאן', זה ערוץ נהדר עם יצירה נהדרת וברור שהמעשה החכם הוא לא לפתוח פה על היד שמאכילה אותך ועל מי שאתה עובד איתו. אבל אני לא יכול להסביר לך עד כמה זה פגע בי. אתה מגיע לראיון של 5 דקות, צריך להיות בשיא האנרגיה ושניה לפני שאתה עולה אתה שומע שצוחקים עליך באוזניה. הסיטואציה הרתיחה אותי ופשוט כתבתי את הפוסט ההוא. כך גם עם נהג המונית שלא הסכים להעלות אותי. יש לי חוש צדק מאוד מפותח, וכשאני מרגיש שנעשה לי עוול אני חייב לפרוק את זה.
"אני מרגיש בזה גם סוג של שליחות. אני מקבל הודעות מנערות מתבגרות או אנשים עם הפרעות אכילה שהיה להם קשה עם המראה שלהם ובזכותי למדו לאהוב את עצמם. אבל כשאני עושה שיימינג זה בדרך כלל מהמקום רגשי, לא המקום השקול של השליחות. אני יודע שזה לא חכם לקריירה שלי, אבל אין מה לעשות. אני בן אדם מאוד רגשי וכשהרגש משתלט עלי אני יכול לעשות טעויות שאני לאו דווקא רוצה. גם אם מבחוץ זה נראה משתלם כי יש מלא לייקים והרבה רעש ותמיכה וזה אפילו מעלה למודעות ועוזר לאנשים, אני לא בטוח שזה טוב כי זה לא סוג הרעש שאני רוצה לעצמי. אז אני חלוק עם עצמי, לא יודע להכריע אם זה טוב או רע, אבל זה מי שאני. זה כנראה יקרה גם בפעם הבאה או עוד חמש פעמים כשמישהו ירתיח אותי".
התחלנו עם הקורונה ולכן גם נסיים איתה, אתה בקבוצת סיכון כפולה גם בריאותית וגם כלכלית, איך אתה מסכם את השנה האחרונה ומה אתה רואה כשאתה מסתכל קדימה?
"זו הייתה שנה עם יתרונות וחסרונות. אמנם היה קשה יותר להתפרנס, אבל התקדמתי מבחינת תזונה וירדתי 22 קילו. התקדמתי גם בכל העניין של הפקת מוזיקה מהבית מהאולפן של אשתי ואני גם עובד בעוד דברים חוץ מהמוזיקה, אז אני בסדר. אני לא האדם שצריך לרחם עליו ולא היה קשה לי יתר על המידה. יש גם שנים כאלו.
עם הפנים קדימה אני תמיד אופטימי. הברסלברים אומרים תן חיוך הכל לטובה, אז אמנם אני לא מצליח לחייך כשבאמת רע לי, אבל רק אז אני לא מחייך. בשאר הזמן אני שמח, מחייך ואופטימי. אני נוטה להאמין שמעל 90 אחוזים מהזמן אפשר להיות חיובי ושמח, זה אולי לא תמיד כמו הברסלברים אבל כן מאוד קרוב לכך, אז עכשיו אני מחייך".