טוב צהריים טובים ברוכים הנמצאים
לכנס מכון מאיר לענייני תשעה באב.
חשבתי לנצל את המפגש הקדוש הזה ללמוד סוגיה שקשורה מאוד לתשעה באב בגלל שאתם יודעים שמבחינה הלכתית
בעצם מראש חודש אב התחלנו הלכות אבלות.
ובהקשר הזה שלושת השבועות ותשעה באב שונים
מאוד מספירת העומר. בספירת העומר הלכתית
לא נוהגים בהם ריבוי שמחה.
זה העניין. אבל בשלושת השבועות,
ודאי בראש חודש הבא, נוהגים מנהגי אבלות
שהולכים ומתעצמים.
בהתחלה גדלין זקן, אשכנזים, אחר כך איסור ממש ממש כמו ללכות אבלות, איסור מקלחת,
של עונג, אחר כך
ערב תשעה באב
זה אכילה על הרצפה כבר, ואחר כך
ממש בתשעה באב עצמו זה אבל חמור, לא אומרים שלום,
לא עושים מלאכה,
ואחר כך יוצאים מהעניין הזה. אז חלק מלכות אבלות זה הלכות נחמה,
הלכות ניחום אבלים.
ומכיוון שלאורך השנים יצא לי להיות בכמה וכמה ניחומי אבלים, בטח לכולם פה יצא,
ונתקלתי בכל מיני תופעות כאלה ואחרות
שנראה לי מצריכות איזושהי התייחסות.
אני רוצה שנלמד היום ביחד איך מנחמים.
איך מנחמים? דבר שכל אחד מאיתנו זקוק
לדעת אותו, כי ניחום אבלים זאת מצווה חשובה מאוד. יש כאלה אומרים, זו מצווה מהתורה,
חלק מגמילות חסדים כללית.
זה זמן רגיש
מצד אחד, ומצד שני זה זמן שאפשר לפעול בו הרבה מאוד טובה וברכה.
כרגע יש כאן מישהו או מישהי שאבלים וזקוקים
לנחמה זקוקים לעזרה זקוקים לדיבור מתאים ולכן צריך לדעת איך עושים את זה.
מכיוון שכולנו זקוקים לסוג של נחמה אחת גדולה גם בתשעה באב אז מצאתי לנכון ללמוד את הסוגיה הזאת בעיקר דרך ההלכה אני רוצה בסוף להגיע להגדרות
מה זה בעצם לנחם אבלים מה הפונקציה איך מקיימים את המצווה.
מהם הצרכים של האבל שכשאנחנו באים לנחם אותו אנחנו אמורים לתת לו וממה אנחנו צריכים להיזהר מה עלול להכשיל אותם
בסדר שיהיו לכל החיים
אומר הרמב״ם גילות חסדים הוא שם נופל על שני עניינים מן המצוות האחד שיעזור האדם לישראל בממונו
כגון צדקה ופדיון שבויים והשני שיעזור אותו בגופו כגון ניחום אבלים וללוות את המתים
ולבוא לחופת חתנים ודומה לזה.
אז יש כאן חסד מיוחד שהוא חסד בגופו.
אי אפשר לעשות את זה באמצעות כסף,
לא באמצעות ממון. זו מדרגת חסד מיוחדת
של נוכחות.
בדיוק כמו בחופה,
להבדיל, כן?
אז גם בניחום אבלים, הנוכחות היא זאת שעושה בעצם את העבודה.
ולכן יש כאן קודם כול עניין אחד שכדאי לדבר עליו. מה?
עצם הנוכחות היא משמעותית.
אנשים מגיעים לבית אבלים והם מרגישים שאם הם לא יכינו איזה שיעור כללי, איזה דרשה,
הם לא ייצגו את הקדוש ברוך הוא ויוציאו אותו צודק מול איזה אסון, אז הם לא עשו את העבודה.
לא,
העבודה הבסיסית היא, באתי, מה?
באתי לשבת לידך.
אני מזכיר לכולכם, לכולנו,
שספר איוב, שהוא בעצם עוסק גם הוא בניחום אבלים, כי הרעים של איוב,
שלושת רעיו,
בלדד השוחי וצופר הנעמתי ו...
ו...
נו, התמני.
איך, איך?
צופר הנעמתי אמרתי, בלדד השולחי אמרתי, ואליפז התימני.
הוא, ואחרי זה מגיע אליהו בן ברחל,
הם שלושתם באים לנחם את איוב, ומה הם עושים דבר ראשון?
מי זוכר?
יושבים שבעה ימים ושותקים.
אז למה באתם?
באנו להיות איתך.
שמעתם דבר כזה?
זה המון.
באתי, יושב לידך, שם לידך יד, אני פה, אולי תצטרך לזה, אני לא באתי להציג. עצם הנוכחות,
עצם הדפיקה בדלת והישיבה,
לא רק חסד עם המתים, אלא גם עם החיים, גם עם האבנים. אז קודם כל יש כאן עניין של נוכחות
לפני שאנחנו מדברים. כלומר, מה שאני בעצם בא לומר זה שהרמב״ם בא לשחרר אותנו מהצורך לדבר. כי כשאדם מדבר בגלל איזה צורך,
זה בדרך כלל יוצא לא טוב.
אז הוא מכין איזה,
כמו שאמרנו, איזה נאום, איזה משהו, הוא מרגיש שהוא צריך להוציא צודק. לא.
באת קודם כל להיות.
על גבי הדבר הזה,
אני מדלג לכם פה על כל,
בסופו של דבר הכל בנוי על גמרות ומסכת מועד קטן ועל המסטעף אנחנו רצים עכשיו על שולחן ערוך
לקוצר הזמן. אין המנחמים רשאים לפתוח עד שיפתח האבל תחילה
והאבל מסב בראש
וכיוון שנענה האבל בראשו בעניין שנראה שפוטר את המנחמים אינם רשאים לשבת אצלו. ההלכה הזאת אנחנו צריכים להעמיק בה.
למה באמת
אסור לדבר לפני האבל?
הרי באנו לנחם אותו נכון אז בוא נגיד לו דברי נחומים דברי חיזוקים בוא נעביר לו שיעורים כלליים למה ההלכה דורשת מהמבקרים מהמנחמים לשתוק
ולתת לאבל לדבר תחילה
התשובה היא יש פה רגישות מאוד מאוד מיוחדת
הצורך הראשון של הרבה מן האבלים הוא לדבר
זה הצורך שלהם לדבר ולספר על הנפטר
זה צורך נפשי גמור של האבל,
ומי שיצא לו להיות בניחומי אבלים באותה שבעה כמה פעמים,
לא יתפלא לשמוע את האבלים מספרים אותו סיפור,
חוזרים על עצמם כמו קלטת,
בלי להתעייף.
לאנשים שסיפרו אתמול, מספרים היום, חוזרים, אתה אומר,
זה לא עניין של מידע שצריך לעבור,
זה הדרך של הנפש, בדיוק כמו שלהבדיל הגוף,
כשכורתים ממנו איבר,
אז זה לוקח לו זמן להתרגל.
זה לא, אוקיי, כרתו איבר, אני כבר מייד... לוקח זמן להתרגל, יש שלב של כאבי פנטום, עדיין הגוף מרגיש את האיבר, למרות שכרתו אותו.
עדיין האדם חושב שיש לו את היד הזאת איתו והוא מנסה כל פעם לשלוח אותה.
לוקח זמן להתרגל לחיסרון הזה. אז עקירתו של אדם אהוב, אחד משבעה קרובים,
שעליהם מתאבלים, אבא, אמא,
אשתו,
ביתו ובנו וכו',
כן, אז זה אחד משבעה קרובים,
הניתוק הזה, הכריתה של האיבר היא לא ככה, והדרך של הנפש
להסתגל על המציאות החדשה היא לדבר על זה.
לדבר, לדבר, לדבר, לשפוך, לספר, לספר, לספר, זה כאילו אתה שומע כל הזמן, האדם משמיע לעצמו את העובדה שהקרוב שלו איננו.
אז הוא לאט לאט, מה שהוא מצליח אולי להתיישב על הלב, זה כמובן לא קורה בשבעה, זה גם אחרי זה בשלושים, עד השנה, אבל זה צורך.
עכשיו, מה קורה כשהאבל מגיע
ובמקום שהוא ייתנו לו לדבר
אז המנחמים יש להם מה להגיד, יש לו סברות,
יש לו דרשות,
האבל הוא שבוי, אין לו לאן ללכת.
יש כאן קרב לא הוגן,
כי המנחם, מתי שבא לו הוא הגיע, מתי שלא בא לו הוא הולך, נכון?
אבל האבל תקוע על הכיסא פה.
אז עכשיו הוא צריך לשמוע את כל הדרשות שלך.
כן?
הייתי פעם באיזה ניחום אבלים, אז כן, יהיה כאן סיפורים מניחומי אבלים.
אז התלונן העוול, הוא אומר, תשמע, מגיעים פה אנשים מדברים שטויות, שזה זוועה.
אני אומר, טוב, מה אפשר לעשות? הוא אומר לי, כן, אבל הבעיה שהם אחרי זה רוצים שאני גם אגיד קדיש על השטויות האלה.
אומרים, רבי חנינא מן הקשייה, וכאילו...
כל אחד מגיע עם איזו דרשה של סחר ועונש, של כל מיני דברים מפחידים,
של...
זאת לא המטרה.
אנחנו נראה את זה בהמשך.
יש בסך הכל שתי כתובות
בניחום אבלים, לא שלוש.
כתובת אחת זה האבל,
החיים, כתובת שנייה זה הנפטר.
גם הוא נהנה או גם הוא יש ערך בניחום אבלים.
אין כתובת הקדוש ברוך הוא.
כלומר, אתה לא צריך להגיע לבית אבלים כדי להיות העורך דין של הקדוש ברוך הוא שלום, באתי, אני פרקליטו של ריבונו של עולם, באתי להסביר לכם למה קרוב משפחה שלכם נפטר, מה היו הסיבות,
לפי מרשי אמר לי להגיד לכם שככה ולספר את זה, זה לא הכתובת.
הקדוש ברוך הוא לא צריך עורכי דין.
הוא שלח אותך
לבית האבלים לא בשביל הקדוש ברוך הוא אלא בשביל האבל.
מה? לא להתחיל לזה, זה לנחם איתו.
והצורך הראשון של האבל זה שיהיה מי שיקשיב לו, שיהיה קהל
שיוכל לספר.
ולכן ההלכה אומרת
שהמנחמים שותקים ונותנים לאבל לדבר. אמנם אומר החזון איש, לפעמים האבל קשה לו.
אז מעודדים אותו.
אז מה אומרים לו?
אז אולי אתה רוצה, איך מעודדים?
אז שמעתי שזה נפטר, אתה רוצה בוא תספר לי מה הוא עשה בחייו,
מתי יעלה לארץ,
מה? לא צריך הרבה,
לא צריך הרבה.
שאלה קטנה, אחת, שתיים.
מה?
בדיוק, והוא כבר,
הוא כבר זורם.
ולפעמים צריך להיות טיפה יותר מתוחכם, הייתי פעם בניחום אבלים של משפחה שנפטרה להם הבת,
שבעה קשה מאוד, הבת הייתה נשואה, היה לילדים, אבל...
אז הגעתי שם לניחום,
אז ניגשה אליי האימא של אותה אחת שנפטרה, אמרתי, תקשיב,
האבא, הוא לא מדבר כל השבעה,
הוא שוב ככה לא מדבר,
תלך, תעשה איתו משהו.
הוא אמר שזה היה לו קשה.
אז ניגשתי אל האבא.
זכרתי שהוא היה עובד בנמל אשדוד,
אז הוא יצא לפנסיה.
אז התחלתי לשאול אותו מה שלומכם,
בדיוק היה איזה משהו ביניהם, היה איזה שביתה,
הייתה איזו סיבה שיכולתי לדבר, אמרתי לו, שמעתי שהשביתה בנמל אשדוד,
הוא אומר לי, כן, אני מכיר את ההוא, מכיר את ההוא.
מפה לשם התחלתי לשאול אותו, אז איך זה מגיע, אז איך הספינות,
אז איך המכולות,
אז מה עושים,
אז איפה אתה היית,
הייתי מנופאי, לא, אחרי זה הייתי זה, אחרי זה, ככה עשרים דקות היינו בנמל אשדוד,
ופתאום הוא נהנח ואומר, אך, מסכנה,
כמה היא סבלה.
כשמשהו נפתח בדיבור אז ממשיך הלאה והתחיל לדבר עליה וכמה היא סבלה וכמה היא הייתה מסכנה וכמה כאב לו וכמה זה
ואני לא שם לב וכולם מסתכלים ככה מסביב כאילו מי הצליח לפתוח לו את הפה
ונפרדנו.
אז זה עומק ההלכה רגישות
רגישות והסיום של ההלכה
כיוון שנענע האבל בראשו בעניין שנראה שפוטר את המנחמים אינם רשאים לשבת אצלו.
מה אתה רוצה שאני אגיד לך?
מה הוא יושב על הכיסא אז מה יגיד לך לך
אז הוא רומז האבל הוא עושה לך ככה יש גם גבול ליכולת של מישהו לספר לפעמים האדם צריך טיפה לנוח
לאסוף כוחות אז הוא עושה לך ככה תבין את הרמז
שעכשיו הוא רוצה טיפה איזשהו זמן לעיכול כלומר אנחנו מגיעים כאן לאנשים שנמצאים במצב מאוד מאוד רגיש
ויש להם צורך
הצורך הוא לספר
והצורך הוא שישימו להם לב הלאה
הלכה הבאה
הבא לכבד את חברו ולקום מפניו אומר לו שב אלא אם כן הוא אבל או חולה. דמשמע שב באבלות שלך שב בחולי שלך.
הגה לא יאמר אדם לא נפרד תקפי מעשה יוכי יוצא בדברים אלו
שאל יפתח פיו לשטן ואל יאמר אדם לאבל מה לך לעשות
כי יהיה אפשר לשנות שזהו כגידוף
דמשמע האם אפשר לשנות היה עושה אלא יקבל עליו גזירת השם יתברך מאהבה.
אז הרמימה מביא כאן דוגמאות לניחומים של הבל מה שהגמרא קוראת ואני רוצה טיפה גם להרחיב בהם בסדר?
עד עכשיו דיברנו על הצורך של האבל לדבר.
יש גם צורך לאבל להקשיב, בסדר?
מה האבל מחפש להקשיב? מה מנחם את האבל?
האבלים מחפשים מאוד מאוד לשמוע סיפורים על האדם שהלך להם לאיבוד.
כלומר, אם אתה מכיר את האדם שנפטר ואתה מגיע לבית האבלים,
קח בחשבון שירצו שתספר. זה מאוד מאוד מעניין אותם
שאתה מספר לנו נפטר, כי זה מה שכמו שאמרנו עוזר לעיכול.
מה לא רוצים לשמוע מאיתנו והרבה מאוד אנשים נופלים בדבר הזה כל מיני מה היה אילו
אתם בטוחים שזה היה בסדר בתל השומר? לא כי אולי בשיבא אני שמעתי שם פרופסור יותר טוב לעניין הזה ויכול להיות שהוא היה איתנו עד עכשיו יכול להיות הדבר הזה תחשבו איזה פעם באה כשהאימא שלכם כאילו יש אנשים עד כדי כך סתומים סליחה שאני אומר
ומגן דוד הגיעו עשר דקות?
טוב, אם זה היה הצולב, היו מגיעים חמש דקות, יכול להיות שהוא גם כן היה בחיים,
צריך ל...
היום אנשים מתים סתם, אתם יודעים איזה? יש אנשים שככה מדברים, מרוב ה...
אז את זה האבלים לא מעוניינים לשמוע, את מה היה אילו.
אילו ואילו ואילו ואילו ואילו לסבתא. אילו זה עד,
עד שאדם נפטר, תעשה אילו, אבל אחרי שאדם נפטר, יקבל גזירת השם יתברך באהבה. הרבה שליחים יש לו למקום,
הרבה דובים, הרבה עריות, הרבה אמבולנסים שימחרים, הרבה רופאים שמתרשלים.
בסוף זה, לא הרבה, יש מעט, כן, אבל זה גזירת המקום.
גזירתו יתברך.
הגמרא מספרת על שלמה המלך, מסכת גיטים, פרק 50 נדמה לי,
הגמרא, פרק שביעי,
הגמרא מספרת ששלמה המלך שמע את השמדי,
אומר על איזה מישהו, אוי, יאללה, אני חייב לקחת את נפשו.
אז שלמה המלך אמר לאותו אחד, תקשיב, תברח מפה, כי שמעתי שהשמדי מחפש אותך.
הוא לקח את הרגליים וברח לאיזה ארץ רחוקה.
אחרי כמה זמן שלמה המלך שומע שהוא נפטר,
אני יכולתי לקחת את הנשמה שלו רק באי הרחוק הזה, אבל אמרתי, היכן אני אביא אותו לשם?
אז שלמה המלך עזר לי, בסוף אנחנו מאמינים באמונה שלמה שכשאדם מגיע יומו,
אז הוא נפטר כי הקדוש ברוך הוא עשה. אין מה להתעסק באבל אחורה רטרואקטיבית, מה היה אילו. יש כאלה שמנחמים שהם בדיוק בדבר הזה מתחילים לחפור. עכשיו עוד פעם, האבל כבול לכיסאו, אין לו לאן ללכת.
והם מכריחים אותו. אז זה העומק של ההלכה הזאת, כן?
אל יאמר אדם לאבל מה לך לעשות כי אפשר לשנות שזהו כגידוף דמשמע אם אפשר לשנות היה משנה עושה. זהו אחרי שאדם נפטר
זהו
זהו הגיע יומו.
יש איזה
חצי בדיחה שכשהקדוש ברוך הוא חילק את התפקידים במלאכים
גבריאל ורפאל וכל אחד בסוף היה גם צריך שיהיה עם מישהו מלאך המוות.
אז הוא קרא למלאך המוות, שמע זה התפקיד שלך אז הוא נורא התבא, למה? מה? אני רוצה להיות מהמלאכים הטובים מה זה התפקיד
אומר לקדוש ברוך הוא מה אני עושה? אני חייב אחד כזה.
הוא אומר לו טוב אבל לא נעים, הוא אומר טוב אני אתן לך פרס ניחומים,
אף פעם לא יגידו שזה אתה.
תמיד יגידו הרופא, הסיגריות,
אף פעם לא יאשימו אותך, אתה תעשה את העבודה ולא ידעו שזה אתה.
אבל אנחנו יודעים שזה בסוף.
הלאה.
מהו הדבר הבא
שצריך לשים אליו לב?
שנייה, לפני הדבר הבא עוד משהו אחד.
העיקרון שאני כרגע אומר לכם הוא עיקרון נכון להרבה מאוד תחומים,
גם לשיח זוגי בין איש לאישה, גם לשיח הורים וילדים, בוודאי ובוודאי לעניין של ניחום אבלים.
כשאנחנו מגיעים לדבר עם מישהו,
שיח אמיתי זה שכשאני מקשיב למישהו אני מוכן לעבור לארץ שלו.
דיברנו על זה פעם?
יש לכל אחד מאיתנו, כל אחד מאיתנו זה ארץ נגיד. עכשיו נגיד אני מדבר עם זה מישהו, אז הוא אומר לי בעצם אני מזמין אותך לעבור לבקר בארץ שלי.
אז תאורטית אני אמור לקחת דרכון,
להחתים אותו ולהגיד עכשיו אני עובר לארץ שאין מישהו אחר.
מה רובנו עושים כשאנחנו מדברים עם מישהו?
כל דבר שהוא אומר בארץ שלו מזכיר לי את מה?
את הארץ שלי ואני כל פעם חוזר חזרה לארץ שלי שזה דבר מגוחך אדם נוסע לטיול באיטליה
כן אז למה הוא נוסע לאיטליה? לפי גורלתי את איטליה איך זה נראה שאדם הולך באיטליה ואומר יואו
כזה חומוס יש במחנה יהודה וכזה זה כל דבר הוא מזכיר לו את אז למה נסעת?
נסעת כדי להיות שם אתה תחזור לירושלים הכל בסדר אבל
אצל בני אדם זה קורה המון ככה, מישהו לא, יואו, מה אתה, קרה לי אותו דבר בדיוק, זה.
אז כשזה קורה בבני אדם, בסדר, אז שוין.
אבל כשזה קורה בבית אבלים,
ויצא לי כמה פעמים, כמה פעמים להיות נוכח בסיטואציה כזאת, שאבל יושב,
מגיעה, סיטואציה שעולה לי עכשיו,
זה ניחום של איזה גברת אחת,
שהלכתי עם אשתי, ואז ככה חיכינו לגשת, לנחם,
וישבה לפני איזה חברה, ואז אומרת לה, אז איפה אימא שלך נפטרה?
היא אומרת לה, היא הייתה בבית חולים מסוים במחלקה.
איזה, גם אמא שלי הייתה שם. ואז היא חצי שעה סיפרה על אמא שלה, ואיך היא הייתה, ואיך היתה לה ככה, וככה, ובאת לספר אותי, אני אספר לך, וזה.
והמסכנה, האבלה, עושה לה ככה, ומנחמת אותה, לא נורא, ומה...
ואתה רואה שיוצא לה עשן מהאוזניים, והיא עליה...
והמנחמת בטוחה, שהיא עכשיו כמעט ניחום אבלים, אבל היא התפרצה ברגל גסה, מה קרה?
פרצה ברגל גסה, ברגל בוטה בעצם.
אתם רוצות שאני אעשה הפסקה ותיכנסו?
תיכנסו, תביאו...
יש פה כיסאות, ספסם, משהו.
זה לא המטרה,
זאת לא הייתה המטרה בכלל בכלל בכלל של הסיפור.
שהיית צריכה לשמוע עכשיו את כל הזה שלך. כשאת ישבת שבעה, סבבה, אז כאילו פרגנו לך.
עכשיו תפרייני לאחרים את המקום שלהם.
בסדר, זה מובן.
אז דיברנו עד עכשיו על שני צרכים צורך של האבל לדבר,
צורך של האבל לשמוע דברים על מי שנפטר הכל כחלק מהעיבוד והעיכול של האובדן הגדול,
דיברנו על מה לא לעשות לא להגיד מה היה ולעשות עכשיו איזה פרשנות אתה לא צריך להיות עורך דין של הקדוש ברוך הוא כי הכתובת היא האבל או הנפטר וכמובן לא להיכנס עם העולם שלך אתה צריך מגיע צריך לפנות לפנות
העולם שלנו ולהיות קשוב לזה למרות שדברים נורא נורא מזכירים את מה שקרה אצלי ואת מה שקרה לסבתא שלי ולסבא שלי וכל דברים כאלה כרגע הנושא זה לא סבתא ולא סבא שלך אלא כרגע הנושא זה האבל הזה יש לו צורך לספר על מה שעבר עליו.
תראו עוד דבר לפעמים אה סליחה עוד משהו בוא נראה עוד נתון אחד
עוד הלכה בשולחן ערוך שפה המוצא את חברו אבל בתוך למד יום מדבר
עימו תנחומים ואינו שואל בשלומו לאחר למד יום שואל בשלומו ואינו מדבר עימו תנחומים כדרכו אלא מן הצד שאינו מזכיר לו שם המת אלא אומר לו תתנחם
מתה אשתו ונשא אחרת אינו נכנס לביתו לדבר עימו תנחומים בצער ובשוק הוא אומר לו תתנחם בשפה רפה ובכובד ראש
אבל אם לא נשא אחרת מדבר עימו תנחומים עד שעברו ג' רגלים ועל אבי ועל אמו מדבר עימו תנחומים כל יד בית חודש
לאחר את בית חודש, מדבר עמו מן הצד. איזה הלכות.
זה פשוט רוח הקודש של חזל בהלכות ניחום אבלים. זה ההבנה העמוקה ביותר של נפש האדם.
תשימו לב מה הם אומרים כאן.
נגיד שאתה פוגש מישהו אחרי 30 יום
שהוא היה אבל.
פוגש מישהו. לא ראית אותו מזמן.
הוא עדיין בתוך האירוע. בתוך 30 יום הוא עדיין בתוך האירוע.
אתה צריך להתייחס לזה. איך אומר מרן?
מדבר עם התנחומים.
מדבר תנחומים מה הכוונה עליה? אז מה שלומך?
אז איך הוא? ככה.
מצד אחד.
אבל מצד שני,
אבל מצד שני,
תוריד לטיפה אחורה, בסדר? תודה.
מצד שני, לא צריך...
מצד שני, צריך לשמור על הדדיות.
כלומר, האבל, הוא כבר עבר איזשהו תהליך.
עבר איזשהו תהליך.
היה לו אוננות, קבורה, שבעה, שלושים. עכשיו נגיד שאתה פוגש אותו,
תוך כדי השלושים, ואצלך זה הפעם הראשונה שאתה שומע שהוא אבל.
אז עכשיו אתה מתנפל עליו.
וואו, אני בהלם! אני פשוט בהלם! אני בשוק! מתי זה קרה?! איך זה קרה?! תספר לי! מה היה זה?! שנייה! האבל כבר לא שם.
אתה לא יכול לטפול עליו,
להפיל עליו את ההתרגשות שלך ואת זה שלך כשהוא כבר לא שם. יש כאן בן אדם שעבר תהליך, הוא התחיל את זה כבר מלפני שלושים יום,
אתה פוגש את זה עכשיו, שוב פעם אותו סיפור.
האם אני מצליח לצאת מעצמי או שאני תקוע בעצמי?
אומר לך מרן אם אתה פוגש מישהו בתוך 30 יום תדבר איתו מהצד.
כן או בתוך 30 יום לדבר תנחומים אחר 30 יום שואל בשלמה ואינו מדבר עם התנחומים אלא מן הצד. רגע ומה קורה אם זו פעם ראשונה שאני שומע את זה?
עדיין תתאפק תדבר מהצד אל תתאפק עליו ככה פעם ראשונה שאני שומע איך זה קרה איך לא הודעתם לי איך אני לא ידעתי מזה שאתה מתחיל להאשים אותו
למה הוא לא הודיע לך?
למה הוא שלח אסמסים כאילו זה מה שער לו בראש?
ואני בהלם ואווה וב...
רגע האבל כבר עבר איזה תהליך.
אתה צריך לנחם אותו.
לנחם אותו ולא לנחם אותך.
תודה.
בסוף כן קוסמאק.
מתה אשתו ונשאה אחרת. רגישות למצב אולי הוא התחתן.
כבר עכשיו אתה תתחיל לנחם אותו על אשתו הקודמת הוא כבר התחתן התחיל חיים חדשים הוא לא עכשיו תחזיר אותו אחורה.
מצאה בשוק הוא מתחיל להתנחם בשפה רפואה ובכובד ראש.
על אימו, מדבר אימו תנחומים כל יב חודש.
יש דעה של זה, חלק ממקצות כיבוד אב ואן,
שצורך כזה
של אדם. עכשיו, למה זה חשוב?
כי מה זה אבי ואמו?
אבי ואמו,
כשאדם לא עלינו איבד חלילה את אשתו, זה כולם מבינים, ואלמן,
או להפך.
אדם לא עלינו איבד את בנו, את ביתו, כמובן השם ירחם,
כמו שעכשיו יש לנו את הצער הגדול מהירצחו של גביר סורק.
בוודאי איבד את אביו ואת אמו, יכול להיות שהוא בן 70 וההורים שלו בני 90,
יכול להיות, נכון?
אז כאילו, בסדר, כשהיא באה, נגמר.
אבא זה אבא ואמא זה אמא,
ודבר איתו על זה, זה יהיה מעניין,
הוא ישמח לספר לך,
תעשה איתו את החסד הזה, הוא ישמח לספר על האבא, על האמא, על הזה, מה היה, מה פה, איפה הם עלו, מאיפה הם באו, ישמח לספר,
ממש.
הייתי בניחום אבלים, יש לך הרבה ניחומי אבלים,
לפני שבועיים של יהודי שנפטר בגיל 86,
סיבה טובה, השאיר אחריו משפחה עם 13 ילדים ונכדים ונינים, בלי עין הרע, הכל.
יהודי שעלה מפרס,
מה זה עלה מפרס? הם עלו, הוא שלח את המשפחה ככה בנגלות.
כל פעם איזה ילד, שני ילדים, שני ילדים שלו נתפסו, ישבו שנה בכלא עד שהם השתחררו, וככה העביר את כל המשפחה.
זהו, אז אתה אומר לעצמך, ברוך השם, זכה בכל זה.
ישבתי שם עם כמה מבני המשפחה.
הצורך הזה לספר על האבא ולהגיד מה הוא עשה,
ובפרס הייתי ילד בן עשר הוא מספר לי האח הגדול והיו באים גויים לקנות דגים והיו לא היו משלמים והייתם אומרים אבא הוא לא משלם לך הוא אומר אל תדאג הקדוש ברוך הוא ישלם
מספר לך סיפורים
עכשיו הבן אדם, הבן שסיפר לי הוא בן חמישים היה, או שישים, משהו כזה, כאילו, יש לו אחות יותר גדולה ממנו, אבל איזה ילד שאיבד איזה, הכל בסדר, כאילו, מנהגו של עולם ממש, ברוך השם, לפעמים כשאתה, כל כך הרבה אסונות קורים, כשאתה הולך לשבעה רגילה כזאת, כשאדם נפטר בגיל שמונה ושש, זה כמעט מסיבה.
אבל אתה רואה את הצורך שלו לספר.
אז כל יב חודש
מדבר עמו תנחומים.
נעבור לדבר הבא.
נעבור לדבר הבא.
מה קורה כשמי שאבל הוא אדם גדול
אדם גדול רב, חכם, אדם גדול
מה הבעיה
או מה ההתלבטות פה, מה
כשאתה אומר לעצמך הרי הוא יודע הוא הרי יודע איך מנחמים הוא רב הוא בעצמו היה
העביר שיעורים העביר פה נכון הוא יודע
אז מה יש לי להגיד לו
אני אגיד לו איזה וורט
לפני איזה שנה וחצי הייתי בלוויה,
לא שבעה אלא לוויה,
של יהודי שנפטר בגיל לא מבוגר, לא צעיר, אבל גם לא מבוגר ממחלה,
שאני הכרתי אותו. כלומר, הייתה לנו היכרות קרובה,
אהבה גדולה בינינו.
והוא, יש לו צד במשפחה חרדי, ואז דרך הצד הזה הגיעו גם רבנים מספידים.
היה הספד ארוך.
יותר מ-40 דקות הספד, רוב המספידים
עלו ואמרו
אומנם לא הכרתי את המנוח אבל דרשה צריך להתחזק אחי תן אל ליבו
הלוויה ספרדית כזאתי וזה להתחזק, פשוט יש שם רשימת חיזוקים
ברכת המזון בכוונה בתפילה בשמירת העיניים כל אחד נתן את העניין שלו והמחנה המשותף לכולם אומנם לא הכרתי את המנוח
ביקשו גם ממני להספיד אני הכרתי את המנוח דיברתי עליו
דיברתי עליו, מה הוא היה אוהב לעשות,
ושיר השירים, והפיוטים,
ובלוויה, לא, עזבו מילא אחר כך, שאמרו לי את זה, בלוויה עצמה ראיתי את בני המשפחה ככה, סוף סוף מישהו מדבר על אבא,
סוף סוף מישהו אומר עליו משהו,
משהו שהוא...
אז בבחירה בין להגיד איזה דבר תורה מופלא כזה או אחר, לבין להתייחד,
מה?
בבחירה בין להגיד איזה דברי הספד לבין להגיד דברים על האדם עצמו אז כמובן יש צורך נפשי
לאבלים לשמוע על הדבר עצמו והצורך הזה לא מבדיל בין אף אחד לא משנה כמה גדול הוא האדם וזה מה שמספר לנו כאן
מספר לנו כאן המדרס נדמה לי אבות דרבי נתן
כשמת בנו של רבן יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לנחמו עכשיו רבן יוחנן בן זכאי הגמרא אומרת עליו לא הניח
משנה הגמרא התוספתא שלא למד שיחת דקלים שיחת עופות הכל נכון לא הלך ארבע עמוד בלי תפילין בלי תורה גמרא במסכת סוכה
בדף
כ׳ נדמה לי
דבר טוב בן יוחנן בן זכאי היה גדול גדול החכמים אז מה יש לנחם כזה בן אדם
ענק
נכנסו תלמידיו לנחמו
נכנס רבי אליעזר רבי אליעזר בן הורקנוס לפניו ואמר לו רבי
רצונך הוא אמר דבר אחד לפניך אפשר להגיד לך איזה דברי ניחומים אמר לו אמור
אמר לו האדם הראשון היה לו בן ומת וקיבל עליו תנחומים.
ומניין שקיבל עליו תנחומים שנאמר וידע האדם עוד את אשתו.
אף אתה קבל תנחומים.
כלומר אומר לו יש,
אם אני מנסה לתרגם את דברי רבי אליעזר בן אורקנוס אז הוא אומר
אבלות זה חלק ממנהג העולם.
זה מנהג העולם זה מתחיל באדם הראשון והחיים צריכים להימשך נכון?
החיים צריכים להימשך הנה האדם הראשון גם הוליד עוד ילדים וכן גם זה הדרך. אמר הכין דבר תורה על האבלות
כחלק ממהות החיים ועל המשך החיים.
אמר לו רבן יוחנן לא די לי שאני מצטער בעצמי
אלא הזכרת לי צערו של אדם הראשון.
תודה רבה.
עכשיו הוספת לי עוד
צער על צער.
נכנס רבי יהושע ואמר לו רצונך אומר דבר אחד לפניך אמר לו אמור אמר לו איוב היו לו בנים ובנות ומתו כולם ביום אחד וקיבל תנחומים אף אתה קבל תנחומים ומניין שקיבל איוב תנחומים שנאמר השם נתן והשם לקח ישם השם מבורך
אז זה דבר תורה לגבי קבלת הדין.
הנה איוב קיבל את הדין, ואיוב זה שאנחנו לעולם לא יודעים את דינו של הקדוש ברוך הוא.
והנה הכין דבר תורה.
אמר לו לא די לי שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרת לי צערו של איוב.
פסל גם אותו.
נכנס רבי יוסי, ישב לפניו. נכנסו אחד אחד.
אמר לו רבי רצונך שומר דבר אחד לפניך אולי זה אפילו היה בימים נפרדים.
אמר לו אמור.
אמר לו אהרון.
היו לו שני בנים גדולים ומתו שניהם ביום אחד וקיבל עליהם
תנחומים שנאמר וידום אהרון אין שתיקה אלא תנחומים אז הוא העביר לו שיעור על השתיקה על הדממה על העובדה שאנחנו לא מבינים על זה שגם אנשים גדולים יכולים למות אפילו שהם צדיקים אולי בגלל שהם יותר מדי צדיקים אולי בגלל שהקדוש ברוך הוא מקדש את שמו על ידי קרוביו הכין דבר תורה על וידום אהרון
אמר לו לא די לי שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרתני צערו של אהרון נכנס רבי שמעון אמר לו רבי רצונך דבר לפניך אמר לו אמור
אמר לו דוד המלך היה לו בן ומת וקיבל תנחומים אף אתה קבל תנחומים ומניין שקיבל דוד תנחומים שנאמר ויינחם דוד ותבשר ואשתו ויבוא אליו וישכב במבטלת בן ויקרא את שמו שלמה אף אתה רבי קבל תנחומים. מכין דבר תורה מהלך על מה? על תשובת דוד על כך שדוד לא התייאש וחזר בתשובה וכולי וכולי אמר לו לא די שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרתני צערו של דוד המלך
נכנס רבי אלעזר בן ערך
כן? נכנס. התלמיד המובחר שאמר עליו רבן יוחנן רואה אני את דברי רבי אלעזר מדבריכם שהוא אמר לב טוב יש לו לב טוב לרבי אלעזר בן ערך אז הוא נכנס עם הלב הטוב שלו
והוא מנסה לנחם את רבו
כיוון שרעהו רבן יוחנן
אמר לשמשו טול לפניי כלי ולך אחריי לבית המרחץ
לפי שאדם גדול ואיני יכול לעמוד בו כלומר
המשמעות היא שרבן יוחנן בן זכאי מסרב לצאת מהשבעה.
כאילו נגמרה השבעה והוא לא מסכים לחזור לשגרה. הוא לא התנחם.
וכשנכנס רבי אלעזר בן ארח הוא אומר האדם הזה יצליח לנחם אותי אתה יכול כבר לקחת אותי לבית המרחץ אני יכול כבר להתחיל להתקלח.
נכנס וישב לפניו.
אמר לו אמשול לך משל למה הדבר דומה?
לאדם
שהפקיד אצלו המלך פיקדון.
בכל יום ויום היה בוכה וצועק
ואומר אוי לי
אמתי אצא מן הפיקדון הזה בשלום?
אף אתה רבי, היה לך בן.
קרא תורה, מקרא, נביאים, כתובים, משנה, הלכות והאגדות,
ונפטר מן העולם בלא חטא.
ויש לך לקבל עליך תנחומים שחזרת פיקדונך שלם.
אמר לו רבי אלעזר בני,
ניחמתני כי הדרך שבני אדם מנחמים.
איזה משפט.
דיברת איתי כמו שבני אדם מדברים.
סיפרת לי על הבן שלי.
אולי הוא למד איתו חברותא,
תיארת לי אותו.
היה לך בן, והוא למד, והוא עשה,
עשית לי איזה תמונה רפריימינג כזה של פיקדון, שהחזרתי את הפיקדון שלם. כלומר, לא באת להצדיק את הדין, רק אמרת, אתה את שלך עשית, אתה בתור אבא לא יכולת לעשות יותר טוב.
הקדוש ברוך הוא יש לו את החלק שלו, אבל אתה בתור אבא עשית מה שאתה יכול,
לימדת אותו, הוא למד תורה, משנה,
הוא סיפר לו סיפור על הבן,
נגע בו, ניחם אותו, אמר לו, סוף סוף,
בא מישהו ומנחם אותי כדרך בני אדם. אז מה אם אני רב?
אז מה אם יש לי זקן?
אז מה אם אני יודע להגיד המון דברי תורה? עכשיו אני צריך שינחמו אותי.
עכשיו אני אבל וצריך נחמה.
לפעמים אני, לפעמים אתה, הכל זקוקים לנחמה.
כתבה המשוררת.
בסדר? רבן יוחנן בן זכאי
זקוק לנחמה, על אחת כמה וכמה כל אחד ואחד
שנמצא בסיטואציות, היא זקוק שלא לדרשות עכשיו ולא לוורטים ולא להצדקות ולא לשיעורים בעיון.
זקוק שידברו איתו כדרך שמדברים עם בני אדם,
שיתעניינו בו, ישאלו על הכאב שלו,
יבקשו לשמוע את הסיפורים, יבקשו יגידו, שמע, אני לוקח מכאן איזה משהו, אני למדתי משהו מהדברים שסיפרת לי על אבא שלך או על אימא שלך, אולי אני אעשה עם זה משהו שהוא ירגיש גם שהדברים הם משמעותיים.
בסדר?
ועוד משהו אחד מהכיוון ההפוך,
מכיוונם של האבלים,
אלא מנחמים. תראו,
יש דברים שמאוד מאוד מפעימים בעיניי.
אחד הדברים המפעימים, לדוגמה, זה ההתייצבות המרשימה של אנשים בחתונות.
מישהו מתחתן,
חופה, אנשים מאוד מאוד מתאמצים להגיע, נכון?
אתה מזמין אנשים, חברים, עושים מאמץ, גם מרחוק, גם מרמת הגולן, גם מהנגב, מגיעים לחופה.
לדעתי יש כאן איזו אמירה
לזוג הצעיר שלא תמיד מבין את האמירה,
הקמת בית בישראל זה אירוע גדול מאוד,
זה אירוע בסדר גודל לאומי.
זה לא רק סיפור שלכם, זוג יקר, שפגשתם והתאהבתם וכל זה,
זה אירוע לאומי, ולכן אנחנו מתייצבים. זה כדי להראות את החשיבות.
ולאחרונה יש מנהג מאוד מאוד יפה, שאני מאוד,
נראה לי מאוד מבורך,
שאחרי החתונה יש היום כאלה חברות שעוזרות מאוד, אגב מאוד מאוד יעיל, לעשות את כל האישורי הגעה, נכון?
במקום שזה, אתה לוקח, נותן את זה לאיזה חברה, משלם לה איזה כמה שקלים,
והם עושים לך את כל הבלאגן, מי מגיע, מי לא מגיע,
עם כל האישורים, אס-אם-אס, תאשר, לא תאשר, מכירים את זה?
ואז אומרים לך, תקשיב, זהו, לפי האישורים יש לך כך וכך מוזמנים,
כך וכך מסופקים,
חוסך הרבה כסף.
חלק מהחברה הזאת, עם הדאטה-בייס שהיא מקבלת,
אתה כבר משתמש בפלטפורמה כדי לשלוח אחרי החתונה הודעה,
תודה רבה שבאתם להשתתף איתנו בשמחתנו,
חתן והכלה וכולי. כל כך יפה.
אנשים טרחו, באו, התאמצו,
פינו ערב,
השקיעו חלק הגיעו לחופה חלק הגיעו לא משנה להגיד להם תודה להגיד להם שזה היה משמעותי אותו דבר
גם בניחום אבלים בשביל אנשים משקיעים נושאים באים לנחם
יש מקום שהם ידעו שהדבר הזה היה עבורם עבור האבלים משמעותי
אומרת הגמרא במסכת מועד קטן הכל כאן בנוי על מועד קטן
נתניה מעשר ומתו בניו של רבי עקיבא, נכנסו כל ישראל והספידו מספד גדול.
בשעת פטירתן
עמד רבי עקיבא על ספסל גדול ואמר, אחינו בית ישראל, שמעו.
אפילו שני בנים חתנים מנוחמו. כלומר, המשמעות היא ששני בניו של רבי עקיבא מתו כשהם היו כבר היו גדולים, היו נשואים. אפילו אם הם היו חתנים בעת חופתם, שזו טרגדיה יותר גדולה,
אפילו אחי כבר ניחנתם אותי. למה?
בשביל כבוד שעשיתם.
ואם בשביל עקיבא באתם, הרי כמה עקיבא בשוק.
אלא כך אמרתם, תורת אלוהיו בליבו,
בכל שקן ששכרכם כפול, לכו לבתיכם בשלום.
רבי עקיבא מודה להם, אני יודע שבאתם בגלל כבוד התורה, טרחתם מאוד, התאמצתם, ניחמתם כאן מעל ומעבר.
ואני רוצה להגיד לכם שזה מאוד משמעותי אצלנו בקהילה,
כמו אני מניח, כמו בעוד קהילות, כמו בכל הקהילות.
אז כל שנה יש כאלו שהם אבלים,
וגם בשבעה וגם בזה הקהילה משתדל לחיות נוכחת ולעזור כמה שצריך,
והמכתבים שאחר כך המשפחה מוציאה הם כל כך משמעותיים, והרבה מאוד אנשים הם אומרים כמה העזרה הייתה משמעותית, וכמה זה היה משמעותי להם, וכמה וכמה,
שזה מאוד מאוד מחזק.
אתה מבין שזה משמעותי, שזה לא, כי באמת זה המון המון השקעה.
הליווי לכל אורך השבוע והנוכחות.
אז הנה כאן רבי עקיבא לא אומר, טוב, ברור, מה, זה מצווה, פשוט שהם מבינים שזה משמעותי. לא, הוא אומר להם,
אני רוצה להגיד לכם כמה זה היה לי משמעותי.
זה חשוב הדבר הזה.
יש על ניחומי אבלים הרבה מאוד תשובות בהלכה.
איך לנחם, מה לנחם. אני רוצה
לגעת בתשובה, חלק מתשובה קצרה של רבי משה פיינשטיין.
שאלו אותו האם מקיימים ניחום אבלים על ידי הטלפון.
עכשיו השאלה הזאת היא שאלה מעניינת, מסקרנת.
למה? בגלל שהטלפון הוא פלטפורמה, או הוואטסאפ, לא משנה,
הוא פלטפורמה שצריך לדעת איך להשתמש בה ומתי.
בסדר?
ויש סיטואציות שבהן לא שייך להשתמש. לדוגמה,
מישהו מודיע בקבוצה כלשהי, מזל טוב, נולד לי בן.
בסדר?
ואז מה אתה קורא?
כזה שורה כזאת, מזל טוב, הכי מזל טוב, פיצוצים, מזל טוב, משהו כזה.
כאילו כולם עכשיו, אם זו קבוצה של חמישה,
אז כולם כאילו צריכים להגיד, להוסיף את המזל טוב, מזל טוב, חסר ערך,
חסר תוחלת, מיותר לחלוטין.
אין לזה שום ערך בעיניי.
הוא הודיע כדי שתדעו.
אתה רוצה לברך אותו?
ללידת בן, תרים טלפון.
זה דברים שהם מרימים טלפון.
לא הם מסמנים איזה מזל טוב עם הכובע הליצן הזה והנצנצים ויוצאים מידי חובה.
זה אם הוא אומר מזל טוב קיבלתי 80 במבחן בסדר אתה יכול לסמן לו את הדבר הזה אבל אם הוא מודיע לך שנולד לו בן זה בשביל טלפון
כלומר כל הפלטפורמה הזאת של הווטסאפ היא בשביל בעצם להעביר מידע אבל היא לא בשביל להעביר
תחושה ורגש וקרבה היא לא דבר שמייצר קרבה ממש לא
בטח לא באיזה קבוצה אולי הודעה פרטית יותר יכולה להיות אישית
גם עכשיו גם שיחת טלפון היא היא גורם בעייתי נסעתי פעם באוטו
מקבל טלפון, שלום הרב,
אנחנו מצטערים מאוד להודיע שאבא של בעלי נפטר
בפתאומיות נכנס לאיזה צנתור ו...
אז אני כולי באלה וזה וואו ואז האישה אומרת הנה בעלי כאן לידי אתה רוצה לדבר איתו?
מה כאילו מה יש להגיד ב...
הכל נשמע מטופש משתתפים בצערך אמרתי לה לא
אני לא רוצה לדבר איתו
אני מדבר איתך
וכשבאתי לפגוש אותו לפני הלוויה, גם לא דיברתי. חיבוק, זה הכול, זה מה שאתה יכול לעשות. חיבוק ומה יש להגיד.
הטלפון הוא לא פלטפורמה לסיטואציות הללו,
בסדר?
ולכן גם ניחום אבלים הוא עניין.
האם אפשר לנחם בטלפון או לא? זו שאלה, זה ספק. האם הפלטפורמה הזאת היא ראויה לניחום אבלים, כן או לא? אז רב משה מתלבט,
רב משה פיינשטיין,
בדבר אם מקיים מצוות ניחום אבלים על ידי הטלפון.
הנה בניחום אבלים איכא תרתי עניינים.
שני העניינים בניחום אבלים, תרתי ולא תלתא. לא באים לנחם את הקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא מסתדר עם עצמו. באים לשני עניינים בלבד.
חדה לטובת האבלים החיים,
שהם טרודים מאוד בצערם, מחויבים לדבר על ליבו ולנחמו,
שבשביל זה גם כן מחויבים ללכת לביתו למקום שהוא נמצא. זה חוזר חזרה לנוכחות.
והדבר השני, לטובת המת, כידית בשבת תקנ״ב, אמר רבי יהודה,
מת שאין לו מנחמים,
הולכים עשרה בני אדם ויושבים במקומו, כן?
שזה, גם המת צריך את זה.
ואז משמע לי, אומר משה פיינשטיין,
שמצעד האבל החי שייך לקיים גם על ידי הטלפון,
אבל המצווה מצד טובת המת לא שייך אלא דווקא כשיבוא לשם במקום שמתנחמים או במקום שמת.
ואף מצעד האבל החי נמי ודאי עדיף כשבא לשם שהוא גם מכבדו שזה עצמו הוא גם כן עניין תנחומים.
האבל מרגיש באיזה מקום שהוא נזרק ממעגל החיים.
כשבאים המנחמים,
אומרים לו אתה לא לבד,
אתה לא בודד,
אנחנו איתך ביחד,
כאילו מחזירים לו את החיים, יש כאלה שמסבירים אגב שהסיבה שהאבל מגדל את שיער ראשו זה כדי,
כאילו הוא חווה חוויה של אובדן חיים,
אז אומרים לו תתפרץ עם כל החיים שלך אל תסתפר, אל תגדל כאילו כמה שיותר חיים כדי להחזיר אותו למעגל וממילא גם הייתוף החברתי הזה נועד כדי להחזיר אותו חזרה למעגל החיים.
ואף שמצד האבל החי נמי ודאי עדיף כשבא לשם כשהוא גם מכבדו את זה עצמו גם כעניין תנחומים
כלשון רבי עקיבא במועד קטן הגמרא אשר ראינו וכשמת ובנה והספידום כל ישראל עמד רבי עקיבא ואמר אחינו בני ישראל שמעו
אפילו שני בנים חתנים ינוחמו בשביל כבוד שעשיתם,
ובניין הכבוד לא שייך על ידי הטלפון. אז זה מין איזה משהו כזה מסויג.
אז אם אין לך ברירה וזה אפשר להרים טלפון אבל לא לצפות שעכשיו האבל, היום תהיה עליו טלפון כאילו אני עכשיו מנחם אותו. אז שישב איתי בטלפון חצי שעה.
לא.
לא. ואולי בהקשר הזה באמת עדיף איזו הודעה או עדיף איזשהו מכתב כלשהו.
סוף דבר מצוות נחמה, נחמת אבלים היא מצווה חשובה מאוד.
גם אנחנו רוצים שהקדוש ברוך הוא ינחם אותנו מאבלנו.
ומצוות הנחמה,
הנקודה שלה זה שאנחנו שמים את האבל מול העיניים ולא את עצמנו מול העיניים.
ומודעים לצורך של האבל.
כמו שראינו, הצרכים של האבל הם לדבר, לספר, הוא רוצה לשמוע על הנפטר, הוא לא כרגע פנוי לשמוע את הצרות שלך ואת ההתלבטויות שלך ואת הקורות של החיים שעברו עליך.
גם אם האבל הוא אדם גדול, הוא בן אדם.
הוא זקוק שינחמו אותו כדרך שמנחמים בני אדם,
כן?
יש גם כדאי מאוד איזשהו צורך שהאבל אחר כך יאמר לאנשים כמה משמעותי זה היה לו הנחמה שלהם, או למי שניחם אותו בצורה משמעותית שיאמר את זה.
ובסופו של דבר, אם אין ברירה, אז
אפשר לנחם גם בצורות אחרות, אבל צריך לדעת את המגבלות
של הפלטפורמה. זאת מצווה חשובה, זאת מצווה יקרה.
זה היכולת שלנו להיות משמעותיים לאדם בזמן צערו, כן?
אני אספר לכם עוד סיפור, ראיתי פעם ממש ליד ילד שהודיעו לו שאבא שלו נפטר, ילד היה בכיתה ו',
אבא שלו היה חולה
והודיעו לו שנפטר, נכנסת פעם איזה בוגר, אמר לו,
בהי לישנא, לא נורא לו, עכשיו הוא לפחות לא סובל.
תראו הילד הזה רצה למכור אותו, מה זה?
עכשיו הודיעו לו, בא מישהו ואומר לו לא נורא, מה לא נורא?
יש דבר יותר נורא מזה?
יש כל כך הרבה משפטים אחרים להגיד,
חוץ מ...
אין לו, לבוגר זה הסתדר לו במשוואה,
במשוואה המסכן הוא סבל עכשיו.. אבל הילד אומר לו מה זה לעשות איבדתי אבא שלי מה זה הדבר הזה
יש לי דוגמאות אין ספור למשפטים. אמרתי לכם יש כאלה שאומרים שתיקנו להגיד את המשפט הארוך המקום ינחם אתכם בתוך שער הבית, ציון ולא תוסיפו להודעה עוד כדי שאנשים אם אין להם מה להגיד אז לפחות שיגידו את זה ולא יגידו דברים אחרים מטופשים.
אז תיקנו איזה משפט ארוך שיסתום את הפה
לאנשים שלא ידברו שטויות.
אבל היכולת שלנו להיות אנשים מנחמים בצורה משמעותית.
כשאני מזכיר את נקודת הפתיחה,
יכול להיות שבכלל עיקר הנחמה זה עצם הנוכחות,
עצם זה שבאת.
ואם באת, אז גם לדעת להקשיב, ואם
מקשיבים כמו שצריך, אז גם לדעת להגיד מה שנכון להגיד.
הדברים האלו הם יכולים לתת ניחום אמיתי ולעזור לנו לקיים מצווה כל כך חשובה, ובזכות העובדה שאנחנו נדע לנחם אחד את השני היטב,
נתפלא שהקדוש ברוך הוא ינחמנו את כלל ישראל מאבלנו הגדול,
ונזכה לראות ישועות ונחמות לכל ישראל.
אל אמן ואמן.
