אז נתחיל, בסדר?
קודם כל רק נאשר קו קטן ובעצם נזכיר מה קרה היום,
או יט בכסלו, אחרי זה משם נלך ונעמיק בעזרת השם
עם ניגונים ודיבורים.
יט בכסלו
זה יום שבו לפני 220 שנה
אדמור הזקן יצא מבית המאסר.
כל דבר יש לו סיבה בארץ וסיבה בשמיים.
הסיבה בארץ הייתה מלשינות, הלשינו עליו,
שהוא עדיין, תחכו, תחכו גם בדיוק, אני אשמח לאיזה כוס כזאת, בדיוק כשאני אומר עכשיו הכל.
הלשינו עליו שהוא בעצם מורד במלכות, הוא שלח כסף לארץ ישראל.
בארץ ישראל היו חסידים,
תלמידי רבי מנחם בנדלני ויטבסק, והוא שלח להם כסף. ארץ ישראל הייתה תחת שלטון טורקיה, הוא היה בשלטון רוסיה, רוסיה וטורקיה היו במלחמה,
אז טפלו עליו אשמה שהוא מורד במלכות,
ועוד עיבו את זה בעוד האשמות נוספות.
תודה.
אומרים תהיו לחיים לחיים, ארוך אתה אדוני אלוהינו מלך רם שהכל נהיה מדברו.
אני יכול לשחק כאילו זה שיבאס.
תוכיחו שלא.
אומרים למה חסידים שותים משקה בהתוועדות?
ההתוועדות גם מתגלגלת מדבר לדבר, אני לא שומר על רצף.
אז אומרים שכשמגיעים, המטרה של התוועדות זה להגיע למצב שבו יושבים ביחד ומבינים שאין עוד מלבדו.
אין עוד מלבדו, הכל זה אלוקות
ואין עוד מלבדו, אז הברכה זה שהכל נהיה בדברו.
אז רוצים ברכת שהכל נהיה בדברו.
אבל אה, אז אומר המתנגד,
בסדר, אבל שהכל נהיה בדברו, אפשר גם לברך גם על מים או על מיץ. לא, צריכים משקה.
אז החסיד אומר, אבל שני יהודים שמתוועדים ביניהם והגיעו למקום הזה שהם מרגישים וחשים שאין עוד מלבדו,
לא מגיעה להם כוסית משקה?
מגיע להם.
לחיים ולחיים.
על כל פנים, איפה היינו?
היינו ב...
בכלא, כן.
כן,
אז אל צ'יטה לא עבוד כל מיני על השנות והוא היה בכלא,
אבל ככה מסופר,
אנחנו מבינים שאצל אנשים כאלה גדולים, כמו האדמו״ר הזקם,
שום דבר לא במקרה.
והטענה הייתה בעצם שהדין בארץ היה דין בשמיים. דין בשמיים על השיטה
של האדמו״ר הזקם, והשיטה הייתה שהיא שכלול
של בכלל שיטת החסידות, שזה לימוד פנימיות התורה להמון ברוחב,
בהרחבה, בהפלטת המעיינות,
מה שבעבר, לפני כן היה שייך ליחידי,
יחידי, יחידי סגולה, יחידים.
והנה,
אלמור הזקן מדפיס את ספר התניא,
שאנחנו לומדים כאן בימי חמישי, ובעצם
מדפיס את התורה הזאת. הדבר הזה היה קטרוג.
אומרים שלבית הכלא הגיעו לבקר אותו מהשמיים,
הרב המגיד והבעל שם טוב,
והוא שאל אותם מה הסיפור,
אז אמרו לו, יש לך קטרוג שאתה מגלה סודות התורה.
והקטרוג אומרים שהקטרוג התחיל בגלל שדף מספר התניא התגולל ברחוב.
אז הכל קדוש, אבל גמרא זה מלובש ברמאים, בגנבים.
תניא, הכל כתוב במפורש.
ועל זה היה הקטרוג.
אז הוא אמר להם, טוב, אז להפסיק?
אמרו לו, לא.
לא רק כשתפסיק, אלא תגביר עוד.
אתה תצא מכאן זכאי,
אנחנו נתפלל עליך,
וכשתצא, תגביר עוד. ובאמת רואים הבדל בין הדרושים של אדמו״ר הזקן לפני הכלא,
לבין אחרי. לפני הכלא הכל כתוב יחסית קצר,
ואחרי הכלא בהרחבה מרובה.
אז זה היום הזה,
כלומר ההנחה היא שכשאדמו״ר הזקן יצא לחופשי, בעצם נפסק בשמיים לטובת השיטה הזאת
של גילוי פנימיות התורה בהמון, ברבים,
עם כל המחירים שיש לדבר הזה, אבל זה בעצם עניין הגאולה, את הגאולה שבה מלאה הארץ דה את השם, ופנימיות התורה מתגלה, והדבר הזה גם מאוד מאוד מתאים, אנחנו כאן במכון מאיר,
מאוד מתאים גם לדברים שהרב קוק כותב. הרב קוק כותב בעשרות מקומות יותר על החובה ללמוד נשמטה דאורייתא, פנימיות התורה,
בתוך זה חסידות, אז בהקשר הזה זה ממש אותו עניין.
כמובן שמה שצריך לשאול, וזה ננסה טיפה ללמוד ביחד, זה מה זה אומר?
מה עשתה החסידות לתורה?
מה היא הוסיפה?
חידשו מצוות? חידשו עבירות? מה בדיוק התוספת הזאת? לפני כן הייתה תורת משה ואחרי כן תורת משה.
התורה, החסידות היא חלק מהתורה, אז איזה מין דבר היא החידשה?
אבל כדי להתחיל בכלל להבין את העניין הזה, כי אנחנו בהתוועדות,
אז אנחנו צריכים להתחיל בניגון,
בניגון שיפתח את הלב.
אנחנו נלך בהתוועדות הזאת לפי הדורות של החסידים.
נתחיל מהבעל שם טוב, נעבור לרב המאגיד, שי ט' בכסלו זה גם היום ההילולה הפתירה שלו,
ולאדמו״ר הזקן ננסה להבין את היחס ביניהם,
ומה כל אחד הוסיף, ומה בעצם עשתה החסידות באופן כללי לתורה,
ולכן מתחיל בניגון הבעל שם טוב, בסדר?
עכשיו החליל הוא רק כדי להוביל את זה, אבל מנגנים כולם ביחד. התוועדות זה לא הופעה ולא למחוא כפיים אחר כך, אלא בסדר?
טוב,
שני סיפורים, שני משלים שיעזרו לנו לקדם את העניינים, לקדם את המנהלות.
שניהם על מישהו שהתעלף.
הסיפור הראשון,
כדי להבין מה עניינה של תורת החסידות,
מה עיקרה של תורת החסידות,
זה הכל כאילו אנחנו עדיין בדור הבעל שם טוב,
זה על בת המלך שהתעלפה, הייתה חולה,
חולה מסוכנת,
ונלאו למצוא לה תרופות,
בסופו של דבר הגיע איזה כפרי אחד,
והוא אומר, יש לי תרופה.
מה התרופה? הוא אומר, אם ייקחו את היהלום,
שהראש של הכתר של המלך ויטחנו אותו,
וייתנו לה לשתות,
היא תבריא.
באו אל המלך, מה השאלה? הבת שלי, מה הכל אני, זה?
טוחנים את היהלום, נותנים לה, אבל היא כל כך
מאולפת שרק
מעט נכנס לה לפה, והרוב, הרוב,
הרוב נוזל למטה.
בכל אופן, היא חיה, היא קמה לתחייה.
אז אומר הבעל שם טוב, אומר הדבור הזקן, בעצם
זה המשל לפנימיות התורה. נכון, נכון.
חלק נוזל, חלק לא מובן, אולי חלק מתגולל.
אבל בת המלך זו כנסת ישראל מעולפת.
היא מעולפת
מהצרות הגלות ומהקושי, וחייבים להחיות דרך פנימיות התורה, דרך הנשמתא דאורייתא שנותנת טעם אחר למצווה וכולי.
ולכן,
אנחנו הולכים על זה. טוחנים את היהלום של המלך כדי לתת לה, כי אם אין ישראל, אם אין בת מלך, אז מה יש למלך הוא?
ומשל אחר, הבעל שם טוב בעצמו אמר שכשאדם מעולף,
דבר ראשון שעושים זה,
קוראים לו בשם שלו.
אז אם עם ישראל מעולף, איך צריך לקרוא לו באוזן?
ישראל.
אומר הבעל שם טוב, אני הלחישה.
ישראל בעל שם טוב.
לחשו אותי לאוזן של עם ישראל להעיר אותו מההתעלפות.
אז מה עשתה החסידות לתורה?
יש על זה שלושה משלים שהם אחד יותר עמוק מהשני.
המשל הראשון
זה שהחסידות עשתה לתורה מה שקורה כשנכנסים לחדר חשוך
ומדליקים בו את האור.
לא קרה כלום בחדר, לא נוסף שום ראית, שום זה, הכל היה, אבל לפני כן לא ראינו ועכשיו אנחנו רואים.
זה משל אחד.
משל שני זה שהחסידות
עשתה לתורה מה שהמנגינה עושה למילים.
גם המנגינה,
כשהיא נאמרת על מילים, מילים ידועות,
פסוק לדוגמה אליעת אב ועודקה,
כן,
שזה פסוק בתהילים שכולנו אמרנו מלא פעמים, פתאום הגיע אדמו״ר הזקן וחיבר לפסוק הזה ניגון,
והמילים הן נראות אחרת, נשמעות לנו אחרת, אנחנו,
וואי, לא,
אני הבנתי אליעת אב ועודקה, אבל לא ועודקה כזה,
ולא אליק, וואו, מה הוא עשה כאן, נהנה.
והמשל השלישי שנותנים זה שהחסידות עשתה לתורה מה שה...
תבלינים עושים למאכל וכל אחד מהמשלים צריך להעמיק בו,
אז נעמיק.
דבר ראשון,
אמרנו אור.
אור.
מאירים את החדר ופתאום הדברים נהיים ברורים.
איך מאירים? מאירים בעצם באור פנימיות התורה. מה הכוונה?
הכוונה היא שהמצוות שאנחנו עושים, החיובים, יש להם גוף.
יש להם גוף, יש להם חלק מגלי הגוף. הוא חשוך.
עושים את המצוות.
אבל כשבאה תורת החסידות, החסידות נקראת מאור שבתורה,
ומגלה את האור, אור זה גימטריה רז, את הסוד הפנימי, אבל לא בשפה קבלית שאף אחד לא מבין,
אלא, או מבינים אותה רק יחידי סגולה, אלא באופן שזה מוסמר ומודגם ועם הרבה הקבלות,
שזה מתיישב על הלב
בצורה שיטתית.
זה טעם אחר,
גשמקט אחר. אני אתן לכם,
אתן פה כמה דוגמאות, בסדר?
דוגמא אחת זו דוגמא שהרבי מביא בקונטרס חשוב שנקרא
עניינה של תורת החסידות.
שם הרבי עוסק באמירת מודה אני לפניך מלך חי וקיים.
אנחנו רואים את זה כל בוקר, נכון?
ויפה, יהודי אומר מודה אני, אז למה אומרים את זה?
התשובה הפשוטה היא, מה?
קם בבוקר, אני צריך להודות שהתעוררתי, להגיד תודה.
מה יש להלכה להגיד על האמירה הזאת?
כשאור משנתו יאמר מודה אני,
ההלכה מאירה,
איך אתה אומר את זה לפני שנטלת ידיים?
זה בעיה, נכון?
מה התשובה ההלכתית?
אין שם השם. מכיוון שאין בזה שם השם,
אז אני יכול להודות לקדוש ברוך הוא על זה שהחזיר בנשמתי בחמלה רבה אמונתך.
באה החסידות, באה אומרת,
הופכת את הכול.
היא אומרת לדבר.
מאירה את זה באור אחר לגמרי.
מדליקה אור, אותו מודה אני. חסיד לא אומר מודה אני אחר.
אין לו איזה נוסח אחר, הוא אומר אותו מודה אני.
בדיוק גם באותו זמן, הוא לא אומר מודיע אני בשתיים בצהריים,
הוא אומר את זה כשהוא קם בבוקר.
אבל הוא אומר את זה אחרת,
כי החסידות אומרת ככה,
לגבי נקודת האני הפנימית העמוקה שאצל כל אחד ואחד מאיתנו,
אם אני מודה,
כשאני מודה שהנקודה הזאת קיימת בי, מודה אני, שיש בי נשמתי,
את הנקודה הזאת אי אפשר לטמא.
אי אפשר לטמא. לא נוטלים ידיים כי לא צריך לטול ידיים, כי נטילת ידיים זה תגובה לטומאה,
אבל הטומאה יכולה להגיע רק לאזורים החיצוניים של יהודי.
עצם הנקודה, המהות של יהודי, היא בלתי ניתנת להיטמע. זה מאוד מזכיר את הפך שמן שנמצא, נכון, נעסוק בו בעוד שבוע. יש איזה פך שמן חתום בחותמו של כהן גדול, שנמצא בנפש של כל אחד ואחד מאיתנו, והוא בלתי ניתן להיטמע. הוא כנוש עליון.
וואי וואי, ועכשיו כשאני קם בבוקר ואומר מודה אני,
אני נמצא במקום אחר לגמרי.
זו אמירה אחרת לגמרי.
זה לא רק, טוב, אני צריך להגיד תודה.
רגע, אני מתחיל את הבוקר עם המפגש עם הנקודה הכי הכי פנימית ועמוקה שאי אפשר לטמא אותה, ולכן אני בכלל לא צריך איתו לידיים.
הנה מאור,
הנה מאור, בסדר?
או דוגמה נוספת,
חיים, חיים,
דוגמה נוספת למאור, אין סוף דוגמאות, אפשר להביא מנכון, נגיד, זה ארבעת המינים,
מצווה שיצאנו ממנה לא מזמן.
אז זה וואט המינים, אתה לא טוב, אני מבין שזה,
יש צדיקים, יש פה,
והחסידות אומרת, רגע, אתה לא רואה?
יש המון המון מאמרים של אדמור הזקן.
אתה לא רואה שהאתרוג דומה ללב?
לב.
ועל אוייב זה עמוד שדרה.
והדס זה מדרש, האמת,
דומה לעיניים, והערבה לשפתיים.
אנחנו עסוקים בתיקון כל כוחות הנפש שלנו, כוח הרצון, והראייה, והדיבור, בנענו ארבעת המינים. אז פתאום עבודת ארבעת המינים נהיית עבודה אחרת לגמרי.
זה לא רק כזה.
וכן, על זה הדרך, אין סוף דוגמאות שבאה החסידות,
ולוקחת את המצוות, את גוף המצוות, ומאירה בהם
אור יקרות
של מאור שבתורה.
ואז אנחנו הרבה יותר חיים את זה, הרבה יותר שמחים בזה, הרבה יותר מקיימים את זה.
תכף נצוות חנוכה.
אז כן אפשר להדליק נרות, כמובן, כי היה נס, ואנחנו מדליקים זכר לנס,
אבל החסידות עושה עבודה שלמה ממה המשמעות, כן, יש תורה שלמה,
פרקים שלמים של אדמו״ר הזקן שמדמה את כל החיים של האדם לנר.
פסוק.
נר השם נשמת אדם,
והגוף של האדם זה בעצם גוף הנר והלהבה זו הנשמה שרוצה כל הזמן להיפרד, לעוף למעלה, והפתילה
אותיות תפילה זה התורה, המצוות שמחזיקים את הנשמה שלא תיפרד וכל המכלול הזה הוא בעצם מהווה,
מה הוא מהווה?
הוא מהווה את העבודה של האדם, איך אני לוקח את האור ודווקא בגלל שהוא מחובר אל הגוף אז הוא מצליח להעיר כי אם הלהבה תיפרד מעל הפתילה אז היא תיעלם, היא תתבטל,
אז דווקא החיבור שלך לפתילה מצליח לגרום לה להאיר,
ואיך הנר הזה, אם הוא עשוי משמן, הוא עולה למעלה בכלל, כלומר, איך הנפש האלוקית מעלה את הנפש הבהמית למעלה.
עולם שלם,
והזוהר וגם אדמור הזקן בעצמו מדבר בכלל על ארבעה צבעים או חמישה צבעים בלהבה עצמה.
הלהבה עצמה מורכבת מאוחמה,
משחור, זה נקרא כורסה של הלהבה,
זה חלק שצמוד לפתילה, הוא הכי שחור, הוא שחור,
מקיף אותו עיגול כחול,
אחר כך, תסתכלו בלהבות, אחר כך יש כתום,
אחר כך עיגול צהוב, ואחרי זה עיגול לבן.
מילה לבנה כזאת, זה ה...
והזוהר, אדמור זקן מדבר על כל צבע בלהבה, מה הוא מדבר בעבודת השם. גם בנשמה יש לה נפש, רוח, נשמה, חיה יחידה.
אז הנפש היא שחורה,
היא כנגד החלק שמחובר לגוף,
והרוח היא כבר הכחול,
והנשמה זה הכתום, והחיה זה הצהוב, והיחידה זה הלבן,
לא בן העליון.
אתה מתחיל לעבוד, אתה מתחיל להבין שיש כאן עולם שלם
שקשור לעבודת הנפש ולחיבור שלנו עם ריבונו של עולם דרך המצוות. אז זה המאור.
זה להיכנס לחדר ולהעיר.
תפתחו רגע סוגריים או לא סוגריים,
כאן יש נקודה שחשוב מאוד להבין ביחס בין החסידות הכללית לבין אדמו״ר הזקן.
כי בדרך כלל המשל הזה אפשר יהיה להבין את זה מצוין.
אני יכול להיכנס לחדר חשוך, להדליק את האור לרגע ולכבות,
וזה כבר ייתן לי הרבה מאוד, נכון?
רגע אחד של אור, אני כבר מבין איפה הדברים נמצאים ואני אוכל להסתדר פחות או יותר.
אבל זה לא שלם.
הכי טוב להדליק את האור תמיד.
אפשר להגיד שזה היחס בין
אדמו״ר הזקן חב״ד לדורות שקדמו לו.
הבעל שם טוב והרב המגיד ובכלל כל דורות החסידות לפני כן זה הברקות.
זה מין פצצה כזאת, בום,
וואו, אתה מבין שנאמרה כאן איזו אמת גדולה,
אבל אני לא יודע מה לעשות איתה כל כך. כלומר, איך אני בונה אותה למשהו משמעותי, לשיטת חיים?
דבר ראשון טוב, היה מדבר הרבה על פגם הגאווה.
פגם הגאווה.
אם יסתתר איש במסתרים, אם אדם עושה עבודת השם,
במסתרים, הוא מתענה,
אבל הוא מגיע למצב של ואני?
נהיה לו אני אגו? לא הראינו.
הקב' ברוך הוא לא רוצה לראות אותו.
לעומת זאת, מצב הפוך לגמרי.
אם מסתתר איש במסתרים ואני לא,
אם אדם מסתתר במסתרים ומגיע למצב שהוא אני לא, שהוא דוחה את הגאווה,
הראינו.
ברק, זה כאילו שם לך, וואו, הקדוש ברוך הוא, האם הקדוש ברוך הוא רואה אותי או לא רואה אותי? תלוי במה.
בסדר, אבל מה אני עושה עם זה? איך אני עובד עם זה?
לרגע אחד הברק הבריק,
והבנו שגאווה זה דבר נורא ואיום, וצריך להתרחק ממנו, זה באמת, החסידות שמה את הגאווה במרכז הגזרה,
כי זה ישות ונפרדות,
אבל איך אני עובד עם זה?
ואדמו״ר הזקן הדליק את האור בצורה קבועה.
מפני שהוא,
מה הוא עשה? הוא בנה שיטה.
פעם ראשונה שנכתב ספר שיטתי.
עד אדמו״ר הזקן הכל זה תורות על הפסוקים, איזה מין טאח,
פסוק, בום,
אומר איזה וורד כזה, איזה משהו חזק.
ומשיכים מעלה. עכשיו, מה עושים עם זה? אדמו״ר הזקן כותב ספר התניא, שיטתי,
מסודר עם שיטה, עם התחלה, אמצע וסוף, באופן של חוכמה, בינה דעת.
ההברקה זה החוכמה, אבל הבינה זה הבניין, אפשר לבנות את זה.
ואחרי זה הדעת. אז זה דווקא המשל של האור יעזור לנו להבין את ההבדלים בין הדורות.
אז זה משל אחד.
המשל השני זה מה שעושה המנגינה למילים, נכון?
אז הזכרנו את
אליעתה והודקה, נכון?
אליעתה והודקה, מי לא מכיר את הפסוק הזה, אומרים אותו 200 פעם.
פתאום הגיע אדמו״ר הזקן וחיבר לזה ניגון, ניגון מכוון.
וזה פתאום נהיה משהו אחר.
האלי הוא אחר, האטה הוא אחר, ההודקה הוא אחר.
נכון?
איך נדע?
מה עושה המנגינה למילים?
המנגינה למילים יוצרת התקשרות וחיבור.
חוכמה בינה דעת.
חוכמה,
בסדר, זה הרעיון. בינה, אמרנו זה בניין דעת, זה חיבור רגשי.
מה עושים בהתוודעות?
מדברים, מספרים סיפורים, כל אחד אומר משהו וכו', אבל אז מנגנים ניגון. ומה עושה הניגון? נכניס את הכול לתוך הלב.
נכניס את הכול לתוך הלב. בסדר, כל אחד מאיתנו יש לו הרבה תובנות וידיעות,
אבל בהתוועדות, כשמנגנים בניגונים,
ופתאום הלב נפתח. זה מה שעושה הניגון. לכלל הניגון פותח את הלב,
מוהל את עורלת הלב,
ואז הדברים נכנסים ישר פנימה,
בפנים.
ואזמור הסכן היה בעל מנגן גדול מאוד מאוד מאוד.
אתם יודעים שיש ארבעה,
נעשה ככה בריף קצר על ניגונים, ארבעה סוגי ניגונים,
כדאי להכיר.
ניגון אחד נקרא ניגון שוטה,
שזה רוב מה שמסתובב היום בשוק.
זאת אומרת, אהבתי אותך, אהבת אותי, עזבת אותי, בכיתי, הייתי בלילה, התבאסתי, בסדר, זה הז'אנר, הכל ידוע, נכון? אמרנו עכשיו 90% מהשירים שמסתובבים בעולם,
וכל מיני בלבולים.
מזה צריך להימנע לגמרי.
זה או מטמטם, או מנמיך, או עושה משהו מאוד שטחי.
הקב' ירחם על עם ישראל
שיקבלו ניגונים אמיתיים.
ניגון שני נקרא ניגון כשר.
מה זה ניגון כשר? כתב אותו אדם כשר, אדם טוב, והוא מעורר בנפש חלקים טובים וכשרים.
אפשר להגיד שחלק גדול משירי ארץ ישראל,
ירמי שמר, יורם גאון, שירים כאלה,
שאתה מתעורר בהם לאהבת הארץ, ולאהבת המדינה, ולאהבת הצבא, ולאהבת ה... אפילו לאהבת האדם,
נכון, על הדבש ועל העוקף, כל מיני שירים כאלה, שירים יפים,
שירים שאתה אומר, וואלה,
איך קוראים לו, השיר שכתב אריאל הורוביץ על שון כרמלי,
כן, שירים יפים, שירים, ניגון קשה, הכל בסדר, אפשר לשמוע.
למעלה מזה יש ניגון ממולא,
ניגון ממולא זה ניגון שאפילו כתב אותו גוי,
אבל צדיק תפס אותו, צד אותו,
ומילא אותו בכוונה.
מה?
מצא בו משמעות ומילא אותו בכוונה. יפה,
אני רואה שאתה בוער, טוב מאוד.
ראש וראשון לניגונים הממולאים, אתם יודעים מהו?
גם אצל הספרדים יש את הקטע הזה.
המנגינה הכי להית ליגדל אלוהים חי, זה מרלן. יגדל אלוהים חי, מרלן, שאלים, כן.
אז הכי להית, אבל לא מדובר על זה. מדובר על הניגון הכי להית, הניגון הכי ממולא, זה ניגון שמיל.
ניגון שמיל, אתם מכירים אותו?
כן?
אתה בטוח מכירים אותו.
דוגמה, זה חסיד אחד שהתגלגל, והיה במעצר אצל הפריץ,
אז מידו היה קוזק,
שגם כן הפריץ הזה תפס אותו, הוא עשה לו הרבה צרות,
עשה לו איזה תרגיל,
והקוזק הזה, אחרי צהריים כשהשם השיטה שוקעת, הוא היה רואה דרך החלון את הערבות, שהיה רגיל לדהור עליהם עם הסוס שלו,
היה מנגן את הניגון הזה,
די די די די די די די דו-דו-דו.
ניגון געגוע כזה לחופש,
והחסיד שמע את זה,
וכשהוא השתחרר החסיד, הוא הביא את הניגון הזה לרבה.
הרבה אמר לו, זה הניגון שהנשמה מנגנת,
שהיא מתגעגעת לצאת מהבית כלא של הגוף.
זה נהיה ניגון, ניגון שמיל. הרבי לימד אותו פעם, באחת הפעמים.
אז זה נקרא ניגון ממולא.
ניגון ממולא, כן.
כן, לפני, כן.
כן, הפריץ, היה לו,
היהודי לא שלמיסי, והקוזק גנב אותו. אז הוא תפס גם את זה. וגם
פולין של פעם הייתה מחולקת ל...
כל פריץ היה כמו נסיך של אותה נסיכות.
אז זה ניגון ממולא.
אבל למעלה בקודש מכולם נמצא ניגון מכוון, שזה ניגון
שצדיק בעצמו, הלחין אותו עם הכוונות, והוא שתל בניגון הזה את הכוונות
שכל מי שינגן את הניגון הזה בהכנה ראויה,
אז הכוונות האלה יתעוררו בו.
וזה קודש קודשים. יש עד היום צדיקים שעושים את זה, הרבי מימוז'יץ מחבר ניגונים כל פעם מחדש. ואדמור הזקן, כמו שאמרנו, היה בעל מנגן מופלא מאוד,
וראש וראשון לכל הניגונים שהוא ניגן, זה
ארבע באבות.
ארבע באבות כנגד ארבע אותיות שם השם, וכנגד ארבע עולמות. והניגון הזה שמנגנים אותו, לא תמיד מותר לנגן אותו.
והנה כאן נמצא מאור. יכולת להביא חליל גם? האור, למה באת ככה? באת עם חליל? באת עם חליל? ודאי, מה זה? התוועדות, זה לא הופעה.
אז הניגון הזה,
יש לוח שנה מתי אפשר לנגן אותו, עם הכנה ראויה,
מתי אפשר לנגן אותו בלי אפילו הכנה ומתי אי אפשר לנגן אותו.
והניגון הזה שמנגנים אותו אז הוא מעורר בלב
דבקות עצומה. אז רק אפשר להבין אם
אלמור זקן חיבר את הניגון הזה, הוא חיבר, אתם יודעים, יש לו עשרה ניגונים מכוונים.
כולם, אנחנו מכירים אותם.
אלייתא ועודק הזה אחד, ארבע ועוד השני,
אבינו מלכה אין לנו מלך אלא עטה,
לימים נוראים, אבינו,
עני זמירות,
כן, אההה אני מזמיר, זה גם שלו.
ואני לא זוכר את כולם כרגע, אבל כן זה הניגונים, כולם נכנסו, כל ניגון אתה מבין שזה
עולם שלם, כן, אני זמירות, מי לא מכיר את זה, הילד עומד ואומר, אני זמירות,
אני זמירות, אני זמירות, וכולם מסתכלים בעלונים,
פתאום מגיע איזה אהההההן אם זמירות ושיר אההב שיטה
בצל ידיך זה סודר מנפשי בצל ידיך.
הניגון הזה מספרים שהיה איזה אברך חסידי ששרים את זה בליל יום כיפור.
שיר הכבוד, נכון?
אשכנזים מסיימים את זה, את התפילה מסיימים בליל יום כיפור.
הוא אמר את זה, שר את זה בדבקות, ולמחרת הגיעו בבוקר לתפילה והוא עוד היה שם.
הרבי סיפר את הסיפור הזה ובעצם אומרים שזה סיפור על הרבי בעצמו.
ככה, הניגון הזה לקח אותך, אתה לא שם לב שהזמן עובר, לילה.
זה מה שעושה המנגינה למילים.
אז בעצם מה עושה החסידות לתורה? יוצרת,
בתוך ההלכות המוכרות,
בתוך הדבקות,
השייכות,
המילים מקבלות צבע אחר,
בעקבות הביאורים הנפלאים של תורת החסידות.
זה נהיה אולי בחלק מהמקרים משחור לבן לצבעוני,
מהעיסוק רק בנגלה, פתאום
אנחנו נהיים קשורים לזה ודבוקים בזה.
הסיפור אומר שהאדמו״ר הזקן,
כשהגיע לגיל 20 בערך,
אז הוא התלבט לאן ניסוע.
סיפרנו את זה כבר פה?
לא סיפרנו.
התלבט לאן ניסוע.
כי למרבה הפלא הוא לא הכיר את הבעל שם טוב.
כלומר, הבעל שם טוב הכיר אותו, אבל הוא לא הכיר את הבעל שם טוב.
כי הבעל שם טוב הורה להורים שלו לא לגלות
לילד הזה שנולד על הבעל שם טוב. ההורים של האדמו״ר הזקן היו חסידים של הבעל שם טוב.
רבי ברוך והרבנית דבורה.
היו חסידים של הבעל שם טוב.
והבעל שם טוב אמר להם, אם ייוולד לכם ילד מופלא מאוד, אל תגלו לו שאתם קשורים אליי.
והיה לדבר הזה סיבה
כי הוא רצה שהוא יבחר בעצמו.
זאת אומרת, כשהדבור הזקן הלך לחדש איזשהו...
בתוך תנועת החסידות הוא חידש.
אז כדי שהוא יוכל לחדש, הוא היה צריך כאילו להגיע כמו מבחוץ.
לבחור בזה בעצמו. אם הוא היה על הזרם, אז הוא כבר היה.
והוא התלבט לאן ללכת.
היינו הולכים ללכת לווילנה, לגאון מווילנה,
או למזריץ', למגיד ממזריץ'.
ובסוף הוא אמר ככה,
בווילנה לומדים איך ללמוד,
במזריץ' לומדים איך להתפלל.
ללמוד אני יודע קצת,
אנחנו אומרים שהוא יודע הרבה,
להתפלל אני לא יודע בכלל,
הלך למזריץ'.
אז ההכרעה, מה נמצא בלב העולם הרוחני שלנו?
האם התורה או התפילה?
באדמו״ר זה כן ייחשת לתפילה.
הוא אומר, חסידים, אחת מהאינדיקציות של חסידים שהם מאריכים בתפילתם.
למה? כי בעצם בלב העיסוק נמצא המפגש עם ריבונו של עולם.
ולמרבה האבסורד, התורה בעצמה יכולה להביא את האדם למצב שהוא נפרד מהקדוש ברוך הוא.
למה? אתם יודעים למה?
כי התורה יש בה גם צעד אינטלקטואלי מעניין.
זה מאוד מעניין ללמוד תורה.
הם באים אפילו מדרום קוריאה ללמוד פה גמרא.
כי זה מחדד את השכל, זה מעניין, מי שאוהב חוכמה, מי שאפילו אוהב שחמט,
גם גמרא תעניין אותו.
מעניין,
אז אדם לומד,
והסקרנות האינטלקטואלית מוליכה אותו, והוא נפרד מהקדוש ברוך הוא.
על זה אמר הבעל שם טוב,
ההולך בדרך,
זה שונה,
הוא מסיק ממשנתו,
ואומר, מנאי אילן זה, מנאי אמיר זה,
מעלה עליו וכתוב כאילו הוא מתחייב בנפשו.
אז הבעל שם טוב אמר, ההולך בדרך, בדרך התורה,
ושונה, לומד תורה, אבל
הוא לומד תורה אבל הוא פוסק ממשנתו של הקדוש ברוך הוא. הלימוד תורה מביא אותו לידי נפרדות. למה? כי הוא אומר מנה אילן זה, מנה העיר ניר זה. הוא מתחיל להתגאות,
איזה פסואה וואי, נגיד קוראים לו אילן, או ניר.
מנה אילן זה,
מנה עיר ניר זה, זה חכם אני, זה למדן אני, זה וואללה.
מעלה עליו הכתוב, איזה כתוב, תמין תהיה עם השם עלוי לך. כאילו הוא מתחיל בנפשו.
אתה לומד תורה והתורה מביאה אותך לנפרדות.
אז אומר אדמו״ר הזקן, אני רוצה ללמוד איך להתפלל.
איך להיות בדבקות
עם הקדוש ברוך הוא,
דרך התורה ודרך התפילה, איך לעבוד את הקדוש ברוך הוא. כלומר, תמד המילים עבודת השם.
אז זה מבחינת המנגינה. כן, רועי.
מי אמר לך, מי סיפר לך את ההגדה הזאת שמתפללים שלוש פעמים ביום?
זה משהו משונה מאוד.
מה? כתוב בסידור.
כתוב כאן בוכים בסידור. כאן בוכים.
קודם כל, בסדר, גם אם זה שלוש פעמים, נכון, אנחנו ודאי יותר לומדים מאשר מתפללים.
אבל כשאתה שם את התפילה בתור מרכז,
אז גם הלימוד שלך הוא לחפש את רצון השם יתברך.
בסדר?
וחוץ מזה, תפילה זה גם יכול להיות כל היום,
כי אפשר להתפלל לכל דבר. לפני ההתוועדות הזאת התפללתי.
הקדוש ברוך הוא תעזור, שתהיה התוועדות, ושתהיה פסיחת הלב, ושתנגן ניגונים טובים. תפילה, תפילה קצרה.
תפילה לא יכולה להיות 40 דקות,
יכולה להיות גם משפט וחצי, זה גם תפילה.
אין לה רפן עליו, זה גם תפילה.
אז כשאדם מחפש את הקדוש ברוך הוא בכל דרכיו, אז הוא מתפלל כל הזמן.
לפני כל דבר אתה מתפלל, לפני לימוד, לפני שיעור, לפני נסיעה, לפני אוטובוס,
לפני דייט, לפני זה, אתה מתפלל, הקדוש ברוך הוא נוכח בחיים.
אלא מה, מה קרה? ארזנו את התפילה, שמנו אותה שלוש פעמים.
הבעל שם טוב היה קורא לחלק מבתי הכנסת
בתי קברות לתפילה.
צריך לקבור את התפילה בצורה מכובדת, אז בנו מבנים יפים, ושם חופרים וקוברים אותה, משאירים אותה והולכים הלאה.
כן?
כי כתוב שהבעל שם טוב נכנס פעם לאיזה מקום,
לבית הכנסת הוא אמר, המקום מלא תפילות.
וואי, איזה יופי. לא, לא, אף תפילה לא יצאה מכאן.
הכל נשאר פה, אף תפילה לא עלתה.
הכל תקוע פה ב...
אז זה תפילה, צריכה ללוות את האדם כל חייו,
בכל מקום שהוא הולך.
המשל השלישי הוא מה שעושים התבלינים למאכל.
כששמים מלח בסלט,
מלכים סלט, אתה שם חסה, עגבניות, פלפל וזה, בלי מלח, אוכל.
כשאתה שם מלח, אתה לא טועה מלח.
כל ירק פתאום מה?
הוא כאילו המלח מוציא את הטעם שהיה בירק.
אז החסידות מגלה את הטעמים הגנוזים בתוך חלקי התורה הקודמים.
היא לא באה להוסיף, היא לא באה לגרוע,
היא באה לגלות את הטעם. טעמו, ראו כתוב השם.
מספרים ככה,
שאדמו״ר הזקן בדרכו הגיע לעיר שקלוב.
שקלוב הייתה עיר של למדנים מופלאים,
מופלגים מאוד.
והתכנסו כל הלמדנים ורצו לעשות איתו כינוס, להחלט עליו את כל הקושיות שיש להם.
אז הוא הסכים,
הגיע לבית הכנסת
ואמר להם,
לפני שאתם מתחילים להקשות,
אני רוצה להגיד לכם משהו. הוא אמר להם,
טעמו וראו כי טוב השם.
ואז הוא התחיל לנגן עיגון.
זה נקרא ניגון קבלת תורה, אני לא זוכר אותו.
ואחרי שהוא גמר לנגן את הניגון,
לאף אחד לא הייתה קושייה.
עכשיו, אל תצחקו!
בחב״ד לא אוהבים מופתים.
כאילו, אנחנו, וואי, הוא ניגן עיגון, ואז כל אחד קיבל את התשובה שלו, ירד לו כמו חרום,
כזה קובץ לראש עם חטא לכל התשובות.
לא,
לא היה ככה.
אני מפרש את הסיפור באופן הבא.
כשנוגן הניגון, הוא אמר להם, טעמו, אמרו כי טוב השם. הרי אתם מתנגדים למשהו שמעולם לא טעמתם אותו.
אדם מתנגד, זה כמו אחד שאומרים לו, בוא תאכל, לא רוצה, לא טעים. אף פעם לא טעמת.
הילדים שלי כאלה. לא, לא אוהבים. איך לא אוהבים? לא טעמתם את זה בחיים. תטעם קודם.
נכון?
אז סיפר לי פעם, סיפור בתוך סיפור, סיפר לי פעם איזה יהודי מהצפון
אומר הוא התחיל לשמור שבת בעקבות שייח' ערבי,
הוא היה בקשר עם איזה שייח' ערבי,
שייח' סופי,
והוא היה ככה פה שם, פעם אחת השייח' אומר לו בוא, בוא הנה,
מחזיק לו תפוח,
אומר לו אתה יודע את התפוח הזה? אמר לו כן, תראה פה הוא אדום, פה הוא ירוק, פה יש לו כזה שפיץ, פה יש לו למטה,
אומר לו כן שייח' מה אתה רוצה? אז עכשיו אם אני הסברתי לך איך התפוח נראה, אתה יודע מה הטעם שלו? אומר לו לא,
הוא היה מביא קבוצות לשייח הזה, הוא היה אומר, גם אתה מדבר כל הזמן על יהדות, על שבת, תטעם,
תשמור שבת.
הוא חזר הביתה, אמר לאשתו, תשמעי, צריך לשמור שבת, מה קרה? השייח אמר.
הוא התחיל לשמור שבת.
אדם התנגד למשהו שבעולם לא טעמת אותו, תטעם ואז תוכל להתנגד.
הוא סיפר,
בתוך סיפור הבכור הזה,
חבר, פגשתי אותו כמה פעמים, הוא עבר דירה פעם.
הוא עבר דירה בתוך ה...
ואז השייח בא לבקר אותו.
והיו שם בדיוק אשתו וחמותו,
לא, אשתו ואחותה.
אמר, וואלה, כל הכבוד, מזמן אמרתי לו, ייקח שתי נשים, אני לא אשמע בקולי.
תטעם.
אז אומר אדמור הזקן, טעמו, ראו כי טוב השם. מה אתם מתנגדים?
והוא התחיל לגן להם ניגון. וכשנוגן הניגון, כמו שעכשיו עשינו כאן, בענים זמירות וכולי,
הייתה באוויר כזאת אווירה של דבקות ונקיות ואמת, שכל אחד מלמדי הנשק לא הבין שהשאלות שלו הן לא באמת שאלות,
אלא זה קצת על מנת לקנטר.
ואם הוא מסתכל פנימה באמת, אז הוא מודה על האמת שהשיטה הזאת היא נכונה וצריך ללמוד וללמד
פנימיות התורה בהרחבה.
בסדר?
אז זה כאילו מה שעשה הניגוד.
אז זה ככה קצת הבנו בעצם מה זה אומר, מה משמעות תורת החסידות? מה הכוונה?
שלושת המשאלים הללו.
עניין נוסף, אתם איתי, כן, אנחנו מתוועדים. אתם מתוועדות אין לה מגבלת זמן. אתם פה נרדמים לי וזה, לא יודע מה קורה פה, בגלל שאין משקה.
אנחנו פה עד, אנחנו בעזרת השם.
אני רוצה לספר לכם סיפור מאוד מעניין,
שקשור לרב נריה זצל,
שגם כן נפטר ביוטט כסלו.
הרב נריה היה ראש שיבת כפר רואה, והרבה מאוד מרבנים וזה,
למדו אצלו בישיבה.
והוא היה קשור מאוד לרבי,
ויש כאלה איגרות של הרבי אליו וממנו אל הרבי,
ודרך הרב נריה נכנס,
נראה לי לכל אחד מהיושבים כאן,
הכיר את זה בצורה כלשהי,
ניגון חב'ד היא מאוד מאוד ידועה, זה נקרא ניגון צדיק ב'
בספר הניגונים, זה נקרא ניגון לשבת ויום טוב,
שכולנו מכירים אותו, אבל אף אחד לא יודע שזה בעצם משם.
היו נוהגים בישיבת בני עקיבא כפר רועה שהרב מריה הקים לשיר לפני קבלת שבת
את השיר ידיד נפש.
נכון? ידיד נפש של רבי אלעזר אזכריה ידיד נ... כולם מכירים את השיר,
אבא ואבא.
הרב מריה הזדמן לארה״ב היה אצל הרבי,
ושם הוא שמע את הניגון לשבת ויום טוב.
הוא אומר, אה,
זה מתאים, זה ממש...
וכשהוא חזר לארץ, הוא פשוט חיבר את זה לסוף
של דיד נפש.
מהר אהו וקבע המועד
רכו עוננו כי עמי עולם תדי די די... זה הניגון.
מזה הוא מתחיל.
די, די, די, בואו נגע, רגע, רגע, רגע.
ניגון חבל לי, בכלל לא יודעים שזה זה.
אז צריך להשיב אבידה לבעליה ולספר את ה...
אחד הדברים הבולטים בעבודת החסידות
זה מושג שנקרא אורות דה תוהו בכלים דה תיקון.
אורות דה תוהו זה אומר
שלא מוותרים על השאיפה.
ובכלל, המטרה בהתוועדות זה שכל אחד מאיתנו יצא,
זה טיפה אחרת מאיך שהוא נכנס.
זה נקרא ניזוז ממקומו.
לא מוותרים על השאיפות,
לא מוותרים על הכיסופים,
לא רוצים דבקות בכל רגע, רוצים מחשבה, דעת,
אבל יוצקים את זה לכלים ראויים.
בונים כלים טובים לדבר הזה.
לא פורשים ולא משחקים, אלא בתוך העולם הזה. וכאן יש חידוש גדול מאוד של אדמו״ר הזקן,
שכדאי להכיר אותו.
ובוא נאמר ככה,
יש איזשהו דיון מה ההבדל בין תנועת המוסר לבין החסידות.
תנועת המוסר מדברים על כך שהעולם הזה הוא פרוזדור,
והעולם הבא הוא טרקלים,
אחרי מצליחה בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלים.
אבל ברור זקן טיפה הופך את זה,
ואומר,
אפילו לא טיפה, הוא אומר, המטרה היא העולם הזה.
התאבה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים.
זה כל העניין, זה כל הטריק.
כשאנחנו נמצאים בעולם הזה,
ואם תעבוד ויצרים וכולי,
אנחנו בכל אופן מצליחים להתנהג בעולם הזה לכתחילה לפי עקרונות רוחניים. כלומר, אנחנו ממש באמת מאוד מאוד דומים לנר.
יש לנו חלק גס ועבה
שהוא מקביל לנר, יש לנו נשמה שהיא רוצה לעלות למעלה,
ויש לנו פתילה שמחברת את הלהבה הזאת אל גוף הנר.
והקטע המדהים הוא שהלהבה דולקת רק כשהיא מחוברת אל הגוף.
כלומר,
הקב'-הוא יש לו אין סוף מנחים שכל היום שרים לו כמה הוא
הוא קדוש ונפלא וכו'. ובכל אופן, אבית התהילה
מגושי חומר.
כשאדם מישראל מתגבר על יצרו, כשאדם מישראל מאיר את האור האלוקי בתוך המציאות,
זה תכלית הבריאה.
ושם ככה הקדוש ברוך הוא ברא את העניין,
וזה עוסק ספר התניא.
ספר התניא עוסק בעצם במאבק המתמיד בין הנפש בהמית לנפש האלוקית, אבל המטרה היא לא שהנפש האלוקית
תגרש את הנפש הבהמית. קודם כל אומרים שלא כדאי לגרש אותה כי כשהיא הולכת, היא חוזרת עם הבן דוד שלה שהוא יותר בריון.
ואז לא כדאי לגרש, מה אתה מגרש?
אלא מה?
מי מוביל?
מי על ההגה?
מי לוקח?
האם הנפש האלוקית היא מובילה את הנפש הבהמית
או הנפש הבהמית היא מובילה את הנפש האלוקית?
מה נפקא מינה בדבר הזה? נפקא מינה מאוד מאוד גדולה.
מצד עצמה הנפש הבהמית,
השבוע סיפר לי איזה חב״דניק שהיה בכפר חב״ד יהודי שהיה, הרפתן, הרפתן האחרון בכפר חב״ד, פעם היה שם רפת.
רפתן.
ולא זוכר את השם שלו עכשיו.
הרפתן הזה היה מספר שהוא היה קם בבוקר מוקדם,
כמנהג הרפתנים, לומד חסידות לפני התפילה,
אז מתפלל,
אומר אחרי זה שניים ככה תרגום ועוד כמה לימודים, ואז הולך לעבוד התור.
הוא אומר, כשהיה ככה,
מספיק את זה, הוא היה מגיע לרפת,
הוא היה מרגיש שהפרות מסתכלות עליו ויראה.
כאילו, וואו.
לפעמים היה כמה מאוחר.
הוא היה מתפלל כזה בחופזה ואז רץ, ואז הוא אומר, הפרות המסתכלות אומרות,
מי זה הפרה שהולכת שם? למה הוא לא איתנו כאן ב...
מה ההבדל?
אז אדם צריך להחליט מה הוא. האם הוא חלק מהפרות שבעולם, כי יש לנו גם צד כזה בהמי,
או שהוא חלק מהעניין האלוקי. תחליט איזה חלק אתה, מי מוביל אותך.
אבל כמו שהזכרנו, אדמו״ר הזקן מחנך אותנו שאין המטרה שהאדם יגרש את הנפש הבהמית, חלילה.
אלא המטרה היא שהנפש הבהמית תהיה מרכבה לנפש האלוקית.
מהי נפקא מינה?
איך זה בא לידי ביטוי?
הנפש הבהמית מבינה,
נגיד, היא מאוד מבינה בהנאות.
הנפש האלוקית זה לא מעניין אותה, אין לה שום זה,
היא רוצה רק דבקות בהשמות. הנפש הבהמית מבינה בהנאות.
רק בהתחלה ההנאות שלהם היא איזה סטייק טוב.
אה, תשמע, הייתי באיזה מסעדה, איזה סטייק הגישו שם, מה, חבל לך על הזמן, מדברים גם על זה, עשו איזה מדיום. אבל בדיוק,
כמו שאני אוהב, עם פס כזה צליעה באמצע וגרגירי פיפל שחור, מה אני אגיד לך?
אתה אוכל ריר, ריר על השפתיים, אתה לא יודע, נגב, ביקשתי אודם.
בזה היא מבינה, כן, מכירים את זה, נכון.
היא מבינה בהנאות.
כשהאדם עובד על עצמו, מעדן את עצמו, מעדן את מידותיו, והנפש האלוקית היא מובילה,
הוא מתחיל ליהנות מדברים אחרים.
ההנעות שלו
קיימות.
הנעות הן מסוד הנפש הביימית.
אבל הוא נהנה מדברים, כלומר,
אם נגיד נחבר אותו לאלקטרודות
שמזהות מתי האדם נהנה,
לפי דופק לב וכאלה, נשים,
יהיה חדר בקרה כזה,
עם מחשבים,
ופתאום המחשב הוא נהנה, הוא נמצא במצב של הנאה.
טוב, ואז נכנס לכפתור ויהיה מסך,
נראה אותו שהוא בתפילה.
זה.
כן, הוא נהנה מהתפילה.
הוא כל כך עבד על עצמו שההנאה הגופנית שלו מגיעה ממצב של תפילה.
או מלימוד, או מעשיית חסד,
או מהתגברות על אחת מהטבות, מזה הוא נהנה.
כלומר, המטרה היא לעדן את הנפש הבימית, שהיא תהיה מרכבה לנפש האלוקית, והיא תגדיר אחרת את עולם ההנאות של האדם, עולם השמחה והסיפוק שלו.
זו עבודה, זו עבודה לחיים שלמים, זה לא כאן ועכשיו.
יש לפעמים נסיגות, אבל זאת המטרה.
ולזה בדיוק התאבה הקדוש ברוך הוא, שיהיה לו דירה בתחתונים.
הוא יתבר. וככל שזה יותר תחתון, עדיף,
כי אז יהיה יותר חידוש, הדירה הזאת.
אחד הכלים לעניין הזה זה מה שקוראים מוח שליט על הלב.
מוח
שליט על הלב.
המוח אומר ללב
מה נכון.
הלב רוצה את זה, שנייה, זה לא נכון, זה לא שלך, זה לא טוב.
עם זה תימנע.
והלב נעתר.
הלב אומר למוח, עכשיו אחרי שאמרתי לי מה נכון, אני רוצה גם,
בואו נרגיש את זה ביחד.
אפשר להגיד שמוח ושליט על הלב זה כמו רב ליטאי ואדמור חסידי, כן? כאילו זה ה...
אף אחד מהם, אי אפשר,
זבל או זה לא יכול.
אז זה ההבדל.
מוח, שליט על הלב, יש סיפור על אחד מחסידי אדמור הזקן שהיה
מרגל אצל נפוליאון.
אדמור הזקן התנגד
לנפוליאון, היה בעד הצאר הרוסי, כי הוא אמר, אם ינצח הצאר,
יהיה רע לגוף של היהודים, יהיה גזרות, אבל טוב לנשמה.
ואם ינצח נפוליאון, יהיה טוב לגוף של היהודים ורע לנשמה, כי תהיה התבוללות.
אז הוא ממש פעל נגד, הוא קרא לו מכשף, לנפוליאון.
והוא לא הסכים
להיות עם שנייה אחת תחת השלטון שלו. ככל שנפוליאון יתקרב, אדמו״ר הזקן ברח.
והוא ציווה גם להוציא את כל הדברים מהבית ולצרוף את הבית שלו, כדי שכלום מרכושו של האדמו״ר הזקן לא יגיע לנפוליאון.
על כל פנים,
הוא שלח את אחד החסידים שלו, שדיבר את השפות, להיות מרגל אצל נפוליאון.
ונפוליאון יום אחד נכנס לאוהל,
רץ אליו, אמר לו, אתה מרגל! ושם לו את היד על הלב.
לראות אם יש לו, כן, פוליגרף.
אמר לו, מה פתאום? למה אתה אומר את זה? אני לא זה, אני כאן, אני מתרגם, אני זה.
הוא אמר, מה שאדמו״ר הזקן העביד אותנו בפרך, על מוח שליט על הלב,
יציל לי את החיים.
זו העבודה. מוח
שליט על הלב.
לא מוח חורג את הלב, לא מוח חונק את הלב,
לא מוח מגרש את הלב,
שליט על הלב,
מכוון את הלב,
זה הכול. לא כל דבר שהוא מרגש ומגניב, אני רוצה אותו.
רק דברים שהם נכונים ואמיתיים, אני רוצה אותו.
אז זו עבודת העבודה המרכזית הזאת של מוח שליט על הלב.
מספרים
שפעם אחת
נפגשו חסיד
ואיזה משכיל שהיה מנצח,
בתזמורת, פילארמונת כזאת.
בוא'נה תגיד לי, יש לי שאלה, תראה, אני אוהב את השירים שלכם האלה, הניגונים וכל זה, בכל אופן, כשאני מנגן לזה, זה לא יוצא אותו דבר.
זה לא...
אז למה אצלך זה שונה?
אני אומר לו, תראה,
אתה מכיר
את העדר,
אני מכיר את הרועה.
אתה מכיר את העדר, זה הטבים, זה הניגונים, אני מכיר את מי שחיבר,
את הצדיקים, את דוד המלך,
אז זה נראה אחרת.
אז אנחנו מכירים את הרועים ורועי ישראל הנאמנים,
והתוועדות קדושה של ליאת קיסלב
לא יכולה להסתיים בלי
שני ניגונים האמת. אחד זה פדה בשלום נפשי.
אתם מכירים את זה אבל?
לא מכירים. אז אני אתן לכם את זה בתור שיעורי בית.
פדה בשלום נפשי זה הפסוק שאדמו״ר הזקן אמר כשבאו לבשר לו שהוא יוצא לחופשי. הוא אמר תהילים של יום שלישי בפרק נ״ה פדה בשלום נפשי ונפתחה הדלת והודיעו לו שהוא יוצא לחופשי.
והלכינו את זה, עשו לחן מאוד יפה של זה,
אבל צריך להכיר את זה, גם את הלחן וגם את המילים,
ואנחנו לא נעשה לכם עכשיו את שיעורי הבית האלה.
אבל ודאי הניגון הקדוש קודש קודשים זה ניגון ארבע באבות,
שעכשיו אנחנו ודאי ראויים לנגן אותו, גם כי עשינו הכנה ראויה, וגם כי זה כבר
אחרי מינכה של יד קיסלב,
כבר חסידים לא אומרים את החנון בתפילת מנחה, כאן אמרו, לא יודע, אבל בעזרת השם פעם
נשנה את זה.
אז
אז ננגן ארבע וארבע, זה בסדר?
עכשיו תנסו לכוון, האדמו״ר הזקן אמר שהוא פעל שביום הזה כל מה שאדם יבקש בענייני עבודת השם יינתן לו.
יינתן לו, אז אין זמן לבקש.
מה?
אם אתה צריך כסף לעבודת השם גם תקבל.
גם זיווג הגום.
מה?
אם הייתי יודע תווים הייתי אראה לך, אבל אני לא יודע תווים, אז... אני מתחיל, נראה לי מ...
ראה, מה זה?
ככה, בסדר?
חיים לחיים, לשנה טובה בדרכי החסידות ולימוד החסידות ניכתב ונחתם.
תזכורו וימצאו.
