בבית המקדש היו מקריבים קורבנות.
עולה תמיד, בין הערביים, שמים, חטאת.
אז כל הקורבנות ביום חול מקריבים, מה שרוצים מקריבים.
כמו בנדבה מקריבים,
אבל בשבת רק בקוון התמיד ובמוסף היו מקריבים.
נדבה לא מקריבים.
אז יש דינים, אדם למשל מתפלל,
זה סופק עם דבר, אומרים לו, מה, צריך להתפלל וצריך להתנה דבר?
אין דבר.
כמו שהגמרא אומרת, הלווא ויתפלל לאדם כל היום כולו.
אז זה טוב ביום חול,
אבל בשבת הוא לא יכול לעשות את הדבר הזה כולו.
אז הוא אומר, למשל,
אדם ביום ראש חודש.
נגיד הוא גמר ראש חודש, הוא ביום שישי.
במנחה שכח לו, אמר יעלה ויבוא.
חייב לחזור.
אז לא יכול לחזור.
התחילו כבר ערבית.
אז ערבית,
עכשיו כבר לא ראש חודש, הוא לא יגיד יעלה ויבוא.
אז בעלמא אומרים, תתפללי נדבה. עכשיו, בליל שבת אין נדבה, הוא לא יכול להגיד נדבה,
עולה יום טוב.
אבל בשבת יש לו תקנה.
בשבת, והעמידה שחוזרים בשבת,
בליל ערבי,
למרות שזו ברכה אחת,
אומר הרי הקדוש זה כמו שבעה ברכות.
אז אם אדם למשל לא יתפלל, בליל שבת רגיל,
תעד פלל אשר חול,
עשה עושה שלום, בואי, נזכר,
אומרים: בואי חוללו.
אז אם הוא ישמע את הברכה,
ברכה אחת שמחן שבע,
מהשליח ציבור,
באופן שהצליח ציבור הוא יודע לחבל אותי חיים וזו חובתם,
יצא איזו חובה.
למה שהברכה הזאת חשובה כמו שוואה וערכות קודם.
זה כל כך חשוב הדבר הזה.
אבל הטוב ביותר הוא
שאדם לא יטער ולא יתבלבל ולא ישכח להתפלל.
אלא ידע, עומד בפני מלך מלכי המרכים, תכין את עצמך, אתה יודע מה להתפלל ומה לא להתפלל,
שלא יבוא לידי ספיחות. ברוך ה' לעולם, אמן.
והעניא בן נחל אשר עמר ועניא בן נחל אשר עמר,
