ואנחנו ביום עיון על זוגיות.
קודם כל, יישר כוח על היום עיון הזה שהרב יורם ארגן, כי באמת זוגיות זה נושא שצריך
כל הזמן לעסוק בו וללמוד אותו.
ואומרים בהרבה מאוד דברים.
לפי הידיעה תהיה אהבה. ככל שעוסקים במשהו יותר, אז
יותר קשורים אליו והוא יותר משמעותי.
בכלל זה גם זוגיות, שזה דבר שצריך ללמוד אותו ולעסוק בו. אנחנו היום נעשה, נלמד,
משהו שבעזרת השם,
אני רואה שהרוב כאן זה רווקים לדעתי, נכון?
ואף רווקות, אז אנחנו בעזרת השם מקווים שכולכם תחתמו על הדוקומנט הזה בהקדם,
וזה שטר הכתובה
שחותמים עליו, תקנת חכמים שחותמים עליו,
והנחת העבודה שלנו היא כזאת,
ש... ככה, שיהיה יותר טוב?
יופי.
הנחת העבודה שלנו היא כזאת ששטר הכתובה,
כמו בהרבה מאוד דברים של חכמינו זיכרונם לברכה,
מאחורי הרובד הנגלה מונח רובד פנימי, כן?
זה נכון גם לסוגיות הגמרא וגם להלכות,
שזו סדרה שלמה שנקראת ליקוטי ההלכות של רבי נתן, נכון?
הוא מראה איך מאחורי כל הלכה
מסתתר איזשהו רובד פנימי, וגם במסמך הזה.
עכשיו,
אני אתן פה איזושהי הערת אזהרה, המסמך מנוסח
מהאיש אל האישה, כלומר, הגבר חותם עליו,
וכאילו כלפי האישה. אנחנו נלמד אותו כאן כמסמך משותף.
משותף.
יש לזה הרבה מאוד סיבות,
אבל לצורך העניין, בסדר, המסמך הזה הוא כמסמך שמונח בין בני הזוג ולא של אחד.
האמת שזה גם נכון מבחינת הכתובה, כי בכתובה אמנם הבעל חותם עליה, אבל גם חותמים עליה שני עדים.
ושני העדים זה כאילו נציגים של האישה.
על כל פנים זה ברור שהיום מערכות היחסים הרבה יותר הדדיות והרבה יותר
שני בני הזוג מביאים לקשר גם את היכולות וגם את הכישרונות וגם את הממון ואת הכסף.
אז בהחלט אפשר לומר שהשטר הזה
הוא איזה מין מראה מקום לזוגיות יהודית מתוקנת.
איך נראית זוגיות יהודית?
מאיפה יודעים בכלל מה זה זוגיות?
ממה שראינו בסרטים,
ממה שקראנו בכל מיני ספרים כאלה ואחרים שמוכרים לנו,
שאהבה זה כל מיני פרחים וניצוצות וכל מיני זה מהביטויים באנגלית fell in love הוא נפל הוא נפל באהבה it happened he walk in the street and then he fell in love פשוט הוא פתאום זה קרה לו כמו שהוא הופל היום ומחר הוא יקום
או היא
אז אנחנו רוצים לדעת ממקורות נאמנים מה המשמעות של מה זאת אהבה
מה זה זוגיות
בשטר הכתובה שכתוב בארמית כותב מסובכת ולא תמיד יש זמן לקרוא אותו ולעיין בו וכתוב תא נדוניה תוספתא וכל זה בסוף
מסתיר בתוכו,
טומן בתוכו,
אמיתות מאוד מאוד גדולות לגבי איך נראית זוגיות יהודית מתוקנת,
לפי העיניים של חז״ל מאז ועד היום.
זה מה שננסה לעשות, בעזרת השם.
בסדר?
מתאים לכם?
אפילו דוד שהתחתן לא מזמן ממש וחתם עוד טרי עדיו על הכתובה,
הוא מסכים ללמוד את זה, על אחת כמה וכמה.
טוב,
אז רק למען הסדר הטוב,
שתהר הכתובה מורכב משלושה חלקים.
החלק הראשון זה הפרטים האישיים של החתן והכלה.
וכאן קריאה מוצאת לכל מי שנולד לו ילד והוא רוצה לקרוא לו שם,
אדוניהו, ירמיהו, בן ישעיהו, שם כזה ארוך.
אז תחשבו שאתה צריך להיכנס בסוף בכתובה, שהילד הזה פעם מתחתן,
יצטרכו לכתוב את השם שלו בכתובה. וזה לא נכנס לנו לרבנים, לא נכנס ב...
גד בן דן, הכי טוב.
אחה. קצר. זה דוב, דוב בן צבי, גם אני יכול.
עוד עוד.
אז זה החלק הראשון מהפרטים האישיים. החלק השני זה חלילה, מה קורה אם הזוגיות לא מצליחה ולא עולה יפה? לא נתייחס אליו כרגע.
זה החלק השני. והחלק השלישי הוא הכי מעניין, זה מה הם החיובים.
כלומר, בשיטה הכתובה יש גם
חיובים
שצריך להתנהג לפיהם
כזוג נשוי.
עכשיו, למה זה מאוד מאוד חשוב?
זה חשוב בגלל שזה נוגע, תודה רבה עידן, ממש.
זה בדיוק מה שאני צריך עכשיו, קפה, חזק, ערבי כזה, גלילי,
בדיוק.
למה זה חשוב? זה חשוב בגלל שבאמת אהבה,
למאן דאמר שהיא רגש, תכף נדון בזה אולי,
אבל למאן דאמר שהאהבה היא רק רגש,
רק רגש,
אז רגש הוא חמקמק, היום הוא ככה, מחר הוא ככה, קשה לסמוך עליו
לאורך זמן,
קשה לבנות עליו לאורך זמן,
ומה קורה כשהוא ירד, מה קורה כשהוא יעלה.
כאן יש לנו הצעה, לפנינו, של חז'ל,
לבנות יסוד שהן תמיד נכונות. לא משנה על איזה צד קמת בבוקר,
זה תמיד נכון.
והאמת שיש כאלה שגם מגדירים ככה אהבה.
זה דבר מאוד מעניין.
הרי אנחנו יודעים מה זה אהבה, נכון?
יש לנו בתורה מצוות אהבה. שלוש פעמים בתורה יש לנו מצוות אהבה. ואהבת את השם אלוהיך,
ואהבת לרעך כמוך, ואהבתם את הגר.
כשכתוב ואהבת את השם אלוהיך, מה הכוונה? שנצייר לבבות?
שנעשה פרפרים?
מיד התורה מפרטת בכל נפשך ובכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודיך.
זה מיד עובר לעשייתם לפעולה.
כלומר, אהבה, לפחות הגדרה בסיסית של אהבה,
זה לא רגש אלא זה פעולה. זו החלטה לתת את המיטב שהביעית, מיטב הכוחות, מיטב הכישרונות, מיטב תשומת הלב, מיטב ההקשבה למישהו.
כשאני מקבל החלטה כזאת, זה בעצם אהבה.
וההחלטה הזאת היא מסורה ביד כל אחד ואחד מאיתנו, היא לא... זה לא איזה רגש, לא, תשמעי, אני אוהב אותך היום, אבל מחר אני לא יודע אם אני אוהב אותך, עבר לי.
אלא זה, זה כמו ואהבת את השם אלוהיך,
יש בכל לבבך,
עם הלב, עם היצר,
עם הכוחות היצירה,
ויש בכל נפשך עם כוחות החיים,
ויש בכל מאודיך,
שזה ממון, שזה כסף,
זה פעולות מוגדרות,
זה לא משהו שהוא רק רגש.
ולכן שטר הכתובה בעצם מהווה, אפשר לקרוא לזה, הבסיס לאהבה,
התשתית לאהבה. זה נכון שיכול להיות
על גבי התשתית הזאת שיהיה גם רגשות מאוד עזים וקרובים וגעגוע וכיסופים וגם יהיה רגשות אחר יותר עדינים. עולם הרגשות הוא סוער והוא דינמי והוא נע מצד לצד ויש לו קרבה וריחוק רצו ושוב. אבל השטר הכתובה מייצר
תשתית מאוד מאוד יציבה לקשר זוגי יהודי מתוקן.
כדאי להכיר אותו.
כדאי מאוד מאוד להכיר אותו, וגם כדאי להתנהג לפיו לאורך כל הדרך.
יש לנו בסך הכל שבעה חיובים,
אנחנו נדבר עליהם.
אני הייתי מבקש שתשבי בבקשה.
בסדר? עדיף לשבת, באמת. אין כיסאות? אנחנו נעביר כיסאות.
תעבירו כאן כמה כיסאות.
לא, לא, תביאו כיסאות. אפשר לשבת גם פה, מי שרוצה לראות ולא רק לשמוע.
ברוך אתה ה'
טוב, אז נתחיל, בסדר? עד כאן היה הקדמה. תודה.
ברוך תהיה.
ובכן, הכתובה הזאת שלפניכם,
יש הרבה כתובות, הרבה נוסחים כאלה ואחרים. הכתובות הכי יפות אלה הכתובות התימניות.
הכי יפות,
חד משמעי.
יש שם נוסח מדהים בפתיחה, הכתובה התימנית.
מי שתימני אז זה הרוויח, ומי שלא אז בעזרת השם ייבדד לו בת,
ויתחתן עם תימני.
מה?
זה מועתק מהרמב״ם.
טופס הכתובה, איך ביום פלוני, איך פלוני בן פלוני אמר לפלוני,
בת לא ניבדותא, קלתא אביל ואינתו כדת משה וישראל, ואנה בממרא דשמיא, אפלח, ועוקר, והסובר, ואיזון, ואפרנס,
ואחסי יתיכי,
כלכות גוברין ידעים, ויש פה גם סיפוקייכי.
אנחנו בסוף נתייחס על מאה ללכי כאורך כל ערא,
כמה שאפשר להתייחס לדבר כזה בפורום רחב,
שיש בו גם גברים ונשים.
בסך הכל שבעה חיובים.
עכשיו, אתם רואים שהחיובים נראים דומים זה לזה.
מה ההבדל בין איזון לאפרנס, לאפלח, זה הכל נראה אותו,
מאותו אזור, אבל באמת יש ביניהם הבדל
גדול מאוד, כל אחד נוגע בנקודה.
אנחנו נתחיל, נלמד את החיובים האלה. החיוב הראשון זה חיוב לעבוד.
חיוב לעבוד.
באמת החיוב הזה פונה יותר כלפי האיש,
כי אני רוצה להניח כאן מילה מאוד מאוד מאוד משמעותית.
אני ארוץ, ואחרי זה אם יהיה שאלות אני אשאיר זמן, בסדר?
אני רוצה להניח כאן מילה מאוד מאוד משמעותית בקשר זוגי, המילה היא הערכה.
לא רק אהבה,
לא רק כבוד, הערכה.
וגבר,
כדי להעריך את עצמו,
הוא צריך לעבוד.
זה בכלל לא משנה כמה כסף יש לו בבנק. יכול להיות שהוא ירש מיליונים.
זה לא מדבר על, לא מדובר על תביא משכורת.
מדובר על תעבוד.
תעריך את עצמך.
אדם שהוא מתבטל בבית, הערך שלו הוא יורד בעיני עצמו, מילא גם בעיני אשתו, היא פחות מעריכה אותו, הוא פחות מעריך את עצמו, זה קודם כל מתחיל מזה.
מישהו הסביר לי פעם, וזה נכון, שמשבר פרנסה אצל איש
שאין לו עבודה,
אני אומר עוד פעם, זה לא קשור לכסף.
זה בכלל לא קשור, יכול להיות שהוא מקבל דמי אבטלה.
הוא לא מצליח ללכת לעבוד,
דומה למשבר עקרות אצל האישה.
שניהם כאילו נוגע בבסיס האישיות.
אז מה אני שווה? מי אני?
אז יש פה התחייבות
לעבוד.
לעבוד.
חז״ל אומרים אפילו ימצא גינה ויעבוד.
אבל ברשותכם אני רוצה,
מכיוון שהוזכרה המילה לעבוד,
אז לעבוד זה, יש לזה הרבה מאוד משמעויות.
ודאי אחת המשמעויות היא,
אנחנו מתחייבים להיות זוג עובד.
זוג שעובד על הזוגיות.
זה הצהרת כוונות
ראשונה בכתובה והיא חשובה מאוד.
מדוע? כי היא נוגעת בטעות הבסיסית התשתיתית שמלווה המון המון זוגות וגורמת להם לצרות אחר כך. ומה הטעות? הטעות היא,
אנחנו אוהבים ולכן אנחנו נסתדר. טעות, שגיאה, לא נכון.
לא נכון.
או נכון לשנה, שנתיים הראשונות.
אין שום סיבה להניח
שאיש ואישה שהם שונים במהות שלהם,
שונים במהות, הוא איש ואישה וגם גדלו במקומות שונים וכולי,
הסתדרו לאורך 60-70 שנה מעצמם.
שזה פשוט יקרה.
אין סיבה להניח דבר כזה.
יש בהחלט סיבה להניח שאם שני אנשים רציניים, שאוהבים זה את זה,
מסכימים לעבוד,
לא לוותר לעצמם, לעבוד ולהתקדם, שהם יצליחו.
אף לך, התחייבנו לעבוד.
ואני פה אתן כמה דוגמאות לעבודה, בסדר?
וגם איך מודדים את זה, איך יודעים?
עבודה זה דבר שגם הוא ניתן למדוד אותו.
תזכרו בפניכם, תסרטטו בפניכם את הציר הבא, בסדר? ארבע מילים.
פער,
פגיעה,
כעס, ריחוק.
בסדר?
זה הציר.
הציר מתחיל מפער, אין זוג שאין בינו, אין בין האיש לבין האישה פער, פערים.
פערים בתפיסת עולם, פערים בשפה, פערים ב... פערים, פער.
פער הוא בדרך כלל מקור לברכה.
כי ברגע שעומדים את הפער הזה, אז אני יכול ללמוד ממך, את יכולה ללמוד ממני. ברגע שאנחנו גם מבינים, אנחנו גם יודעים אולי גם לצמצם פערים,
איפה שקשה, יודעים, אבל מדברים עליו, עובדים על הפער.
פער לא מטופל, או פער לא מעובד,
או פער שלא עובדים עליו נהפך לפגיעה.
בסדר? נהפך לפגיעה.
פגיעה לא מטופלת נהפכת לכעס.
כעס לא מטופל נהפך לריחוק ולשנאה וכו' וכו'.
צריך לעצור בפער.
ואני אומר, אין זוג שאין פער בין האיש לבין האישה. בילדין, מובנה.
מובנה.
אני יכול לתת לכם הרבה מאוד דוגמאות, אני אתן לכם דוגמא אחת, בסדר?
שיהיה לכם איזה, לי יש יום הולדת בקיץ, בחודש אב.
תודה רבה על האיחולים, בקרוב אצלכם גם.
אתם יכולים ממוצע הדבר ללמוד שלא בדיוק עשו לי ימי הולדת בגן וכל זה, כי זה איפשהו באוגוסט, בלועזי, אז כשהגדרת הזוכרת הייתה מצרפת לי לאיזה ילד בסוף שנה, או שכן או שלא.
בכל מקרה יצאנו בבית,
גם לא עושים בכלל עניין עם ימי הולדת,
באופן כללי, לא כל כך הורגים את זה מימי הולדת,
אף פעם לא רגשנו שזה חסר לנו.
לא, לא, כאילו, וואלה, אפילו לא אומרים מזל טוב, עוברים, זה לא יום.
ואצל משפחה של אשתי, אז זה אירועי, זה מתחיל בלועזי ונגמר בעברי. זה כאילו,
זה שבוע יום הולדת, או שבועיים לפעמים, זה הסדר גודל.
עם ברכות, עם עניינים.
אתם יודעים שיש פה פער?
התחתנו, אז בסדר, יש לנו יום הולדת,
אנחנו נחגוג אותו מתישהו לפני, אחרי, נציין.
יש כאן איזה פער.
עכשיו הוא מצחיק, אם הוא לא מטופל אז הוא גם יכול להיות פוגע.
עכשיו ברגע שהבנו את הפער,
אז אני יודע מה חשוב לי, יודעת מה חשוב לי, אנחנו מדברים על זה, גם טיפה צוחקים על זה, גם טיפה נבנים מהדבר הזה.
וזה מקסים, אבל זה פער שגם יכול להוליד פגיעה וכעס וריחוק.
איזה מין דבר זה, הוא לא אומר לי כלום יום הולדת?
מה היא רוצה ממני? מה כולה אמרתי? יום הולדת. מי חוגג יום הולדת? מה זה?
שטיין, יום, יום הולדת את פרעה. נכון, השבורתי. מה, יום הולדת את פרעה.
מה זה יום הולדת? זה נכון. תעשי חשבון נפש.
כן.
אז, יפה.
אז זה נקרא ההתחייבות הראשונה להיות
התחייבות לאנשים עובדים על הזוגיות.
כשאני אומר עוד פעם, הנחת העבודה צריכה להיות להתהפך.
זוג שלא עובד, כנראה,
רוב הסיכויים שהוא ייתקל בקירות
קשים
במשך היער.
זוג שעובד,
טוב מאוד, תענוג. אין סיבה להניח ששני אנשים טובים ורציניים שעובדים
ומשקיעים וקל מאוד לבדוק השקעה, לא יצליחו.
איך נדע אם זוג עובד?
קודם כל, נבדוק את היומן.
נבדוק את היומן. כל אחד מאיתנו, כשהוא רוצה להשיג משהו,
רוצה ללמוד משהו, מקצוע, תחביב, נגינה, לא משנה.
משקיע בזה זמן. לא זמן, חמש דקות
בחמישה לשתים עשר בלילה.
משקיע זמן טוב.
אדם רוצה ללמוד איזה תואר, איזה קורס, הוא לוקח לעצמו זמן.
זוגיות זה לא פחות חשוב מכל שאר הדברים שאנחנו עושים בחיים,
ויותר חשוב. אלא מה, מה מטעה? שאנחנו כל היום ביחד, לא נחשב.
לא נחשב.
כל הביחד הזה שאנחנו מתאמים דברים ומדברים, תביאי, תחזירי, תקניי, זה לא נקרא זמן זוגי.
זמן זוגי זה זמן משמעותי,
איכותי,
בין כמה שעות שהוא קורה בצורה קבועה, פעם בשבוע לפחות,
שמתכוננים אליו,
שיש בתוכו שיחה, שמגיעים למקומות עומק,
שמתקדמים, שמדברים על דברים. זה נקרא זמן זוגי, אז זה מאוד קל.
אני יכול לקחת כל זוג,
לבדוק לו את היומן, להגיד לו, בבקשה תביא את היומן, איפה הערב הזוגי שלכם?
אם אין ערב זוגי, אפשר, אל תספר לי אגדות שאתם עובדים על הזוגיות. אתם לא עובדים על הזוגיות שלכם, נקודה.
לא עובדים.
מה?
אחרי זה יגיד להם על מה ידברו.
בסדר?
זה נקרא דבר אחד.
עבודה על הזוגיות נקראת, כמו שאמרנו, שמזהים פער, מדברים עליו. שמנסים להבין את השפה האחת של השני, את התקשורת,
את הרצונות, מנסים לכוון לדעת,
לומדים זה מזה.
זה נקרא לעבוד.
יש היום גם הרבה מאוד אפשרויות,
ממש אפשר לחוקק חוק כזה, שזה חוק זוגי. מה החוק הזוגי?
שאנחנו,
אם זה חשוב לנו,
כמו בהרבה מאוד דברים שחשוב לנו, מה אנחנו עושים, דבר ראשון שאנחנו רוצים, זה משהו חשוב,
אנחנו הולכים
להתייעץ עם אנשים מנוסים.
נכון? אם בן אדם רוצה ללמוד איזה תואר או משהו, וזה חשוב לו, אז הוא יחפש מי עשה, מי זה, יחפש בפייסבוק, יחפש באינטרנט, יחפש, יקבל עצות.
משום מה, בזוגיות אנשים מעדיפים להיקבר בתוך עצמם,
להתחפר בתוך עצמם,
ולא לקבל עצמם.
אם אנחנו אנשים רציניים ורוצים לעבוד,
ויש היום אנשים שעוזרים לעבוד, אז למה לא לעזור בהם?
זה מעולה, אנחנו מקבלים על עצמנו,
לא כל דבר צריך לרוץ לאיש טיפול ומשהו כזה, אבל אם הגענו לאיזה מבוי סתום, לאיזה נקודת,
יש מחלוקת, יש איזה פער שלא מצליחים לגשר עליו,
לפעמים זה בקשר לחינוך הילדים,
לפעמים זה בין האדם לבין עצמו, הולכים להיעזר, יש אנשי מקצוע, יש רבנים, לא משנה, אנשים שזה, הרבה פעמים חוק האדם השלישי,
זה נקרא, חוק האדם, אדם שלישי שהוא
אדם שאתם סומכים עליו, אפילו אם הוא לא איש מקצוע,
ודאי איש מקצוע,
יכול לקדם מאוד את הקשר. ככה נראית זוגיות עובדת.
לא נותנים לדברים קטנים לטפוח לממדים של מונסטר.
לא, מתהפכים.
הרי מה קורה,
נכון, אמרנו, פער, פגיעה, כעס, ריחוק.
אם הולכים למטפל זוגי, ובדרך כלל מגיעים אליו כשאתה כבר בשלב הרביעי, הוא רק לוקח לו שנה לפרק את כל הפצצות של הריחוק והכעס והפגיעה,
כדי להגיע לפער שהוא לגיטימי,
והיה צריך לטפל בו מההתחלה, אז למה לחכות עד לשם?
אפלח זה מחויבות לזוגיות עובדת כל הזמן.
עובדת.
ולא הרי זוג צעיר כזוג עם ילד אחד, כזוג עם שני ילדים, כזוג שמחתן ילדים.
כל שלב הזוגיות יש לו את האתגרים שלו,
והוא מצריך את העבודה שלו.
אז זה העניין הראשון.
אפלח.
החיוב השני זה אוקיר.
אוקיר זה לכבד בעצם,
אבל המילה ארמית כאן היא מאוד מאוד מוצלחת, כי בארמית,
לכבד, אתה יכול לתרגם to respect, כן, אני מכבד אותך, אני נגד לך בכבוד, אבל בארמית
יאקיר זה גם כבד, heavy,
כבד משקל,
כמו ארץ אשר אבניה ברזל.
אז הגמרא אומרת שרבי עמי,
הוא היה הולך מחוץ לארץ לארץ ישראל,
הוא היה אומר, איך אני ידע שהגעתי לארץ ישראל? הוא היה מרים את האבנים,
כל עוד האבנים היו קלות, הוא אמר, לא, זה חוץ לארץ, הוא היה מרים אבנים כבדות, הוא אמר, או,
או, זה ארץ ישראל, ארץ אשר אבניה ברזל.
אז אוקיר זה שוקל.
שימו לב.
החלטה פנימית של בני זוג,
בחלק מחיובי הכתובה.
הדברים של אשתי שוקלים אצלי יותר.
הדברים של בעלי שוקלים אצלי יותר. זה לא עוד אדם חכם מהרחוב
שפשוט משכנע אותי. אומר דברים משכנעים, אז אני משתכנע. הרי למה אנשים מתחתנים?
מתחתנים כי בדרך כלל יש להם איזשהו ראש משותף בהרבה מאוד דברים. אז סבבה, אז כאילו אנחנו באותו ראש.
הכל טוב,
אבל ברגע שאנחנו לא באותו ראש, לא, תשכנעי אותי, זאת אומרת, זה לא עובד ככה.
איפה בא לידי ביטוי הברית?
איפה בא לידי ביטוי המחויבות?
איפה בא לידי ביטוי הביחד?
זה בא לידי ביטוי בין השאר בזה שהדברים שנאמרים
שוקלים אצלי יותר.
המשקל הוא אחר.
כמו שיש לכל
חומר בטבע משקל סגולי,
המשקל הסגולי שלו שונה מדבר לדבר, המשקל הסגולי של בקשה שהיא שם מבקשת מבעלה
או של דבר שאיש מבקש מאשתו, הוא אחר מאשר עוד אדם ברחוב.
גם אם אני לא מבין את זה,
וגם אם אני לא אולי מזדהה עם זה,
אבל ברגע שאישתי ביקשה את זה, זה שוקל יותר.
זה לא עוד איזה משהו. טוב, תשכנעי אותי. אם כן, אז כן, אם לא, אז לא צריך לשכנע אותי.
נאמרה כאן אמירה, היא שוקלת יותר.
המשקל הזה הוא חשוב מאוד
להבנה שאנחנו, מתקיימת בינינו איזושהי מערכת יחסים שהיא אחרת.
כמובן, זה מאוד נכון,
כשיש מחלוקות לגבי הילדים.
אני באופן בסיסי מאוד בעד שילדים ידעו שיש הבדלים בין אבא לאימא.
אני מאוד בעד.
צריכים לדעת.
בית זה כמו ספירות בקבלה,
יש כתר זה מהשם יתברך, יש חסד, יש גבורה, יש...
ולא תמיד חייבים שזה יהיה לאותם צדדים.
לפעמים אבא זה חסד ואימא זה גבורה, לפעמים מתהפכים.
זה לפעמים להחליף תפקידים, לא תמיד...
זה טוב שילדים ידעו, כי ככה זה החיים. החיים זה חד-ממדי.
יש לפעמים הורים שלא יודע, היו כנראה ביותר מדי חוגי הורים,
אז הם קוראים לילד שלהם מדף מסרים,
ביחד.
אתה לא תצא היום החוצה כי, רגע,
אתמול ולכן, אנחנו פה, זה מכונה,
ילדים, בני אדם, יש הבדלים.
בסוף צריך להגיד לו משהו אחד לעשות.
אימא אומרת ככה, אבא אומר ככה, אנחנו בינינו התלבטנו, בסוף הגענו למסקנה שזה ככה. אז הוא מבין שראו את הצדדים השונים.
אבל אם אני חושב משהו, ואשתי חושבת משהו אחר ביחס לילדים, אני לא אומר לילדים, טוב, חבר'ה, עזרו, אימא לא, זאת אומרת, אני,
בואו, אני, אל תגלו לה גם, אין דבר.
אני אפילו יכול להגיד, תקשיבו, אני חושב שזה ככה, אבל אימא אמרה,
יש לנו כזה משפט בבית,
הילדים כבר לא כל כך אוהבים אותו, אבל אני אוהב אותו.
מה שאבא אומר זה קודש,
מה שאימא אומרת זה קודש קודשים.
עוד כמה משפטים.
בסדר אני אלוף, בבלגן אני רב-אלוף.
זה, כאילו, אה זה מה שאימא אומרת קודם, זה, זה, שום דבר.
אימא אמרה, גם אם אני לא מסכים,
הדברים שוקלים אחרת.
וכמובן גם הפוך.
זה נקרא אוקר.
משקל סגולי יותר כבד.
הסובר.
מה זה הסובר?
למילה הסובר יש לה שני פירושים בלשון חזל,
ואחד הוא נראה, אפשר לקרוא לו כמעט בנאלי אולי, בסדר?
אבל הוא מאוד משמעותי,
וכל מי שעומד במכון מאיר, תכף תבינו למה,
מבין למה זה מאוד משמעותי.
והשני הוא טיפה יותר מפתיע.
הפירוש הראשון למילה הסובר זה אהיה בסבר פנים יפות.
חייך.
התחייבנו
לבוא הביתה עם חיוך על הפנים.
נכון? נשמע בנאלי? ברור. קודם כל זה לא ברור.
אנשים מכניסים את העומס מהעבודה, מהלימודים הביתה, תרגיל, אה, איזה פנים זהופות. מה קרה, יא בויה, תחייך, תאיר פנים.
הערת פנים עושה הרבה.
וכל מי שלומד כאן במכון מאיר יודע, אנחנו זוכים
ללמוד לאורו של הרב ויגון, שכל היום מחייך פה לכולם,
וכמה הדבר הזה מרכך. חג שבוע שעבר היה פה יום מורים,
וראינו כמה חיוכים בכיוונים הנכונים,
והכל קיבל ריכוך,
הכל קיבל ריכוך. כמה הדבר הזה משמעותי?
שאדם הוא בסבר פנים יפות, הוא מאיר,
הנשמה של אוזורה אחת,
לא סתם, ברוך השם, ילדים מחייכים כל הזמן.
מה קרה לנו בתור מבוגרים שבשלב מסוים נמחק לנו החיוך מהפנים? לא טוב.
ילדים שם, זה מבסוטים וזה, הם כל היום צוחקים,
כל היום מחייכים.
אז אנחנו מתחייבים בתור בן זוג להאיר פנים אחד לשני.
מה זה אומר?
זה אומר, לדוגמה,
קורה לפעמים שבני זוג מתווכחים, אפילו רבים.
רבים.
ריב זה טוב.
ריב זה ריבוי. זה דבר שיש הרבה יחס.
אבל אז פתאום מישהו תופס כזה פוזה, פוקר פייס,
ככה, כל היום הוא הולך ככה.
ולפעמים יותר מיום אחד.
לא מדבר.
אתם מסתכלת עליו?
מבט כזה מפחיד. מכירים את המבט הזה?
משבית.
מה קרה? מה זה הדבר הזה?
מה זה הפנים האלה?
יש איזה איסור.
כתוב בכתובה, הסובר, אהיה בספר פנים יפות.
האיר פנים. בסדר, מותר להרים, מותר זה. אז מה, לא הולכים לישון.
הרי בקריאת שמע אמרו מרני מוכל בסולח, נכון?
אתה לא רוצה לשקר לפני שאתה הולך לישון,
אז לא הולכים לישון עד שלא משלימים,
מדברים, מחייכים, מאירים פנים, לא חייבים, אבל שיהיה הערת פנים.
הערת פנים היא דבר מאוד משמעותי, ולכן אני זוכה לגור בעיר, ברוך השם, בפתח תקווה,
גרים במגדלים,
אני נכנס למעלית, יש לי שמונה קומות
להשאיר במעלית את כל הג'יפה,
את כל העומסים,
את כל הלחצים.
אם זה לא מספיק,
אז יש גם עצה של רבי נחמן לעשות מילי דה שטותא,
אז יש מראה במעלית,
אפשר לעשות פרצופים,
אהההה, ככה וזה,
צוחקים, מעלים חיוך על הפנים, נכנסים.
כתוב, הרמב״ם אומר, החכם צהלתו על פניו ואבלו בליבו.
גם אם יש לך איזה קושי, שים אותו בלב,
תראה פנים מחייכות, בטח לילדים,
זה מאוד מאוד משמעותי שאבא מחייך, שאבא מאיר פנים, שאמא מחייכת, שיהיה מאירת פנים,
ולא ככה מגיעים עם איזה פונים כאלה וכבודו.
היה פעם תלמיד במכון, לפני הרבה שנים,
שלמד פה איזה תקופה, בא להיפרד ממני.
הוא היה בכיתה שלי, ואז הוא אומר לי, אתה יודע, הרב, כשהגעתי לכאן למכון, אז הראו לי,
היה אז אחראי אחר, לא הרב שמעון, הראו לי, אמרו לי, הנה זה הרב שלך.
סימנו לו אותי.
הסתכלתי, איך היה נראה לי כזה רציני.
כנראה בדיוק למדתי, לא יודע מה, התרקזתי באיזה משהו, אז מאוד נבהלתי.
אבל כשהגעתי אליך, אמרתי לך, שלום, אז חייכת אליי.
אז היא הרגיעה אותי.
עכשיו, אמרתי לו, טוב, זה מאוד מסוים אותי לשמוע, אבל בלב אמרתי לעצמי, הרי גם יכולתי לא לחייך אליו.
זה לא שאני, זה, חייכתי אליו,
הקדוש ברוך הוא עזר לי, ובאותו רגע חייכתי.
ויכולתי גם לא לחייך, ולך תדע.
על חיוך יכול להיות שמה?
שהוא היה נבהל קצת, אתם יודעים, מגיעים בילד שבא למכון מאיר, הוא בא לבדוק, הוא כזה, רגל בפנים, רגל בחוץ וכל זה.
מאז,
כבר מהכיכר שאני מגיע למדיצ'י,
אני תוקע שני נאצים, ואני,
שלא יתפסו אותי בחיוך.
חיוך, תאיר פנים.
למי ש...
למי ש... זה תנאי קבלה כאן למכון מאיר, הרב יגון, שאנשים יחייכו.
אז זה הסובר אחד, אבל יש גם עוד הסובר.
עוד יותר מעניין,
וזה כמו סוברים ארנן.
כלומר, אבקש רשות.
בני זוג מתחייבים לבקש רשות אחד מהשני.
מה הכוונה?
מה זאת אומרת? ברור שאני אבקש רשות לטוס לעוד לאן.
לא.
הרי כל זוג מתחתן ויש לו איזה חוזה לא כתוב.
בסדר?
בין אחד לשני, יש איזה חוזה כלשהו, לדוגמה.
זוג התחתנו, לא יודע מה, הבעל רוצה ללמוד תורה, אישה שמחה שהוא לומד תורה, מצוין, הכל טוב.
נכון, על דעת זה התחתנו, על זה ש...
ועכשיו הבעל רוצה להוסיף עוד איזה משהו, עוד איזה לימוד, עוד איזה זמן.
אז כולי הוא יכול להגיד, אוקיי, זה מובן מאליו,
על זה התחתנו, על דעת זה התחתנו, נכון?
אני רק צריך להודיע לאשתי, תקשיבי,
אני החלטתי להצטרף לעוד תוכנית הלכה, אני אגיע כל יום
שעה יותר מאוחר.
טעות.
תבקש רשות.
גם על הדברים שהם כאילו מובנים מאליהם,
אין דבר כזה מובן מאליו. כל דבר צריך לבקש רשות. זה מתאים לנו,
זה מתאים לך,
זה מתאים לשלב,
זה מתאים לכוחות,
זה מתאים ליכולות.
ואז,
וכשמבקשים רשות גם צריך להיות פתוחים לאפשרות שיגידו לא,
אני משתדל ללמד תורה כמה שאני יכול,
וברוך השם שעם ישראל אוהב ללמוד הרבה תורה, ובאמת מתקשרים הרבה מאוד מקומות לרבנים אחרים, גם אליי, תבוא תעביר שיעור פה, תבוא תעביר שיעור, לכאורה זו המשימה, זו השליחות, מה יש פה לדבר וקדימה וזה.
אז אתה צריך לבקש רשות.
הרי הזמן הזה שאני נוסע להעביר שיעור באיזשהו מקום,
הוא בא על חשבון מישהו.
מישהו צריך בזמן הזה להיות בבית, טפל בילדים,
הוא צריך לעשות.
זה מתאים לו,
זה לא מתאים לי.
ואם אני עושה את זה בלי לבקש רשות, אז אשתי אומרת לי, כתוב בתורה לא תגזול.
אתה רב, לא?
כתוב לא תגזול. מה זה הגזל הזה?
תחזיר את הגזלה,
תקשיב את הגזלה אשר גזל.
עכשיו, ברגע שאנחנו מבקשים רשות ומקבלים רשות,
אז זה אומר שלמקום שאנחנו הולכים אליו, אנחנו הולכים בשליחותה או בשליחותו של בן הזוג.
אם הוא נתן רשות, הוא בעצם שולח אותנו.
זה יוצר
הוויית חיים משותפת.
אנחנו בכל דבר עושים ביחד, אבל צריך לבקש רשות.
האם זה מתאים? האם זה סברי? האם את סוברת את זה?
או האם אתה סובר את זה? זה מתאים? זה ראוי?
נכון שהתחתנו על דעת, 1, 2, 3, 4, 5,
אבל החיים זה חיים, והחיים הם דינמיים,
ופתאום יש ילדים, ויש כוחות, ואין כוחות, והרבה מאוד דברים יכולים לקרות.
אחד הדברים, הסיפורים היפים זה,
אפשר לראות את זה בסרטון של ערוץ מאיר על הרב אליהו.
באו לרב אליהו, אמרו לו, תגיש מעמדות להיות ראשון לציון, רב ראשי, אתה תיבחר, 100% אתה תיבחר.
אבל אני צריך לשאול את אשתי,
מבקש את רשותה.
הלך לאשתו, מה היא אמרה לו?
לא.
מה, אתה צריך את הקבראש הזה?
אתה דיין היום, לומד תורה, מקבל את זה, עכשיו תהיה ראשון לציון, טקס פה, טקס שם, ההוא, זה היה ביטול תורה. תגיד להם לא.
חזר, אמר להם לא.
מה זה לא? אשתי לא מסכימה לי.
כך הוא אמר.
אבל אז הרבנית אליהו לא לקחה בחשבון את הטלפונים הבאים. טלפון ראשון, בבבא סאלי.
הוא אמר בבבא סאלי, תדבר איתך. למה את מפריעה לבעלך להיבחר? כבר בשמיים בחרו אותו.
טלפון שני, הרב כדורי.
התקשרו מהזה של הרב כדורי. למה את מפריעה לבעלך להיבחר? כבר בשמיים בחרו אותו.
טלפון שלישי, האדמו״ר מגור. היה לב שמחה.
למה את מפריעה לבעלך? כבר בזה. טוב, היא נהדהת. אז היא הסכימה.
הסכימה, אז זה נגד זה היא לא דיברה.
אבל הרב אליהו הלך, ביקש רשות, והוא היה מוותר על התפקיד אם היא לא הייתה מסכימה.
הסובר זה אבקש רשות.
במיוחד על הדברים שהם so called מובנים מאליהם. אין מובן מאליו, צריך לבקש רשות.
זה מתאים, זה שייך, זה כשר בעינייך.
זה מתאים לך, זה שייך לך, בסדר?
זה הסובר.
איזו.
איזו.
מבינים שאם הבעל הזה עובד ומוקיר וכו' ויש לו כסף, אז מה זה אייזון?
טוב, יש פה התחייבות
לתמוך את הזוגיות בכל דבר שיוצר דבק.
כל דבר שיוצר דבק,
אנחנו מתחייבים להשתמש בו.
והדבר הראשון שיוצר דבק זה אוכל.
אוכל נקרא בשפה המקצועית גורם מזמן.
זה מוכח.
אני מעביר שיעור בהלכה אצלנו בקהילה בימי שישי.
שיעור, אני לא יכול לחוות דעה על השיעור שלי, אבל משתתפים בו 40-50 איש בימי שישי,
בדרך כלל,
ואני משתתף גם להכין אותו כראוי ועובד עליו, לא סתם,
כשיהיו נושאים מעניינים ונלמד ונעמיק והכל סבבה.
אבל יש גם ככה קינת קפה, רוג הלך, טריים, מגיעים, מי שמכיר, היפרמור, ככה, טוב וכל זה.
לפני כמה שנים הגבאים אמרו לי, תשמע, יש לנו תקציב, בעיה וזה, שיעור חזק, אז אנחנו מעודים את התקציב של הרוג הלך והזה,
בסדר, אין בעיה, אתם מחליטים.
אז הפסיק הרוגלח ופתאום אני רואה צניחה כזאת חופשית.
כולה הרוגלח. קודם כל זה הכניס אותי לצניעות רצינית, כן? זה לא השיעור.
זה הרוגלח.
אמרתי לה גם, באים מהר, תחזירו דחוף את הרוגלח,
והיא התאושש מהר מאוד.
אוכל זה גורם מזמן. אנשים באים, כוס קפה, אוכלים רוגלח, שומעים שיעור טוב, הכל טוב.
נכון, אוכל זה גורם מזמן. המטבח,
יש שני מקומות בבית שהם מקומות של יצירה.
יצירה.
אחד זה המטבח,
שם יוצרים אוכל לפי הטעם שלך. מישהו או מישהי עומד או עומדת ומבשל משהו בשבילך,
בשביל הטעם שלך או שלך.
חשב עליך ארבע שעות, או כמה זמן אתה לוקח לבשל? הוא אוהב את זה, היא אוהבת את זה,
אמא לילדים או לבעלה.
זה שונה מכל מסעדה שאדם הולך אליה.
המקום השני זה כמובן החדר הזוגי, ששם נוצרות נשמות,
אבל במטבח זה מקום של יצירה.
בית צריך שיהיה לו טעם,
שיהיה לו ריח,
שיהיו לו מאכלים.
ככה זה בית.
תכף זה אזכרה של סבתא שלי, סבתא חנה,
מפרדס חנה, עליה השלום נפטרה.
ובמשפחה של אבא שלי 13 אחים.
יש חרדים, דתי-לאומי, מסורתי וחרדי בסוף.
סוגר את המעגל.
אז מגיעים לאזכרה,
נשיקות, חיבוקים, אחרי דקה וחצי מה מתחילים לדבר,
המשפחה המרוקאית, כן, הדגים של אימה.
איך הייתה מכינה את הדגים, היה חומוס, איזה טעים זה היה,
הריח, כבר מהחנייה, היינו מריחים את הריח,
לא מצליחים להכין אותו דבר, הייתה מקלפת עם הידיים, ככה.
הטעם של הבית והריח
הולך איתך לדורות.
לא מזמן אשתי רצתה להחליף את הגז או משהו כזה, אז היא רצתה לקנות מחשמל, אינדוקציה.
אז אני כתבתי, התנגדתי, אמרתי לה, תשמעי, לא נראה לי, זה בלי ריח.
באמת, זה לא עושה ריח, אתה מתגן על זה בצהל, אין ריח.
אז עשינו פשרה, וקנו גם כזה,
וגם ליד זה שתי להבות של גז. כשאתה מבשל לשבת, שיהיה ריח. אתה סירים עם הטיגון של הזה, שמים על הגז.
אייזון, זה אומר שאנחנו מתחייבים
להשתמש באוכל
כגורם מזמן.
אוכל בבית הוא יצירה.
אוכל בבית הוא חיבור.
אוכל בבית הוא נותן לבית טעם, נותן לבית ריח, נותן לבית אופי.
אופי. זה תמיד הרבה יותר קל לחמם
שניצל תירס עם קטשופ, בסדר?
כאילו, אפשר לחיות ככה את החיים.
הילדים מבחינתם, אגב,
פעם אמרו לנו, אנחנו רוצים קטשופ עם עוף. אפילו לא עוף עם קטשופ, אנחנו רוצים קטשופ עם עוף.
כן?
שים להם ברגים, מסמרים, תמרח למעלה קטשופ, עובר.
אין לנו קטשופ בבית,
אבל בית שיש לו אוכל ביתי, ריח, זה הולך איתך,
זה חלק מהדבק.
אייזון,
מתחייב לזום.
הפרנס.
המילה לפרנס היא מילה מאוד חשובה בלשון הקודש,
או בערמית אולי,
ויש לה משמעות מאוד מאוד ברורה,
וזה אולי אחד החיובים הכי הכי משמעותיים בכתובה,
הכי משמעותיים בכתובה,
חיוב נפלא מאוד.
אם אדם הוא נגיד סטודנט,
סטודנט למשהו,
וכדי לעבוד אז הוא עובד, שומר באיזה מקום, שכיר,
זה לא נקרא שהוא מתפרנס,
הוא משתכר.
להתפרנס זה כשאדם עובד עם הכוחות והכישרונות שלו,
זה נקרא להתפרנס.
או בשפה אחרת, אני אתן פה איזה טיפ.
פרנסה זה סוג כזה של עבודה שאדם אומר לעצמו בסוף היום, לא כל יום, אבל מדי פעם,
וואלה, הייתי מוכן לשלם
בשביל מה שעשיתי היום, אבל עוד משלמים לי.
זו האמירה.
הייתי, כל כך נהניתי,
הייתי מוכן לשלם כדי לעבור את החוויה הזאתי.
אבל בסוף עוד משלמים לי.
זה נקרא פרנסה. פרנסה, אדם משתמש בה.
אנחנו מתחייבים כבני זוג לפרנס אחד את השני.
כלומר, לזהות כוחות
שנמצאים אצל הזולת
והוא לא יודע עליהם.
אבל אני, בתור בן זוג,
מספיק קרוב כדי לראות אותם ולזהות אותם, אבל מצד שני לא גדלתי איתו מהילדות
כדי שזה ייעלם ממני, ולתת איזה עצה,
איזה כיוון שנותן לשני פרנסה ועוזר לו לגלות את הכוחות שלו ולהוציא אותם אל הפועל.
סיפור
יש לנו זוג חברים שהאישה היא רואת חשבון, הייתה רואת חשבון, ההורים שלה רואי חשבון.
אז גם היא הייתה רואת חשבון, היא הייתה טובה במתמטיקה ולמדה ראיית חשבון כמובן.
זה מאוד הסתדר.
ואז הם קנו בית שלהם,
וקנו בית שלהם,
והם לקחו כמנהג המקום והזמן והמודרנה,
לקחו מהצוות פנים.
אז האישה אמרה לבעלה, תקשיב, אני רוצה לעשות את זה לבד.
לא רוצה מעצבת לי, אבל יאללה תפאדל, תעשי לי את זה לבד.
אז היא עשתה את זה לבד,
ומי שמכיר את זה,
זה יכול להיות נורא נורא מעצבן, הסיפור הזה.
ללכת, לבחור זה, ולבחור קירמיקות, איך זה יצא עם זה וזה.
היא עשתה את זה,
היא גם מאוד נהנתה, וגם יצא לה מהמם.
כל מי שהגיעה לבית אמר, וואו, איזה יופי, מי המעצב את מי? היא אמרה, אני.
קיבלה המון מחמאות.
בסוף התהליך בלה אמר לה, תגידי לי,
בעצם, למה לא הלכתי ללמוד עיצוב פנים?
אני אומר לו, לא, מה זה קשור, אני רואה את חשבון, ההורים, כאילו... היא ענתה לו את המשפטים שאתה מקבל אותם בתור ילד, הם נכנסים לך לתוך האישיות.
הוא רק אמר לה, תשמעי, אני לא יודע,
אנחנו נשואים כך וכך שנים, אני אף פעם לא ראיתי אותך ככה שמחה
ומאושרת וכאילו יצירתית.
המשפט הזה נכנס לה בפנים והתחיל לעשות לה, לדגדג אותם בפנים.
והיא אומרת, בואנה, הוא צודק, כאילו, אני הולכת לעבודה, אני בסדר, אני מתפקדת,
אבל ליהנות?
אף פעם לא נהניתי ככה.
דיברו, שוחחו,
והיה להם מספיק אומץ, אולי גם מספיק זמן וכסף כדי לעשות שינוי מקצועי. היא עזבה את המקצוע, הלכה ללמוד
עיצוב פנים מהצוות פנים היום.
עכשיו, אתם מבינים שזו מתנה של תשע שעות כפול חיים שלמים.
זה לא איזה משהו צדדי באישיות, זה תשע שעות
כפול חיים שלמים שבעל נתן מתנה לאשתו.
המון המון סיפורים על מתנות הדדיות כאלו,
שנותנים,
ניתנים בין בני זוג, ומתנות משנות חיים ועוזרות לשני להוציא אל הפועל כוחות חיים ש...
בשנה אחרי הגירוש, בגירוש קטיף, אנחנו גרנו בנצרים, אז אשתי אמרתי, תשמע, אני חייבת ללכת ללמוד באיזה מקום, אני לא יכולה, אני חייבת יום בשבוע ל...
אז היא מצאה איזשהו בית מודרש בירושלים שלמדו בו,
ונסע במסירות נפש בימי רביעי.
זה היה,
ואני ככה קצת, לא יודע, את עושה, את נוסעת, מה פה, וגם היה המון המון עומס,
אחרי הגירוש היה המון עומס, גם משפחתי,
וגם בשבילה שלימדתי, והיה כאילו,
העובד תפס הרבה מאוד דברים.
וכל הזמן אמרתי לה, תקשיבי, אם את הולכת, וזה, יש כזה עומס, והילדים, וזה, אמרתי, תקשיב, באמצע שלום היא אמרה לי, אתה יודע מה, עכשיו אני מבינה, בעצם,
אני מאוד נהנית שם, אבל בעצם, באמת אני נוסעת, ובכלל בשבילך,
לך זה תפור.
אמרתי לה, מה פתאום לי? אין לי זמן, מה נראה לך? אני יכול לנסוע?
שוב דבר.
היא ישבה עליי ככה על הווריד, עד שהסכמתי ללכת איתה לבדוק איזה יום כזה משותף,
ושנה אחר כך אני נרשמתי לשם ולמדתי שם,
ונפתחו בפניי
עולמות רוחניים חדשים ואפשרויות חדשות,
ממש כאילו, זאת מתנה שקיבלתי ממנה.
אם היא לא הייתה מתעקשת עליי, הייתי נשאר תקוע בעיסוקים היומיומיים. אתם מכירים את ריבוע הניהול, דחוף חשוב, לא דחוף לא חשוב. רוב האנשים עובדים על הציר של לא חשוב, דחוף. יש הרבה דברים דחופים, והדבר החשוב,
שזה לדוגמה ציר ההתפתחות הרוחני שלך,
הוא חשוב אבל הוא לא דחוף, הוא לא חייב לקרות מחר בבוקר.
אז היא נתנה לי מתנה עצומה, וכן על זה הדרך.
זה נקרא לפרנס.
לפרנס
ולהסתכל על הזולת, על הבן הזוג, על הבת הזוג, ולחפש
איך אני יכול להיטיב לו ולתת לו מתנות משנות חיים.
מתנות משנות חיים.
ויש איזה טריק בזוגיות, כי מצד אחד אתה הכי קרוב,
מצד שני לא גדלת עם כל הסריטות של הילדות וכל ה... אתה לא מחויב לכל ההסכמים הקודמים, כן?
מה שאמרו לה כשהייתה ילדה, מה שאמרו לה כשהיא הייתה... לא, אתה מכיר אותה מגיל 22, לא משנה, עכשיו...
אז אתה יכול להביא לה או להביא לא, זה פתאום זווית חדשה על החיים.
ואני אומר לכם, זה מתנות משנות חיים.
פשוטו כמשמעו.
ממש ככה.
אנשים מחליפים מקומות עבודה, תחומי עיסוק,
שזה דבר משמעותי מאוד בעקבות דו-שיח זוגי מפרה.
שפתאום השני אמר, תקשיב, אני אומר לך, זה לא אתה.
הוא הלך, בגיל 22 קיבל החלטה ללמוד, לא יודע מה, משהו.
עכשיו הוא בכלל מבין שהוא רוצה ללמוד משהו אחר.
זה הפרנס.
אין לנו הרבה זמן, אז אחסה, בואו נדבר על אחסה כמה שאפשר.
אחסה יתכי כהלכות גוברים יהודאים.
מה זה אחסה?
יש מושג שנקרא סביבת עבודה.
סביבת עבודה.
כל דבר צריך סביבת עבודה נכונה,
או משטח גידול.
תשים צמח במקום שהוא לא, זה שלו, הוא יכמול.
מהי סביבת עבודה לזוגיות טובה?
מה מצמיח אהבה,
קרבה,
ניתימיות.
מה שמצמיח זה מרחב מכוסה של סוד,
שאיש ואישה נושאים ביניהם איזשהו סוד משותף שהוא רק שלהם.
שהבית יש בו צדדים מכוסים, לא הכל גלוי, לא הכל חשוף,
לא את הכל משתפים,
לא את הכל מריצים לרשת,
אלא יש איזשהו דבר שהוא ביני לבין אשתי והוא שייך רק לנו.
המרחב הזה של סוד,
אומר רבי שמעון בזוהר,
לית עלמא מתקיימא אלא ברזה, העולם מתקיים רק על הסוד.
הסוד, יש לנו סיפור משותף,
שפה משותפת, רק לי ולך, רק אני ואת יודעים את זה, אנחנו, הילדים לא יודעים, זה רק שני ושלך.
לפעמים בשבת,
אתה שומע כזה כל מיני רעשים מהסלון, מה קרה? מוציא את הראש, ראש הילדים, לקחו שמיכה,
כמה כיסאות, שמו מלמעלה, יש להם אוהל.
ואז מתחת לאוהל אתה שומע כל מיני, אההה, מציצים עליך, מסתתרים.
זה בדיוק מה שקורה כשיש איזשהו מרחב מכוסה,
מתחת מתחולל סוד.
אנחנו היום בחברה עוינת סוד,
שונאת סודות.
תשתף,
תעתה, תגלה, מה קורה, נו,
תמונות, קדימה, מיידי.
מהחדר יחוד מצלמים,
מהאולטרה סאונד קיבלתי, הבת שלי הראתה לי תמונות של מישהו בגילה.
אין שום מקום שהוא איניטימי וקרוב רק לזוגיות. זה אומר שאין זוגיות.
זה אומר שאין מרחב.
לא סתם ההלכה אומרת שצריכה האישה להצניע לילד קבילתה,
שזה יהיה בתוך מרחב של סוד.
לא סתם יש דברים שצריכים להישאר רק פנימה.
יחסי הטכיס זה אומר שאנחנו מתחייבים שהבית יהיה מקום מכוסה,
מוגן.
לא כל הבחוץ נכנס לתוך הבית. ואנחנו היום מבינים היטב את החיוב הזה בגלל כל הפלאפונים והמחשבים, ובעצם כל העולם הבחוץ נכנס לך לתוך הבית.
ויש אנשים שאפילו מכניסים את זה לתוך החדר שלהם, שלהם לא יכולים ללכת לישון, אם אין להם איזה מסך טלוויזיה בתוך החדר לראות.
כלומר, מכניסים את כל ההמון ואת כל הרחוב ואת כל ההמוניות לתוך החיים בפנים.
בית צריך להיות מקום מכוסה,
מקום שיש בו איזשהו סוד
של האיש והאישה,
רק שלהם. הדבר הזה מצמיח קרבה, מצמיח אמיטימיות, מצמיח... זו סביבת העבודה שהנשמה יכולה להתגלות בה.
התנסחות כמו בעלי היקר,
מאז שנכנסת לחיים שלי, אור, בא לי לחיים, אהבה, שמחה, אתה אדם מדהים, אתה רגיש, אתה קשוב,
אתה מושלם, אתה כל הזמן שם לב אליי, מוכר את דמעתי בשעת צרה, ואתן לי פרחים בשעת שמחה וכולי.
כשזה נכתב בתור פוסט בפייסבוק,
זה כלום,
זה אוויר, זה שום דבר, אין לזה שום ערך.
למי כתבת את זה?
לקהל? למחיאות כפיים? למי?
אם זה באמת מופנה לבעלך, בבקשה.
אם עט ונייר כותבים בתוך מעטפה, מתחת לכרית,
ולכל זוג צריך שיהיו לו איזה קופסה עם כל הפתקים האלו. זה קרבה, זה אניטימיות.
אבל אם אתה כותב את זה לעולם, אין בזה כלום.
זו הצגה, זה משחק.
וכבר היום אנחנו נמצאים בכזה מצב שאנשים בכלל לא מכירים את האפשרות האחרת. כל כתיבה אניטימית, so called, נכתבת ישר לרבים.
אז חילול הקודש זה בעצם, סליחה, המילה זה פורנוגרפיה.
כשאתה לוקח משהו צנוע ומשפריט אותו לכל עבר,
זה המילה.
אז יש פורנוגרפיה של אריות,
ויש פורנוגרפיה רגשית.
אם הוא רגשי, אם זה דבר אמיתי, הוא צריך להיות מכוסה.
כל דבר יקר, מכסים.
מישהו פה הלך פעם לקרוא טבעת יהלום,
המוכר הביא לו טבעת יהלום, שם לו את זה בשקית של סנדוויצ'ים,
קח, הלך עם זה לרחוב,
שם לו את זה בתוך קופסה,
ואת הקופסה בתוך קופסה, ואת הקופסה בתוך שקית, עם איזו חשיבות.
ספר תורה מכסים, הכל מכסים, כל דבר יקר מכסים.
זוגיות זה דבר יקר?
תכסה אותה,
תלביש אותה,
תיצור איזה כיסוי שמתחתיו נמצאים אתה ואשתך.
ואז יכול לצמוח שם איזשהו משהו,
איזשהו משהו פנימי עמוק, אמיתי,
ולא מזויף, ולא הצגה, ולא איזה...
זה נקרא חסייתיכים. אנחנו צריכים את החיוב הזה מאוד מאוד בדור הלייקים והשיתופים והזה והפה והשם וכל השליחות,
שתפות, שתפות, קדימה, כן?
סיפוקייכי, ובזה נסיים.
יש התחייבות זוגית,
שהבית יהיה מקום שיש בו סיפוק.
במדד האושר נמצא
ששני הדברים המרכזיים שמביאים אנשים לידי סיפוק זה תחושת שייכות ותחושת משמעות.
לא כסף, אפילו לא בריאות,
אלא תחושת שייכות ותחושת משמעות.
שייכות, ודאי משפחה יוצרת. משמעות,
זה אומר שטוב למשפחה להיות עסוקה בעוד משהו שזה לא היא עצמה.
להכניס לתוך הבית עוד איזה אידיאל.
חסד, תרומה לקהילה, מילואים,
כל דבר שהוא, לא רק אנחנו בעצמנו,
נותן איזו תחושת סיפוק ומשמעות כוללת. זה מכניס איזה משב רוח אחר,
איזה עוז, איזו עוצמה אחרת שהיא לא רק מהבית,
זה יוצר איזשהו סיפוק,
סיפוק ומשמעות.
אז האפשרות להיפתח לעוד איזו משימה,
זה לא רק מביא ברכה לעם ישראל. זה כמו, כל אחד יודע שאם אתה רוצה ללמוד,
הדרך הכי טובה ללמוד זה ללמד.
אתה רוצה ללמוד משהו?
תקווה על עצמך שאתה מעביר בדבר הזה שיעור. אתה תראה שאתה תלמד,
אתה לא מפספס את זה,
אתה תמצא את הזמן, אתה גם תלמד בצורה מאוד מאוד רצינית, כי אתה צריך להעביר.
אז אתה לא...
אז הדרך,
אחת הדרכים הכי טובות שאדם יברך את עצמו, זה שהוא מחליט שהוא נותן. אז ברגע שבית, זוג,
מחליט שהם נותנים משהו גם החוצה,
הם עצמם מתברכים ונוצרת להם תחושת סיפוק ומשמעות.
תראו על איזה דברים עברנו, דברים יסודיים,
דברים גם פשוטים אבל כשהם חוזרים עליהם ומציבים אותם בתור לבנים
הדברים האלה הם בעצם זוגיות יהודית מתוקנת כפי שניסחו אמור חז״ל בנוסח הכתובה
ולפי הדבר הזה צריך ללכת חזקו ואמצו
