לחיים, לחיים,
אנחנו בערב יט בכסלו,
ואנחנו מתוועדים.
הערב כאן זה התוועדות, לכבוד יד כסלו.
ראשונה לחסידות, קצת נדבר על עניינה של תורת החסידות.
התחלנו בצהריים,
גם במכון הוראה, גם בנפש הפרשה.
אבל עכשיו טיפה נרחיב קצת יותר,
נדבר טיפה יותר, ננסה להבין, וגם אולי קצת ננגן, תוך כדי כמה ניגונים קדושים.
נכניס את הדברים לתוך הלב פנימה, בעזרת השם. מתאים לכם?
יפה, גם אם לא מתאים לכם, זה לא מעלה ולא מוריד, כי זה מה שיהיה.
אבל ודאי שזה מועיל שזה מתאים.
הזכרנו היום שלושה משלים ביחס לחסידות,
מה עשתה החסידות לתורה, מה זה תורת החסידות? יש לנו תורה אחת, קיבלנו תורה מהר סיני, מה זה הערבוב הזה?
והמשלים שנאמרים ביחס לעניין הזה הוא
שהחסידות עשתה לתורה מה שעושה המנגינה למילים,
או מה שעושים התבלינים למאכלים,
או משל שלישי, כמו שנכנסים לחדר חשוך ומדדיקים בו את האור.
ואני רוצה רגע להתחיל באיזשהו עיון קצר במשלים הללו,
ואחרי זה משם נתקדם עוד קצת.
מה עושה המנגינה למילים? המנגינה למילים הרי לא משנה שום מילה, אלא היא גורמת לנו לשים לב יותר
להתחבר אל המשמעות הפנימית של המילים,
מילים שראינו אותן לפני כן, הכרנו אותן לפני כן, ידענו אותן לפני כן,
אבל לא שמנו לב שהם,
יש בהם איזשהו תוכן מסוים. באה המנגינה ובעצם צובעת אותם בצבע חדש.
אז זה בעצם מה שעושה החסידות, נגיד, למצוות, לתורה, האדם לומד פנימיות התורה, בעצם לימוד חסידות זה פנימיות, תכף נדבר על זה.
ופתאום המצוות, אותן מצוות שהוא הכיר וקיים אותן
בשנים רבות, פתאום מקבלות אצלו
טעם אחר ואור אחר וגוון אחר. בצהריים דיברנו על מצוות נר חנוכה, אבל זה בעצם נכון
לגבי כל מצווה. דיברנו על אמירת מודה אני, נכון? על מה המשמעות שאומרים מודה אני לפני נטילת ידיים,
על כך שלא, אי אפשר לטמא את נקודת העני של יהודי, אבל בעצם זה כל מצווה.
נכון, כל מצווה בעצם יכולה להיות מוארת באור המיוחד הזה.
זה בעצם משל אחד, ולכן באמת
בחסילות מוקדש
חלק גדול נכבד מאוד לעניינים של ניגונים,
כי הניגון הוא בעצם,
הוא גם כלי אבל הוא גם המשל בעצמו של החסידות.
אגב,
כשאדמו״ר הזקן התחיל ללמד
פנימיות התורה ברבים,
היו כלפיו טענות לא רק מהמתנגדים, זה ברור, אלא גם מחבריו,
תלמידי הרב המגיד,
אמרו לו לא, זה לא חסידות.
את לימוד פנימיות התורה צריך להשאיר אצל הצדיק.
ההמון שבאים אל הצדיק, הם צריכים לקבל ברכות, הם צריכים לקבל תפילות,
הם צריכים לקבל ישועות, אבל לימוד פנימיות התורה זה שאמור ליחידה סגולה. מה אתה מפיץ?
את לימוד פנימיות התורה ברבים, זה הרי בעצם מה שמאפיין את חסידות חב״ד, שהיום זה היום החג בעצם,
נכון, של יציאתו של אדמו״ר הזקן מן המאסר.
ואדמו״ר הזקן הגיב במשל, שהוא חשוב מאוד לעניין שלנו,
למשל, במשל, המשל הראשון התחיל מהבעל שם טוב, שאמר,
יש לי הרבה מה להגיד, אז אני צריך לראות שאני שומר על קו.
אז אתה מסכם, נכון? אז אתה תעזור לי להגיד לי איפה,
לאן אני צריך לחזור?
איפה הייתי?
דיברנו על המנגינה, נכון? למילים?
איך?
כן.
אז הבעל שם טוב אומר שכשאדם מתעלף, אז דבר ראשון, כי רוצים לעורר אותו מאלפונו, אז קוראים בשמו.
אז אומר הבעל שם טוב, אם עם ישראל מתעלף, איך צריך לקרוא לו?
מה צריך לקרוא לו באוזן?
ישראל, נכון? זה השם, עם ישראל, ישראל.
אומר הבעל שם טוב, אני הלחישה.
ישראל בעל שם טוב.
באתי להעיר את עם ישראל.
זה משל אחד. על גבי המשל הזה,
אמר האדמור הזקן משל נוסף, משל לבת מלך,
האהובה של המלך, הכי יקרה, הכי אהובה, בת יחידה,
שהיא נפלה בחולי,
וכל הרופאים מנסים לעורר אותה, ומנסים זה, ואף אחד לא מצליח, והיא עוד ממש גוססת על ארץ דווי.
בסוף מגיע איזה כפרי ואומר, יש לי, אני יודע מה הפתרון. מה?
אומרים, אם ייקחו את היהלום שנמצא בכתר של המלך ויתכנו אותו,
וישימו אותו בתוך כוס, וישקו את בת המלך, זה יעורר אותה לתחייה.
אז כמובן שהמלך מסכים, אכפת לו מהיהלום, העיקר שהבת שלו תהיה בחיים.
לוקחים את היהלום,
מרסקים אותו, טוחנים אותו עד אשר דק לעפר,
שמים בתוך כוס, ומהכוס משקים את בת המלך, אבל היא כל כך חלשה שהיא לא יכולה אפילו לגום, והרבה מאוד נשפך לה צדדים.
אבל מאותו מעט שכן נכנס לה לתוך הפה,
היא מבריאה וקמה לתחייה.
אומר אדמור הזקן, נכון, פנימיות התורה זה היהלום שעל
הכתר של המלך,
אבל בת המלך מאולפת.
בת המלך כבר בסוף הגלות וכבר אין לה כוח.
אז אנחנו לוקחים את היהלום הזה וטוחנים אותו,
ומשקים את המון עם ישראל, וחלק גדול גם נשפך לרצפה.
חלק לא מובן, חלק אולי מובן בצורה לא נכונה,
אבל מאותו המעט שכן נכנס,
יש בו כוח כדי להחיות
עם רב.
בעצם הוויכוח, אפשר לקרוא לזה.
אז זו המנגינה, ולכן חלק גדול מעבודת החסידות מוקדשת בכלל לניגונים, כי הניגונים מכניסים את הדברים, את אותם מושגים פנימיים, מכניסים אותם, הופכים אותם להיות חלק מאיתנו.
משל שני שהזכרנו זה שהחסידות עושה
בעצם מה שעושים כשנכנסים לחדר חשוך, מדליקים בו את האור.
כלום לא השתנה בחדר, לא נוספו רהיטים,
לא נוספו זה, אבל
פתאום הכל מובן.
פתאום ההקשרים מובנים, פתאום איפה כל דבר, מונח מובן, יש אור.
על היום הזה אמר האדמו״ר הרשב, אור וחיות נפשנו ניתן לנו.
והדבר השלישי, המשל השלישי זה תבלינים ומאכל.
תבלינים זה המצוות,
אלה אבות המזון.
אם נאכל את האוכל בלי תבלינים, זה בסדר גמור, אנחנו כנראה נהיה בסדר ולא יהיה לנו את כל הויטמינים הנצרכים,
אבל לא נהיה מחוברים.
לא נרגיש שייכים.
האוכל לא יבוא לנו בטוב,
אולי גם מדי פעם נשכח לאכול.
ברגע שלוקחים מעט תבלינים,
אז זה לא שהתבלינים הם האוכל, הרי אם נאכל תבלינים לבד גם כן לא יקרה כלום, זה לא טעים.
הם עצמם צובעים את האוכל עצמו בטעם אחר, פתאום האוכל נהיה טעים.
אז כשלומדים מעט חסידות או הרבה חסידות, אותן מצוות שקיימנו בעבר ולא מצאנו בהן טעם,
אנחנו אומרים עליהם פתאום טעמו כי טוב השם.
כשהדברים מבוארים בדרך
של פנימיות, בדרך של, כן, פתאום עולה לי מצוות סוכה. אתה יכול להגיד מצוות סוכה זכר ליציאת מצרים, אבל הביאורים של החסידות מדברים על מצוות סוכה כרחם.
אתה נכנס לתוך רחם כדי להיוולד מחדש.
מדברים על הסוכה כחיבוק.
הסוכה, אות ה', זה מין חיבוק שהקדוש ברוך הוא מחבק אותנו. מדברים על הסוכה כסוג של עיר מקלט,
מקום של הקדוש ברוך הוא שאנחנו נמלטים אליו כדי לקבל איזושהי הערה.
כל החוויה היא חוויה קיומית אחרת לחלוטין.
בסדר?
אז זה קודם כל,
דבר ראשון, ואדמו״ר הזקן הבין שהמאסר שלו, המאסר היה לו,
סיפור המאסר הוא סיפור שקשור לא לפרקים המפוארים בתולדות
עם ישראל,
לכל המאבקים בין המתנגדים לבין החסידים, כשהמתנגדים באותו דור, באותו זמן,
לפחות חלק מהם
לא הסתפקו רק בלהתנגד, אלא גם הלכו ועשו מסירות לשלטון, והאשימו בעצם את אדמו״ר הזקן שהוא בוגד, הוא מעביר כספים למלכויות
שכנגד הצאר היה הצאר פאבל, זה היה השם שלו,
והצליחו להלשין על אדמור הזקן, אבל בכלל הוא נכנס למאסר. אבל באמת אנחנו מבינים שכל... וזה עצמו עוד אחד מאבני היסוד של החסידות, שכל דבר שקורה למטה
הוא בבואה של משהו שקורה למעלה.
כלומר, אם אנחנו מיד נדבר על תפיסת ההשגחה הפרטית של החסידות,
אז אם אדמור הזקן נכנס לכלא, אז הוא מבין שזה לא רק דין למטה,
יש דין למעלה.
גם בשמיים מתחולל דין, האם הגיע העת והזמן לגלות
את תורת החסידות, לגלות אותה ברבים, לגלות אותה בהרחבה, לגלות אותה בצורה גלויה, עם ספרים, עם הפצות וכולי.
ועל זה הוא נשאר, הוא נמצא בכלא.
הגמור הזקן, עכשיו, אתם יודעים, אתה יכול לשער את הדבר הזה.
אתה יכול לשער אותו.
אבל לפעמים, אפשר את התהילים?
תודה.
לפעמים, ברוכה תהילים, תודה רבה.
לפעמים קורים דברים בדרך רמז שמסבירים לך שזה באמת ככה.
ספר התניא יש בו נ״ג פרקים,
גן פרקים, כנגד נ״ג פרשיות בתורה.
זה באמת נקרא התורה של מכתב של
תורת החסידות.
בכוונה, זה מכוון.
נ״ג פרקים.
אדמו״ר הזקן כשהוציא את ספר התניא לפני המאסר הוא התכוון להוציא את זה ביום י״ט בכסלו.
למה?
את לא יודעת, בחורה צעירה.
למה?
בגלל שי ט' בכסלו, זה יום היורצייט, זו הבת שלי, כן?
זה יום היורצייט של רבו,
הרב המגיד.
רבו, הרב המגיד, נפטר ביום הזה. אז הוא רצה, כסוג של הכרת הטוב לרבו,
להוציא את הספר, שבעצם חלק ממנו זה דברים שהוא קיבל מרבו, ביום י ט' בכסלו. ולא הצליח לו,
יצא לו בכף.
יום אחד אחרי.
כן?
בטח הוא התאכזב,
כי אני מבין את זה מברוך השם השמחה שאני שמח היום, כי היום הגיע ספר שזכיתי להוציא על השפת אמת,
שלא חשבנו כבר שהוא יצא, אני לא חשבתי שהוא כבר יספיקו לתת בכסלו, זה היה נראה לי,
לפי איך שהקצב, שהדברים עבדו, היה נראה שזה אולי חנוכה,
ופתאום אתמול הודיעו לי, הספקנו, לא, יש.
אז פתאום סוג של מתנה
לתת בכסלו, נראו סוגריים.
והוא לא הבין למה.
כמה שנים אחר כך, כשהוא נאסר,
פתאום המעגלים מתחילים להיסגר.
כי אדמו״ר הזקן כתב נ״ג פרקים בספר התניא, והוא היה בכלא נ״ג ימים,
יום כנגד כל פרק, כאילו.
כל יום בכלא זה היה בירור בשמיים על אותו פרק.
ואומנם הוא שוחרר בי״ט מהכלא, אבל
אלה שלקחו אותו לא ידעו בדיוק לאן לשחרר אותו, אז הם שחררו אותו בבית של דווקא מתנגד אחד,
שכשהגיע אדמו״ר הזקן אז הוא קיבל אותו בכבוד גדול והכין לו לאכול וכו׳, אבל הוא היה עסוק בלמרר לו את החיים, שיחזור בו ויתחרט.
אדמו״ר הזקן אמר שאותם שעות בבית של המתנגד היו יותר קשות לו
מכל המאסר.
כלומר,
האמירה זה שבעצם ההתנגדות מבית של אחים,
של אנשים מעם ישראל, יותר קשה לו הייתה מההתנגדות של הגויים. זה שהגויים מתנגדים. הגויים מתנגדים, אנחנו יודעים שהם לא מבינים כלום,
אבל שאנשים מתוך עם ישראל לא מבינים את ערכה של תורת החסידות, היה יותר קשה לאדמו״ר הזקן מכל הדבר הזה. אז ממילא הוא השתחרר ביוט, אבל בעצם השחרור המלא היה בכף, שזה בדיוק התאים.
כלומר, הוא בעצם השתחרר ביום שהספר הודפס.
ואחד הדברים המופלאים, יוט בכסלו יצא אז, כמו עכשיו,
ביום שלישי.
עקביץ אותו ביום שלישי.
לאדמו״ר הזקן יש המון המון סיפורים על מה שהיה איתו בכלא,
ובין השאר הוא היה אומר תהילים.
בכלא.
הביאו לו ספר תהילים אחרי שעבר התקופה הראשונה, שזו הייתה תקופה מאוד מאוד קשה.
וב...
לא, רק שנייה אחת.
משהו כזה, כן, אני פה.
נו נו נה, נו נה. זה תהילים ליום שלישי, בסדר?
הוא אומר את הפרק תהילים ליום שלישי, והוא כותב, הוא כותב את זה באיגרת.
הוא אומר תהילים ליום שלישי, וכשהוא מגיע הוא אומר את מזמור נו נה,
ולמנצח בגיון שיר וכולי וכולי,
והוא מספר שכשהוא מגיע לפסוק פדה בשלום נפשי,
נפתחה הדלת והודיעו לו שיוצא לחירות.
תהילים של יום שלישי.
בואו רגע ננסה להבין את התוכן של הפסוקים האלו.
פדה בשלום נפשי מקרב לי,
מקרב,
כי ברבים היו עימדי. אדמור הזקן, היו לו בשלב מסוים,
דיברו על 40 אלף חסידים שהיו לו.
ישמע אל ויענם את החסידים שלי שמבקשים שאני אשתחרר ויושב קדם סלע.
אשר אין חליפות למו ולא יראו אלוהים,
המלשינים עליה, הרי אלה היו יהודים.
שלח ידו בשלומיו, חילל בריתו.
אנשים שהיו, הם בני ברית, חיללו את הברית כי אין דבר יותר גרוע מאשר למסור יהודי לגוי.
חלקו מחמאות פיו וקרב ליבו,
רקו דבריו משמן והם הפתיחות. כן, יש להם מחמאות וכולי, זה מין, זה היה כזה מאחורי הגב.
אומר אדמו״ר הזקן, אשליך על השם יהבך והוא יכלכלך,
לא ייתן לעולם מות לצדיק. את הפרק הזה הוא אומר כשהוא יוצא לחירות,
עליו.
ועתה אלוהים תורידם לברשחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם, זה חשוב מאוד, למה?
מה זה ועתה אלוהים?
החסידים של אדמו״ר הזקן רצו להילחם במתנגדים ולהכריז עליהם חרם, והוא אמר להם לא,
לא,
אנחנו לא משיבים מלחמה, הקדוש ברוך הוא יסגור את חשבונתה אלוהים,
ואני,
ואני אפתח בך.
אז רצף הרמזים, ימי המאסר,
הפסוקים שהוא אומר בדיוק, והוא כותב את זה, הוא כותב את זה באגרת הקודש שלו,
שכשהוא אמר את המילים פניו בשלום נפשי, הוא יצא לחירות.
מבררים, ועוד תכף סיפור שאני אספר לכם לפני שננגן את הניגון הבא,
בעצם מבררים שהיה כאן דין על תורת החסידות. האם הגיע הזמן באמת לגלות את הסודות?
האם הגיע הזמן או שאנחנו עדיין ב...
והאגדה החסידית מספרת, מביא את זה הרב צייטלין ועוד, שכשהדבור הזקן היה בבית הכלא,
נגלו אליו בחלום,
הוא ראה את הרב המגיד, את הרב המגיד הוא הכיר, זה היה רבו, והוא ראה מישהו הולך לפניו.
אז הוא השיג שמישהו הולך לפניו זה הבעל שם טוב.
אז הוא מיד נעמד.
ואז הוא אמר להם, תגידו לי למה אני בכלא.
אז אמרו לו, אתה בכלא? כי יש עליך דין בשמיים, אתה מגלה סטרי תורה.
אבל אז הוא אמר לרב המגיד,
אבל כל מה שאני אומר, זה דברים שלמדתי ממך,
שאתה אמרת לי שלמדת אותם מהבעל שם טוב.
אז הבעל שם טוב אמר לו, תגיד משהו,
והוא אמר,
ויש את התורה הזאת,
איך היא, איפה היא נקראת, זה מופיע באחד הדרושים שלו.
ואז הבעל שניטר אמר, נכון,
זה מה שאני אמרתי לרב המגיד, אני רואה שאתה אומר את הדברים בצורה מדויקת.
אם כך,
אל תפסיק.
אנחנו נהיה איתך ותמשיך.
עוד ביתר שאת, ויש באמת הבדל גדול,
הבחנה גדולה בין המאמרים של אדמו״ר הזקן לפני המאסר לבין המאמרים אחרי המאסר.
לפני המאסר מאמרים קצרים, אחרי המאסר מאמרים עוד יותר ארוכים, בהרחבה רבה ברחובות הנהר, עם הרבה הדגמות והרבה משלים וכן הלאה דרך.
אז בעצם נפסק בשמיים שהגיעה העת לגלות פנימיות התורה. ואגב,
מי הגדול הבא שהולך בדרך הזאת?
הרב קוק.
הוא עושה בדיוק אותו דבר.
רק מרחיב עוד את המעגלים. גם הרב קוק לוקח פנימיות התורה, סתרי תורה ממש, זוהר,
וכותב אותה בשפה שניתן להבין אותה בצורה,
לא רק מקובלים, אלא בשפה שהיא מתורגמת למשהו שניתן להבין,
ומגלה סדרת תורה, והוא אומר, הרב קוק, אני יודע שיש עלי קטרוק בשמיים.
אתם יודעים שהרב קוק נפטרה לו בת,
אסתר יעל, היא נפלה במדרגות, ילדה,
נפלה במדרגות בבית הרב, ויש שם כאלה מדרגות כאלה תלולות, היא נפלה ושברה את המפרקת,
והוא אמר, אני יודע שזה בגלל שאני מגלה סדרת תורה.
שיש כאילו,
ולא הילדים, נכון, הרב ציודא לא הילדים, כאילו, יש תמיד גאה גדולה, אבל לרבי אין ילדים, לא, זה, יש כאילו איזה מין, כאילו,
ככה, דין כזה.
אז,
אבל בשמיים נפסק, שמה? שכן, שצריך.
שצריך.
אז,
מה, מה הולך כנראה? מה זה?
מה?
בעדות?
פיצפוש.
צריך לדבר עם דני על העניין הזה, לא?
אנחנו, יש לנו זכות ראשונים.
או שתסגרו את החלונות או משהו?
שמישהו יזרוק שם איזה רימון עשן, בקיצור.
לא, כאן, כאן, תסגור כאן, בוא.
טוב,
אז זה עניין אחד, בסדר?
של היום הזה, ובעצם ביום הזה,
לכן היום הזה נקרא ראשונה לחסידות,
כי ביום הזה בעצם הוחלט בשמיים שהתורה הזאת, של ביאור פנימיות התורה, וכולנו הרי ניזונים מזה, כולנו נהנים מזה, כולנו מתברכים מזה, הוא אי הדרך,
ומעכשיו העניין הזה של תורת החסידות ילך ויגבר. אני רוצה, ברשותכם,
לנסות לתת דוגמה אחת מאוד מאוד משמעותית
לנפקמינה, לצורת החשיבה החדשה הזאת,
כדי לראות איך הדבר הזה בעצם משפיע על כל אחד ואחד מאיתנו,
ולהבין אולי את אחד החידושים הכי הכי גדולים
של אדמו״ר הזקן,
שנוגע לכל אחד ואחד מאיתנו ממש,
בסדר?
ואחרי שנלמד את זה, ננגן גם ניגון שקשור לזה.
עד אז ייגמר פה הדואט.
גדולי המקובלים,
אני חושב שאני אגיד כמה אותיות של קבלה,
תחזיקו מעמד, תכף נסביר את זה.
גדולי המקובלים, עד רבנו הארי וכולל אותו, התלבטו מאוד מאוד בשאלה אחת. אגב, שאלה מאוד מאוד מקבילה לשאלה שהמדע מתלבט בה.
כן, המדע מתלבט היום,
כבר הרבה מאוד שנים, איך נברא העולם, נכון?
תיאוריית היקום הסטטי, תיאוריית המפץ הגדול, קיצור, איך זה קרה, איך זה התחולל.
וחכמי הקבלה מתלבטים בעצם באותו דבר, איך נברא העולם, אבל איך אלוהים ברא את העולם, איך הקדוש ברוך הוא, שהוא אין סוף,
ברא את הסוף.
ברא דבר שהוא סופי, העולם הזה הוא מוגבל, הוא סופי.
יש חיים בחוקי האנטרופיה, חוק המוות, בסדר?
המקובלים הגיעו למבנה כזה שנקרא השתלשלות וצמצום.
כלומר, באמת, הקדוש ברוך הוא,
אם היה בורא את העולם בצורה ישירה, זה לא היה מחזיק מעמד, זה פיצוץ מיידי, זה לא,
זה כמו שאתה מנסה לחבר חשמל,
בעוצמה אדירה לטקה של בית, אז
הבית נשרף.
ולכן יש השתלשלות, הקדוש ברוך הוא משלשל כמו כן, אתה רואה צריך מה קורה עם הרמטכ״ל,
פוגש חייל טירון בבקו״ם, היום בדורנו בטח הטירון היה אומר לו בוא נעשה סלפי
החוצפה יזגה, אבל באופן עקרוני במציאות מתוקנת זה אמור כאילו לשתק את הטירון, הטירון כאילו מאוד מאוד נבהד.
אז זה, כן, זה פחות או יותר היחס.
אז לכן השתלשלות, הרמטכ״ל אומר לאלוף,
האלוף, מפקד האוגדה, למח״ט, למג״צ, כשזה מגיע לממש, כשזה מגיע לממ״כ.
ואז אם הממ״כ, החייל יכול להסתדר, הוא גם לא יותר מדי מבוגר ממנו.
אז זה השתלשלות וצמצום.
מה זה צמצום? צמצום זה שכביכול הקדוש ברוך הוא הסתלק מהעולם,
הסתלק, הסתלק, נוצר חלל פנוי,
ובתוך החלל הזה התאפשרה בריאה שהיא בעצם כביכול בריאה בפני עצמה.
יש נפרד מן האלוקות.
עד כל כך נפרד, עד כדי כך שהוא גם מסוגל למרוד בו.
בסדר?
מה זה צמצום?
זה שוב פעם, נגיד, מורה נמצא בכיתה, כשהוא נמצא, כולם נורא נורא מפחדים, יש נוכחות,
ובאחד המורה פשוט כאז לא עוזב את הכיתה.
ברגע שהוא עוזב את הכיתה,
אז תלמיד אחד יכול לשים רגליים על השולחן,
תלמיד אחר יכול פתאום לעשן סיגריה,
אחד יכול להעיף את היארה כזאתי, ואחד יכול לקום ולהגיד, איזה מורה דפוק היה פה,
סתם סבלנו ממנו,
ולכתוב קשקושים על הלוח, כאילו המורה הסתלק, הצמצום הסתלק,
מצד אחד אין מורה, מצד שני הכיתה התחילה לחיות, התחילה כאילו,
אה, עכשיו יש עם מי לעבוד, לפני כן לא היה עם מי לעבוד.
ככה אמרו המקובלים.
בסדר?
הבעל שם טוב אמר,
הגדיר ואמר, לא הבנו את דברי רבנו הארי.
הוא מעמיק בדברי רבנו הארי ואומר, הצמצום אינו כפשוטו.
מה הכוונה?
הכוונה היא שאומנם זה נראה כאילו הקדוש ברוך הוא עזב, אבל זה לא באמת ככה. הוא באמת נמצא.
הצמצום הוא לא כפשוטו. באמת הקדוש ברוך הוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין ונמצא כאן, רק זה נראה לנו כאילו הוא לא נמצא.
עוד הסבר, עוד משל.
נגיד שאני יוצא החוצה
ויש שמש חזקה, אני שם משקפי שמש.
אז ברור שכרגע אני רואה פחות כרמי שמש.
יש לי צמצום,
אבל זה לא צמצום בשמש.
יש לי צמצום?
אצלי, אני מצומצם כי יש לי משקפי שמש.
גם לי משקפי שמש זה קורה, כי כשאנחנו יוצאים החוצה, אנחנו לא רואים לא את גלי האולטרה סגול ולא את האינפרה האדום, אנחנו לא רואים אותם,
וגם לא שומעים כל מיני גלי קול,
זה לא שהם לא קיימים.
לנו אין כלים לראות או לשמוע את הגלים הללו.
אז הצמצום אינו כפשוטו אלא רק ביחס אלינו.
זה נכון שאצלי אין לי נפקמינה אם אין גלי קול כאלה בכלל, או רק אני לא שומע אותם, כי אני בכל מקרה לא חווה אותם.
אבל מתברר שיש נפקא מינא, מה נפקא מינא? אם אני אהיה מצויד
בכלים הנכונים,
יהיה לי משקפיים נכונות
שרואות גלי אינפרא או אולטרה, אז אני אצליח לראות את זה.
אם אני אחדד את חוש השמיעה שלי או אצטייד באיזושהי אוזנייה מיוחדת, אני אוכל לקלוט את הגלי קול.
ככה בעצם אומרת החסידות.
אם אנחנו נצטייד בכלים המתאימים, אם אנחנו נצטייד ביכולות המתאימות,
נוכל לראות את הקדוש ברוך הוא נוכח במקומות שלפני כן לא ראינו אותו.
כלומר, הצמצום גוזר שהקדוש ברוך הוא נוכח בתורה, במצוות,
בבית המדרש,
בארץ ישראל, בדברים מוגדרים שעליהם מברכים.
אבל אם הצמצום הוא נכף פשוטו, אם אני ארכוש את המשקפיים הנכונות, הפנימיות, אני אוכל לראות את הקדוש ברוך הוא גם בפרנסה וגם בטבע וגם בעלה שנופל מהעץ,
ויכתוב על זה אפילו שיר, נכון, וכל זה,
וגם בגוי שבדיוק הגיע אליי, וגם באיזה משהו שראיתי,
וגם בסיטואציה שקרתה לי בכל דבר ומכל דבר הקדוש ברוך הוא מדבר אליי.
הוא מדבר אליי.
שבוע שעבר היה לנו בר מצווה של אחיין.
הספרתי את זה לכם?
הספרתי את זה בחלק מהמקומות.
אז זה היה בכותל,
וכותל ביום שני, זה היה באחד בתוהר, היה יום גשו,
ברוך השם,
והוצאנו ספר תורה, כמה ספרי תורה יש בכותל, לא יודע שאולי 100 ספרי תורה, אולי יותר.
הוצאנו ספר תורה כלשהו מהכותל.
ולתורה עלו החתן ואבא שלי, הסבא,
ואני עליתי אחרון,
וכשאבא שלי עולה לתורה, אבא שלי הראשון,
אז אני מסתכל על הספר תורה,
ואני אומר לאבא שלי, אבא, תסתכל.
על הספר כתוב,
לעילוי נשמת מימון בר חנה.
מימון בר חנה זה השם של סבא שלי.
כן, אבא של אבא שלי קוראים לו מימון, ולאימא שלו קוראים חנה.
וזה לא הוא, זה לא ספר תורה של המשפחה שלנו, זה ספר תורה ממשפחה אחרת.
מה הסיכוי שתגיע לירושלים, לכותל,
מתוך מאה ספרי תורה. זה גם לא איזה שם נפוץ, מימון, נכון? זה קצת, אני לא מכיר אנשים עם השם הפרטי הזה כל כך, חוץ מסבא שלי.
בשם משפחה יש יותר,
ובדיוק זה.
אמרתי לאבא שלי, תראה, סבא הרבה של הבר מצווה בא להגיד, גם אני פה,
אני איתכם.
הוא גם נמצא.
אתה רואה כל מיני דברים.
הקב' הוא נוכח איתך לא רק במצוות, הוא נמצא, הוא נוכח.
אז אומרת החסידות, אם נלבש על העיניים, אולי גם על הלב,
את הכלים הנכונים נוכל לראות את השגחה הפרטית בכל מקום.
את הקדוש ברוך הוא. נוכל לראות שהוא באמת לא עזב את העולם.
המורה הזה שאמרתי לכם קודם, שיצא מהכיתה,
הוא לא באמת יצא מהכיתה.
הוא עדיין מסתכל מהחלון.
הוא עדיין מאוד מאוד נוכח.
הוא השאיר כאן בכיתה כל מיני דברים.
הוא נמצא כאן אבל בדרך אחרת. הוא לא נמצא בצורה גלויה, אבל הוא השאיר כאן כל מיני פתקים, כל מיני שאלות.
חלק מהתלמידים בכיתה בכלל הם סוכנים שלו.
ואם טיפה להתבונן, נוכל לראות שהוא באמת נוכח כאן, אבל בצורה מתוחכמת יותר.
ובאמת,
עיקרון-על בחסידות זה לשים לב לנוכחות האלוקית שנמצאת בכל מקום.
הבעל שם טוב, יש לו כל מיני הברקות כאלה, ראו המדברת עם אחד בשוק.
גם כשאתה הולך בשוק,
אנחנו רוצים לראות אותך מדבר עם מי? עם אחד.
עם הקדוש ברוך הוא כל הזמן. גם המקרים שקורים לנו בשוק
הם בעצם סוג של אופן שבו הקדוש ברוך הוא מדבר איתם.
עד כאן,
הדילוג בין
התפיסה של הקבלה עד הבעל שם טוב, ואחריו.
אבל הגמור הזקן אומר עוד משהו,
ובזה הוא עושה מהפך בלתי רגיל.
הוא אומר ככה, אם הצמצום אינו כפשוטו,
והכל מאיתו יתברך,
אז מי גם ממנו יתברך?
הצמצום אינו כפשוטו, זה אומר שזה גם בתוכנו לא כפשוטו.
אז מי גם של הקדוש ברוך הוא?
החלקים הנמוכים שבנו.
היתר הרע,
הנפש הבאמית, היא ייגה ממנו.
וכאן מניח אדמו״ר הזקן פצצה שהיא הלב של היום הזה,
והיא נוגעת לכל אחד ואחד מאיתנו.
אם עד אדמו״ר הזקן,
הדמות שהיינו שואפים אליה היא דמותו של הצדיק.
יש צדיק, צריך להיות צדיק,
ואני בדרך לשם, אני אגיע אותשהו אני אגיע.
ואז, מה לעשות שאני מרגיש, אומנם צדיק צדיק, אבל אני מרגיש
ש... מה לעשות שיש משיכות גם לדברים לא טובים, גם ללשון.
אני נמשך בזה ללשון הרע, ליצר הרע, יש כל אחד מאיתנו לבידי המרת נפשו.
ואז התחושה היא שאני דפוק.
בדיוק כשזה הגיע אליי, הקדוש ברוך הוא, כשהוא עשה לי את הפלומבה עליו,
בדיוק שם זה יצא דפוק כזה.
כי עובדה שאני לא מתגבר.
או מה זה לא מתגבר? בסוף, בסוף אני לא עושה עבירות.
אבל יש לי משיכה לזה.
לשון הרע
מדבר אליי.
זה לא שזה לא מדבר, זה מדבר אל כולנו על לשון הרע. אני חושב שזה דבר מאוד מעניין על לשון הרע.
צריך להתגבר.
להגיע למצב שלשון הרע זה איכס,
כמו תולעים, כמו ג'וקים, כמו מקקים.
כן,
יש כאלה צדיקים, אבל רוב האנשים היו דווקא,
מה, לא מעניין אותך? מה אמרו עליך?
מה מישהו אמר עליך? מה אמרו על מישהו שאמר עליך?
מעניין, צריך טיפה.
אומר אדמו״ר הזקן, הצמצום הוא נקד פשוטו גם בנפש האדם. והעובדה שיש לנו נפש בהמית,
שהיא מושכת אותנו כלפי מטה, וממנה מגיעה הגאווה, והכבוד, וההתפארות, אגב,
הנפש באמית לא רק חייבת להביא לידי עבירות,
שזה ודאי דבר חמור, זה נקרא שדים וחיים.
היא גם יכולה להביא, יש גם שדים יהודים,
שזה תאוות היתר.
גאווה, כבוד,
התפארות,
עצלנות, כל הדברים האלה הם לא עבירות פר אקסלנס, אבל הם לא משהו שראוי להתפאר בו. אומר אדמו רזקן, זה לא טעות,
זה לא שגיאה,
זה לא איזה פאק בייצור,
זה מי שאתה.
והקדוש ברוך הוא ברא יצורים כאלו שנקראים בינוניים, שנמצאים בין לבין,
כדי שהם יילחמו ויאבקו כל החיים וינצחו.
והם, האנשים האלו הבינוניים, הם גיבורי המחזה.
כלומר, עד אדמו״ר הזקן
חשבנו שהצדיק הוא גיבור המחזה, וכל אחד רצה להיות הצדיק.
אומר, בא אדמו״ר הזקן ואומר, לא, לא הצדיק הוא הגיבור. מי הגיבור?
הבינוני, הנאבק, המתמודד, הוא הגיבור.
ומה הצדיק?
אתם יודעים, בכל הצגה צריך תאורה.
הצדיק הוא תאורה.
נכון? על התאורה יש תמיד את ה... זה.
אז הצדיק הוא תאורה. הוא נשלח להעיר.
הוא נשלח להעיר, הוא נשלח לכוון,
אבל הוא לא הסיפור.
הסיפור זה כל אחד ואחד מאיתנו.
אז בעצם מה שעשה האדמו״ר הזקן, הוא עשה לנו גאוות יחידה.
התברר שהכתובת של העולם,
אני אתן דוגמה, בסדר?
בצבא, בסוף הטירונות,
מחלקים כל מיני תארים.
יש תואר מצטיין מחלקתי או פלוגתי,
זה בדרך כלל החייל הכי שקל, ראו את זה על היום הראשון,
הוא הגיע כבר, הוא הגיע לבקו״ם כבר עם שופצר.
והוא רץ הכי מהר, ומתקתק הכי מהר, אז הוא נבחר להיות הקשר של הממ״מ. בקיצור, זה חייל שהוא כנראה, הוא המצטיין.
הוא מצטיין כי הוא מצטיין כי אף אחד לא יותר טוב ממנו, הוא מביא את הכי הרבה תוצאות.
כנראה זה לא כזה חוכמה, כי הוא מראש היה מצטיין.
בסדר? המפקד לא יכול לטפוח על עצמו על השכם, פססס, יש לי מצטיין. הוא היה מצטיין גם בלעדיך.
אבל יש תואר בסיום טירונות שנקרא מופת פלוגתי.
שמעתם על התואר הזה?
זה החיילים שכששמים את הכונתה על הראש זה נראה כמו טבח תמיד,
נכון? כזה עקום.
ועד שהם בכלל יתגייסו לקרבי, זה היה להם אלף ואחת סיבות למה לא להתגייס.
הנשק שלהם תמיד לא מסודר, הווסט לא מונח במקום,
הוא שוכח את עצמו וזה, אבל הוא הכי התאמץ.
היה לו את כל הסיבות לרדת מקרבי,
והוא לא ויתר, וסיים טירונות.
בסוף הטירונות, אתה מופת פלוגתי.
והוא, החייל הזה, הוא האינדיקציה האמיתית לאיזה מפקדים היו לו.
בסדר? הוא הגאווה האמיתית של המפקדים, לא המצטיין המחלקתי. המצטיין המחלקתי לא צריך אותך.
המצטיין משול לצדיק,
והמופת הפלוגתי משול לכל אחד ואחד מאיתנו.
ומה מתברר? מתברר שתכלית בריאת העולמות,
שאומר לנו האדמו״ר הזקן, היא המופת הפלוגתי.
כי הקדוש ברוך הוא רוצה שבעולם יהיה לו דירה בתחתונים.
אז ככל שזה יותר תחתון ונמוך,
ובכל אופן אנחנו מצליחים לחולל שם דירה בתחתונים,
ככה זה יותר עושה נחת רוח לקדוש ברוך הוא.
משל הטוכי, נכון? המלך שיש לו אלף ואחת מקהלות שמשבחות ומהללות אותו כל הזמן, אבל יש לו טוכי ג'קו כזה,
בכניסה של הארמון, שכל הזמן הוא בגרדם, אדוני המלך, בגרדם, אכלת, רוצה קפה?
אנחנו מכירים את כל ה...
והמלך מבסוט מהטורקים, מה אתה מבסוט, יש לך מקהלה שלמה שמעללת אותך, כן, זה התפקיד שלהם, שם זה טריק.
אז שיצור חומר, בשר ודם כמונו, בינוני, שנמצא בין לבין,
נמצא בין לבין,
בכל אופן מצליח כל יום להתגבר מחדש, הדבר הזה הוא עושה הכי הרבה נחת.
הבינוני נקרא עובד אלוהים בספר התניא.
ושבתם וריתם בין צדיק לרשע,
בין עובד אלוהים לאשר לא עבדו,
צדיק ורשע אנחנו יודעים מה ההבדל,
אבל מה זה עובד אלוהים אשר לא עבדו? לא עבדו הכוונה מישאל, לא יצר הרע הצדיק.
ועבדו זה בינוני, שיש לו משיכה אל הרע, הוא עובד ומתקן את עצמו כל הזמן.
הוא הכתובת.
אז ביום הזה, אדמו״ר הזקן שם אותנו במרכז הבמה.
אנחנו הסיפור.
וזה נפלא מאוד.
זה הבינוני.
אפשר גם לנסח את זה בצורה אחרת,
של עבר, עובד ועתיד.
הצדיק הוא איש העתיד.
הוא מגיע לכאן כדי לתת לנו כיוונים לעתיד, לעוד 50 שנה,
לעוד מאה שנה.
הוא כאילו נשמה שמגיעה מהעתיד אל העבר.
זה הצדיק.
זה לא קל
לדבר דיבורים של העתיד בהווה, כי אף אחד לא מבין אותך.
באמת, הרבה צדיקים, רק אחרי שהם נפטרים,
אף אחד מבין מה הם רצו.
הרמח״ל, הרב קוק ועוד.
הרשע הוא עבריין, הוא תקוע בעבר.
הוא אומר, אני כבר כזה, די, אין סיכוי, אני תמיד הייתי ככה, אני תמיד אשאר ככה, הוא תקוע.
והבינוני הוא איש ההווה.
הוא כל יום
נלחם מחדש
כדי להצליח.
אז תראו מה עשתה החסידות. החסידות לקחה את הנפש של כל אחד מאיתנו
ואמרה הנפש היא כתובת.
את החסידות מעניין לא רק המצווה,
אלא מי מקיים את המצווה ומה התהליך שעבר מי שקיים את המצווה.
ולכן החסידות הכניסה את הכוונה בתור גורם מרכזי,
את ההכנה למצווה. לא מעניין אותי רק התוצאה. כאילו לפני החסידות,
מה שעניין זה התוצאה, יש מי שצריך לקיים אותה.
החסידות מתעניינת לא רק בתוצאה, אלא גם בתהליך שאתה עובר, עד כדי כך שלפעמים היא אפילו שינתה את מרכז הגזרה.
והיא אמרה שלפעמים יש גמירה חסידית, שכמו שהציפייה לגאולה גדולה מהגאולה עצמה, ההכנה לתפילה גדולה מהתפילה עצמה.
ככה רוצים להגיד, איך אתה מתכונן למצווה, איך אתה ניגש אליה,
מה נשאר אצלך אחרי המצווה.
יש דיבור יפה של השפת אמת, נגיד משהו מהשפת אמת,
מהספר החדש, על פסח.
התורה אומרת
צרורות בסמלותם על שכמם.
שואל השפת אמת,
מה אכפת לי איך הם סחבו את המצות על הכתף, על היד? למה זה מעניין?
אומר השפת אמת, זה מאוד מעניין.
מה נשאר אצלך אחרי, הרי היה להם ליל סדר, נכון? במצרים, ואז נגמר ליל הסדר והם יוצאים החוצה.
מה נשאר אחרי ליל הסדר?
אם אחרי ליל הסדר, יאללה, רצים כאן ומופעים, לא טוב. אבל אם אחרי ליל הסדר, הם מייקרים את המצוות, לוקחים את המשערות, זה המצות,
שמים אותם על הכתף.
זה אומר שמשהו נשאר.
אז החסידות מאוד מאוד מתעניינת לא רק במצווה,
אלא קודם כל בעושי המצווה.
איך התכוננת אליה
ומה נשאר אחריה?
זה הבינוני,
שהוא נאבק בין לבין.
הזכרנו,
אתם איתי, כן?
זה מעניין אתכם, נכון?
ההתוועדות הקדושה הזאת.
זהו, אני רואה שזה מעניין אתכם. אני ישר ידעתי שזה מעניין אתכם.
אבל במקרה יש פה איזה מישהו בטעות שחצי נרדם, חלילה.
לא מאמין שיש דבר כזה. בכל אופן, אולי.
אז נעשה עכשיו איזשהו ניגון,
אבל לפני כן טיפה נלמד אותו, בסדר?
מה שננגן כעת זה נקרא ניגון הבינוני,
שזה בדיוק עוסק במה שאנחנו כרגע לומדים.
זה ניגון שדווקא לא חיבר אותו אדמו״ר הזקן, נדמה לי שחיבר אותו רב אהרון חריטונוב.
והניגון הזה,
אמרנו שהרי המשל,
אחד המשלים לחסידות זה שהיא ניגון בעצמה.
אומרים, המילים
קולמוס הלב, והניגון
קולמוס הנשמה.
הניגון הוא יותר גבוה אפילו מן המילים.
אז
הניגון
עוזר לנו מה?
בדיוק מה שהחסידות רוצה לעשות.
לקחת את הדברים שלמדנו
ולהפוך אותם לחלק מאיתנו.
הניגון פותח את הכלים, מרחיב את הכלים,
והופך את הלימוד שלמדנו, הופך את זה להיות חלק מאיתנו. זה נהיה חלק מאיתנו, זה חודר פנימה, כי הניגון הוא מאוד מאוד עמוק.
ואתם יודעים שבחסידות יש כל מיני ניגונים?
יש ניגון, בגדול יש ניגון,
ניגון שוטה, שזה לא כדאי לשמוע, ניגון כשר, זה ניגונים כשרים,
אפילו גוי יכול לחבר ניגון כשר שמעודד את האנשים לדברים טובים, אהבת הארץ, אהבת האדם, אהבת העולם, לא יודע,
דברים מהסוג הזה.
יש ניגון ממולא, שזה ניגון,
אפילו חיבר אותו גוי, אבל צדיק,
מילא אותו בכוונות,
ויש ניגון מכוון.
ניגון מכוון זה ניגון שחיבר אותו אדם גדול, אדם צדיק,
ונטע בתוכו כוונות,
וכשאתה מנגן את הניגון הזה, זה מעורר אצלך בעת נגינת הניגון את אותן כוונות שהצדיק שתל בזמן שהוא חיבר את הניגון, וראש וראשון לכל הניגונים המכוונים זה ניגון ארבע באבות,
שכבר ניגנו היום, נגן אותו עוד פעם אולי,
שהוא בעצם כן נגד ארבע עולמות בארבע שמות ה' וח' זה הדרך. הניגון הזה, ניגון הבינוני,
הוא ניגון שמתאר את הליכותיו של הבינוני בעולם.
הוא מורכב משלוש באבות,
שלושה חלקים.
החלק הראשון תוכלו לשמוע איזה מין ביטחון עצמי, כי קצת מופרז.
טאן דאן דאן דאן דאן אין עליי, אני בסדר, טאן דאן דאן אני חזק,
אני מוצלח. כאילו, אדם הולך בעולם הזה בתחושה שהוא בסדר,
ואני זה, ואני לא צריך עזרה, ואני אהבוד את הקדוש ברוך הוא, ואני ככה. זה כאילו, זה מין תחושה כזאת מוגזמת אולי.
ואז מגיעה נפילה, הבן אדם נופל, הוא מרגיש,
הוא מרגיש מה זה ליפול.
פתאום הוא מרגיש שהוא לא יכול לבד.
הוא מרגיש את הנפילה הזאת.
אבל הקב' הוא אומר לו, אני איתך.
עכשיו שאתה נכנסת קצת לענווה,
ואתה מבין שאתה נמצא במאבק, ואל תשגה, אומרים שהסיכום של ספר התניא זה אל תהיה רמאי.
זה הסיכום של ספר התניא. אל תנסה להיות צדיק,
אל תחשב שאתה מי יודע מה. תבין שאתה בינוני, צריך להיאבק ולנצח, ותגיע מוכן לקרב גם.
אז אחרי שהוא עובר איזו התפכחות,
מודעות עצמית מפוכחת,
יש איזה חלק של כמו איזה מין שבר כזה בניגון,
אבל אז,
אחר כך, בסיום, יש זעקת
זעקת קרב כזאת, זעקת...
אני בכל אופן יוצא לזה, אני אצליח.
דה דה דה דה, כן, זה כאילו, זה הסיום של הניגון, בסדר?
אז בואו ננגן אותו,
לכבוד ההתברדות הקדושה, זה לא עושה רמקול אחד, בסדר.
שמתם לב?
אתם לא מכירים את הניגון הזה?
חבר'ה, זה לא הופעה, צריך להצטרף.
הבנים.
שמתם לב איך הוא הולך?
בהתחלה ביטחון עצמי. טאן, טאן, דאן, דאן, דאן. אחרי זה, טאן, דאן, דאן, דאן, דאן, דאן. בבחירות עצומות צריך להיות, כן? ממש, עם דמעות, עם לב, לב קרוע.
טאן, דאן, דאן, דאן, דאן, דאן, דאן.
ואללה, שהבן אדוני מבין שזה התפקיד שלו.
אין פה, זה לא איזה טעות, זה לא איזה פאק ביצור, הוא לא מתאכזב מזה שהוא,
יש לו משיכה אל הרע. זה הסיפור, לוחם.
כנפי דוב יהיה לו, בירה בתחתונים, כשהוא יצליח במאבק בסוף חייו,
אז הוא משמיע זעקת קרב,
טי דנאי דנאי דנאי היי, טי דנאי דנאי דנאי, יוצא למלחמה.
זה הסיפור.
הוא הרים אותנו, שם אותנו במרכז, אנחנו הנגנים הראשיים בסיפור.
אנחנו השחקנים הראשיים.
אז זה עניין אחד ביוט בכיסלו.
עניין נוסף שצריך לדבר עליו,
חיים לחיים, אגב.
אתה יכול להביא לי עוד מים?
עכשיו, אל תגלה לאף אחד, אבל שים שם וודקה, בסדר?
אל תגלה, כי אסור פה אלכוהול,
מי יודע.
אומרים שחסידים שנמצאים בהתוועדות, אז שותים משקה. למה?
כי כששני יהודים, ואפילו יותר מזה, נפגשים ומגיעים בהתוועדות למצב שהשם אחד הוא שמו אחד,
והם רואים אלוקות, אז הם רוצים לברך שהכל נהיה בדברו, אז משקה.
אז שואלים, המוח המתנגדי,
המוח הליטאי שואל,
אז אפשר גם לדבר שהכל נהיה בדברו על מים.
אבל אז עונה יחסית, אבל שני יהודים שמגיעים לכזה מצב שהם מתוועדים והם יודעים שהשם אחד הוא שמו אחד, לא מגיע להם כוסית משקה?
מגיע להם.
אז זה,
עד עכשיו בעצם דיברנו גם על
מה קרה ביום הזה, מה היה הדין ביום הזה,
למה ביוטט וכיסלם דווקא,
וגם על המחלוקת בין המקובלים,
האם הצמצום כפשוטו או לא כפשוטו,
ואיך הדבר הזה קשור לכל אחד ואחד מאיתנו. האם הנפש הבאמית היא כפשוטה או לא כפשוטה? היא כפשוטה, היא נמצאת, היא נוכחת.
כן?
היא לא בטעות.
ופתאום בעצם ראינו איך המאבק הזה בעצם הוא הסיפור.
תודה.
אחד הדברים הנפלאים שקרו ביוטי כסלו זו הבטחה.
וההבטחה היא
היא קשורה לעליית הנשמה שהייתה לבעל שם טוב
להיכלו של משיח.
הבעל שם טוב עלה להיכלו של משיח,
ושאל את המשיח את השאלה שכולם שואלים, אה?
מתי קראתי מר?
מתי קראתי מר?
מה ענה המשיח לבעל שם טוב?
הוא ענה לו שתי תשובות.
א', לכשיפוצו מעיינותיך החוצה,
שבעצם מכאן הייתה ההוראה ללכת וללמד פנימיות התורה ברבים, ברכבות,
להרבה אנשים, להפיץ את המעיינות.
אנחנו רואים את זה, ברוך השם.
אני לא מכיר עוד אף ארגון שיכול לתפוס את,
לא דתי, ארגון בכלל במדינה,
שיכול לתפוס את בנייני האומה לשבוע.
אני לא מכיר.
שזה יהיה מלא כל הזמן.
זה פיצוץ כזה של צמאון,
צמא, צמאון לתורת החסידות, שאנחנו רואים את זה בעיניים.
וזה סיפור של החמש שנים האחרונות,
כל האירוע שם.
אז זה דבר אחד. ודבר שני, הוא אמר, וזה פחות זוכרים,
שכולם יוכלו לעשות ייחודים כמוך.
וי ט בכסלו זה יום של עבודת הייחודים.
בואו נגיד על זה כמה מילים.
ננסה להבין מה הכוונה.
רוב הקיום שלנו, רוב הקיום של העם היהודי,
הוא במסגרת עבודת הבירורים.
להיות בורר בין אוכל לבין פסולת, זה טוב זה לא טוב, זה כשר זה לא כשר, זה מותר זה אסור,
עושים מלאכת בורר, נכון?
אבל הבעל שם אתה מתחיל במלאכת הייחודים.
מה זה ייחוד?
ייחוד זה להגיד שכל דבר
קשור לאחד.
זה נקרא ייחוד, בסדר?
הולכים לשחק כדורגל ביום, היום זה?
מחר, יום רביעי,
אתה יכול להגיד בורר!
זה בדרמה, זה כדורגל, אבל אתה יכול להגיד ייחוד, הדבר הזה, גם זה קשור לעבודת השם.
גם זה, לא רק בגלל שמירת הגוף וכושר, אלא עצם העובדה שאני פעיל, מתנועה, שמח, זה גם כן חלק מרצון השם יתברך.
הולכים לטייל, כן, הבנות שלי הקטנות יכולות לטייל בסניף, אז הן חזרו עם מורל כזה.
1, 2, 3, 4, יש לי חלק לעולם הבא. 1, 2, 3, 4, שריפת קלוריות.
כלומר, ההצדקה לטייל זה שכל ההולך ד' עמוד בארץ ישראל,
יש לו חלק לעולם הבא. זה כאילו מצווה.
אבל ייחודים זה להגיד, עצם העובדה שאני מטייל בארץ ישראל, זה מה שמתברך. הרצוג המשפט רוצה
שיהיה הרחבת הדעת. הוא לא סתם ברא עולם מגוון, לא סתם ברא עולם עם טעמים וצבעים וירחות, הוא לא טעה.
והוא רוצה שאני אהיה חלק מן העולם הזה.
זו עבודה מאוד מאוד, זו עבודה לאנשים גדולים.
באמת, באופן בסיסי אנחנו, בטח בגלות,
לא ממהרים לעשות עבודת ייחודים, זו עבודה ששמורה לגדולי גדולים וכולי, ואנחנו עושים עבודת בורר,
זה כן וזה לא, מה מותר, מה אסור, מלאכת בורר.
ועד היום באמת, אפשר להגיד שזה,
כל הצדיקים אומרים, הרבי אמר את זה ועוד,
שהסתיימה עבודת הבירורים והתחילה עבודת הייחודים.
זה לא שאנחנו לא צריכים עדיין להפעיל את שיקול הדעת לברור, צריך,
אבל האנרגיה צריכה להיות
איך אנחנו מייחדים כל דבר לרצונו יתברך.
וזה אחד מהליבות של תורת החסידות,
שניתן בדרך פנימיות התורה לגעת בכל מעגל כמעט ולהראות איך הקדוש ברוך הוא גם מתגלה דרכו וגם איך
ניתן לעבוד את השם דרכו.
ניתן כמה דוגמאות, בסדר?
כלכלה.
לכאורה עולם העסקי, עולם כלכלי, בורר. מה בורר? מה שכשר,
מה שמותר אני אקח,
מה שאסור אני לא אתעסק וכו'.
עבודת הייחודים זה להראות
איך
אני מסוגל,
דרך
תובנות פנימיות
של שפע,
של הענקה,
של נתינה,
של הזן את העולם כולו בטובו, בחן בחסד וברחמים,
של עין טובה גם על המתחרה ושיהיה לשנינו,
להגיע לתוצאות עסקיות
מאוד מאוד טובות.
כלומר, אני ממש מייחד את העולם העסקי להגיד,
גם דרך הפרנסה הקדוש ברוך הוא מתגלה,
גם דרך העסקים, גם דרך כסף.
גם שם רצונו נעשה.
אז רצונו לא רק נעשה שחלק מהכסף שאני מרוויח אני נותן לי צדקה.
לא.
אלא רצונו גם נעשה באופן שבו אני מתנהל כלכלית.
האם ניתן להתנהל כלכלית, אם נגיד שהקדוש ברוך הוא, המגמה המרכזית שלו זה להיטיב את העולם?
האם טוב זה מנוע כלכלי?
הרבה מאוד שנים אמרו שלא.
מנוע כלכלי זה תחרות
ורצון לנצח ורצון לשלוט וכוח.
וככה זה עובד.
הדוגמה אולי הכי מפורסמת בארצות הברית זה חברת פורג' והייתה כאילו מונסטר כזה וכל מי שטיפה הרים את הראש בלעה אותו וקנתה אותו וכולי.
היום העולם העסקי עובד אחרת.
היום העולם העסקי מבין שהדרייב הרציני זה לעשות טוב בעולם, שיהיה טוב.
והכסף מגיע by product, הכסף מגיע כבר על הדרך, אני רוצה לעשות טוב.
לפתח דברים שיקדמו, שיהיה תרופות, שיהיה רפואה, שיהיה מידע,
שיהיה זמין, שיהיה לכולם, וכולם גם חופשי, מעלים מידע על הרשת, קחו, תשתמשו, הכל זה,
שיהיה טוב לכולם. מאיפה אתה מרוויח? אל תדאג, אני ארוויח. ומרוויחים כולם הרבה מאוד.
תהיו בתקשורת אחד עם השני, ידברו אחד עם השני.
כלומר, המנוע המרכזי היום לעשייה טוב, בבסיס,
הוא מנוע פנימי של חסידות,
של עשייה טובה.
זה פלא, זה נקרא עבודת הייחודים.
כמובן יש כאלה עושים את זה מטעמים עסקיים, שהיום זה הדיבור העסקי להיות איזה, אבל יש כאלה שכבר עושים את זה לא רק מטעמים עסקיים, אלא מטעמים אמוניים.
כי ככה הקדוש ברוך הוא ברא את העולם.
אבל כדי להגיע למקום הזה צריך השקפה פנימית,
אני לא חייב להגיד שהיא דווקא חסידית,
אבל השקפה פנימית, שבוודאי החסידות היא
פנימיות התורה. אז עבודת הייחודים היא עבודה מאוד מאוד מיוחדת.
לייחד,
לנסות שכל דבר אצלנו יהיה קשור
ורצונו יתברך.
כשאנחנו נוהגים בכביש,
אנחנו יכולים לייחד את הנהיגה.
לא יודע, אולי צריך להמציא ברכה,
לייחד אותה לעבודת השם יתברך.
לעבוד את הקדוש ברוך הוא, קודם כל לעבוד על עצמנו,
על האגו שלנו, המנופח,
שאנחנו נכנסים לרכב, אנחנו גדלים בבת אחת ב-148 כוחות סוס, ובפתאום, במקום שאני אהיה איזה אדם זה, אני פתאום נהיה איזה מונסטר כזה.
מה זה עושה לי?
כמה זה מנפח אותי?
איך אני יכול לא להתחשב באחרים בגלל הדבר הזה, זה פשוט
מכונת גאווה וגסות עלול להיות.
ואיך אני עובד את הקדוש ברוך הוא דרך זה שאני נותן
זכות קדימה להולכי רגל, שאני זהיר,
שאני שם לב, לא משחק עם הטלפון.
הקדוש ברוך הוא, אני עובד אותך,
אני עושה ייחודים,
זה לא בורר,
לא, באוטו זה כלום, ואני מדבר על זה כי היום הייתה תאונת דרכים קשה מאוד, שני חבר'ה יוצאים לרכב על אופניים בבוקר לעשות כושר,
בא מישהו, לוקח להם את החיים,
מורך אותם על איזה מעקה בטיחות וגומר אותם.
למה? למה זה צריך להיות ככה?
אתה נכנס לאוטו, זה
כלי משחית. צריך להיות עבודת ייחודים, לייחד,
לייחד את זה, זה עבודת השם אצלנו.
בדיבור, בפרנסה,
בכלכלה, בעבודה, בכסף, במערכות החיים, בבן אדם וחברו. כל דבר אתה יכול לייחד ולהגיד,
אני בדבר הזה עובד השם יתברך.
אז זה עוד דבר שהיום הזה מספר לנו.
אדמו״ר הרשב אמר על היום הזה, אור וחיות נפשנו ניתן לנו.
וביום הזה אדמו״ר הזקן דירך שהחסידים יצליחו בכל מקום שהם יתאגדו ביחד, הם יצליחו, והקטון יהיה לאלף,
והעשרה יהיו לרבבה,
ואתם יודעים שחסידי חב״ד רצו לכתוב מגילת יד כיסלב.
אחרי שאדמו״ר הזקן יצא מהכלא, רצו לכתוב מגילה, ואדמו״ר הזקן סירב.
כי הוא אמר, אם נכתוב מגילה, החג הזה יהיה חג פרטי.
ובאמת זה לא חג פרטי, אלא הוא מבטיח שביום הזה יתעוררו
רבבות לבבות מעם ישראל לשוב אל השם ואל תורתו.
אנחנו רואים את זה היום בעיניים,
שמתעוררים דווקא בגלל המרכיב של פנימיות התורה, דווקא בגלל המרכיב של הניגון,
דווקא בגלל שזה לא רק לימוד ולא רק איזה משהו שהוא קוגנטיבי ושכלי, אלא הוא כולל בתוכו את עקומות כולם, גם חוכמה אבל גם בינה וגם דעת, דעת שזה חיבור.
כל הדברים האלו ביחד יוצרים איזושהי תמונה שלמה
שבה רבים רבים מתקרבים ומגלים את נקודת השמן הפנימית, נקודת הנשמה הפנימית שנמצאת אצל כל אחד ואחד מהם.
זה היום הזה,
יום קדוש,
יום זכאי,
שבו
הוכרז בשמיים,
כך כתוב גם בזוהר,
מתי יבוא המשיח,
ומי יכול להיכנס לאחדו של משיח.
מי שיכול להפוך חושך לאור
ומר למתוק,
הוא יכול להיכנס להיכל ישיבתו של משיח,
כך כתוב, מופיע בספר הזוהר.
אז ביום הזה,
זה לא רק יום למופעים ולחוויות, קודם כל,
זה יום לקנות ספרים,
שיהיה הפצת המאה, ככל שיותר ספרים ויותר לומדים, ככה
המעיינות המופצים, נדמה לי, אמרו לי, נתון ששנה שעברה נמכרו 200,000 ספרים
ביריד הזה, משהו מטורף לגמרי.
וזה יום שכל אחד מאיתנו,
כדאי, שהוא זכאי,
להיכנס פנימה לתוך המעיין המופלא הזה של תורת החסידות,
שעליו נאמר, תעמור הוא כי טוב השם.
תעמור הוא כי טוב השם. אדמו״ר הזקן אמר את זה
כשהוא היה באחד הוויכוחים בשקלוב.
שם התכנסו כל הלמדנים כדי להפשוט עליו קושיות.
הוא אמר, לפני שאנחנו מבקשים קושיות,
כל בעלי השיר יוצאים בשיר ונמשכים בשיר. בואו ננגן איזה ניגון.
הוא ניגן ניגון שנקרא ניגון מתן תורה,
שאנחנו יודעים אותו.
כלומר, הוא נוחה, הוא נמצא.
ואחרי שהוא סיים לנגן את הניגון הזה,
הוא אמר גם בניגון,
תעמו, ראו כי טוב השם, קצת מזכיר את התבדינים שדיברנו עליהם בהתחלה,
לאף אחד מהלמדנים לא הייתה יותר שאלה.
ובחבל, לא כל כך אוהבים מופתים.
זה לא שירד לכל אחד איזה קובץ לראש עם התשובה בדיוק לשאלה שהוא רצה לשאול.
אלא הניגון יצר אווירה כזאת של דבקות וכנות ויושר,
שכל אחד מהלומדים מבין שבעצם השאלה שלו היא לא הייתה באמת שאלה, היא הייתה יותר על מנת לקנטר.
ולכן הוא ויתר עליה.
הוא ויתר עליה.
זה המקצת
לעניינו של היום החשוב הזה,
שהולך ומאיר,
וגם הכין אותנו היטב לחנוכה, כי יום חנוכה זה חג של פנימיות התורה בעצם, של הארת הנשמה,
של מאבק מול חוכמה, של שכל קר.
אפשר להגיד שיד קיסלב הוא סוג של
הכנה לחנוכה, אשתי, היא מלמדת בגני חב״ד, אז שם הילדים הם
אנטיוכוס, הכניס את אדמו״ר הזקן לכלא, ואז המכבים שחררו אותו מהכלא של הרוסים, הכל מתערבב שם ביחד.
אבל יש בזה באמת איזשהו יסוד משותף מעורבב
בשני התארכים הללו.
אפשר להגיד שבעצם יד קיסלב זה ההכנה הראויה לחנוכה.
אז לסיום ננגן עוד ניגון אחד.
ואיזה ניגון ננגן? מה אתם רוצים?
איך?
באבות, אבות, אבות, טוב, ננגן את זה עוד פעם.
יש מצווה, אפשר לנגן, אתם יודעים שארבע באבות זה ניגון מכוון,
ראש וראשון לכל הניגונים המכוונים כבר לימדנו,
זה ניגון שאי אפשר לנגן אותו בכל הזדמנות,
אלא רק בזמנים מיוחדים, ויד כיסלב זה אחד הזמנים המיוחדים
שניתן לנגן את הניגון הקדוש הזה.
ומכיוון שאני מניח שאתם מכירים את הניגון, אז עזרת גברים מוזמנת
להצטרף בניגון, כי זה לא הופעה, זו התוועדות.
גם אין מחיאות כפיים אחר כך, אלא יש תפילה.
אמן!
חיים!
